ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
בבא בתרא · דף לט:
גמרא מחאה בפני שנים ואצ"ל כתובי פירשב"ם אלא כותבין לו אעפ"י שלא לוה אותם דזכין לאדם שלא בפניו דמסתמא ניחא לו ובאס"ז הקשה פשיטא דזכין לו שלא בפניו ונראה דקמ"ל אף דהוא חוב למחזיק ובכתובות דף פ"ד בפנ"י שם מבואר דל"ל זכין היכא דאיכא חוב לאחר ומשום דהנה ג"ש העיקר מי שיש לו חזמ"ק ובידו לצוות לכתוב וכמ"ש לעיל והועד בבעליו דאין חבין לבעל הממון דוקא שלא בפניו:
מם ע"ב והאמר רבא ל"כ מודעא אזביני פירשב"ם דאי בשדה זו ל"ה זביני ול"צ למודעא אלא יביא עדים שאנסוהו ותבטל שטר מכירה ואינו מובן דכל ענין צורך הכתיבה דשמא ילכו העדים או ימותו וא"כ גם בשדה זו צריך וכמו שתמהו רבים ותוס' לעיל ע"א ד"ה מחאה הקשו למה ניתן מחאה ומודעא ליכתוב שלא מדעת מתחייב הא הוי מפ"כ ותרצו במודעא תקנו חכז"ל להציל שנאנס ותמה נה"מ סימן ר"ה דבמתנה א"צ להכיר באונסו ולדעת כ"פ אפילו ודאי אינו אנוס מועיל מודעא וגם לרשב"ם דבמודעא יש הוכחה ואומדנא דאנוס הוא מ"מ שמא רק אונס דנפשו וכעין מעשה דבסמוך דאזיל לקדושי אתתא דמיבטל המתנה כדאיתא באס"ז ובטוחו"מ סימן רמ"ב ובזה לא שייך לומר להציל הנאנס דלא אנוס מאחריני עיי"ש שנדחק אמנם באס"ז מבואר תירוץ אחר על קושית התוס' וז"ל קיום שטרות בשלשה דאי ליכא רק תרי לא מהני סהדותייהו דאמרינן מפיהם ולא מפ"כ ואע"ג בשטר שהוא זכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים בו מפיהן ולא מפי כתבן כגון שטר מכר ומתנה ומודעא ומחאה ה"מ במעשה הנעשה בפני עדים כדי שייתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעיד בשטר דגמרינן לה מספר המקנה אבל עדות שהן יודעין מעצמן כגון שמכירין חתימת ידי עדים או שראו באחד שהלוה לחברו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שום קיום דבר בפני העדים בכה"ג ודאי לא ניתנה העדות לכתוב דלא דמי לספר המקנה וא"ת אלא מעתה אם הזמינם בשעה שחתמו עדי השטר שהיו יודעים ומכירים חתימתם ויעידו עליה ה"נ דמצי לכתוב סהדותייהו אע"פ שאין שם שלשה לא היא שהרי לא היה קיום דבר ע"י כשהוזמנו שם אלא עיקר קיום הדבר על ידי עדים החתומים היה עליות הר"י ז"ל עכ"ל ולפ"ז תינח מודעא דמתנה דגם בלא ידיע אונסיה מהני והנותן מסר מודעא לפניהם שתתקיים ע"י העדים המודעא זה חשוב קיום הדבר של המודעא אבל במכר דל"מ בלא הכרת אונסו וכשמכירין באונסו א"צ למודעא רק להעיד על האונס והאונס עשהו לוקח המאנס ולא עשהו בפניהם שיתקיים הדבר על ידיהם ואף דמוכר הזמינם לראות שנאנס מ"מ המוכר ממילא נאנס ועיקר מעשה האונס לא נעשה בכונה לפניהם שיתקיים על ידיהם רק מעצמן וממלא רואים שנאנס וגם לא שייך לומר על האונס שיתקיים על ידי העדים ומה שמכר באונס לפניהם ג"כ ל"ש לומר שמכר באונס לפניהם שע"י יתקיים דאדרבה ראייתם ביטול המכר א"כ ל"ד לספר המקנה שהעושה המעשה עשה בפניהם בכונה שתתקיים המעשה ולא יתבטל משא"כ אלו בשדה זו תלוה וזבין הוי זבינא וצריך מודעא לבטל אזי המוסר מודעא עושה המודעא לפניהם שתתקיים המודעא על ידיהם נמצא זה טעמו של רבא דבמתנה כתבינן מודעא דלא אכפת לן מה דהוי מפ"כ משא"כ מודעא דזביני כיון דבלא"ה הוי זבינא א"ל מכירין באונסו ואם מכירין בלאו מודעא אינו זבינא בשדה זו וא"צ רק להעיד על האונס ופסול מפ"כ לכן צריכין להעיד בע"פ לפני ב"ד שנאנס וא"צ כתיבת מודעא ולא כתבינן ואפשר להעמיס זה בדברי רשב"ם כיון דבשדה זו ל"צ מודעא שעושה רק צריך שיעידו על האונס שנעשה ע"כ צריכין להעיד בע"פ דבשלמא אי ה"א דבלאו מודעא הוי זבינא וצריך מודעא וזה עושה המוכר בפניהם שתתקיים המודעא על ידיהם ועיקר הכתיבה על המודעא מהני מפ"כ ואפשר בזה היה מהני ממלא גם על הכרת האונס דעיקר קיום הדבר שנעשה לפניהם המודעא וכמו במכר דנעשה בפניהם וצריכים ג"כ לדעת שאינם קטנים וכדומה ואאת"ל דגם כה"ג ל"מ מפ"כ על הכרת האונס מ"מ צריך שיכתבו המודעא דאם ילכו העדים לא סגי לו בעידי אונס לחוד אבל כיון דסגי בעידי אונס ול"צ למודעא שעושה המוכר א"כ ל"מ מפ"כ על האונס שעושה הלוקח דאינו עושה לפניהם שתתקיים על ידיהם:
עוי"ל דהנה על מה שהקשו בתוס' דמודעא ומחאה הוי מפ"כ תירץ נמ"י בשם אחרונים דנכתב בשליחות המוחה והמוסר מודעא אע"ג דבעלמא בכל שטר צריך צוואת המקנה דומיא בספר המקנה היינו בדבר שבינו לחברו אבל מחאה ומודעא אין הדבר תלוי אלא בו די שיכתבו בלשון שליחות פלונו העדנו על עצמו וכונתו כהרז"ה ביבמות דכל שטר ל"ח מפ"כ כיון דנכתב בשליחות המתחייב הוי מפי כתבו וה"נ תלוי רק בו והוי מפי כתבו וכן מצאתי ביאור הדברים בקצו"ח סימן ר"ה וכתב דהרמ"א דכתב דמחאה צריך לכתוב בלשון שליחות ולא מודעא מחלק דמחאה תלוי רק בו והוי ככותב אני מוחה אבל מודעא בשלמא המסירת מודעא י"ל דהוי ככותב שאינו רוצה בקיום המקח וה"נ העדים כותבים בשליחותו אבל זה שכותבים הכרנו באונסו לא מועיל שליחות דהוא עצמו אינו נאמן ועכצ"ל במודעא הקילו להציל הנאנס ל"צ לשון שליחות עכ"ל ולפ"ז יש להבין טעמו של רבא דלא כתבינן מודעא אזביני אבל במתנה כותבין משום דא"צ הכרת אונס במתנה דתלוי רק בו דנאמן קודם נתינת המתנה שאינו נותן ברצון ולא ס"ל לרבא דתקנו להציל הנאנס אך למה לא יכתבו המס"מ בלע העדאת הכרנו באונסו ונ"מ לכשיהיו לו עדים שיעידו ע"פ או יודה לוקח על האונס ולא ס"ל לרשב"ם טעמו של עליות ר"י הנ"ל דאין כותבין לכתחלה בלא הכרת אונס דשמא יסמכו העולם ויטעו דודאי נאנס עיי"ש ואפילו ס"ל כן מ"מ היינו באין מכירין שנאנס לא מהימן המוכר אבל במכירין אונסו רק עדותו בכתב אינו מועיל וצריך עדים בע"פ מ"מ יכתבו המודעא ולכשילכו יצטרפו מודעא שלהם עם העדים שיעידו על האונס כדאיתא בחו"מ סימן ר"ה דלכ"ע מצטרפין ומה אכפת לן בזילותא דנכסי לוקח כיון דהאמת שלקח באלמות ע"כ כתב רשב"ם דרבא ס"ל בשדה סתם ל"מ מודעא ובשדה זו א"צ מודעא דבאונס לחוד בטל המכר ועדים שיודעין באונסו ע"כ צריכין להעיד בע"פ לכן לא כתבינן מודעא אזביני: גמרא מודה רבא היכא דאנוס וכמעשה דפרדיסא נלאו כל המפורשים למה בזה לבד מודה וכבר כתבתי דלרבא לא כתבינן אזביני מודעא משום דא"צ רק להעיד על הכרת האונס והוי מפ"כ אך מיאן לומר דתק"ח להציל הנאנס כמ"ש התוס' ונ"ל טעמו של רבא עפמ"ש תוס' בריש סנהדרין ד"ג ד"ה שלא לתרץ הסוגיות דגזלות ע"י חבלות לא שכיח וצריכי סמוכין ודו"ח דלא תקנו בהן חכז"ל לדון בהדיוטות ובלא דו"ח ונמ"י ר"פ החובל תירץ דגזל שבא לידו בהיתר ואח"כ אינו רוצה להחזיר ככופר בפקדון ושולח יד זה שכיח וסגי בהדיוטת משא"כ גזלה בעין כעין ויגזול את החנות דבא לידו בגזל לא שכיח ולא תקנו בהן לדון בלא סמוכין והובא סברתם בחו"מ סימן א' במחבר ורמ"א וסמ"ע וש"ך ולפ"ז ה"נ בתלוה וזבין דע"י חבלות חומסו ומתחלה בא לידו בחמסנות דגם כן לא שכיח דכך לי חמסן כגזלן דשניהם אין קונים וגוף המכר בגזלה בידו לכן ס"ל לרבא דלא תקנו בזה שיועיל מפ"כ ואף דכתב הנמ"י שם דכשהגזלה בעין אין מניחין אותו לעבור על ד"ת היינו כשנתברר שזה גזלו לזה רק ליכא דיינין סמוכין מ"מ כל ישראל מצווין שלא להניח לעבור על ד"ת אבל לתקן לסמוך על עדים מפ"כ זה אינו לעבור על ד"ת דכיון דלד"ת פסול מפ"כ אין אנו יודעין אם יש גזלה תחת ידו וגם לפי מה שהעלו הרמב"ן ור"ן בריש סנהדרין דגם גזלות וחבלות דנין בהדיוטת וא"צ דו"ח דגם אלו שכיחין רק בזמן חכמי המשנה דהיו מצויין סמוכים לא דנו זולתן משא"כ בזה"ז וכן העלו האחרונים מ"מ היינו דאלמלא תקנו לדין בהדיוטת היו רבין הגזלנין והיה שכיח טובא אבל אחר שדנין ויש שופטים בארץ לא יפלגו במציאות דגזלות ע"י חבלות ולגזול מה שלא בא לידו מתחלה ברשות דזה ודאי לא שכיח וה"נ ל"ש לאנוס חברו באונסין וחבלות למכור לו מה שלא בא מעולם לרשותו ולאנסו בפני עדים דיש שופטים בארץ ואפילו לא יתקנו לכשור מפ"כ מ"מ ל"ש דיכול להביא העדים לב"ד להעיד ואם נזדמן כל אלה והלכו העדים ודאי לא שכיח ולפמ"ש התומים בסימן א' דרבא פליג עם ר"א בריש סנהדרין ורבא ס"ל דגזלות ל"ש א"כ י"ל רבא לשיטתו לכן שפיר משני דמודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא דמתחלה בא לידו בהיתר וכופר אח"כ ואין מאנס ע"י חבלות ואין עושה האונס להדיא בפני עדים דכזה שכיח וגם א"א לו להביא מיד העדים לפני הב"ד דירגיש הלוקח ולא יוציא השטר מכר שנעשה עכשיו ויטעון לקוח בידו מכבר ואכל שני חזקה וע"כ צריך להמתין עד זמן שישכח הלוקח שטען בפני עדים לקוח בידי מכבר או ילכו או ימותו העדים ולא ידעו המודעא ויוציא השטר מכירה לכן תקנו להכשיר המודעא מפ"כ ולאחר שילכו העדים או ימותו יתבענו וזה יוציא השטר מכירה ויטעון שלקחו בשטר זה ויוציא המוכר המודעא שטען לוקח בפניהם שלקחו מכבר:
עוד נ"ל עפמ"ש הנה"מ סכ"ח דאין פסול מפ"כ רק שמעידין על גמר הדבר זה לוה מזה או זה נתן לזה אבל כשמעידין זה ראוי ליתן או צוה לכתוב ולחתום הגט וכשנשאל העדים אם מגורשת או שדה זה של מקבל ולוקח לא יעידו עפ"י חתימתם רק אנן סהדי כיון שהאשה מציאה הגט לפנינו או המקבל ולוקח מוציא השטר ודאי נגמר הדבר בזה כשר מפ"כ עיי"ש ולפ"ז ה"נ במודעא מעידין על גמר הדבר שלא מכר ברצונו ונשאר המכר למוכר אבל במעשה דפרדיסא אם נשאל פי העדים השדה של מי לא א"י דהא לפניהם טען שלקחה מכבר וגם אם נשאל אם נאנס המוכר לא ידעו רק כתבו שכך אמר להם המוכר אלא כשיוציא הלוקח שטר המכירה הנעשה אח"כ אנן סהדי שבא הלוקח בעקיפין וא"צ מפיהם לכן מודה רבא דכתבינן דמהני מפ"כ:
גמרא אר"י האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה ה"ד מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דא"ל להו לסהדי זילו איטמרו א"ד אמר רב יוסף דלא א"ל תיתבו בשוקא מ"ב א"ב סתמא ובתוס' אהך גרסא קשה לר"י מה בעי מ"ב הא בהדיא חולקין בסמתמא וכה"פ פסקו כגרסא זאת בריף ורמב"ם וטוש"ע סימן רמ"ב ונ"ל דה"א. דבסתמא חיישינין כדמסיק ורק מספקא ואי תפס לא מפקינן ל"מ לפוסקים דבכל ספק אין מוציאין מהתופס אלא גם לפוסקים דתפיסה לא מהני י"ל שאני הכא לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מזכיה דמתנת טמירתא פסול רק מדרבנן שלא יעשה קנוניא נגד אחר כמ"ש הה"מ שם א"כ הוי ספק בתקנה ואוקמוה אד"ת לכל הפחות בתפס דלא מוקמונין בחו"ק כמ"ש הר"ש במקואות דהיכא דמה"ת ודאי יצא מחזקתו רק הספק בדרבנן לא מוקמונין אחזקתו ועיין הה"מ פ"ד מגזלה אלא דשתי הלשונות פליגי בזה אם אמר בפירש זילו איטמרו אם ודאי פסולה דלל"ק ודאי פסולה דאמדו חכז"ל דלא גמר ומקנה ואינו עושה רק לפנים ולקנוניא ומה דאמר לא מגבינין ע"כ לאו למימרא אי תפס דל"צ לגבות לא מפקינין ולא דמיירי רב יהודא רק בסתמא דאטו באומר זילו איטמרו לאו איטמורתו הוא ועכצ"ל דמיירי גם בפירש או בפירש לבד וכיון דע"כ גם בפירש מיירי דאזי בודאי פסול ומאי דאמר לא מגבינין היינו כמ"ש הנמ"י דאם החזיקוהו הנותן או החזיק המקבל בעצמו בפני הנותן ושתק הוי מתנה וע"כ לא מיירי בסתמא דאינו רק ספק שמא לא איכוין רק לקנוניא ומהני תפיסה ולא לכללו עם פירש זילו איטמרו אבל הא"ד ס"ל גם בפירש זילו איטמרו לאו ודאי פסולה די"ל שמא מפני קרוביו או לאיזה סבה העלים וכמ"ש הטו"ז בחו"מ סימן רמ"ב דאם יש לתלות באיזה סבה שהעלימה ל"ה מתנה טמירתא לכן אמר לא מגבינן דספקא הוא לעולם וע"כ גם בסתמא לא נפיק מידי ספק ול"ל דהוי ס"ס דהכל חד ספק הוא אי למתנה טמירתא איכוין שוב ל"ל שמא גמר ויהיב רק העלימה לסבה אחרת דא"כ לא נ"מ כלל אם למתנה טמירתא איכוין ועוד לדעת כ"פ אין מוציאין ממון בס"ס נמצא לשתי הלשונות בסתמא חיישינן וספקא הוי רק פליגי בפירש זילו איטמרו אי ודאי פסולה ובכונת לא מגבינין פליגי לכן להוציא מזה הסברא אמר דלא היא אלא א"ב סתמא דלא ניחא לומר דזילו איטמרו יהא לאידך לישנא רק ספקא ועוד אם רק ספק הוא הוה מודה דלא חיישינין בסתמא דכולא האי ל"ח וטובא קמ"ל:
או י"ל דלל"ק ס"ל דפירש זילו איטמרו רק שמא לא גמר ויהיב די"ל לסבה אחרת העלים ולכן מספק לא מגבינין אבל בסתמא לא חיישינין כיון דגם בפירש אינו רק ספק ולל"ב ס"ל דפירש הוי ודאי וסתמא ספק לכן גם סתמא לא מגבינין כמלא פליגי גם בפירש ונ"מ במטלטלין ותפס ולכן קמ"ל דליכא בינייהו רק סתמא אבל פירש ודאי פסולה ומשום דאין סברא בפירש לא יהא רק ספק או בספקא ל"מ תפיסה וכמ"ש בטוחו"מ סימן רמ"ב: