ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
ביצה · דף ו.
ברש"י ד"ה דאיכא חברי וכו' והאי גלימא דאמרינן לעיל אינו צורך המת וכו' דאע"ג דטרחא דל"צ הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר כיון דלגבי מת כחול שוי' רבנן עכ"ל דבריו צריכין ביאור למה לא פירש לעיל על למיגז לו גלימא ומצאתי במהר"ם שיף עמד בזה וכתב דרש"י ס"ל גם באיכא חברי לא נאסר רק למיגז לו גלימא דטרחא דל"צ וע"כ א"ש המנהג לקבור ע"י ישראל ביוט"ב אף דהוה דבר שנאסר במנין עיי"ש ולשון רש"י אם יראו אותם מקברין מתיהן לא משמע הכי וגם לא משמע דליישב המנהג בא ואינו נזכר בדבריו כלל אבל לע"ד הוקשה לרש"י איך ע"י חשש שחברי יכופו לעשות מלאכה יבטלו ודאי איסור תורה דלא תלין ועוד אם יראו ביוט"ב מי יימר דיכופו אותם ביוט"א דיוכלו להתנצל דביו"ט ראשון אסור וראיה דקוברין ע"י עממין ואי דחברי יראו גם ביוט"ב אין עושין שאר מלאכות ויאמרו דיו"ט גמור הוא א"כ יראו דרק במת מותר ופשטא דמלתא שאם יראו אותם מקברים יכופו אותם בו ביום לעשות מלאכתן וזה ודאי קשה דמשום חשש יוט"ב יבטלו לאו דל"ת עכצ"ל דלמיגז אסא וגלימא הוא טרחא דל"צ רק לכבודו ובזה ליכא לא תלין ויש כח בידם לגזור משום חשש חברי והרי למהר"ם שיף לא גזרו רק על זה אבל לפמ"ש ל"צ לזה אלא כיון דע"ז שפיר יש לגזור א"כ אם ירצו להלינו למחר כדי למיגד לו גלימא ואסא משום כבודו מותר דכל לכבודו ליכא לא תלין כמבואר בסנהדרין דמ"ז ותו רשות להלינו וע"כ שפיר גזרו חכמים על קבורתו ביוט"ב כיון דמנהגם למיגד גלימא ואסא משום כבודו ואם יקברוהו ביוט"ב יגרע זה ע"כ כבודו להלינו וע"כ כאן דאסר משום חברי הוכרח רש"י לפרש דלמיגד לו גלימא הוא רק משום כבודו: