אור ברסלב
ערך שי שס ביצה › דף כו.

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

ביצה · דף כו.

דף כה:

רש"י ד"ה אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר לו רק לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקנו דהוה ליה כדן דין גזרו בו משום שבות וה"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשר עכ"ל ומרפסן אגרי דעכ"פ דיעבד יהא מותר כטבל דאם עבר ותקנו מתוקן כמבואר בפרק כירה דמ"ג בתוס' שם בשם הרשב"א ותוי"ט כאן תמה דבירושלמי מבואר אם דן או קידש בשבת דינו דין עוד יל"ד על תרי טעמי למה הצריך רש"י ונ"ל לפי ערש"י בגמרא אהא דנולד מום מעיו"ט אם עבר ובקרו מבוקר וז"ל שהרי. אינו מתקן כ"כ דקרוב היה ביה"ש להיות מתוקן שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם עכ"ל ונ"ל אף דלר"ש אין רואין מומין ביו"ט קרוב לתיקון דשבות ל"ג עליה ביה"ש א"כ גמרו בידי אדם ביה"ש אך לקמן ע"ב אמר מתניתין דיקא אף נולד מום מעיו"ט אינו מבוקר אף דיעבד ולמה ועכצ"ל משום דיש שני שבותין משום מתקן ומשום דן וכתב הרע"ב פ"ג דעירובין מ"ג דשני שבותין גם ביה"ש אסור וע"כ כתב רש"י דהוה כמתקן ודן וכן גורס הרע"ב כמתקנו וכדן דין וי"ל נמי גרסת דה"ל כדן דין א"כ הוה ביה"ש ב' שבותין ורחוק תיקונו ע"כ הוה כעת מתקן גמור ואינו מוכן להכשר אבל טבל ליכא רק שבות דמתקן וביה"ש מותר לצורך ומדויק לשון ר"ש אין זה מן המוכן לפי פרש"י דהיינו דאינו מן המוכן ביה"ש מחמת ב' שבותים ואינו קרוב לתיקון ממילא עתה ה"ל מתקן גמור ואסור גם דיעבד:

אבל יש להבין כיון דר"ש לא ס"ל מוקצה מאי תליא תיקונו דהשתא במוכן דביה"ש ע"כ נ"ל לפרש"י בריש מכלתין דמאן דס"ל הכנה דרבה ס"ל מוקצה אסור מדאורייתא דצריך מוכן מעיו"ט והכנה דממלא ג"כ אסור משום דחשובא שמתרת איסור מוקצה עיי"ש בר"ן ואס"ז ופנ"י ובתוס' שם דף ד' ד"ה אלא דנולד ביו"ט אסור בשבת שלאחריו משום הכנה אף דלידה ל"ח בעצם הכנה רק דאלמלא נולד אתמול רק היום היה אסור משום נולד ולידת שבת מתירו לכן זה שמתיר האיסור חשוב הכנה וכן מבואר בר"ן שם בביאור לשון רש"י וכתב שם אס"ז מאן דלא ס"ל מוקצה והכנה דממלא מוקי והכינו להכנה בידים דצריך מבע"י ועיי"ש בתוס' דאפיה ובישול ל"ח הכנה דכבר היה בעולם וכתבתי לעיל רפ"ב דה"ט משום דבידו היה ביה"ש לגמרו בהיתר ל"ח הכנה כדלקמן בע"ב גמרו בידי אדם חשוב מוכן מבע"י והנה ר"ש ל"ל מוקצה רק בדחהו בידים ומותר לדידיה הכנה דממלא מ"מ הכנה בידים אסור דבר שלא היה מוכן מבע"י ול"ה גמרו בידי אדם בהיתר ועכשיו מתיר איסור דהוי הכנה בידים ואסור להכין גם ליו"ט עצמו לפרש"י וע"כ כיון דהוי שני שבותין מתקן ודן ואסור ביה"ש ואינו מוכן מבע"י א"כ אם מתיר איסורו עכשיו הוי הכנה בידים ואסור גם לר"ש דל"ל מוקצה כשנסתלק המוקצה מאיליו דהכנה ממלא יעמוד על דעתו ולא ישוב מפני כל כמ"ש בח"א ל"ל וא"ש לשון אין זה מן המוכן מביה"ש א"כ הוה כעת הכנה בידים וכתוב והכינו ביום הששי של חול לענין הכנה בידים ולכן בטבל דליכא רק שבות אחד ומותר ביה"ש לצורך הוי מוכן מבע"י וע"כ כמו למאן דס"ל הכנה דממלא מ"מ די אם היה מוכן ביה"ש ונתקיים והכינו ביום הששי ה"נ לר"ש לענין הכנה בידים ע"כ דיעבד מתוקן וכן ל"ק מדן וקידש דל"ש בהו הכנה: ולפ"ז י"ל קושית התוס' על רש"י משבת דף מ"ה דשם רמי אביי ול"ל לר"ש מוקצה והתנן רש"א א"ז מן המוכן דסותר דברי הגמרא זאת דטעם ר"ש משום שאין רואין ולחומר הנושא י"ל דבק"נ כתב דהוה כדן ולא כהוראת או"ה דמוציאו מרשות הקדש להדיוט ואני תמה דהא מבואר בתמורה ד"ז דבכור בזה"ז מותר למוכרו דממון בעלים הוא לא ממון גבוה והכהן יש לו זכיה בו א"כ בהתרתו אינו מוציא מרשות לרשות ונ"ל לפי המבואר בב"ק די"ב דגם לריה"ג בזמן ביהמ"ק הוי בכור תם ממון גבוה דעומד להקרבה א"כ אז נאסר ראיית מום ביו"ט ודבר שנאסר במנין אף דבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו כדלעיל דף ה' ול"ד לגילוי דתחלת התקנה ל"ה רק במקום המצויים נחשים כמ"ש תוס' בפרק אין מעמידין אמנם לרבנן דס"ל גם בכור בע"מ בזה"ז הוי ממון גבוה כמ"ש תוס' בב"ק שם ד"ה ואם איתא א"כ אינו מוציא מרשות לרשות ואביי ס"ל שם דף כ"ג ע"ב כרבנן ורוב הפוסקים פסקו כריה"ג והנה הכא איפסקא כר"ש וכשנית בלשון חכמים בברייתא דלקמן דף כ"ז וע"כ אביי ע"כ ס"ל טעם דריש משום מוקצה דל"ל משום מתקן והכנה דמ"ש מטבל ושני שבותין ליכא ול"ל דיוק דמשנתנו מיירו דנולד מום מעיו"ט כרנב"י דס"ל לקמן כותיה דרבה א"כ א"ש משום מי יימר דנפל בו מום אבל לדידן דמסקינן כר"ש מיירי בנולד מום מעיו"ט וליכא תלתא מי יימר ול"ל משום מוקצה וצ"ל משום שני שבותין כמתקן ודן ל"ה מוכן ביה"ש והוי עכשיו מתקן גמור והכנה בידים וגם ר"ש מודה דאסור וכפרש"י ועפנ"י:

וי"ל לפ"ז דבזה פליגי לקמן אביי ור"נ בנולד במומו לענין לכתחלה דמתקן ל"ה דל"ל חזקת איסור והוה כטרפה ומאן דאסר ס"ל מ"מ הוי כדן דמוציא מרשות גבוה ואף דל"ה מעולם ברשות גבוה מ"מ דן באיזו רשות נוקמוה דאטו מותר לדון ביו"ט על ממון שאין שום אחד מבע"ד מוחזק ור"נ לשיטתו בתמורה ד"ז דס"ל כריה"ג אבל אביי דס"ל כרבנן ס"ל כאן דמותר לכתחלה ומכאן ראיה דאביי ס"ל הלכה כר"ש וא"ש מש"ל דעכצ"ל דלר"ש ל"ה הטעם דהוי כדן משום דס"ל כרבנן דבכור לעולם ממון גבוה ולפ"ז גם מה דפליגי אביי ור"נ לענין נולד המום מעיו"ט אם מותר דיעבד כשבקרו כברייתא א"כ ג"כ לשיטתייהו לאביי ליכא רק שבות דמתקן ומוכן ביה"ש ואפשר זה דעת אדא ב"א ור"נ ס"ל דהוה כדן ויש שני שבותין ואסור ביה"ש ול"ה מוכן כלל אף דליכא תלת מי יימר:

ובפשיטות י"ל מה דרש"י צ"ל דנראה כמתקן או כדן כגרסת מהר"ם דבזה"ז ל"ה כדן דגם בכור תם ממון בעלים אבל ה"ט דאינו עומד להקרבה א"כ בהתרת מומו הוי מתקן ובזמן ביהמ"ק אינו מתקן כמ"ש הצל"ח אבל אז הוי כדן וכן בזמן ביהמ"ק אם היה בו מום מכבר דעובר דאינו ראוי להקרבה והוא ממון בעלים א"כ הוה מתקן ואם ל"ל מום עובר עד עתה ה"ה ממון גבוה ועושהו עתה ממון בעלים והוה כדן אלא דרש"י כתב בתחלת המשנה בזה"ז איירי ועיין אס"ז דלאו דוקא דה"ה בזמן ביהמ"ק ואולי י"ל דעכצ"ל דנהי לר"י ל"ה מתקן דס"ל גם אחר שחיטה מהני ראיית בכור כדאיתא בבכורת דכ"ח ולקמן אמר רבי וקהלא קדישא דר"ש בשיטת ר"מ אמר למלתיה ואביי דחה דמ"מ ל"ה מתקן אף לר"מ אבל לר"י ודאי ל"ה מתקן אבל עכ"פ י"ל דהוה כדן דיש בו לתא דממון להוציא מרשות לרשות אבל בזה"ז לעולם גם תם ממון בעלים ואינו כדן רק טעמו של ר"ש משום דבר שנאסר במנין בזמן ביהמ"ק ור"י ל"ל הא דמ"מ עכשיו אינו כדן כלל ואינו זו המעשה כלל ודוקא בזה"ז אבל בזמן הבית גם לר"י נכלל באין דנין: והנה אף דמשנתינו איירי שהיה בו מום עובר מעיו"ט כדאיתא בגמרא מ"מ פרש"י או כדן דלאו כ"ע דיני גמירי איזהו מום פוסל להקרבה או מום קבוע להתיר לזר רק ממ"נ אם הרואה עצמו ידע דכבר אינו ראוי להקרבה ושואלו רק לענין אכילת זר הוה כמתקן גם בזמן ביהמ"ק ואם א"י כלל הוי כדן לעשות ממון הדיוט ומ"מ גם מש"ל א"ש דיש שניהן כאחד כי כיון דלפעמים הוי כדין ל"פ ולעולם אסור מצד אין דנין וכן משום טעם מתקן כיון דלפעמים שייך טעם מתקן וכ"כ הרמב"ם מטעם נולד מום ביו"ט הוי מוקצה ע"כ אין רואין מומין ביו"ט ול"פ ואסרו גם נולד מעיו"ט וכן לדעת הראב"ד משום טלטול שלא לצורך אסרו גם כשנראה המום גלוי וא"צ לטלטל דל"פ:

עוי"ל לתרץ קושית הרשב"א בשבת דף מ"ג בתוס' ד"ה טבל שאם עבר ותקנו מתוקן ולמה בכור אם עבר ובקרו אסור דה"ט דודאי מה שעשה באיסור י"ל דאי עביד ל"מ כאלו לא עשהו אבל בטבל ל"ש זה דאף דלא פירש בפה או ביד רק במחשבה מהני דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כדלעיל ד"ג ע"ב ומחשבה מותר באיסורי שבת ויו"ט רק דיבור אסור וכן לענין בכור מותר לראות לגמור בלבו אם מותר רק להורות בפה אסור ביו"ט ושבת כמ"ש טו"ז סימן תצ"ח סק"ט בשם רש"ל וכ"כ מג"א שם ס"ק י"ז וא"כ בבכור דהאיסור מה שדיבר וכשתסלקו נמצא לא אמר מותר ממילא אסור לשוחטו ביו"ט דאסור להורת לעצמו אף דיודע הדין אבל בטבל סלק דיבורו ומעשהו עכ"פ גמר בלבו שבצד זה יהא תרומה ומעשר ובצד זה חולין וזה היה בהיתר ונשאר בתיקונו ועיין בגיטין דף כ"א בתוס' בד"ה במחשבה ובחולין ד"ז ד"ה ודלמא ומנחות דנ"ה ובכורת נ"ט ד"ה במחשבה ועיין באס"ז לקמן דף ל"ה שכתב בפירש אם רוצה יכול לאכול בטבל בשבת ע"י הפרשה במחשבה דמותר בשבת ויו"ט ותלי"ת כונתו לדעתו ועיין בשעה"מ הלכות תרומות פ"ד הט"ז פלפול ארוך בזה:

ולפמ"ש התוס' דהכא הוי מוקצה משום מי יימר דמזדקק לו חכם דאסור לראות י"ל דשאני טבל דליכא רק חד שבות ומותר ביה"ש לצורך ולא אתקצאי ביה"ש והכא יש שני שבותין מתקן ודן וגם ביה"ש אסור וכמ"ש לעיל בישוב לשון רש"י ולפירש התוס' א"ש בפשיטות ועיין שעה"מ פ"א מעירובין הכ"ב מ"ש ע"ד הרע"ב דפ"ג דעירובין מ"ג ובסמוך יבואר עוד בס"ד:

עוי"ל בביאור לשון רש"י דלמה הצריך לשני טעמים גם הלשון דה"ל כדן אינו מובן ומהר"ם שלח בו יד להגיה או כדן דין גם בגיורא בסמוך פרש"י ר"ש סבר אין רואין דה"ל כיושב ודן דין ושבק טעם דמתקן והנה במשנה פרש"י בכור שנפל לבור בזה"ז וכתב צל"ח דאלו בזמן הבית אינו מתקן דאדרבה תם עומד להקרבה אבל קשה הא יש עוד טעם דהוה כדן דין א"כ אדרבה בזמן הבית עדיף טעמא דכדן דין כמש"ל ונ"ל דדברי רש"י מזוקקים דהנה בתיו"ט הקשה דהרי דן דין קי"ל מה שעשה עשוי וכן הקשו בתוס' והנה י"ל דס"ל לרש"י כמ"ש מהרי"ט דאי עביד ל"מ לא אמרינן רק אם בזה דל"מ יתבטל האיסור וא"כ איסור דין דגזרו משום שמא יכתוב מה יועיל אל"ת אבל לטעמא דמתקן א"ת דל"מ לא הוה מתקן ויבוטל האיסור ומצאתי שכ"כ ישיע"ק ואף דבטבל אי עבר ותקנו מתוקן כבר חלקו האחרונים בין מתקן דהכא לטבל כמבואר בפנ"י וצל"ח וגם אני חילקתו לעיל דטבל יכול להיות מתוקן במחשבה לבד דזה אינו איסור וא"כ גם אחר הפרשה כל שעה גמר בדעתו ובמחשבתו דזה מעשר וזה תרומה וא"א לומר דלא מהני רק המעשה שעשה באיסור ולו יהא דהפריש רק במחשבה ג"כ מהני והנה בגמרא פרש"י לענין אם היה בו מום מעיו"ט דס"ל לר"ש אם עבר ובקרו מועיל שהרי אינו מתקן כ"כ שקרוב היה ביה"ש להיות מתוקן שלא היה מחוסר אלא ראיית חכם עכ"ל ואומר אני דלולא גזרו דאין רואין מומין ביו"ט וכל שעה יכול להראות לחכם א"כ ל"ה מתקן כלל דבידו לגמרו בכל שעה ע"י חכם וכדמצינו לקמן לענין מוקצה דבידו לגמרו אינו מוקצה וה"ג אי הוה מותר ודאי יזדקק לו חכם ואף דלענין טבילת כלים לעיל דף ח"י אמר רבא ג"ב משום מתקן אף דלולא הגזרה היה בידו להטבילו בהיתר שא"ה דהוי מעשה חדש וע"י הטבילה משתנה מטומאה לטהרה משא"כ הכא היתר חכם רק גלוי מלתא בעלמא ומן התורה לא צריך היתר מומחה כלל ומיד שנפל בו מום קבוע ובעלים מכירין מותר וגם כלים הטמאין בוה"ט מותר להטבילן ביו"ט דלא חשוב מתקן ואף אם אינו מכיר בו אי הוא מום קבוע מ"מ מן התורה אינו רק כראיית טרפה וגלוי מלתא בעלמא ולקמן דף כ"ז אמר אביי ר"מ קנסא קניס וגם עכשיו אינו רק כראיית טרפה ואין איסורו בגופו של בכור כמו שפרש"י לקמן אבל ה"ט משום דבלא"ה אסור לראות מומו משום דה"ל כדן דין דגם גלוי מלתא הוה דין בכל דיני ממונת ואכתוב בס"ד לקמן מה דפליג אביי על ר"י וממילא אין הבכור ראוי היום דלא יזדקק לו חכם משום איסור דין ומכ"ש לפמ"ש בריש פ"ק דכ"ז שלא נסתלק האיסור גם לר"ש הוא מוקצה וכמ"ש ב"י בא"ח סימן ש"י א"כ תו אינו ראוי היום לכלום ומוקצה הוא וכשנזדמן מומחה אחד שהתירו הוה ממש מתקן וז"ש רש"י לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקנו דה"ל כדן דין דאסור לראות בלאו טעם מתקן ומש"ה נראה כמתקן וגדולה מזו כתב רש"ל לעיל דף ח"י בכונת רש"י דאף דרבה לא ס"ל טעם דמתקן מ"מ אחר שאסרו ט"כ משום שמא יעבירנו ממילא אף היכא דל"ש שמא יעבירנו אסור משום מתקן משום דשאר כלים אינם ראוים היום א"כ כ"ש הכא דבכור זה אסור משום דהוה כדן דון ע"כ הוה כמתקן וממילא דיעבד אסור שלא יהא מתקן וכ"ז בזה"ז אבל בזמן הבית דל"ה מתקן ל"ה פליג ר"ש לאסור דיעבד וכ"ז אחר שאמרו אין רואין וה"ל מוקצה מחמת איסור כ"ז שלא נסתלק האיסור דאין בידו לסלקו וכשבא אחד לסלקו הוה מתקן אבל בגמרא דאמר ר"ש ס"ל אין רואין הוצרך רש"י לפרש משום דן דין שזהו הטעם לבדו שבשבילו אמרו אין רואין:

אמנם לפ"ז דמשום דמוקצה הוא מחמת איסור הוה מתקן י"ל באו"א למה בדיעבד אין התרתו התרה ומ"ש מדן דין או עבר ותיקן טבל דהנה הסמ"ע וש"ך סימן ר"ח כתבו דמש"ה מקח שנעשה באיסור שבת מהני משום דאפשר לעשותו בהיתר בחול וזה יתכן לענין גוף ביטול המעשה לבטל לחלוטין אי אפשר לבטלו בחול דאז גוף המעשה אפשר לעשותו בהיתר אך אם אנו דנין דלא יועיל היום בשבת ל"ש לומר דהיום יכול לעשותו רק כיון דע"כ קיים לענין חול ממילא א"א לבטלו לומר דבשבת לא יועיל דמה יושיענו זה דמ"מ ישאר הדין והמכירה והתיקון וכ"ז לענין טבל דגם בחול הוה מתקן אלא דמותר אבל הכא דל"ה רק כראיית טרפה ול"ה בחול מתקן כלל רק ביו"ט משום דאין רואין מומין הוה מוקצה מחמת איסורו היום וזה מתקנו בזה ודאי י"ל היום לא יועיל התרתו ולא יהא מתקן מה תאמר דאפשר לעשות בהיתר דכיון דאנו דנין על היום זה א"א לעשות בהיתר וא"צ לדון כלל על ביטול המעשה לעולם דכיון דהיום אין התרתו היתר ממילא הרווחנו דלא יהא מתקן כלל דכ"מ אנו דנין על האיסור באיזה אופן בא אם מחמת תועלת המעשה היום דוקא או אם גם היום לא יועיל מ"מ מצד תועלת המעשה בחול האיסור במ"ע:

ואם נדייק יותר י"ל עוד דבמ"א איסור המכירה או תיקון הטבל מצד עצמו דהוא מכירה ותיקון וביו"ט אסור מעשה זה ע"כ י"ל מעשה זה זה א"א לבטלו דבחול אפשר לעשותו בהיתר מעשה זה ממש אבל ראיית בכור לבד הוה כראיית טרפה ולא הוי תיקון כלל בחול רק ביו"ט ע"י איסור דאין רואין מחמת דנראה כדן ועי"ז מוקצה הוא ואינו ראוי היום לכלום וזה שמתירו מתקנו מאיסורו היום נמצא אנו דנין לבטל מעשהו ולא יועיל תיקונו שלא יהא מתקן וזה ל"ש לומר דאפשר לעשותו בהיתר בחול דהרי בחול ל"ה מתקן כלל ואינה מעשה זו כלל ושפיר י"ל דבטלה תיקונו וישאר מוקצה ובזה לא יהא מהני מה דעביד וישאר אינו מוכן ולפ"ז י"ל דבפרק כירה דמדייק אביי דר"ש בעלמא ל"ל מוקצה והכא אמר אין זה מן המוכן ה"ט דלאביי בכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני ועכצ"ל מטעם מוקצה והשיב לו רבה לדידיה עכצ"ל משום הנהו מי יימר ובנפל בו ביו"ט מום מיירי ועפנ"י: ולפמ"ש בפנ"י די"ל גם כונת רש"י דמשום איסר דאין רואין גם לר"ש הוא מוקצה ומ"ש דלאו משום מוקצה אסר ר"ש דלית לו מוקצה היינו מוקצה לבד בלא איסור דאין רואין י"ל לפיכך צ"ל תרי טעמי מתקן ודין לפי גרסת הר"ן ורע"ב ברש"י דלא תקשי הרי ה"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן בלבד דהא דאין רואין הוא מדרבנן אלא דה"ט דמוקצה מחמת דרבנן מותר משום דלא אתקצאי ביה"ש דלא גזרו על שבות ביה"ש אבל על שני שבותים גזרו כמ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין וה"ד בזה"ז די"ל גם טעם דמתקן ולכן בגמרא לענין איסור דאין רואין לא כתב רש"י רק חד טעמא דא"צ יותר:

עוי"ל דצריך שני טעמים דאיתא בנדרים דף ע"ו סבר ר"י למימר דבשלשה אין מתירין נדרים לצורך שבת דמחזי כדן דין וא"ל אביי הרי מותר בקרובים ולילה ומעומד ולא מתחזי כדן דין וא"כ תמוה למה בבכור מחזי כדן דין דהיכן מצינו דקרוב אסור לראות מום או דוקא מעומד וביום וכבר כתבתי דבזה"ז גם בכור תם מותר למוכרו והוי ממון בעלים ול"ח מוציא מרשות לרשות אמנם י"ל ממ"נ לאביי י"ל דהוה כמתקן רק להנהו מ"ד דלעיל דף ח"י גבי ט"כ רבה ור"י דלא ס"ל טעם דכמתקן עכצ"ל משום דהוה כדן דין ורב יוסף לשיטתו בנדרים דשלשה הדיוטת מחזי כדין ועדיין קשה לרב יוסף ורבה יהא מותר ביחיד מומחה אמנם מבואר בפרק כירה דף מ"ו ע"ב ובמהרש"א שם דהיכא דצריך דוקא חכם גם לר"ש הוי מוקצה דמי יימר דמזדקק ליה חכם אף אם מותר לראות וא"כ א"ש דלא נעלם מרש"י ש"ס דפרק כירה דגם לר"ש הוה מוקצה משום מי יימר דמזדקק לו חכם אלא דהוקשה לו הא סגי בשלשה הדיוטת ועכצ"ל דאסור משום מתקן או כדן דלרב יוסף דלא ס"ל טעמא דמתקן צ"ל דהוה כדן ולאביי צריך לומר דהוה כמתקן והכי ס"ל לעיל דף ח"י טעמא דמתקן מדמותיב לרב יוסף דאמר טעם דאיסור ט"כ משום שמא יסחוט וס"ל טעמא דמתקן כרבא שם כדפרש"י שם וכמ"ש מהר"ם שיף שם ולפ"ז י"ל שתי קושית תוס' בכירה שם דף מ"ו ע"ב דמותיב לרבה דאמר דלר"ש אינו מהמוכן משום מי יימר דמזדקק לו חכם ומותיב מכשאלין לחכם בשבת לצורך שבת ומשני דבנדרים סגי בשלשה הדיוטת אבל בבכור מי יימר דמזדקק לו חכם והקשו תוס' שם חדא גם בבכור סגי בשלשה הדיוטת ועוד לימא בלא"ה לא יזדקקו לו לעשות איסור ולפמ"ש א"ש דלרבה דלא ס"ל טעם דמתקן עכצ"ל דנראה כדן ודוקא בשלשה הדיוטת אבל בחכם יחיד ל"ש זה וצ"ל כיון דא"א רק בחכם מי יימר דמזדקק לו והוי מוקצה ממילא אין רואין גם חכם דהוה שלא לצורך יו"ט ע"כ א"ש דמוכרח לומר מי יימר דמזדקק לו חכם בבכור דלולא כן היה מותר חכם לראות דל"ה כדן ול"ל הרי סגי בשלשה הדיוטות דאסור משום טעם כדן וע"כ צריך חכם:

עוד יש לדון בזה הטעם דהוה כדן דתליא בפלוגתא לפמ"ש הק"נ משום דמוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט וז"ד בזמן הבית דבכור תם אינו נמכר אבל בזה"ז גם תם ממון בעלים א"כ גם בזמן הבית בכור תם בח"ל דלרע"ק אף אי באו תמימין לא"י לא יקרבו ולר"ש רק לכתחלה לא יביאו וע"כ גם תם בח"ל בזמן הבית היה ממון בעלים כדאיתא בתמורה ד"ח ע"ב א"כ אינו כדן דין רק בא"י ותו ל"ל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דגם בזמן הבית לא היה בכל העולם האיסור משום דן דין והוי כמו גילוי דמותר בזה"ז דל"ש נחשים כיון דמתחלה לא נאסר רק במקום נחשים וצ"ל בח"ל הטעם דמתקן דלא חזי להקרבה ובא"י דל"ש מתקן כנ"ל שייך טעם כדן ובזה"ז לעולם הוי כמתקן ולפמ"ש באס"ז כונת רש"י דאף בזה"ז מיירי המשנה עכצ"ל מתקן או כדן לזמן בית בא"י ויש לצדד ולומר אפכא לפמ"ש תוס' בב"ק דף י"ב ע"ב דלרבן ס"ל בכור בע"מ גם בזה"ז ממון גבוה דוקא חי לא שחוט דמותר למכור בשרו לכ"ע ולפ"ז כשמתיר לשוחטו מוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט וכ"ז לרבנן ואביי דס"ל בב"ק שם כוותייהו אבל לריה"ג ומאן דס"ל כותיה דגם בכור תם בזה"ז ממון בעלים ל"ה כדן דין והרא"ש בפרק שור שנגח סיים בצ"ע אי קידש אשה בבכור חי בע"מ בזה"ז אי מקודשת ובא"ע סימן כ"ח איפסק דהוה ספק וא"כ צ"ל משום מתקן אלא דגם טעם זה לא פסיקא לן דכמה אמוראי לעיל דף ח"י לא ס"ל גבי ט"כ טעם דמתקן ועכצ"ל לדדהו דהוה כדין:

גמרא אי נימא ברואין פליגי לפלגו בעלמא הקשה פנ"י דלמא לכ"ע אין רואין רק בנפל לבור דיש צב"ח פליגי וכ"ש לפיה"מ לרמב"ם דפירש דהתירו מוקצה משום צב"ח ומיירי גם בנפל בו מום ביו"ט רק קודם שהעלהו אבל אחר שעבר והעלהו נולד בו מום קבוע אסור אף שהיה בו מעיו"ט מום עובר וא"כ הל"ל דר"ש אינו מתיר משום צב"ח ור"י מתיר לראות מומין משום צב"ח וברש"י פירש דבמוקצה ל"ל דפליגי דאפכא שמעינין להו והקשה צל"ח מנ"מ לעולם תקשי לפלגו בעלמא ונ"ל דמצינו דבשוא"ת העמידו דבריהם במקום ד"ת כמו ערל הזאה ואיזמל משום דעשו חיזוק לדבריהם משום לא תסור כד"ת וכ"פ לא העמידו דבריהם במקום ד"ת כמ"ש במג"א סימן רנ"ד סקכ"ב אמנם מה דפשיט לרמב"ם דמשום צב"ח דאורייתא נדחה איסור מוקצה לא איסור דאין רואין נ"ל דה"ט דאיסור מוקצה בעידנא דעובר על ל"ת מלאכה דע"כ אינו חמור ממלאכה אזי מקיים עשה דצב"ח דילפינין מעשה דפריקה שנאמר עזב תעזוב כדאיתא בב"מ דל"ב וברמב"ם הלכות רוצח ומכ"ש מוקצה דעיקרו רק מדרבנן אינו חמור מלאו גרידא ומשום לא תסור ונדחה מפני עשה בעידנא דגם בשניהם מדאורייתא עשה דוחה ל"ת אבל איסור דאין רואין מומין ביו"ט דעושה קודם קיום העשה העמידו דבריהם בשל תורה דגם עשה אינו דוחה ל"ת כה"ג כדלעיל ד"ח ע"ב ועיין כ"מ פ"ג מתרץ ה"ח ומג"א סימן תמ"ו סק"ב בשם הר"ם וכיונתי לדעתו תלי"ת וס"ל לרמב"ם דאם בעידנא דמיעקר איסור דדבריהם מתקיים עשה דצב"ח בזה אין שום סברא שלא ידחה איסור דבריהם ואם האיסור דרבנן קודם אינו נדחה מפני העשה זולת אם מתחלה לא העמידו דבריהם במקום תורה בזה האופן אבל זה דנפל לבור ביו"ט ולא היה בו מום מקודם שנראה לא שכיח ול"ל דהתנו על זה מקדמת דנא ומהרש"א כתב דדברי רמב"ם בזה מגומגמין ולפמ"ש נכונים ולפ"ז א"ש ג"כ לשון רש"י דבשלמא אי פליגי במוקצה י"ל דנדחה מפני צב"ח בעידניה וס"ל מוקצה רק דרבנן ולא חמיר מן לאו ולר"ש מוקצה דאורייתא ואזהרתיה מל"ת מלאכה כדאיתא בפסחים דמ"ו ויש בו עשה ול"ת דיו"ט כשאר מלאכה ולא נדחה מפני עשה דבב"ח אבל אפכא שמעינין ור"י מחמיר טפי לענין מוקצה ע"כ ברואין פליגי ול"ה בעדנא ול"ל הטעם משום צב"ח ולפ"ז גם כששחטו אח"כ מותר כיון דעכ"פ מצוה דצב"ח קדמו להתיר עי"ז אכילת הבכור וכ"ש הוא מאם באין כאחד ומה גם לפמ"ש רש"ל הובא במג"ד סימן ש"י לענין איזמל שמותר לטלטלו כל השבת אף לאחר שמל בו משום דהותר כשמל:

ועכשיו נבא בטח ליישב סתירת הגמרא מהכא להתם פרק כירה דף מ"ה דהתם אמר טעמא דר"ש משום מוקצה דמי יימר דמזדקק לו חכם וכאן אמר משום דאין רואין ותרצו תוס' שם דמשום דאין רואין לא יזדקק וע"כ תרצו האיך ר"י מיקל טפי במוקצה מר"ש היפך ממק"א אלא דלר"י רואין ואינו מוקצה ותמהו תוס' עצמם מדפריך התם מבעל מיפר נדרי אשתו לצורך שבת וכן חכם ונימא דהוה מוקצה דמי יימר דמזדקק לה בעל או חכם והרי מותר להפר ולהתיר ונדחקו דבעל מיפר לפעמים נדרים שהם לצורך מצוה ולא ניחא לו בכך ותמה מהרש"א דעדיין מה יענו על מה דפריך הגמרא מחכם והעלה המהרש"א דמי יימר דמזדקק לו חכם אף דמותר דאינו מצוי וע"כ הדרא הקושיא למה ר"י מתיר דהא ס"ל מוקצה ונדחק מאד ויותר אני תמה איך נעלם מהרמב"ם הגמרא דכירה דר"ש אוסר משום מוקצה ולא היתר משום צב"ח ואיך יתכן דר"י דמחמיר במוקצה יותר מר"ש יתור משום צב"ח וכקושית תוס' שם ורש"י כאן דאפכא שמעינין להו אך לפמ"ש א"ש דמוקצה לבד יש להתיר משום צב"ח ומשום אין רואין יש להתיר דיעבד כמו בטבל עבר ותקנו מתוקן דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"ה מוקצה כשנסתלק כמ"ש רש"י ותוס' לקמן דף ל"א במשנה בית מלא פירות אבל כשנצמדו יחד דאין רואין א"א להתיר משום צב"ח דאינו בעדנא רק מוקצה בעדנא וחכמים פטרוהו מעשה דצב"ח בזה דאונס רחמנא פטריה וכמאן דליתא לעשה ע"כ כשעבר וראה מומו והתירו אף דתו ליכא רק איסור מוקצה מ"מ הוה עשה דפשיעה דלולא ראה המום היה פטור מלהעלותה משום איסור דאין רואין ואיהו הוליד בפשיעתו העשה דצב"ח לחיוב ואם בא העשה ע"י פשיעה אף בשוגג אינה דוחה לל"ת כדאיתא בעירובין ד"ק ובתוס' שם וה"נ לא ידחה איסור מוקצה דעשו כשל תורה ויש בו לאו דלא תסור וכ"ש לפימ"ש הת"י ריש פ"ק לענין ספק מוקצה דעשו אותו כעין של תורה דאסמוכוהו אפסוק והכינו וא"כ א"ש דלר"י דמותר לראות באין כאחד המוקצה וצב"ח בלא פשיעה וידחה איסור מוקצה אף בנולד מום ביו"ט כדס"ל לאביי התם והכא דמתניתין מיירי בנולד מום ביו"ט ע"כ לר"ש אינו מן המוכן אבל לר"י ודחה משום צב"ח והמוקצה דמי יימר דמזדקק לו חכם היינו אפילו היה מותר לראות ושפיר פריך ממפירין ונשאלין וא"ש דברי רמב"ם:

ועדיין קשה לר"י ג"כ יהא מוקצה דמי יימר דמזדקק לו חכם אף דמותר וכקושית התוס' איך יחמיר ר"ש יותר בזה ונהי דממשנה לק"מ דמיירי בנפל לבור ויש צב"ח מ"מ בלא נפל אף מאן דס"ל כר"י דרואין מומין ביו"ט מ"מ מוקצה הוא ואיך כל הנהו אמוראי ור"י נשיאה רצו לראות מומין ביו"ט כמבואר לקמן דכ"ז וא"ל שלא היה לצורך יו"ט רק לדעת אם מותר או משום דנשיאה כייפו לו חכמים וסמוכים אצלו וליכא מי יימר ועיי"ש בפנ"י רצה לתרץ די"ל כיון דיושב ומצפה קיל לר"י היכא דלא דחה בידים מלר"ש ולולא דמסתפינא ה"א דה"ט דלר"י קיל דודאי י"ל דיושב ומצפה אלא כיון דל"ה בידו אקצה הבכור וגם הזמנה ל"מ במוקצה כמבואר לקמן ע"ב אף שנסתלק המוקצה אח"כ והוא אזמניה הרי דישב ומצפה שיסתלק המוקצה אך י"ל אם ודאי ידענו דיזדקק לו חכם ל"ה מוקצה ולפ"ז למ"ד בעירובין דל"ו באם יבא חכם למזרח עירובו למזרח דהוברר למפרע דלכאן היה עתיד לבא וה"נ הוברר למפרע דיזדקק לו חכם ואף דבעלים לא ידעי ואקצי מדעתייהו לא יגרע ממוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דאינו מוקצה כדלקמן ע"ב הרי דל"צ דעת בעלים אך כ"ז לר"י דמסיק בעירובין שם דס"ל י"ב ור"ש ס"ל א"ב ושם משמע לחד גרסא לרבה ס"ל ר"ש י"ב וכ"מ בר"פ כל הגט בגמרא ותוס' שם ומ"מ י"ל דוקא כשמתנה בפירש כמ"ש תוס' שם ואף דגם לר"י כתבו שם לחלק כן הא מר"י בלא"ה לק"מ די"ל דהוה מוקצה רק מה דאנן לית לן מוקצה כה"ג מדכל הנהו אמוראי ור"י נשיאה פלפלו אי רואין מומין ביו"ט וזה בלא"ה לק"מ דקי"ל בדרבנן לעולם י"ב כדלקמן דל"ח וגם בלא"ה כתבו תוס' שם דר"י מספ"ל אי י"ב היכא דאינו מתנה א"כ י"ל במוקצה דרבנן לקולא ולפ"ז י"ל דה"ט דמוקצה מחמת איסור דרבנן ונסתלק ממילא מותר כמבואר לקמן דף ל"א דבדרבנן י"ל הוברר למפרע אבל במוקצה מחמת איסר דאורייתא לרש"י מוקצה דאורייתא היא וגם לש"פ עכ"פ חמיר כעין דאורייתא ע"כ א"ב ומ"מ י"ל דדוקא ביושב ומצפה:

אפשר לומר דה"ט דלר"ש מי יימר דוחדקק חכם הוי מוקצה ולר"י לא בתרוייהו ס"ל די"ב אם תולה בד"א כדמוכח בר"פ כל הגט רק מ"מ הבעלים לא ידעו רק לר"ש דל"ה מוקצה רק בדחה בידים או במי יימר דלא תליא בדעתו ובודאי הבעלים מקצים מדעתם א"כ לא תליא המוקצה בעצם הדבר אבל לר"י ל"צ שידחה בידים וגם יושב ומצפה ס"ל מוקצה משום דהדבר בעצמו לא היה מוכן ביה"ש א"כ במי יימר י"ל הוברר למפרע ול"ה מוקצה ומה דפריך מנשאלין לחכם צ"ל משום דסתמא מיירי מפירות שלה ואסרתם לכל העולם וכמ"ש תוס' שם:

ומ"מ צ"ע דבפ"ק דחולין די"ב ר"ל לענין בהמה שלקחה סתם דתליא בברירה לענין מוקצה אבל דבר דבודאי אינו ראוי עכשיו כגרוגרת שנסרחו ונתייבשו בשבת ל"ש ברירה דמעשה חדש הוא ואיך נימא הוברר למפרע שהיה מוכן ביה"ש כשהיה סרוח וכן אם נולד לו מום ביו"ט דנולד מעשה חדש וכן נתנבלה בשבת וכל נולד ל"ל י"ב וראה מ"ש תוס' בפ"ק ד"י ד"ה ב"ש וז"ל אבל תימא לב"ה דאית להו ברירה היכא משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים הא איכא למימר לבסוף כשמוציאין בהאי פתח הוברר הדבר מתחלה שסופו לצאת דרך שם וי"ל כגון שעשאו פתח חדש דל"ש ברירה עכ"ל הרי דל"ש ברירה במעשה חדש רק אם נולד מום מעיו"ט ואילו ראהו חכם עכשיו מותר וראייתו מגלה שזה מום קבוע בזה שייך לומר הוברר דיזדקק כיון דרק דבר שחוץ לגופו רביע עליו ועיין מלחמות לקמן דל"א על משנה דבית מלא פירות שנפחת:

והנה לפמ"ש הרמב"ם פ"ב מיו"ט טעמא דאין רואין דאם נולד מום ביו"ט הוה מוקצה ואם נתיר לראות אולי ישחטנו מיד וע"כ גם כשנולד המום מעיו"ט אסור לראות הגמרא דהכא ובשבת עולה בקנה אחד משום דמוקצה הוא בנולד המום ביו"ט ואסור ע"כ אין רואין אף בנולד מעיו"ט אלא דג"כ קשה הרי לר"י חמיר מוקצה ולא גזר ור"ש דמיקל בעלמא במוקצה גזר כאן וי"ל דלר"י אסור מוקצה בשבת וביו"ט אפילו לא דחיה בידים לא יטעו ולהקל אבל לר"ש דכמה מוקצה מותרין אפשר יטעו וגם לדידן עכ"פ בשבת מותר מוקצה ואפשר יטעו גם ביו"ט:

רש"י ד"ה קמ"ל א"נ משום דעבר ואסקיה ובד"ה וא"ל ועבר ואסקיה לא ישחוט ואפילו נפל בו מום לאחר העלאה וקנסא הוא משום דעבר ורש"ל מחק עד א"נ וכן מוכח בתוס' דליתא ברש"י ורש"א תמה א"כ למה כתב רש"י לעיל משום דעבר ואסקיה וכן מהר"ם שיף תמה דלגרסת תוס' ורש"ל ברש"י למה דחק רש"י לא יעלה בהערמת שחיטה ולא אמר משום דעבר ואסקיה ואני אומר אף למהרש"א דגרס לה למה שינה רש"י כאן וקנסא הוא ולעיל לא נזכר ונראה דלקמן מ"ב בנולד הוא ומומו עמו הר"ז מהמוכן תמה מהרש"א ואס"ז אפילו נולד תם והומם אח"כ מותר דיעבד אם בקרו דאינו מוקצה דביה"ש מוכן אגב אמו וקי"ל אין מוקצה לחצי שבת ולתוס' כל האיסור דיעבד רק משום דאתקצאי ביה"ש ונ"ל לפמ"ש לעיל פ"ק ד"ו לענין אפרוח שנולד ביו"ט ואח"כ נתפתחו עיניו דיש לאסור משום מה שגדל והולך בשבת ול"ל דכל משהו בטל ברוב דשיל"מ ול"ל דתחלת ביאתו לעולם מעורב דאז כולו היה אסור וא"א להתבטל ואח"כ כשנתפתחו עיניו כבר מעורב והוי דשיל"מ ולפ"ז כשנולד בלא מום הקדש הוא ולכ"ע מוקצה כ"ז שלא נסתלק איסורא א"כ מה שגדל א"א להתבטל בתחלת ביאתו איסור נולד שבו דכולו מוקצה ואח"כ כשנסתלק איסורו ונפל בו מום כבר נאסר ע"י הגידול שנולד ואינו בטל משום דשיל"מ וא"כ קשה למה בנפל בו מום קבוע ביו"ט והיה בו מום עובר מאתמול יהא מותר אי הוה דעתיה עליו הא מ"מ נתגדל ביו"ט וצ"ל כיון דנפל לבור ופן ימות אינו דשיל"מ כמבואר ביו"ד סימן ק"ב במאכל המתקלקל ע"כ מותר להעלותה ולשוחטה ול"ל אחר שהועלה הוה דשיל"מ דאם תאסור לשוחטה א"א להעלותה ועוד כיין דבבור התרנו לשוחטו כעת דל"ה דשיל"מ כבר נתבטל הגידול ואח"כ כשהועלה מהבור אף דהדר הוי דשיל"מ ל"ל דחוזר וניעור דהרי עכשיו הוי כתחלת ביאת מעורב בהיתר ובטל גם כשיל"מ וכ"ז אם עשה כדין והוריד חכם וראה מום שבה והתירה להעלותה אבל א"ל שאל ועבר ואסקיה בלא היתר חכם בבור ואז היתה עדיין אסור ואחר שהועלה בא לשאול ולהתירה ע"י ראיית חכם ועכשיו תו ה"ל דשיל"מ ולא בטיל מה שגדל ביו"ט וא"כ אין זה קנס רק דינא הכי כשעבר ואסקיה וכ"ז לר"י דס"ל נולד ומוקצה אבל לרבי בלשון ראשון דגרסתם דל"ל מוקצה ונולד ל"ל דאסור כשעבר ואסקיה וקנסא לא ס"ל לרש"י כלל לגרסת תוס' ורש"ל ולגרסת מהרש"א עכצ"ל משום קנס לרבי ואף דרש"י כתב לרבי ל"ל מוקצה בבכור משום דדעתיה עליה א"כ לענין נולד ל"ש זה כבר כתב המהרש"א דה"ט דצ"ל כן דלא ליהוי כגרוגרת וצמוקין או דלא נפשוט דרבי ל"ל מוקצה וכמ"ש מהר"ם שיף והנה בשוין בנולד ומומו עמו ע"כ גם בלא נפל מתירו ר"י כר"ש ועכצ"ל בנולד ומומו עמו ועיין בא"ח סימן שי"ח בהג"ה ס"ב דאסר פרי שנתלש בשבת לחולה לאוכלה בריא משום דגדלה בשבת ובמג"א וישיע"ק שם דכתב ג"כ בדעת הרמ"א וא"ח דהא דקי"ל אם תחלת ביאתו לעולם מעורב בטיל דשיל"מ דוקא אם נתבטל תכף משא"כ פרי דקודם שנתלש כולו אסור ומה שגדל א"א להתבטל וכשנתלשה כבר ישנו בעולם מה שנתגדל ועכשיו הוי דשיל"מ עיי"ש ועכצ"ל ג"כ סברתו דה"ט דאם בא תחלה מעורב גם דשיל"מ בטל דל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דמחמת הרוב א"א להאיסור לחול כלל ותלי"ת כיונתי לדעתו ועיין צל"ח לקמן דל"ז ד"ה דקא ינקי דכתב דמש"ה י"ל מה שגדלה הבהמה לא בטיל משום דשיל"מ אף דתחלת ביאתו לעולם מעורב משום דגם ההיתר אינו עד שתבחנה ואזי כבר מעורב בו מה שגדלה משא"כ בגיגית ענבים דהיין שבגיגית מע"ש מותר והאיסור תחלת ביאתו מעורב ומתבטל וכבר שדיתי בו נרגא כיון דיכול לשוחטה חשוב היתר משא"כ איסור נולד שגדל כל שעה בטל ושני מיני איסורין מבטלין זא"ז והבהמה לא הוה מוקצה דבידו לשוחטה ביו"ט משא"כ אם יש עליה איסור אחר ואין בידו לסלקו דאזי גם גוף הבהמה מוקצה ואסור בטלטול כמו הנולד ממש:

ולפמ"ש לעיל דף ה' ע"ב דהך כללא דאם תחלת ביאתו לעולם מעורב גם דשיל"מ בטל אתמר רק בלח בלח משום דההיתר מעיקרא היה בעין בפ"ע משא"כ האיסור מתחלת ביאתו היתר מעורב בו והוי מין בשא"מ וכעין כתב הר"ן בפג"ה ולפ"ז י"ל לענין קושית מהרש"א דליתנו נולד הוא ומומו עמו לא נפל בו אח"כ אף את"ל דמיירי בנפל לבור דכאן מיירי בפלוגתא דר"י ור"ש ור"י ס"ל מב"מ ל"ב והרי כל הבהמה נתגדלה ומוסיף שמנינות בכל שעה רק דבטל ברוב ואף לר"י דס"ל מין במינו ל"ב משום דתחלת ביאתו מעורב חשוב א"מ דהאיסור כח היתר מעורב בו מתחלת ביאתו משא"כ ההיתר היה מעיקרא בעין בפ"ע וע"כ א"ל היה בו מום מקודם הרי כולו אסור ומוקצה גמור אף דלא אתקצאי ביה"ש מ"מ כ"ז שלא נסתלק האיסור מוקצה מחמת איסור הוא אף לענין טלטול א"כ מה שנתגדלה ל"ה תחלת ביאתו כח היתר מעורב בו דכולו מוקצה ורק כשנפל בו מום נעשה הבהמה היתר והרי גם עכשיו הבהמה כח איסור מעורב בו וה"ל מב"מ ול"ב וזה י"ל בדעת הא"ח אשר הובא ברמ"א סימן שי"ח ס"ב דפרי שנתלש בשבת לחולה אסור לבריא משום שנתגדלה בשבת והקשה המג"א מהבהמה שג"כ גדלה כמ"ש התוס' רק דבטל דאין לו דין דשיל"מ כיון דתחלת ביאתו לעולם מעורב עיי"ש ולפמ"ש א"ש דס"ל הטעם דדשיל"מ ל"ב דכיון דיש לו נמי היתר חשוב מב"מ גמור ולפ"ז כשתחלת ביאת האיסור מעורב בהיתר ה"ל א"מ ובפרי דקודם שנתלש כולו אסיר ולא נתערב כח היתר בהגידול עד עתה שנתלש נסתלק האיסור ועכשיו שוין דהיתר כח איסור מעורב בו והאיסור כח היתר מעורב בו וכשאר תערובות לח בלח מב"מ וע"כ ל"ב ולפ"ז אשכחנא פתרי לדברי רש"י בשבת פר"א דמילה דף קל"ו דכתב האי ושוין מיירי ביתבי דיינו התם וכבר עמדו בזה הצל"ח ופרמ"ג בסימן תצ"ח אבל לפי מה דרש"י פסק בפסחים ובחולין דמב"מ ל"ב ואנן קי"ל אין רואין מומין ביו"ט א"כ א"ל יתבי דייני התם הוי כפרי שנתלשה בשבת דאסורה משום שנתגדלה ואף דהוה מוכן אגב אמו לענין מה דנתגדלה ל"ש מוכן דל"ה בעולם כלל אלא דאף דהכי נקטינן מ"מ אין מההכרח לומר דהאי ושוין מיירי ביתבי דייני דלר"י דס"ל נולד אסור ומב"מ ל"ב הרי ס"ל רואין מומין ביו"ט ולר"ש מב"מ בטל ונולד מותר ואפשר ס"ל הכי גם רשב"מ ע"כ לא הוכרח בגמרא לומר כן רק אי מוקצה לח"ש אבל לפי מה דאמרינן די"ל דמיירי ביתבי דייני התם למה נוקים לרשב"מ שלא כהלכתא וכמ"ש האחרונים דכמו דאמר הרי אמרו וניחוש לחומרא כפרש"י לעיל כן גם לענין ושוין יש לו לתפוס החומרא של שניהם דר"י ור"ש וא"כ אף דרש"י פירש שם דמותר לבקרו לכתחלה ה"ד ביתבי דייני התם דלא אתחזיק איסורא אבל בלא יתבי דאסור לבקרו לכתחלה גם דיעבד אינו מהמוכן משום מה דנתגדל דקי"ל מב"מ ל"ב וע"כ פרש"י כאן ג"כ בתחלה דמיירי ביתבי דייני התם אף דלפי מה דפסקינן אין מוקצה לח"ש אצל"כ ואף דהוכרח לפרש לפום דס"ד דמותר לבקרו לכתחלה דבלא יתבי דייני התם אסור לכתחלה משום דאתחזיק איסורא מ"מ הרי מסקינן דהאי ושוין הייני לענין דמוכן בדיעבד ולפמ"ש א"ש דודאי לפום דס"ד דמיירי בלא יתבי דייני התם עכצ"ל דרשב"מ ס"ל שלא כהלכתא דמב"מ בטל ונולד מותר או הא או הא אבל השתא דאתיא להכי די"ל דמיירי ביתבי דייני התם מוקמונין כהלכתא:

רש"י בכור תם וכו' דל"ל מוקצה להנהו תנאי בבכור דכ"ש דעתיה עליו שמא יפול בו מום וכו' ולר"י נשיאה ליכא למפרך פשיטא וכו' דהשתא הוא דשמעינן דאית לו מוקצה עכ"ל לא ידענא אם נוכל להקשות פשיטא הא כבר תרצינן לעיל ל"צ דנפל בו מום עובר מעיו"ט ה"נ י"ל כן וכבר נאמר בסמוך ונ"ל דבבכורות דל"ג ס"ל לחכמים ור"ש דאם יש בו מום עובר מותר מן התורה ליתן בו מום קבוע ובמקום פסידא אף מדרבנן מותר כדי שלא ימות וא"כ נהי דמאן דס"ל אין רואין מומין מיו"ט דה"ל כמו מתקן אסור לעשות בו מום מק"ו אבל לרבי דק"ל רואין ול"ח מתקן ומשום או"נ וא"א לעשותה מעיו"ט כל מתקן מותר וא"כ ה"נ אמאי א"ל היה בו מום לא ישחוט וימות שם בבור יעשה לו עתה מום קבוע כיון דיש לו מכבר מום עובר ומאתמול ל"ה אפשר דלא נפל לבור ואסור מדרבנן רק עכשיו דנפל ויש בו חשש מיתה והוי כאחזו דם ונהי דר"י דמתניתין לשיטתו דס"ל בבכורות שם דמה"ת אסור לעשות מום קבוע בבע"מ עובר אבל לרבי קשה א"ל שנאמר דס"ל כר"י שם ולא כר"ש וחכמים אמנם שם מבואר דמאן דמתיר דריש כל של כל מום לא יהיה בו לאסור גרמא כדלקמן דכ"ז ע"ב ומאן דאוסר דריש כל להכי א"כ י"ל גרמא מותר ולפ"ז שתי לשונת רש"י בהכי תליא דמה שפירש בל"ר דל"ל מוקצה בבכור לכאורה מבואר להיפך בפרק כירה דגם ר"ש דמיקל במוקצה מודה בבכור תם דהוי מוקצה דמי יימר דנפל בו מום ומי יימר דמזדקק לו חכם אבל י"ל דוקא לר"ש דע"כ ס"ל גרמא אסור מדדריש כל ע"כ ל"ה דעתו עליו אבל למאן דס"ל גרמא מותר ודריש כל שלא ליתן מום קבוע בבע"מ עובר יכול הוא לגרום לו כ"פ עד שיפול בו מום מעצמו ושתי לשונת רש"י אי ס"ל מוקצה בבכור תם תליא בזה אי גרמא מותר דאי אסור עכצ"ל דלכ"ע הוי מוקצה כמבואר בכירה שם אמנם לפ"ז לל"ב דס"ל מוקצה עכצ"ל דגרמא אסור ודריש כל לגרמא א"כ מותר ליתן מום קבוע בבע"מ עובר וא"כ ל"ל דהיה בו מום עובר מעיו"ט דא"כ ירד ויעשה בו מום קבוע כדי שלא ימות כאחזו דם ועכצ"ל כן דל"ל דעכ"פ הוי מוקצה כיון דלולא דנפל לבור אסור לעשות בו מום קבוע דלפירש שני דא"נ דלעיל משום דעבר ואסקיה קנסינן לו א"כ גם לר"י ל"ה מוקצה אם היה לו כבר מום עובר מכ"ש לרבי וגם לפירש ראשון דלר"י הוה מוקצה ה"ט דמן התורה אסור לעשות בו מום קבוע אבל השתא דקיימינן לרבי דס"ל גרמא אסור אבל לבע"מ עובר מותר לעשות מום קבוע מה"ת רק מדרבנן אסור א"כ ע"י איסור רבנן ל"ה מוקצה כשנסתלק כמו שפרש"י לקמן דף ל"א עכצ"ל רש"י דלא מיירי ביש לו מום עובר מעיו"ט וקשה פשיטא ועפנ"י ולפ"ז י"ל מה שפרש"י לעיל ד"ה קמ"ל דמוקצה מחמת איסור הוא א"נ משום דעבר ואסקיה דלמה צריך שני טעמים וגם למה לא יהא מוקצה אף דיש בו מום עובר הא עדיין אין בו מום קבוע וכמו שתמה צל"ח אבל יתכן לפמ"ש בריט"א על בכורות דבת"כ פ' אמר פליג על ברייתא שהובא בבכורות שם דר"י ור"מ ס"ל אסור להטיל מום בבע"מ ות"כ ס"ל דכ"ע מודו דמותר רק מביא המשנה דבכורות דמיירי בבכור שאחזו דם ויכול לרפאותו בלא מום ול"ק בע"מ ע"כ אוסר ר"י להקת בו דם שמא יעשה בו מום קבוע ותירץ בזה קושית תוס' במנחות דנ"ו ד"ה ר"ש שהקשו שם על הת"כ למה לא הביא הברייתא הנ"ל עיי"ש וע"כ פרש"י הכא שני טעמים דלש"ס שלנו דר"י ס"ל אסור לעשות מום קבוע בבע"מ עובר הוי מוקצה ולת"כ דמותר מה"ת אף את"ל מדרבנן אסור כמ"ש בבכורות שם תוס' ורא"ש מ"מ מוקצה מחמת איסור דרבנן ל"ה מוקצה ועכצ"ל דטעמו דר"י במשנה משום דעבר ואסקיה וליכא למפרך לרש"י עדיין נימא דס"ל לרבי גרמא מותר ומ"מ הוי מוקצה כמו לר"י דא"כ נפשיט מהכא דרבי ס"ל מוקצה כר"י דגמרא לא נסתפק איך הגרסא ומדלא גרסינן תם ודאי ס"ל מוקצה בבכור וכמ"ש הפנ"י וא"כ מה מספ"ל עכצ"ל גרמא אסור ולא הוי דעתו עליה והוי כגרוגרת וצמוקין וכמ"ש מהרש"א ועיין מהר"ם שיף ומה דפשיטא לגמרא דבכור הוי מוקצה לר"י אף דגרמא מותר ה"ט דלא מהני לרבי יהודא דעתיה עניה כמסוככת כדלקמן כ"ז ע"ב דאין מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אף דמע"ש היתה מסוכנת:

אמנם נתתי אל לבי דיש להוכיח דס"ל לר"י גרמא אסור דבת"כ פ' אמר דרש תמים יהיה מ"ע ל"ת מניין ת"ל כל מום לא יהיה בו יכול אפילו נפל מן הגג ונשבר יהא עובר ת"ל מום לא יהיה כן הובא בילקוט וכן בתוס' מנחות דנ"ו וא"כ נהי לענין הל"ת קרינן לא יהיה אבל העשה ל"ש יהיה ממילא משמע שלא יגרם לו מום לבטל העשה וגם מסתברא כיון דיש מ"ע אסור לגרם ביטולה וא"ש תמים תמים יהיה לרצון כפשוטו שיניחנו תמים ולא יגרום לו מום דת"כ הוא ספרא דסתמו ר"י ועוד מסיים שם מכאן אמרו בכור שאחזו דם לא יקיז לו דברי ר"י ומשמע דהכל דברי ר"י אמנם בבכורת ומנחות שם משמע דתמים יהיה אתי לר"מ לפסולי המוקדשין ולר"ש וחכמים לבע"מ שמותר להטיל בו מום מדכתיב תמים יהיה לרצון ול"ד לעשה ועיין בריט"א על בכורת ומשמע דפליג ג"כ על הת"כ דדרש לא יהיה בו מום ללאו שלא יתן בו מום מיותור לשון או מפי השמועה למדו דקרינן לא יהיה כמ"ש הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח וגרמא הל"ל דמותר לולא כתוב כל ובת"כ משמע דאדרבה דה"א אפילו נפל מאליו עובר לולא דכתיב כל מום לא יהיה ומשום דיהיה אפילו מאליו משמע א"כ עכ"פ העשה ל"ש רק לקרות יהיה כפשוטו דל"ש יהיה וא"כ עכ"פ גרמא אסור דמבטל מ"ע ועוד כיון דכתיב יהיה דמשמע ממילא וקרינן לא יהיה דמשמע בידים הוי כמו כי יותן דומיא דיתן דניחא לו ונהי דליכא לעונשו אם נפל ממילא על ניחותא דאנוס הוא ואין סברא עכ"פ בגרמא עובר וא"ש הקרי והכתוב דגורם שיפול ממילא והוי יהיה ויהיה ובגמרא דילן משמע דלולא הקרי לא ידענו לאו כלל למטיל מום בקדשים רק שלא להקריב והקרי לבד מגלה על הלאו מחמת יתורא קרינן כן או מפי השמועה א"כ ל"ש לומר לקיים גם הכתוב דלולא הקרי ליכא לאו בלל וכן מוכח דאל"כ תקשי דמ"ש מיותן דומיא דיתן ול"ל לת"כ גם בנפל מאליו וניחא לו יעבור כמו יתן ויותן וה"נ לולא הקרי ה"א נפל מאליו עובר דז"א דלולא הקרי ה"א דצריך לשמרו שלא יפול בו מום וא"ל שמרו פושע הוא ועובר וכיון דכבר מגלה הקרי דא"צ לשומרו ממילא אינו עובר על הניחותא דאנוס הוא רק לענין גרמא שפיר יש לקיים הכתוב והקרי: עוד נלע"ד די"ל דברי הת"כ דלכאורה תמוה דאמר ל"ת מניין ת"ל כל מום לא יהיה יכול נפל מן הגג ונשבר יהא עובר ת"ל כל מום לא יהיה ומה הוסיף תת כח בת"ל וכבר נאמר ואי דקרינן לא יהיה ל"ש בזה ת"ל רק קרינן ואי מרוביא עכ"צ דקרינן הכי הא אינו מיותר דרבותא גדולה דעובר אפילו נפל מן הגג ונ"ל די"ל על תרי אנפי יכול אפילו נפל מן הגג עובר מדכתיב תמים יהיה משמע מאליו ת"ל כל מום לא יהיה ולמה לי ואי ללאו כבר יש לאו הבא מכלל עשה ואי למלקות הא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אפילו עביד מעשה כיון דעיקר הלאו משכחת בלא מעשה כמ"ש החינוך פ' תשא הובא במל"מ פ"ו מיסודי התורה אע"כ נפל מאליו אינו בלאו רק ע"י מעשה עובר ואיצטרך הלאו למלקות א"צ י"ל כל מום יכל למה עכצ"ל לאסור גרמא כדדריש בגמרא ואת"ל נפל מאליו עובר א"צ לגרמא עכצ"ל דא"ע רק ע"י מעשה והקרי לא יהיה ועכ"פ מוכח דהת"כ ס"ל גרמא אסור וסתמיה ר"י וע"כ א"ש מה דפשיטא לרש"י במשנה דבכור תם ונפל בו מום ביו"ט הוא מוקצה לר"י וכן בגמרא דפריך פשיטא דלר"י גם גרמא אסור ולאו דעתיה עליו:

ולפ"ז מוכח מהת"כ, דלא ס"ל דרשא שלא ליתן ממום קבוע בבע"מ עובר לר"י וקשה במתניתן אמאי לא ישחוט יעשה בו עכשיו מום קבוע קודם שמעלהו ומשום פסידא שלא ימות גם איסור דרבנן ליכא ואפשר דהת"כ לא ס"ל דיש איסור דרבנן ליתן מום בבע"מ עובר וא"כ ה"ל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ואינו דוחה יו"ט כיון דהוה קודם שחיטה רק הכשר מאכל כמו צידה וכדומה שאסור מן התורה כמ"ש מלחמות בריש פרקין ומ"מ מ"ש לעיל בדברי רש"י א"ש לפי הגמרא דר"י ס"ל כל לרבות שלא ליתן מום קבוע בבע"מ עובר וגרמא לא ידענו לולא כל ומ"מ הוא מוקצה לר"י אף דדעתיה עליו דלא עדיף ממסוכנת ביה"ש ומתה בשבת דהוי מוקצה לר"י:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה