אור ברסלב
ערך שי שס בבא מציעא › דף קטו.

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

בבא מציעא · דף קטו.

דף קיד.

וחייב משום שני כלים ותמהו תוס' לאביי דאמר זיל אהדר אלמא חשוב ניתק לעשה אמאי לקי וא"ל דהיינו אם שבר הרחיים כיון דמפסיד נגד חובו כדאיתא במכות ועוד לא משכח במכות בטלו ולא בטלו ונ"ל דבריש תמורה מבואר דלא אתי חד עשה לנתק שני לאוין וא"כ אף לרב יהודא יש שני לאוין כדלעיל דף קי"ג דלא תחבול לעבור בשני לאוין חד משום דמשכנו בביתו וחד משום לא תחבול רחיים ורכב א"כ בכל גופא חדא יש שני לאוין ובלא"ה הא מבואר בתוס' ריש תמורה דלפיכך לוקה רק ארבעים דלא יחליפנו בתמורת בהמת עצמו ולא ימיר בבהמת חברו שנתן לו רשות להמיר ואתמר בגמרא על המשנה שם דלפיכך לוקה דלא אתי חד עשה לנתק שני לאוין הרי אף דהשני לאוין נפרדים בשני גופים ושני עניינים ועל כל גוף וענין אחד ליכא רק לאו אחד והעשה בא לנתק השני לאוין מ"מ לקי וכן מצאתי בלח"מ בפ"א דתמורה שזה דעת הרמב"ם א"כ הכא דאמרה תורה לא יחבול רחיים ורכב ולכ"ע הם שני לאוין כאלו כתוב לא יחבול רחיים ולא יחבול רכב לא אתי חד עשה לנתק שני לאוין דסמוכין להדדי אלא דצ"ע דהרמב"ם לא מנה במל"ת רק לאו אחד לא יחבול רחיים ורכב אך תמוה דלפי הנראה סובב הולך לשיטתו דגם בנא ומבושל לא מנה רק לאו אחד ולשיטתו בסנהדרין דזה פירש לאו שבכללות שלא לחשבו רק בחד לאו ולא לקה רק מ"ם לכן זג וחרצן וענבים מנה ג' לאוין מחמת דס"ל דלוקה שלש מלקיות כמ"ש בהלכות סנהדרין פח"י וכיון שפסק בפ"ג ממלוה בחבל רחיים ורכב לוקה שתים כדאיתא כאן בגמרא א"כ ה"ל למנותן שני לאוין כזג וחרצן: ועדיין י"ל דתוס' מקשים לאביי דלא ס"ד האי סברא בריש תמורה דפריך התם והרי תמורה ור"ד חידש סברא זאת ולא ניחא לתוס' לומר דלבסוף הודה לר"ד ועוד לפמ"ש התוס' בזבחים דף קי"ד דצריך שיהיו השני לאוין סמוכין לעשה וכאן מה דאמר אביי זיל אהדר משום עשה דהשב תשב מרבה משכנו באיסור רחיים ורכב ואינה סמוכה ללא יחבול רחיים ורכב אמנם י"ל לפמ"ש המגדל עוז ולח"מ פ"ג ממלוה בהשגת הראב"ד דכלי או"נ דצריך להחזיר ביום ובלילה אם מלאכתו תמיד פטור מאונסים לפ"ז ברחיים ורכב דמלאכתן תמיד פטור אם נשרפו ולא קיים העשה ולוקה ולמ"ד בטלו ולא בטלו כגון ששרפן בידים ור"מ לא חשוב לוקה ומשלם דלוקה על תחלת חבלה דעבר בלאו ומשלם על שעת שרפה דלא נתחייב בתשלומין מקודם דלא קנה כמ"ש הה"מ להרמב"ם שם וגם ראב"ד יודה בזה כיון דלא נתחייב באונסין בשעת לקיחת הרחיים אך במכות דלא משכח גונא בניתק לעשה שיחויב מלקות כה"ג ה"ט דיש תרי לאוין רק לא סמיכי לעשה ושם בתחלת הסוגיא ס"ל לר"י לאו שקדמו עשה לוקה וחזר בו דאינו לוקה ורבא נשבע דכתובא ותנינא הבא למקדש טמא וכתב שם הריטב"א דר"י ס"ל דהבא למקדש לוקה משום דיש שני לאוין ורבא ס"ל דסמוכין בעינן ואל"ה אתי חד עשה ומנתקם ומדלוקה הבא למקדש טמא ש"מ לאו שקדמו עשה ל"ח ניתק ולפ"ז לפמ"ש התוס' בזבחים דצריך השני לאוין סמוכין לעשה וע"כ מייתי רבא שפיר ראיה מהבא למקדש דאין לומר דהתם הטעם משום דיש שני לאוין ולא יטמא את מחניהם ואל המקדש לא תבא דמשום דאינם סמוכין שניהם לעשה עיי"ש בתוס' וא"כ לר"י דס"ל דהבא למקדש לוקה משום שני לאוין ע"כ ס"ל דא"צ להיות סמוך לעשה וע"כ לא משכח שם לר"י גונא ברחיים ורכב דר"י אמר שם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ועדיין צ"ע בהסוגיא התם אם כה"ג ל"ה ניתק לתשלומין למ"ד בטלו דצריך לבטל בידים:

תוס' ד"ה א"ל תימא והא גבי זג וחרצן נמי נחלקו ובתוס' ד"ה אבל וא"ת והא אכתי אצטרך כ"א צלי לחי וכו' פירש לאיזה לאו ללקות וכו' וא"ת הא כי נפש וכו' ולא קאמר רחיים ורכב אסרתי לך וכו' השתא משמע הכא וכו' ולפמ"ש לעיל י"ל כ"ז די"ל הא דלא ניתק לעשה משום דלא אתי חד עשה לנתק תרי לאוי ותוס' לעיל לא ס"ל הכי וי"ל דאינם על גוף אחד אף דשם בתמורה ג"כ בשני גופים ועניינים נפרדים הם י"ל התם מפורש שני לאוין וחד עשה ולא תיתי חד עשה לעקרם אבל כאן ליכא רק חד לאו רק כיון דפירש הכתוב כל ענין בפ"ע חל הלאו על כל חדא בפ"ע כמ"ש התוס' ה"נ י"ל דחל העשה על כל חד אמנם אם כל נפש הוא חובל קאי גם ארחיים ורכב יש שני לאוין בכ"א ועשה רק חדא אך כיון דכי נפש קאי לשאר דברים דליכא רק לאו אחד וניתק לעשה ואין לוקין עליו א"כ גם ברחיים ורכב אינו לוקה כמ"ש הטו"ז בחו"מ סימן צ"ז לענין השבת עבוט דעשיר דעבר על לא תבא לביתו דאינו לוקה מה"ט דלאו זה ניתק לעשה באיזה מקום וכ"כ התוס' בחולין ע"ב ד"ה הזורע וכ"כ המל"מ פ"ג ממלוה אמנם היינו דוקא לרב יהודא אבל לר"ה דס"ל דכי נפש מיותר דילפינן לאו בשאר דברים מרחיים ורכב א"כ גם עכשיו שייך בשאר דברים ג"כ לאו דרחיים ולאו דכי נפש ויש שני לאוין בגוף אחד והיינו דקאמר ע"כ ל"ק ר"י אלא דכי נפש לא משמע מהרחיים ליתן עליהם לאו דרחיים הלכך לשאר דברים הוא דאתי דלא לקי עליהם דניתק לעשה ושוב ברחיים נמי לא לקי משום כי נפש הוא חובל אבל כ"א צלי למאי אתי דלא ילקה עליו דומיא דכי נפש ולחי ילקה וילקה כפרש"י באמת וא"כ ממילא לק"מ ג"כ מחג וחרצן ומה דצריך לחי ומבושל לחמי טבריא וכן מה שהקשו על פרש"י אבל לר"ה דמיותר ולאו דרחיים ילפינן גם על שאר דברים א"כ גם בהו יש תרי לאוין ולפ"ז היינו דגם לרב יהודא ס"ל דברחיים ורכב עובר משום כי נפש הוא חובל אלא כיון דבשאר דברים אינו עובר רק משים כי נפש ולא לקי דניתק לעשה ממלא גם ברחיים ורכב אינו לוקה משום לאו דכי כנפש אבל לר"ה גם בשאר דברים לקי גם משום רחיים ורכב ול"מ לעשה לנתקונהו ממילא גם מרחיים ורכב לוקה משום כי נפש ובזה אזיל כל הסוגיא:

פרק הבית ועליה דף קי"ז ר"י אומר אך זה פרש"י וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר וא"ל מחזי כרבית ועתוס' ד"ה ר"י וקצו"ח סימן קס"ד תמה למה הרכיב רש"י שני טעמים דחייב ומחזי כרבית ודי בחדא עוד הקשה דא"כ איך הוכיחו בגמרא בב"ק דף כף דר"י ס"ל זה נהנה וזה לא חסר חייב כמו שהקשה הריב"ש ובתוס' הקשו דליכא הלואה דאם ישרף לא ישלם וכתב הקצו"ח דא"ל נשרף והחזיר לו מעותיו הוא שלו למפרע והוי הלואה אלא כיון דאם נשרף א"צ לשלם ולא הוי שלו וליכא הלואה הוי צד אחד ברבית עיי"ש. וקושית ריב"ש י"ל בשלמא בעלמא אסור אף דלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר דמחזי כרבית דהרואה לא ידע דלא עביד למיגר ולא קיימא לשכר כמ"ש מהרש"א לעיל דף ס"ד ע"ב ודוקא התם דיראה הלואה וידע דבית זה של לוה ודר בו מלוה אבל לא ידע דלא קיימא לאגרא הכא לא הלוהו רק בנה הבית משלו וממ"נ הרואה אם ידע שזה בנאו משלו ממילא ידע דזה לא חסר דבלא"ה לא הוי נהנה וא"ל ידע שזה בנאו משלו לא ידע מהלואה כלום. אבל רש"י כתב דמחזי כרבית לכן נ"ל די"ל דיש נשך ותרבית גם בחצר דלא קיימא לאגרא אם הטעם דפטור משום דמוחל להדר בו כיון דלא חסר דלאו מסדום הוא ואי הוה קפיד ולא מחיל מגיע לו שכר א"כ הכא גם להיודעים דלא קיימא לאגרא מחזי כרבית כיון דלולא דמוחל לו חייב יטעה הרואה משום המתנת המעות מוחל לו וסובל שידור בביתו בחנם אבל אם נאמר גם אם בעה"ב קפיד אין הדר בו חייב שכר משום דבעה"ב לא חסר וכמ"ש הנמ"י בב"ק א"כ לא מחזי כרבית רק כשלא ידע הרואה דלא קיימא לאגרא ולפ"ז הכא מחזי כרבית רק אם צ"ל דמחיל לו אבל א"ל דמחיל חייב שכר והנה קי"ל דזה ל"ח וזה נהנה פטור ולפ"ד הנ"י גם בלא מחילת בעה"ב ולפ"ז מה דהוכיח בב"ק שם דר"י ס"ל דזה נהנה וזה ל"ח חייב עדיין י"ל דוקא היכא דליכא מחילת בעל החצר דבירושלמי מבואר דמיירי מתניתין דאזיל בעה"ב למדה"י כמ"ש הנ"י א"כ לא ידע דמחיל ואף דאלו היה יודע ולא היה נותן מעותיו היה מוחל השתא מיהת לא ידע והוי כיאוש שלא מדעת אבל כשיודיע כיון דלא חסר ודאי מחל גם י"ל דפטור וכ"ז לאביי דס"ל לעיל דף כ"א ישל"מ ל"ה יאוש אבל לרבא הוה כיודע א"כ ל"ל טעמא דר"י דזה נהנה וזה ל"ח חייב דהא אלו ידע היה מוחל השתא נמי כאלו מחל וצ"ל לרבא משום דמחזי כרבית ואף דאינו רק צד אחד ברבית מ"מ לרבא אסור גם לר"י כדלעיל דף ס"ג א"כ י"ל דמחזי כרבית כיון דיש חיוב לולא דמחיל ולאביי לעיל דף ס"ג מתיר ר"י צ"א ברבית בלא"ה אסור משום דלא ידע דמחל לכן פרש"י שני הטעמים דע"כ המשנה אתיא בין לרבא בין לאביי דאל"כ הוי הש"ס מותיב להו מהמשנה זו וממ"נ לכל מר דאית לו בישל"מ ובצ"א ברבית ובגמרא דאמר משום דזה נהנה וזה ל"ח חייב משום דהילכתא כאביי דישל"מ ל"ה יאוש וממלא מיושב נמי קושית הריב"ש דשפיר פשיט בב"ק דדר בחצר חברו של"מ חייב דל"ל טעמא דמתניתין משום דמחזי כרבית דהכא לא מחזי כרבית רק אם בלא מחילת בעה"ב חייב וכיון דקי"ל ישל"מ ל"ה יאוש ממלא הדר שלא מדעתו חייב ואף דפרש"י הקדש שאני דדעת שכינה איכא הוי כדר מדעתו עיי"ש בב"ק משמע דמדעתו יש חיוב יותר כבר פרשו שם תוס' דהוי כיודע והתנה בשכר וגם רש"י ע"כ ס"ל הכי וקיצר דאל"כ איפכא הוא ולפ"ז א"ש פרש"י בסיפא דהשתא זה ל"נ וזה ל"ח והרי לעיל פא"נ שם מבואר דגם בלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר אסור משום דמחזי כרבית א"כ יתסר גם בסיפא וכמ"ש הריב"ש דלא שייך כאן מחזי כרבית דאל"כ יתסר גם בסיפא וא"כ לרש"י קשה אבל לפמ"ש א"ש דכאן ל"ל דמחזי כרבית מפני הרואה שא"י דל"ק לאגרא דממ"נ אם ידע שזה בנאו משלו ידע דזה לא חסר וא"ל ידע שזה בנאו לא ידע שיש לו לזה אצל בעל החורבה הלואה וכיון דכל הטעם דלא מפלגינן בין ל"נ ול"ח ובין זה נהנה לענין מחזי כרבית דכיון דהחשש דהרואה לא ידע גם כה"ג יש לחוש כמ"ש מהרש"א שם אבל הכא דל"ל כן עכצ"ל דמחזי כרבית משום דיש חיוב ממון דזה נהנה אלא דזה מוחל משום דלא חסר דהרואה יטעה דמשום דהלוהו מוחל לו אבל כשזה ל"נ וזה ל"ח דליכא חיוב ממון כלל ליכא למיחש כלל: ואף דקצו"ח שם כתב דלפ"ד הירושלמי שבע"ה הלך למדה"י ואל"ה כופין אותו לבנות דאזי הוי רבית גמור לא רק צ"א ברבית דאף אם ישרף פטור מלשלם מ"מ כ"ז שעומד הלואה גמורה היא דזה חייב לבנות ואידך מאריך לו זמן עיי"ש אין זה מוכרח כיון דכל החיוב לבנות לו הבית חשוב הלואת מחובר לקרקע דלית בו רבית כדאיתא ביו"ד סימן קס"א דאף דכתב הטו"ז שם דמדרבנן אסור מ"מ מנלן לאסור עוד משום דמחזי כרבית דהוי בקרקע כגזרה לגזרה דהא בעה"ב גם עכשיו אינו חייב שום ממון לזה שבנה משלו שנאמר דהלואת ממון הוא וגם לחצו"ח א"ש מה שכתבתי כיון דכאן לא שייך מחזי כרבית דהרואה לא ידע דל"ק לאגרא בממ"נ כמ"ש וע"כ ל"ל דמחזי כרבית רק אם נקדים למונח קיים דזה נהנה וזה ל"ח חייב רק דאידך מוחל לו וא"כ לירושלמי דאין האיש בביתו ואינו יודע דלמחל א"כ לאביי דישל"מ ל"מ א"צ לחדש בזה טעמא דמחזי כרבית דבלא"ה חיוב ממון יש כאן רק לרבא דישל"מ הוי יאוש צ"ל דמחזי כרבית וא"ש פרש"י:

והנה הקצו"ח שם תמה על רש"י ותוס' למה כתבו מטעם דזה נהנה וזה ל"ח חייב הרי מסיק הש"ס דפטור זולת שחרורתא דביתה גרם ובב"ק גרסתנו בתוס' אינו כן אלא דזה נהנה וזה חסר והיינו משום שחרות אבל דעת רש"י נ"ל דהיינו לס"ד בב"ק שם דלא אסיק אדעתיה דביתא מיתבא יתיב ושאיה יוכת שער אבל להמסקנא שם דהבעה"ב ג"כ נהנה משום זה א"כ נהי דיש שחרורות הבית יצא שכרו בהפסדו וינוכה זה בעד זה ועדיין צ"ל דזה נהנה וזה ל"ח חייב עכ"פ בבית חדש דיש שחרות הבית עי"ז אבל בבית ישן דטעמא דשחרות ליכא וביתא מיתבא יתיב איכא גם לר"י פטור דבעה"ב נהנה ג"כ ולפ"ז י"ל מה דמסיק לקמן ובב"ק שם דטעמא דר"י משום שחרורותא י"ל דקאי בין לס"ד בין למסקנא והיינו לס"ד דליכא הנאה לבעה"ב משום ביתא מיתבא יתיב דחי עכ"פ די"ל מ"מ זה לא חסר וזה נהנה פטור אלא דהכא זה חסר מפני השחרות וכפרש"י שם ולמסקנא י"ל זה נהנה וזה ל"ח חייב רק כאן יש הנאה לבעה"ב משום דביתא מיתבא יתיב וניחא לבעה"ב מש"ה פטור ובבית חדש דיצא שכרו בהפסדו דמשחיר הבית חייב:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה