אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שסט

סימן שסח

סעי' ה' נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה וא"י בודאי שזו גזולה זהו לשון הרמב"ם והוא תמוה דבהגוזל בתרא דף קי"ד אמשנה דנטלו מוכסין חמורו וליסטין כסותו ונתנו לו אחר הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשין אמר בגמרא בשלמא לעולא דבידוע שנתייאשו כ"ע דהיינו רבנן ור"ש מודו בין בגזלן בין בגנב דמהני ה"נ בידוע אלא לרבה דבידוע נמי פליגי אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב פרש"י מוכס גזלן ולסטים גנב ומוקי לה כר"ש עיי"ש וא"כ איך כתבו רמב"ם וש"ע במוכס חזקתה שנתייאשו ועוד סתם כאן בין בגוי בין בישראל ויותר מיירי בגוי כדאמר בס"ו בד"א בזמן שהמוכס גוי ולעיל סימן שס"ח והוא ג"כ לשון הרמב"ם כתבו המציל ממוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתייאשו הרי דמוכס דינו כגנב וחזקה לא נתייאשו הבעלים והסמ"ע לעיל סימן שס"ח סק"ג תירץ דדוקא שנתנו המוכס לאחר בזה קאמר דנתייאשו כיון דרואה שיצא מיד המוכס מייאש נפשו מלהדר אחר כסותו עיי"ש ובזה י"ל לשון המשנה דברישא בנטלו מוכסין ונתנו לזה אמר מפני שהבעלים מתייאשים ובסיפא במציל מיד לסטים אמר אם נתייאשו למה ברישא לשון הוה ובסיפא לשון עבר אך לסמ"ע א"ש דברישא הסתם יאוש אינו רק עתה כשהוא ביד האחר לכן אמר מפני שמתייאשים אלא דקשה כיון דאינו מתייאש כשהוא ביד המוכס מהיכי תיתי יתייאש כשהוא ביד אחר אדרבה השני נוח לו להוציא ממנו והראשון קשה וגזלן אלם וגם המח"א כתב כהסמ"ע ואינו מובן כלל ובבית מאיר על א"ע סימן כ"ח ס"א הקשה עוד דא"כ מה מקשה הש"ס על רבה דאמר בידוע נמי מחלוקה אי רבנן קשיא גזלן דהיינו מוכס לימא שאני כאן דבא ליד אחר עוד הקשה דא"כ ע"כ מיירי כאן רק כשהנגזל עומד ורואה חמורו שניתן ליד שני וזה אינו במשמע כלל עיי"ש ולעד"נ להסביר החילוק בין הוא ביד מוכס או ביד אחר דה"ט דבמוכס גוי לא מייאש כמבואר בלשון רמב"ם ומחבר לעיל סימן שס"ח משום דדיינו באומדנא וראיות רעועות וא"כ תינח כשהוא ביד הגוי כופהו ע"י דייני גוים אבל כשבא ליד ישראל צריך לעמוד עמו בד"ת ואמרי מימר הבא עדים שגנבו ממך דשמא לקח ממך וכמבואר בהגוזל דף קי"ד ע"ב במכיר כליו וספריו ביד אחר כי יצא לו שם גניבה מה הוי דלמא זביני זבנינהו ואיהו דמפיק שמא ולעיל בסימן שס"ח דמציל מידי המוכס משמע דהמציל יודע שבגזלה בא לידו ומציל ממנו וכיון דהמציל לאו גזלן הוא אין לנגזל להתייאש עתה וקודם לא נתייאש כשהי' ביד הגוי כיון דאפשר יציל מידו ע"י דייני גוים משא"כ כאן דבא ליד אחר שא"י אם הוא גזול בודאי כדמסיק לכן מתייאש אף דהמוכס גוי ול"מ להסמ"ע דמוקי לה שנודע לבעלים שאינו ביד המוכס דא"ש ואצ"ל שעמד וראה כשנתנו לאחר אלא אף שנודע לו אח"כ מ"מ מיד שנודע לו מתייאש דשמא ישראל זה לא ירצה להאמין לו שלא מכרו כיון שא"י האמת ולרמב"ם מהני ש"ר ואח"כ יאוש וכ"ד המחבר לעיל סימן שנ"ו ס"ג אלא בלא"ה י"ל גם לש"פ דצריך יאוש לפני ש"ר לפמ"ש הש"ך לעיל סימן שנ"ח דישלי"מ ל"מ באבדה משום דהשתא לא ידע ול"ל הא אלו ידע שאבד הי' מתייאש דנימא אלו ידע היכן הוא לא הי' מתייאש משא"כ היכא דהי' מתייאש אלו ידע היכן הוא מהני נמי אף כשלא ידע וא"כ ה"נ אלו ידע כשנתנו המוכס לישראל הי' מתייאש השתא נמי הוי יאוש מיד שנתנו ובאין היאוש וש"ר כאחד ואף דבפרק א"מ דף כ"ב פריך לאביי מגנב שנטל מזה ונתן לזה דהוא שלו הא הוי ישל"מ ומה קושיא הא בין גנב גוי בין ישראל כיון שנתנו לישראל אלו ידעו הבעלים מיד הי' מתייאש לק"מ לפמ"ש בסימן שנ"ח דאביי גופא ס"ל גם ישל"מ כזה ל"מ ורבה ור"ח פליגי עליו בפרק המפקיד דף מ"ם וקי"ל התם כרבה ור"ח עיי"ש ויש הוכחה לזה דבש"ס פרק הגוזל דף קמ"ד אמר ר"א על הסיפא דמציל מיד לסטים סתמא לאו יאוש ל"ש אלא לסטים גוים וא"כ למה ברישא בלקחו לסטים כסותו ונתנו לו אחרת סתמא הבעלים מתייאשים ודוחק גדול דמיירי בלסטים ישראל דרישא יהא סתם לסטים ישראל וסיפא סתם לסטים גוים א"ו דגם ברישא סתם לסטים גוים ודומיא דמוכסין דמוקו לה במוכס גוים אלא כיון שנתן לישראל מתייאשו מפני שבא ליד ישראל ויחויב לדון עמו בד"ת ואמרי מימר ומה דמקשה ממוכסין ומוקי לה בידוע היינו משום דתנן נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו אחר וחמור הוא גודרת שאין לו חזקה כדלעיל סימן קל"ה וא"י לטעון לקוחה בידי וזה ודאי בקל יש לו ראי' שהי' שלו לכן אף דהמוכס אינו גזלן בפרהסיא וכדמוכח מלשון רמב"ם ומחבר לעיל סימן שס"ח דאמר במוכס גוי סתמא לא מייאש משמע במוכס ישראל מייאש והא סתם גזלה ל"ה יאוש א"ו סתם מוכס אינו גזלן בפרהסיא כיון שנוטל שלא כדין ומה דהש"ס ס"ל דמוכס היינו גזלן ומוקי לה לעולא בידוע שנתייאשו הבעלים ה"ט כיון דגודרת אין לו חזקה אפילו נטל המוכס שלא בפרהסיא מ"מ א"י לטעון לקוח וזה ודאי יהא לו עדים דהחמור הי' שלו מעיקרא וע"כ דינו כגזלן דכבר בררתי לעיל סימן שס"ח דסתם גזלה ל"ה יאוש אפילו בישראל משום דגוזל בפרהסיא ויכול לברר בקל א"כ בחמור אף שגזל ממנו שלא בעדים יכול לברר דמעיקרא הי' שלו ע"כ הוי גזלן ומוקי לה בידוע או כר"ש ורבי ורמב"ם וש"ע דפסקו כרבנן דסתם גזלה ל"ה יאוש ובידוע שנתייאש אצ"ל דכבר כתבו דיאוש וש"ר קונה לכן שינו מלשון המשנה דתנן נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו אחר והם כתבו לקחו כסותו ונתנו לו אחר ומ"ש ברמב"ם גם חמורו הוא במוסגר וכן בש"ע כאן ליתא וכן מוכח מדכתב וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה דאם גם מחמור מיירי הל"ל שחזקתן ומהן כלשון המשנה וכן מוכח עוד שזו גזילה לשון יחיד ובב"י הביא לשון הרמב"ם נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי זו שלו ונראה שזה שכתוב ברמב"ם אלו נמשך לפי הגרסא דנטלו חמורו לכן נקנו לשון רבים על חמור וכסות אבל מוכרח דאינו ולכן הוא במוסגר מדכפל ושילש לשון יחיד ומחמת דבלשון המשנה תנן גם חמורו לכן רצה איזה מגיה להגיה ג"כ בלשון הרמב"ם ולפמ"ש א"צ להגיה ומוכרח לנקוט הדין רק בכסות והנה אף דבקרקע אין לעכו"ם חזקה כדלעיל סימן קמ"ט מ"מ לא מצינו זה במטלטלין ובפרק לולב הגזול אמר סתם עכו"ם גזלי ארעתא ננהו וגם מטלטלין דתפיס בהן עדיף וכמ"ש תוס' ס"פ השואל בד"ה פרדיסי וכן מוכח מתוס' ב"ק דף קי"ד ע"ב בהא דהמכיר כליו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר דהש"ס מוקי לה בלנו בתוך ביתו ויצאו בלילה וכלים על כתפיהם משום דאל"ה שמא זבנינהו וכתבו תוס' שם דמיירי בגוים דבעלים אינם מתייאשים וכן הרז"ה ומלחמות כתבו כן הרי גם בגוים דוקא ביצא לו שם גנבה דאל"ה י"ל לקוח ביד הגוי הוא וכן נראה מדברי מהר"א ששון שהביא הש"ך סימן שנ"ו ססק"ו בלוקח מאומן אי עשו תק"ה אף דבלוקח מגוי עשו תק"ה כמ"ש הש"ך שם מן רוב הפוסקים ומשום דבגוי כמ' חזקה מה שת"י הוא שלו במטלטלין ועיין באס"ז ב"ק שם שכתב הרא"ש הא דמוקי לעולא בידוע אף דברישא תנן מפני שמתייאשין ובסיפא אם נתייאשו משמע דברישא סתמא הוי יאוש משום דברישא תנן מוכסין ולסטים דהיינו גזלן וגנב וחד מנייהו סתמו יאוש לרבנן גנב ולר"ש גזלן לכן נקט מפני שהבעלים מתייאשין משום ההוא דסתמי' הוי יאוש וכח דהתירא עדיף לי' למתני עיי"ש וא"כ שפיר הוציא הרמב"ם דינו מהמשנה דלרבנן דגנב ל"ה יאוש מ"מ בלסטים שנתנו הכסות לאחר סתמו יאוש דאל"כ איך נקט מפני שהבעלים מתייאשין דע"כ פירושו דודאי מתייאשין עוד יש הוכחה לזה מדאמר בש"ס שם אלא אי אתמר אסיפא אתמר דהקשו רשב"א ות"ח דהמ"ל דארישא אתמר רק אפכא ל"ש אלא לסטים ישראל אבל גוים אינו מייאש ולפמ"ש א"ש דברישא אפילו לסטים גוים כיון דבא ליד ישראל מייאש כיון דישראל זה לא בא להציל הנגזל וא"י אם אינו של הלסטים ובזה נתיישב לי עוד מה דיל"ד לטעם הרמב"ם שכתב ואינו יודע בודאי שזו גזולה הא בש"ס שם איתא תנא ומחזיר לבעלים ראשונים קסבר יאוש ל"ק וא"ד אם בא להחזיר ממדת חסידות וא"כ תינח לא"ד אף דא"י בודאי שזו גזולה מ"מ בו"ש ג"כ חייב לצי"ש אבל לל"ק דע"כ מחזיר למה הא א"י שזו גזולה ואם הבעלים מבררין ממילא נסתלק הטעם שא"י שזו גזולה ואצ"ל דסבר יאוש ל"ק ועוד הא קאי על המשנה דתני דהרי אלו שלו ובגוונא דמשנה קאמר ברייתא דמחזיר והמשנה מיירי לרמב"ם דא"י אם היא גזולה ועוד דא"צ לעשות פלוגתא בין המשנה וברייתא כדפרש"י שם וכדמשמע הלשון קסבר יאוש ל"ק אלא דמשנה מיירי שלא נתברר אם היא גזולה וקמ"ל דמותר ליהנות ממנה וברייתא תנא דמחזיר לבעלים כשבאים ומבררין אלא ודאי דרמב"ם ל"ק רק אכסות משא"כ בחמור דאין לו חזקה בזה דוקא בידוע שנתייאש וע"ז תנא ומחזיר לבעלים דקסבר יאוש ל"ק דכיון דמברר שהי' בעל החמור סגי וע"כ פרש"י אם נטול חמור ולא סיים או כסות כיון דעל רישא דמשנה קאי דתנן חמור וכסות.

שזו כמכירה כונתו דיש שינוי רשות וקשה הא בש"ס אמתניתין דנטלו מוכסין איתא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי ל"ק הרי דל"ח ש"ר רק יאוש כדי ורש"י פירש דברייתא פליגא אמשנה ות"ח הקשה א"כ לא"ד דא"צ להחזיר רק ממדת חסידות דבעי ממנו וקאמר דסבר יאוש כדי קני למה לא בעי על המשנה דהרי אלו שלו מ"ט ולימא דסבר יאוש כדי קנה ותוס' במרובה דף ס"ז בסד"ה אמר עולא מניין ליאוש שאינו קונה הקשו הא בהגוזל בתרא מוקי משנה דנטלו מוכסין לעולא בידוע שנתייאש ודברי הכל והא התם ליכא רק יאוש כדמפרש טעמא דברייתא דאם נטל מחזיר וטעמא משום דע"כ נתנו לו ותרצו דברייתא איירי שהיאוש הי' אחר השנוי רשות והמשנה מיירי שנתייאשו ואח"כ היה ש"ר עיי"ש וא"כ לרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש הוי כיאוש ואח"כ ש"ר הק"ל ונלע"ד דיל"ד מה תנא אם נטל מחזיר לבעלים ראשונים דהא אמתניתין קאי דנתנו לו אחר וודאי א"א להחזיר א"ל נטל וכ"ש לתוס' דגרסו ואם נטל דמשמע דאמתניתין קאי אלא דהמשנה תני דמוכסין נתנו לו זה ודאי כמכירה הוא והוי ש"ר וברייתא תנא אם נטל מעצמו והמוכסין לא נתנו לו דאזי ליכא ש"ר כמבואר לעיל סימן שס"א ס"ה ע"כ קרי לה יאוש כדי ולמד הרמב"ם כמו להברייתא דיאוש כדי קני מ"מ מדת חסידות להחזיר לבעלים ראשונים כן לדידן דיאוש וש"ר קונה וכ"ש הוא כיון דלא יצא מרשות בעלים כלל עד שבא לידו וסייע בשינוייו.

וא"י בודאי שזו גזולה כתב סמ"ע דצל"כ משום דאם ידע הלוקח שגזולה הוא הי' צריך הלוקח ליתן לנגזל דמי שווי' דכן ס"ל לרמב"ם וסייעתי' בכל יאוש וש"ר אבל כיון שא"י בודאי שזו גזולה הרי מגיע ללוקח מה שנתן בעדו משום תק"ה ומהתימה על מור"ם וכו' עיי"ש ולפמ"ש לעיל בלא"ה צ"ל שא"י שהוא גזולה דאל"ה ל"ה חזקתה יאוש אך סברת הסמ"ע תמוה אצלי דתק"ה הוא משום דאל"כ לא יקנה אדם מחברו מחשש גנבה וכאן לא מרצונו נוטל ואם לא יטול ודאי יפסיד חמורו לגמרי וגם הוא כגנב ופרע בחובו דלית בו תק"ה כדלעיל סימן שנ"ו כיון דמוכס נטל חמורו בגזילה ואח"כ החזירו לו אחרת ואף אם לא יטול זה ישאר חמורו אצל המוכס ולע"ד י"ל בכונת הרמב"ם ומחבר לשיטתם דיאוש וש"ר צריך להחזיר דמים וכתב כפ"ת בפרק לולב הגזול דף ל"א ע"ב בד"ה גמרא ס"ס דלפ"ז כ"ז שלא פרע הדמים לא חשוב לכם וכ"כ קצו"ח ונתיבות לעיל סימן שנ"ג דע"כ הוי שיור בקנין עד שיתן דמיו דהא אם נאבד ביד לוקח פטור עיי"ש וא"כ הוי כיש לנגזל בו שותפות ונראה ראי' לזה מדאמרינן בפ"ק דפסחים ובב"מ דף עי"ן ע"ב גבי צאן ברזל דולדות פטורין מן הבכורה כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפיס לוולדות ה"ל יד נכרי באמצע וכתבו תוס' שם אף דמצי לסלוקי בזוזי כיון דמתחלה הבהמה של נכרי כ"ז שיש לנכרי כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאה מרשות נכרי דלא נסתלק לגמרי וא"כ הכא לא פליט מאיסור נהנה בשל אחר אף לאחר יאוש וש"ר וכשואל של"מ דמה"ט אסור ליהנות בשל מוכסין ומ"ש כולו של נגזל או קצתו אך כיון דא"י בודאי שזו גזולה וללוקח ודאי חלק בו דהגוף שלו וספק אם גזולה היא ויש לנגזל שיור בו תו אין ספק מוציא מידי ודאי כמו ספק ויבם בנכסי סבא וכמ"ש ריטב"א והגמ"ר ריש ב"מ גבי כולה שלי ח"א חציה שלי דחשיב ספק וודאי לולא דאנן סהדי דמה דתפס שלו הוא וגם לענין איסור אמרינן בפ"ק דחולין דף יו"ד אין ספק מוציא מידי ודאי מיתו לפמ"ש בא"ח סימן תרמ"ט שאני הך דצ"ב משום דא"י לסלקו במטלטלין אחרים א"ל יהיב זוזי וקצו"ח כ"כ לפי מה שהבין דרשב"א מקשה על הראב"ד כיון דלוקח ביאוש וש"ר צריך ליתן דמים לנגזל ל"ח לכם אבל לא ראה בחידושי רשב"א לב"ק דף קי"ד דראב"ד ס"ל דלוקח ביאוש וש"ר צריך להחזיר גוף הדבר כשיתן לו הנגזל דמים משום דבאיסור בא לידו לכן הקשה הרשב"א א"כ אינו רק משכון אצל לוקח ול"ח לכם ואמאי אמר ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מגוי ליגזז איהו כי היכא דליהוי יאוש בידו וש"ר בידייכו עיי"ש ולפמ"ש י"ל כיון דאינו ודאי גזול ולקונה ודאי חלק בו כי דמיו בו וכ"ז שלא יתן לו הנגזל דמיו א"צ להחזירו וספק יש לאחר בו אין ספק מוציא מידי ודאי דקנהו ביאוש וש"ר

סעי' ו' שהמבריח ממכס עובר על לא תגזול שהוא גוזל מנת המלך אבל אם קנאו וכו' יש להבין למה לא ליחשב הפקעת הלואתו כשלא קנאו אחר ואם דאלים דד"מ משאר הלואה ה"נ יהא בקנאו ואפשר לפמ"ש המרדכי בס"פ לא יחפור דמלך חשוב כמוחזק במס של כל אחד וכשיש ספק צריך היחיד לברר שהוא פטור כדאמרינן בפרק הרבית מוהרקייהו דהנהו בטפסא דמלכא מנח והובא בתה"ד סימן שמ"א ובד"מ והג"ה וסמ"ע לעיל סימן ד' ומבואר שם דאין מוחזקים לענין מס אלא קודם שנתפשרו עם המלך אבל אם כבר נתפשרו לא וע"כ ה"נ כ"ז שלא קנהו אחר ומגיע למלך חשוב המלך כמוחזק והמבריח גוזל מאוצר המלך ול"ל הפקעה הלוואתו הוא דאינו אלא כיון דבידו הוא מכבר א"צ לשלם אבל לגנוב ולגזול אסור משא"כ אם כבר קנהו אחר הוי כמו שנתפשרו הקהל עם המלך והקהל תובעים מהיחיד לפרוע להם ואין למלך עסק בזה אזי חשוב חוב אצל היחיד ומוחזק הוא ובבדים המה ונדחק בזה.

הג"ה אע"ג דאסור להבריח מכח דד"מ מ"מ אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן דהוי כהפקעה הלוואתו דשרי בביאור הגר"א המה דבר"ן מבואר דשרי להבריח רק דאסור לנדור לשקר וכ"כ ש"פ ולי גוף דברי רמ"א צ"ע דכיון דאסור להבריח למה לא יכופו המוכס ולמנעו מאיסור ונלע"ד לחלק דאם המכס מפירות וכה"ג שביד בעל הפירות וכבר חל עליו החיוב או אם דד"מ מי שעובר בגשר זה וכדומה יפרע מכס אחר שעבר אזי חשוב הפקעת הלואה לדעה זאת כיון דכבר בידו אבל אם דד"מ מי שמעביר לא יעביר עד שיתן מקודם מכס אזי אסור להבריח דל"ל בזה הפקעה הלואה דאינו הלואה בידו לא יעבור ולא יתן והעברה בחנם גנבה וגזלה דמשתמש בשל מלך וגם המוכס ישראל יכול למנעו מלעבור אך אם מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן דהנתינה הפקעה הלואה הוא נמצא ל"ק מהר"ן דמשמע דשרי להבריח היינו היכי דכבר נתחייב ורמ"א קמ"ל אף היכא דאסור להבריח כשלא נתחייב עדיין נמצא ההברחה באיסור מ"מ אין המוכס יכול לכופו ליתן.

ואפשר דדעה הי"א אינו דעה הר"ן אלא פוסק אחר שראה מחלוקת הפוסקים בזה דלרמב"ם וסייעתי' אסור דאינו כהפקעת הלואה ולר"ן וסייעתי' הוי כהפקעה הלואה וכיון דהחיוב ודאי דדמ"ד רק הפטור ספק הוי כא"י א"פ ותובע נמי א"י דחייב לצי"ש ואין לכופו בד"א כמבואר בב"ק דף קי"ח ולעיל סימן ע"ה לכן הכריע דאסור להבריח ומ"מ אין המוכס יכול לכופו כיון דפטור מדיני אדם וכן נראה עיקר לדינא.

סעי' ז' בין שאינו בעל השדה עט"ז בשם רש"ל דאסור לזה האריס לקבול ובשו"ת חכ"צ ס"ס ס"ח הובא בפ"ה לעיל סימן קכ"ח דרשות ביד ראובן להגיד להשר שהסוס הוא של שמעון שהרי אין כאן שום גזילה לשמעון שהרי מן הדין הוא חייב להחזיר להשר דמי הסוס ולקמן סימן שפ"ח סי"ב כתב רמ"א רעה עשה י"ל דשאני נידון דחכ"צ שראובן מציל עצמו בזה שמודיע להשר וגם אינו הפקעת הלואה דמתחלה באיסור הטעה שמעון אה השר ועיין באה"ג בסימן שפ"ח שם ג"כ י"ל דאינו חולק על רש"ל דהתם יודע העכו"ם בעול שעושה לו הלוה ועוי"ל דרמ"א דסימן שפ"ח אינו חולק על חכ"צ דשאני הך דחכ"צ דאינו כמשיב אבדה דבלא"ה גבה כבר שלו.

סעי' י"א והעכו"ם מכר השטר כתב הש"ך ה"ה אם נתן במתנה לישראל ויש לו עדים וראי' שנתנו לו בנתיבות הקשה כיון דנקנה במסירה לבד מה צורך לעדים הא קי"ל כרבא דאם נקנה במסירה לבד ל"ח לנפילה ולפקדון עיי"ש ולע"ד נהי בדיניהם א"צ לכתיבה קני לך איהו וכל שעבודי' וישראל שנתחייב להגוי נשתעבד לו כדיניהם מ"מ גם בדיניהם צריך עדים או ראי' שהגוי נתן לו השטר ובדינינו חזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו אבל בדיניהם מוציאין באומדנות וראיות רעועות כדלעיל סימן שס"ה ס"א ובפרק הגוזל בתרא דף קי"ד דישראל אמרי מימר פרש"י הבא עדים שגנבו ממך וכיון דמתנה לא שכיח והוא טענה גרועה יכול הנותן להכחיש ע"כ במתנת הצריך לעדים וראי' ומ"ש מהרמ"ל דצריך עדים כשרים אף דבדיניהם סגי בעדים גוים מ"מ כיון דלדידן אין נאמנים נהי דמהימן מחמה תפיסתו שניתן לו השטר במתנה ע"מ אין תפיסתו מוכחת על שהי' עדים בסבת נתינה וא"ל היו עדים א"י לגבוה בדיניהם ממילא לא נשתעבד לו הלוה ועתה במקומינו א"י לגבות בשטר שעל שם אחר זולת בראי' שמכר או נתן לו המלוה או בהרשאה וא"כ ממילא גם בדינינו א"י לגבות בו מהלוה זולת באופן זה ומהרמ"ל כתב דצריך להעמיד ערבות ללוה שאם יעליל עליו הגוי ויוכרח לפרעו שנית יחזיר עליו וי"ל טעם דדיינין כאלו החזיר השטר לגוי ל"ש בזה דאז לא הי' הגוי מעליל עליו אחר שבא הפרעון לידו וגם לפמ"ש בשו"ת הרא"ש כח"י ס"א דכל זכות הגוי יש למוציא משטר משום דלא בא לגרע כחו עתה יותר משאם הי' כבר מוחזר לא מצי לומר לכי תיהדר עיי"ש ובלא ערבות הרי גרע כח הלוה דאפשר יצטרך לפרוע שנית לגוי ולפמ"ש נתיבות בסימן ס"ו סכ"ה וכאן כיון דנתחייב לגוי נתחייב לו לפי דד"מ וכיון שבדד"מ א"צ כומ"ס הוי כפירש משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך במסירה לבד וא"כ לפ"ז א"צ לחייבו משום דמהדר שטרא למרי' וא"כ למה יחויב ליתן ערבות כיון דהשהא מדינא חייב למוציא שטר זה מה לו בזה אם יעליל עליו אח"כ הגוי ואיך יציל לוה זה עצמו בממון חברו אבל גם דברי הנתיבות קשין דלדבריו למה כתב הרא"ש הטעם דיכול להחזיר השטר לגוי לכן כל זכות שיש לגוי בדיניהם יש למוציא שטר זה ולא אמר טעמו של נתיבות דנ"מ רבתי בנידון הרא"ש גופא ההם דנראה דהמעשה הי' שם דגוי ה"ל שט"ח על לוי ומסר הגוי השט"ח לראובן וראובן מסרה לשמעון ובא שמעון לטרוף מיהודה קרקע שקנה מראובן באחריות תו הקרקע קנאה ראובן מלוי דכתב שם הרא"ש דא"א לומר מהדרנא שטרא דאם יחזיר שמעון לראובן לא יוכל ראובן לגבוה מיהודה או להחזיר השטר לגוי לגבוה בו מיהודה כיון דקיבל עליו אחריות עיי"ש ולטעם הנתיבות הרי נתחייב לוי לכל מוציא השטר ומה לו לשמעון מה שא"א להחזיר השטר לגוי כיון שכבר חל על לוי ונכסיו חיוב דיניהם לכל מוציא השטר וצ"ל בנידון הרא"ש לא הי' מועיל שטר זה לגבות מלקוחות בדינינו רק בדא"ה דאל"כ למנ"מ פלפל הרא"ש אי יש לשמעון זכות שהי' לגוי נגד יהודא וע"כ נהי דלוי קיבל עליו דא"ה אבל יהודה לא נשתעבד נגד הגוי מעולם ובד"י השטר פסול נגדו לכן הצריך לבא מכח דמהדר שטרא למרי' ואפשר כיון דראובן מכר השדה ליהודה לא יכול לטרוף השדה ממנו בשטר זה שקנה מהגוי דהוא המוכר והוא המוציא וכעין הא דלעיל סימן רכ"ו ס"ב וס"ג וכיון דראובן לא יכול לטרוף מיהודה א"י למכור השט"ח לשמעון שיטרוף בשטר זה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וצ"ע בזה ועכ"פ נידון הרא"ש כך הי' דשטר זה אין בו מועיל בד"י נגד הלוקח וא"כ נראה דבנידון מהר"ם חייב הלוה לשלם למוציא השטר וא"צ ליתן לו ערב ואם יעליל עליו הגוי ויפרע ממנו שניה פטור מוציא השטר ול"ל דלא ה"ל לקבל השטר במתנה מהגוי כיון דאפשר יבא הלוה להיזק דודאי לא בחנם נתן לו הגוי במתנה וודאי עשה לו נייח נפשו דמה"ט מיחשב כמכירה כמבואר בפרק בני העיר דף כ"ו ע"ב ואינו מחויב להפסיד אפילו מניעה ריוח בשביל חשש גרמא שיבא לאחר מהגוי וכמו הך דלעיל סימן קע"ה סמ"א עיי"ש ועיין בפ"ה לעיל סימן נ"ד סוף הס"ק מ"ש מהחמדת שלמה ותשובת רע"ק ז"ל ועיין לעיל סימן ס"ו סכ"ה בש"ך ס"ק פ"ד ובסימן קכ"ו סכ"ב ובש"ך שם ס"ק צ"ט וברשד"ם סימן נ"ה כתב דהך דסימן קכ"ו סכ"ב אם מלוה הוא חייב הלוה לפרוע אינו לראב"ד וסייעהו דס"ל דאם אנסוהו להביא ממון פלוני והביא פטור עיי"ש לא נראה כלל דמלוה ממון שלו הוא וכ"כ בכנה"ג סימן קכ"ו סק"פ בהגהות הטור דחלקו עליו מהר"י אדרבי ומהריב"ל ומהרש"ח ועוד דהש"ך סימן שפ"ח ס"ק כ"ד העלה דדוקא כשאנסוהו להביא ממון פלוני והביא פטור דהאונס על אותו פלוני עיי"ש וכאן האונס רק על הלוה שלוה ממנו.

שהי' יכול לזכות לפני דייני עכו"ם בשו"ת הרא"ש מבואר דלא לבד נגד הלוה אלא גם נגד לקוחות וה"ט די"ל מהדרנא שטרא למרי' וחשבינן כאלו מוחזר להגוי ולעיל כתבתי דלפיכך לא קאמר הרא"ש משום דנתחייב הלוה להגוי כל זכות שיש לו בדיניהם דזה מועיל רק נגד הלוה לא נגד הלקוחות אף דחל השעבוד טל נכסיו לפני מכירתם וכגון דבד"י א"י לטרוף מלקוחות רק בשבועה שלא נפרע ובדא"ה א"צ שבועה ולדעת האומרים בסימן צ"ב ס"ט דחשוד הבא ליטול מלקוחות אינו נוטל א"כ גם עכו"ם א"י ליטול או כגון דבד"י נאמן הלוה לטעון פרעתי וממילא אין גובין בו ממשעבדי ובדא"ה גובין בו וכ"ז הוי כנתן הלוה נאמנות למלוה דלא מהני נגד לקוחות כדלעיל סימן ע"א סי"ט וא"כ אם בא קונה השטר מגוי לגבות מן הלוה לכ"ע דנין כל זכות שהי' יכול לזכות בדא"ה אבל אם בא לגבות מלקוחות תליא בפלוגתא דלעיל סימן קנ"ד ס"ח אי יש לבא מכח עכו"ם זכות העכו"ם למעליותא.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה