אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן ת

סימן שצט

סעי' ב' בד"א בטור ז"ל כתב הרי"ב בשם גאון דאין פטור כשמת אחד אלא החצי אבל משתלם מהחי רביע נזק ולא מסתברא לא"א ז"ל אלא פטור מהכל עכ"ל וקשה לדחות דברי גאון וז"ל הש"ס ס"פ המניח שניהם של איש אחד שניהם חייבים א"ל רבא מפרזיקא לר"א ש"מ שוורים תמים שהזיקו רמ"ג רמ"ג וכו' לעולם בתמין ורע"ק הוא דאמר שותפין הן וטעמא דאתנייהו לתרוייהו דלא מצי מדחי לו אבל לתנייהו תרוייהו מצי א"ל אייתי ראי' דהאי תורא אזקך ואשלם לך ע"כ והקשו תוס' ליקשי מסיפא דקטן וגדול ותרצו דמיירי שהזיקו תרוייהו ביחד בודאי ונתקשו תוס' הא מתניתין מיירי שאנו מסופקין איזה נגח עיי"ש וגם מה דקאמר רע"ק הוא אינו מובן כלל מה תלוי ברע"ק ובח"ר בשם גאון כתב דנוטל רביע מכ"א ואם מת אחד נוטל רביע משני ופירש הרשב"א דהא דנוטל רביע מכ"א אם ירצה המזיק דאם אינו רוצה יכול ליתן ח"נ מאחד ותמה הרשב"א למה במת אחד לא י"ל זה שמת הזיק ונלע"ד דהגאון מפרש כתוס' דהזיקו יחד וס"ד דחשוב כחד גופא לגבות ח"נ מאיזה שירצה ומסיק שניהם חייבים ליתן כ"א רביע דאל"כ אינו מדוקדק לשון דשניהם חייבים אם מצי למדחי לי' מאחד לחברו והנה קי"ל בב"ק דף כ"ג דשנים שהזיקו יחד אי ליתא להשתלם מהאי משתלם מהאי וכתב קצו"ח סימן ת"י דתמים שהזיקו ונאבד אחד אינו גובה מהשני רק רביע לרע"ק דשותפי הן זכה ניזק מיד רביע בכל תם ושלו נאבד עיי"ש והיינו דאמרינן דרע"ק הוא דשותפי ננהו לכן אם מת אחד אין לו מהשני רק רביע דלר"י יגבה ח"נ מדר"נ והנה העדים ראו שני שוורים רדפו אחר אחד ונגחוהו אבל מדנפל ספק איזה הזיק ע"כ משום דשמא אחד עשה ההיזק ושני מסייעו שאין בו ממש דזה שיש בנגיחתו לבד כדי להזיק זהו המזיק וחייב אבל שמא שניהם שוים בהיזק לכן תנן במשנה דכ"א אומר שורך הזיק דאפשר אחד לבד הזיק וכן בשניהם של אחד וא"כ יש ס"ס שמא שניהם עשו ההיזק בשוה ואת"ל רק אחד דלמא זה הוא וע"כ ס"ד רמ"ג ורמ"ג כל הח"נ כשהזיקו יחד בודאי בשוה לכן בספק י"ל ס"ס ובתוס' ר"פ המניח כתבו דאף לרב דהולכין בממון אחר הרוב דוקא כשטוען המוחזק שמא אבל בטוען ברי י"ל ידענא בנפשאי שאני מהמיעוט א"כ ה"נ לדידן בס"ס י"ל ברי לי וליכא ספק וא"כ רישא דמשנה דאוקמה שם בש"ס דמזיק טוען שמא מהני ס"ס משא"כ בבבא דקטן וגדול דאוקמה בש"ס שם דמזיק ברי ל"מ ס"ס ומתורץ קושית תוס' שם דשפיר מיירי המשנה בחד גונא דשניהם נגחו ומ"מ יש ספק איזה עשה ההיזק ושאני רישא מסיפא רק בזה דאוקמה בש"ס דרישא מזיק שמא וניזק ברי וסיפא ניזק שמא ומזיק ברי ומסיק הש"ס דלא אמרינן רמ"ג בתמין שהזיקו יחד רק רביע נוטל מכ"א לכן בגונא דמיירי שיש ס"ס ומת אחד אינו נוטל מהשני ח"נ לרע"ק דשותפין ננהו א"כ א"ת שהזיקו יחד בשוה הרי כבר זכה רביע נזק בשור שמת והפסיד ניזק במיתתו וי"ל גם רש"י כונתו הכי מה שפירש דלר"י לא מצי מדחי לו ותוס' תמהו עליו הא לר"י נמי לא משתלם רק מגופו וידחהו שלך מת ולפמ"ש י"ל לר"י גובה כל הח"נ מכח ס"ס מדר"נ אבל לרע"ק אין לו רק רביע כפירוש הגאון ומ"מ יפה כתב הרשב"א דבאתנייהו לתרוייהו אם רוצה המזיק נותן כל הח"נ מאחד דל"ל שיטול רביע מכ"א מס"ס דא"כ תקשי רישא דהאי רישא דאם הם של שנים שניהם פטורים ואמאי לא יבא הניזק על כ"א בספק ספקא דודאי כל הרישא בחד גונא אלא צ"ל כמ"ש בתוס' בנדה דף כ"ז ד"ה חומר שני ולדות בענין המפלת תשב לזכר ולנקבה ולנדה ולא אמרינן ספק אינו ולד כלל ואת"ל ולד שמא זכר ותשב לזכר לבד משום דאם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א תאמר שתשמר רק יום נגד יום אימר לא ילדה כלל נמצא היתה עד עתה מראיית ל"ד נדה ועכשיו ימי זיבה ואת"ל ולד ילדה שמא נקבה והיא עתה בימי טוהר וליכא רק חד ספק אימר זכר ילדה והוי ראיית ל"ד ועד עכשיו דם טוהר ועכשיו התחילה ימי נדה ועיי"ש מהרש"א הרי אף דרק חד ספק סותר דהא הספק דלא ילדה כלל שוה בשניהם מ"מ ל"ה ס"ס ולהחמיר אזלינן ה"נ בשל שני ב"א א"א לומר ס"ס שמא שני השוורים בשוה הזיקו ואת"ל אחד אימר שלך דנם אבל השני יש ס"ס זה וספק שני שמא שלו לבד סותר לס"ס שעושה לחבירו ע"כ כל חד מדחי לו וכן בשל איש אחד אינו נוטל רביע מכל חד בע"כ דמזיק משום הס"ס דספק שמא זה הזיק סותר לשיבא ליטול מהאחר ג"כ רביע רק בנאבד אחד דאין לידון רק על הנשאר יש ס"ס על רביע ובאתנייהו תרוייהו יש לו הח"ר אף דמצי מדחי לו מכל חד שמא אידך הזיק מ"מ אומר נזקי גבך הוא כמ"ש הרשב"א וה"נ כשנאבד אחד יש לו רביע מהנשאר מס"ס ולמ"ל אם ימצא האחר תבא ליטול מהשני רביע מכח ס"ס להיפך דלא יצרך לס"ס דאזי יתן לו עוד רביע בע"כ רק מאיזה שירצה המזיק ומשום דיאמר לו הניזק נזקי גבך הוא ול"י הל"ל כשנאבד אחד נוטל מהשני כל ח"נ מס"ס ומדר"נ כל היכא דליתא להאי משתלם מאידך ול"ל כשימצא השני תאמר הס"ס בהיפך דהא כבר גבה ח"נ ואם ירצה המזיק ליתן הח"נ מהנמצא יתן לו משום דממון של ניזק גבי' ולא מצי הש"ס למימר דמשנה כר"י ושניהם חייבים היינו כשנאבד אחד דלישנא דשניהם משמע בשניהם לפנינו יש חיוב עליהם.

ולהפוסקים דבס"ס לא מוציאין ממון עדיין י"ל לפמ"ש בש"ש שמעתתא ד' פכ"ד דלהוציא מחמ"ק לבד מהני ס"ס או רוב דעדיפי מחזקה דמעיקרא רק להוציא מרשות מוחזק ל"מ וא"כ לרע"ק דשותפי הן משעת היזק וכשעומד באגם או בב"ד ליכא רק חמ"ק מהני ס"ס משא"כ לר"י דמצי לסלק בזוזי לעולם הוי מוחזק ול"מ ס"ס ובלא"ה גם רשב"א שם מוקי למתניתין בעומדין באגם מדקאמר דקמ"ל לאפוקי מסומכוס ומבואר בב"מ דף ק' בתוס' ד"ה הא דבמוחזק ממש מודה סומכוס ותוס' שם העלו דרק בברי וברי מודה סומכוס במוחזק ממש והקשו שם עדיין רחב"א דהמניח לוקים למשנה במוחזק ממש ומודה סומכוס בברי וברי וכן הקשו בר"פ שור שנגח את הפרה והקשו עוד שם לוקמה כר"י דמצי לסלוקי בזוזי ואף בעומד באגם חשוב מוחזק ממש ותיתי המשנה ככ"ע ולפמ"ש א"ש דעכצ"ל דמיירי בעומד באגם וכרע"ק כדמוקי בבא דשנים רודפים ואף דכתבתי לעיל דבברי וברי ל"מ ס"ס ולרחב"א מיירי בברי וברו וא"כ ל"ל לרחב"א טעם דשניהם חייבין משום ס"ס וכרע"ק ובאגם זה אינו דודאי למ"ד בברי וברי מודה סומכוס אף דהוי דררא דממונא ויש ספק לב"ד מ"מ זה טובן ברי לי ולי אין ספק ודררא כלל ה"נ לדידן בס"ס י"ל ברי לי ואינו מסופק אבל לרחב"א דגם בברי וברי אמר סומכוס כיון דלב"ד יש ספק לא משגיחין בברי שלו וחולקין ה"נ לרבנן בס"ס אף דצווח ברי לי לא משגיחין בו כיון דלדידן יש ס"ס מאי תקשי לרחב"א א"כ קטן וגדול ג"כ יש ס"ס לק"מ דלרחב"א בלא"ה ע"כ ל"ד רישא לסיפא כדאתקיף לו ר"ע וא"כ בבא דקטן וגדול איירי כפשוטו דרק אחד נגח והא גם לפירוש התוס' רק רישא דשניהם חייבים מיירי שנגחו שניהם.

ועוי"ל דעת הגאון כרמב"ם פ"כ דמכירה דגם לרבנן חולקין בעומד באגם ושמא ושמא והא דשניהם חייבים ע"כ אין המזיק טוען ברי זה הזיק דא"כ יתן ח"נ מזה ולמה חייבים שניהם רביע מכל חד אם רוצה המזיק וכן מבואר באס"ז בשם הרא"ה ובזה לא תנן דאומר לא כי ומבואר בהה"מ ולח"ם פ"ט מנ"מ דר"פ הקשה לשיטתו דס"ל פנ"מ משא"כ לדידן דקי"ל פנ"ק לק"מ לרב"נ דע"כ מיירי בעדים דחייב גם לרב"נ וא"כ לדידן א"ש כרחב"א דמיירי בברי וברי ואף בעומדין באגם פליג סומכוס אבל בבא דשניהם חייבים דלא קתני לא כי ומיירי בטוען מזיק שמא ובאגם ולרע"ק דשותפי ננהו ל"ה מוחזק ע"כ גם לרבנן ממון המוטל בספק חולקין ונוטל רביע מכל חד ואפשר גם בע"כ של מזיק דכל חד מוטל בספק וכשנאבד אחד נוטל ממנו רביע מהנשאר אבל לר"י דמצי לסלוקי בזוזי וחשוב מוחזק גם באגם אף בשמא הממע"ה.

עוד אפשר לומר דהגאון דמסיק במת אחד אינו נוטל רק רביע לא ביאר דברי הש"ס בזה דאדרבה לשון הש"ס דמצי א"ל אייתי ראי' דהאי תורא אזקך ואשלם לך משמע דבלא ראי' אינו משלם כלום אלא דינא משתעי ולדידן דלא נ"מ בקנס רק כשתפס דאל"ה אין דנין בלאו סמוכין וא"כ ל"מ לרמב"ם דגם באגם חולקין דא"ש דכ"ש בתפס אלא גם אם נאמר באגם מוקמינן בחמ"ק כיון דלאידך ליכא חזקה דמעיקרא ולא חזקה דהשתא אבל בתפס ושניהן טוענין שמא כמ"ש לעיל דבבא דשניהן חייבין דלא קתני לא כי מיירי בשמא ושמא וכמ"ש הרא"ה ע"כ ס"ל לגאון דבזה גם לחכמים דפליגו על סומכוס יחלוקו דלזה יש חמ"ק וחשוב אידך מוציא מחברו ולזה יש חזקה דהשתא דמוחזק ותפוס וחשוב אידך מוציא לכן יחלוקו.

סעי' ג' עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר לעיל בסימן פ"ח סי"ב בחטין ושעורין כתב גם כשיש עדים על השעורין פטור והקשה הש"ך דסותר לכאן ונ"ל דהיכא דיש עדים יש לתרץ דבריו דלא ליסתר הודאתו לעדים אף בדרך רחוק דהא אין הודאת תובע ברורה לגמרי וכמ"ש סמ"ע שם דלפיכך מועיל תפיסה לומר לא הודיתי וכעין זה כתב טו"ז לעיל סימן קל"ח ס"ז אלא די"ל העדים קושטא מסהדי ותובע לא הודה בהיפך רק מדלא תבע שעורין מחל אך בקנס דאינו זוכה עד העמדה בב"ד ומחייבין הב"ד לא מהני מחילה דהוי דשלב"ל וגם סילוק ל"מ בדאורייתא כדאיתא ר"פ הכותב ודעת רמב"ם וש"ע לקמן סימן ת"ז דגם בח"נ אינו זוכה עד שיפסקו לו ב"ד וכמ"ש לעיל סימן שצ"ט אך קשה בבא דמועד הזיק הגדול וזה אומר מועד הזיק הקטן מועיל מחילה אפילו יש עדים וה"ל לרמב"ם ומחבר לבאר חילוק זה כיון דהא דיש עדים חייב לא קאי אכולהו בבי אך כתבתי לעיל סימן פ"ח מהני די"ל זה הוי ממין הטענה דטענו מנה מעלי' ומודה לו חמשים מעלי' רק דאזלינן בתר הסבה דטענו בנזק גדול ומודה לו בנזק קטן וכתבתי שם דכ"ז לטעם הודאה אבל לטעם מחילה עכצ"ל דעל גוף אדם הנתבע מוסב המחילה א"כ מהני עדים ור"פ דפריך מניזק אומר גדול הזיק או מועד הזיק ומזיק אומר קטן או תם הזיק דליהוי כטענו חטין משום דס"ל פנ"מ ומועיל מחילה וגם בלא"ה למ"ד פנ"מ מיירי סתמא בליכא עדים כמ"ש הש"ך לעיל סימן פ"ח ס"ק ט"ז ול"ל דזה שהודה בפחות יתחייב משום אודיתא כיון דמיד שהודה הוי הודאת דסתרי אמנם מ"ש הה"מ בדעת הרמב"ם בכולהו בבי כשיש עדים ישלם כדאמר מזיק דחוק דמלשון הרמב"ם נראה דרק במזיק אחד נוטל כדאמר מזיק אם יש לו עדים ולא במזיקין ונתקן שנים דאל"כ הל"ל הא דמשלם כדאמר מזיק ביש עדים בסוף כל הבבות והנה י"ל דכך יצא לו לחלק מסוגיות הש"ס ס"פ המניח דסתמא דש"ס פריך מהניזקין שנים דהוי טענו חטין והכי קי"ל פנ"ק וע"כ מיירי דיש עדים ע"כ גם בעדים פטור אך המקשן מרישא בניזק אחד שיהא כטענו חטין הוא ר"פ דס"ל פנ"מ י"ל שפיר דחייב אם יש עדים רק סתמא דמתניתין בלא עדים כמי לר"פ ולפ"ז א"ש דרחב"א ור"א ב"מ דמוקמי למשנה בברי וברי דמה יענו לפרכא דר"פ א"ו משום דקי"ל פנ"ק וע"כ המשנה מיירי דיש עדים ושקיל כדאמר מזיק אך טעמא בעי מ"ש ניזקין ומזיקין שנים או אחד וי"ל כשנשוה הרמב"ם לתוס' וש"ע בחנ"ק לרע"ק דשותפי ננהו גם קודם העמדה בדין ומ"ש בפ"ח מנ"מ דמכרו מזיק מכור משום דקנס אינו זוכה עד העמדה בדין אלא דאז זוכה למפרע דאגלאי למפרע דשלו היי וכמ"ש תוס' בפרק המניח דף ל"ג ע"כ מועיל המכירה מעיקרא ויכול לוקח לחרוש בו דעדיין אין לניזק עליו רק שעבוד רק אחר חיוב הב"ד מוציאו ממנו והנה כבר כתבתי דגם כשיש עדים יפסיד תובע מטעם מחילה אך בקנס ל"מ מחילה וכמ"ש הר"ן פרק נערה דבקנס ל"מ מחילה וסילוק קודם חיוב ב"ד והובא ג"כ במל"מ פכ"ג מאישות וכן הוא בירושלמי והנה גם מחמת הודאה שיהא כקנין אודיתא ל"מ דלא עדיף מקנין ממש דאינו מועיל בדבר שאינו ברשותו וכן מצאתי בקצו"ח סימן קצ"ד אך לרע"ק דהקדישו ניזק מהני גם מחילה ואודיתא יועיל אך תוס' בב"ק דף ל"ג הקשו הא קנס אינו זוכה עד חיוב ב"ד וכתב אס"ז שם דהיכא דהתשלומין מבוררין על גוף זה דודאי יזכה בו זוכה למפרע כשעומד בדין ע"כ אם הקדישו ניזק מעיקרא חל ההקדש משא"כ כשאין התשלומין מבוררין על גוף זה עיי"ש ולפ"ז כשהספק אם קטן הזיק או גדול הזיק דאין מבורר באיזה גוף יזכה בקטן או בגדול ול"ל אגלאי למפרע דזכה בקטן זה דאם ימות אחד לא יטול כלום ואם יודה על הגדול לפע"ד ג"כ לא יטול רק בגדול כפי ערך הקטן לפמ"ש הש"ך כאן דאף אם מודה בגדול אינו נוטל כולו דהוי מודה בקנס דאין עדים רק על אחד וליכא עדים על יותר מדמי הקטן וא"כ א"א לו ליטול בגדול רק כפי דמי הקטן דאף דגדול הזיק אין לו יותר וא"י לכופו ליתן לו הקטן דשמא אמת הגדול הזיק וגם ניזק אומר כן וא"כ אין לו רק בגוף הגדול ויותר י"ל דהא דזוכה משעת הנזק הא הוא משום דאגלאי למפרע והקשו תוס' וראשונים שם דאימר יודה ומודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דס"ל דכן הדין אף כשאינו מחייב עצמו בהודאתו כלום ופרצו השתא מיהת לא הודה והנה ל"ק להו דשמא ימות או יאבד השור דבזה י"ל דזכה למפרע ושלו נאבד ומת אך כ"ז אם יש ברירה י"ל הוברר למפרע דלא הודה וזכה בו ורמב"ן בפרק כל הגט חילק דאם מתנה רק על דבר אחד כגון אם יבוא חכם או אם מתי יש ברירה אבל מתנה בין שני דברים כגון אם יבא חכם למזרח עירובי למזרח ואם למערב עירובי למערב או לאיזה שתצא מפתח תחלה יגרש בגט זה או שני לוגין שאני עתיד להפריש בזה קי"ל א"ב לומר הוברר למפרע דחל על זה וע"כ לא חל כלל דכל דבר שאינו מבורר לא חל וכה"ג כתב היש"ש במרובה דאם מתנה רק על דבר אחד ועומד להתברר אם יחול אם לא בזה יש ברירה אבל מתנה בין שני דברים וזה אפשר לא יתברר שניהם דלא יבא חכם כלל בזה א"ב וא"כ אף דקי"ל בתם שהקדישו ניזק גורם עמדו בדין קדוש משום די"ב דליכא רק צד אחד אם לא יודה יתחייב משא"כ במזיקין שנים קטן וגדול ל"ל הוברר למפרע דזכה בזה או בזה דצריך ברירה בין שני דברים ואינו עומד להתברר בין שניהם דאם יודה יפטר משניהם וכן אם ימות או יאבד אחד לא יזכה גם בשני וגם ל"ל דבין יודה על הקטן בין על הגדול יזכה בקטן דכבר כתבתי דגם אחר העדאת עדים ויודה בגדול לא יזכה רק בגדול דמי ערך קטן ולפ"ד קצת פוסקים דזה ל"ח מודה בקנס כיון דיש עדים שאחד נגח מ"מ אם יודה בגדול לא יקח הקטן א"כ א"א לומר הוברר למפרע דזכה בקטן ול"ל עכ"פ תוברר דזכה בקנס מהאי גברא דאין לו חיוב בתם רק על השור וא"כ הוי דשלב"ל וכ"ז במזיקין שנים דאחד לבד הזיק ולא נודע איזה אבל בניזקין ומזיקין שנים דבכל חד ודאי יזכה עכ"פ הפחות ומפרט כשתובע ויש לו עדים ממילא זוכה למפרע ומהני מחילה ואודיתא ע"כ גם בעדים מפסיד וע"כ לא כתב הרמב"ם בזה דביש עדים שקיל כדאמר מזיק וי"ל עוד דגם מה שהודה דקטן חזיק לגדול ויש בו עכשיו לניזק יותר מכפי תביעתו מ"מ מגו דחל מחילתו על חלק שיש לו בודאי מחמת נזק הקטן שהוזק דודאי יתברר חיובו חל ג"כ איותר מזה דבגוף אחד לכ"ע אמרינן מגו דחל אדבר שברשותו חל ג"כ אאינו ברשותו כמ"ש הנו"ב חחו"מ סכ"ו אלא דבלא"ה ל"ה אפשר לרמב"ם לומר כאן ביש עדים יטול כדאמר מזיק דזה ודאי אינו נוטל ערך היזק הקטן שבקטן המזיק ובש"ך כתב' כאן סקי"ב דכשיש עדים י"ל לפיכך לא תבעתי הפחות דע"ז יש לי עדים וזה ודאי תירץ דחוק רק כדי שלא יסתר הודאתו לעדים מתרצינן גם בדרך רחוק וזה מועיל רק דלא נאמר כיון שלא תבע הפחות הודה ומכחיש לעדים אבל מ"מ י"ל דמחל שו"ר בנה"מ סימן פ"ח ג"כ ה"ט ביש עדים יש לתרץ הודאתו דלא יסתר לעדים.

ונשבע כתב הטור בשם ראב"ד דלא כתב רמב"ם כן אלא אתם ומועד ומסיק הש"ך משום דבשני תמין קטן וגדול ל"ש שבועה דגם כשיודה הוי מודה בקנס ונ"ל כונת רש"י ג"כ הכי בס"פ המניח בהא דפריך אי לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק לימא תהא תיובתא דרב"נ ופרש"י שקיל מן התם ועמד פנ"י מת רצה רש"י בזה אך לע"ד ש"ך א"ש דתוס' שם הקשו דנימא דהמשנה כר"ג דאמר טענו חטים והודה בשעורין חייב לכן תירץ רש"י דהקושיא של הש"ס מתם ומועד דשקיל מן התם ול"ל דאתיא כר"ג דא"כ למה לא קתני שישבע דלאו מועד הזיק אבל מקטן וגדול דהם שני תמין לא פריך ש"ס די"ל דאתיא כר"ג ומ"מ לא ישבע דגם כשיודה יפטר אך לפמ"ש הה"מ דר"פ פריך לשיטתו דס"ל פנ"מ צריך ליישב פרש"י באו"א וכונתו ג"כ לתרץ קושית תוס' דנימא דאתיא כר"ג משום דלא קתני שישבע אך תם הוי הילך אלא דהש"ך בסק"ז כתב כיון דצריך שומא ל"ח הילך אך בהכחשת קטן וגדול דטוען מזיק קטן הזיק משום דלא שוה ח"נ וקודם שנדע א"ל שוה ח"נ ליכא טענה וכפירה דלא נ"מ רק כשנדע דאינו שוה ח"נ וא"כ אזי הוי הילך וליכא שבועה וי"ל המשנה כר"ג לכן פרש"י דהקושיא מתם ומועד וכן י"ל בכונת הראב"ד אבל משום מודה בקנס אפשר רש"י וראב"ד ג"כ יסברו דשייך שבועה ומטעם שכתב בדרישה דלא אמרו רמב"ם וטור בהא דבסלע לקה דא"צ לישבע משום דאפילו יודה פטור בקנס רק לפטרו מהיסת ולא מש"ד עיי"ש ונראה הכונה דאף דמודה בקנס פטור היינו במודה בלא הכרח אבל כשיודה מחמת שלא ישבע ש"ד לשקר חייב דאם לא ישבע גם כשלא יודה נחתינן לנכסי' משא"כ בהיסת ויותר נראה לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז דחכמים לא גזרו איסור להוציא ממון עיי"ש שהוציא כן מהה"מ וירושלמי לכן ה"נ אף דע"י שמחויב לישבע ואינו נשבע לשקר ל"ח מודה בקנס דמוכרח להודת מ"מ בהיסת לא אמרינן כן דהא לולא תק"ח שישבע כופר הכל לא הי' על הכופר בקנס שום חיוב ושום גזל בידו דאף אלו הודה פטור דאין עליו חיוב רק כשב"ד מרשיעין אותו וכשמודה מרשיע א"ע וכשכופר ג"כ ב"ד א"י להרשיעו וא"כ אם נימא ע"י שבועת היסת מוכרח להודת וחייב היו חכמים גוזרין להוציא ממון מה שא"צ ליתן מן התורה וזה אין עושין ול"ד להיסת בכפירת ממון דע"י שבועה מודה ומשלם מה שחייב באמת מכבר.

עוד נראה דבש"ד יש לחייבו בקנס לפמ"ש נתיבות בדיני מגו ס"ק כ"ח דכיון דחזינן דמחויב שבועה ואיל"מ אלמא דרחמנא הימני' לתובע כ"ז שנתבע אינו נשבע ועיקר החיוב הוא ממון רק כשישבע הוא פוטר עצמו עיי"ש וא"כ ל"ה השבועה כי היכא דלודו דבלא"ה חייב ממון והשבועה שיפטר וא"כ בקנס נמי אם נתחייב מקצת ע"י עדים כבר חייב בכולו בלא הודאתו ולא הוי מרשיע א"ע בהודאתו כלל דכבר מהימן התובע וכאלו יש עדים על כולו אם ישתוק נתבע או יאמר א"י רק אם ירצה לישבע יפטור עצמו ומרשיע א"ע דפטר רחמנא היינו אם בלא הודאתו פטור מיד אין הודאתו מחייבו אבל בהיסת דכשא"י לישבע פטור והשבועה רק כי היכי דלודי שפיר אמרינן בקנס פטור דהא אלו מודה מיפטר דמרשיע עצמו בהודאתו דאלמלא הודה הי' פטור אף בלא שבועה כגון חשוד או א"י או אינו רוצה לישבע והש"ך נסתייע מהתוס' רפ"ה דב"ק שכתבו לחד תירוצא דבקנס ל"ל משואיל"מ אבל ברשב"א ובאס"ז לא הזכירו תירוץ זה כלל רק תירוצים אחרים הרי ס"ל גם בקנס שייך ש"ד ונראה ראי' מפ"ק דב"מ דף ג' ע"ב דיליף ר"ח ק"ו ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבים קנס אינו דין שיחייבו שבועה והקשה באס"ז נימא דיו כעדים שמחייבים קנס על מה שמעידים דהוי דיו אסוף דינא ותירץ דא"כ מפריך ק"ו א"נ תמצא קנס שמחייבים אמה שאין מעידים כגון ע"א מעיד שאנס ונתחייב שבועה ועדים מעידים שפסול לשבועה ואיל"מ עיי"ש ותירץ ראשון יש לדחות דהא קי"ל כחכמים בב"ק דף כ"ה דאמרינן דיו אפילו מערך ק"ו וה"ל לש"ס לפרש ר"ח כר"ט ס"ל כמו דקאמר ר"ח כר"מ ס"ל ומה שכתב שם דלפמ"ש תוס' בדף ה' ע"ב בד"ה דחשוד דגזלן אינו פסול לשבועה רק מדרבנן לא יתיישב תירץ זה לק"מ דתוס' כתבו רק בגזלן משום דחשוד אממונא ל"ח אשבועה אבל אם העידו עליו שנשבע לשקר חשוד אשבועה ופסול מן התורה וא"כ מוכח דבקנס אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ ומוכח דיש ש"ד בקנס.

ובאס"ז פ"ד דב"ק דף מ"א ע"ב הביא מהראב"ד שכתב בשם אחרים בעד אחד בקנס והלה טוען א"י משואיל"מ וראב"ד מודה להם ולא נחלק עליהם אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה עכ"ל הרי בקנס יש ש"ד לראב"ד דאל"כ ל"ה משואיל"מ וראב"ד שהובא באס"ז היינו בעל השגות כמבואר בשה"ג הרי דבר אמת בפי הה"מ וטור בכונת הראב"ד ולא כהש"ך ונ"ל דמה"ט לא פירש הטור כונת הראב"ד כהש"ך דבקנס ליכא ש"ד אף דבסימן שצ"ט כתב הטור דבקנס לא רמינן שבועה כיון דאלו מודה מפטר ודרישה כתב דמיירי בהיסת ולא נראה מסתימת הטור כן דה"ל לבאר דוקא אם כבר שילם מה שהודה אך הטור בעצמו סובר גם ש"ד אינו בקנס וכאן פירש דבכי ראב"ד לשיטתו ומ"ש הטור דלרא"ש הוי טענו חטין ול"כ דבקנס ליכא שבועה בלא"ה משום דלרא"ש פטור גם ממה שהודה ולפ"ז דעת טור דבקנס ליכא ש"ד אבל אינו מוכרח ובסתירת דברי טור י"ל דמחלק בין ש"ד להיסת ולעיל בסימן שצ"ט לא ביאר דש"ד חייב משום דלעולם ליכא רק היסת וה"ט דהא כיון דקי"ל תם שהזיק יוחלט השור ויש למזיק וניזק שותפות בו א"כ הוי הילך כפקדון שבבית נתבע וש"ך כתב בסק"ז כיון דצריך שומא לאו הילך הוא ויפה כתב לדעת המחבר וכ"פ דמשכון ל"ה הילך ובריב"ש שבב"י ריש סימן פ"ז מבואר משום דצריך שומא ומחוסר גוביינא אבל הטור בסימן פ"ז דס"ל משכון הוי הילך א"כ טענת שומא אינו לכן נ"ל דזה גרע ממשכון דמביאו ונותנו ביד מלוה או מכבר הוא ביד מלוה משא"כ כאן התם אינו לפנינו רק בעליו מודה דנגח ולהודאתו הניזק שותף בו אבל קדמו ניזק והודה דאין לו בו שותפות דהכי טוען מועד הזיק או גדול הזיק ולא זה א"כ נהי דאינו כטענו חטים לרמב"ם וראב"ד משום דנוטל הפחות בממ"נ אבל שותפות אין לניזק בו מכח הודאתו ואם יקדם בע"ח ויגבנו או ימכרנו מזיק יוכל התופס בו לומר איני מאמין למזיק אלא לך דאחר הזיק ואם מועד הזיק אין לך עליו רק שעבוד כחוב בע"פ ע"כ ל"ה הילך דמחוסר גוביינא ואפשר להבריחו ע"י מכירה ופרעון חוב ואף דפקדון נמי יכול להבריחו ולהעלימו מ"מ כ"מ שהוא של מפקיד הוא וברשותו הוא משא"כ כאן דקדם הודאת ניזק להודאת מזיק לסתרו ולא נעשה שלו בהודאת מזיק ונסתלק השותפות מהשור תכף בהודאת ניזק וכ"ז כאן דניזק אומר מועד או גדול הזיק ומזיק אומר תם או קטן אבל בסימן שצ"ט דלענין המרה אין הכחשה דלטענת שניהם הפרה נגחה ויש לניזק שותפה בגוה א"כ ה"ל הילך וליכא ש"ד לכן סתם הטור וכתב דלא רמינן שבועה עליו משום דלא משכחת רק היסת.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה