אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שנח

סימן שנו

סעי' ד' מותר ליקח מן האריס בפא"מ דף כ"ב אמימר ומ"ז ור"א אייתי להו אריסא תמרי אמימר ור"א אכלי מ"ז לא אכיל וכו' ותמהו התוס' וראשונים נהי דסמכו אמימר ור"א דמרי בר איסק אוהב רבנן ויתרצה הא קי"ל כאביי דישל"מ ל"ה יאוש והנה בעירובין דף ע"א איתא דביטל רשותו משחשיכה מהני למפרע כמו כלך אצל יפות פרש"י דחזינן דניחא לו בשריותא וג"כ קשה הא ישל"מ ל"מ ועמדו האחרונים ע"ז וקצו"ח כאן הקשה דבכתובות דף מ"ד אמרינן בנשתטה דב"ד מפרנסין בניו ואשתו מנכסיו דניחא לו והא ג"כ הוי ישל"מ ועוד הקשו תוס' בב"מ שם הא כלך אצל יפות הוי כדבר שיש בו סימן ועו"ק על גוף הברייתא כיצד אמרו וכו' כלך אצל יפות הא סגי כששתק ולא הקפיד ול"ל דקמ"ל אם ליכא יפות דהוי שלא מדעת ואינה תרומה דא"כ הל"ל כיצד התורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה דא"ל כלך אצל יפות וליכא והרגישו בזה באס"ז שם מכל הלין נלע"ד לחלק דאם הי' יודע הי' מתייאש או מרוצה אבל אינו זכות ונייח נפשי' זה הוי ישל"מ ול"מ אבל בדבר שי"ל נייח נפשי' כמו דזכין שלא בפניו וקונה כאלו ידע כן מקנין שלו של"מ כיון דניחא לו יותר שיהא כן מאם לא הי' כן זהו זכותו וזכין לאדם שלא בפניו אף להקנות כמ"ש מג"א סימן תרנ"ח סק"ג וע"כ בכתובות דניחא לו דוקא שיזונו בניו מנכסיו שלא יזלזלו בכבודו אמרינן אדרבה לא ניחא לו שיזונו משל אחרים לכ"ע הוה כידע וכן גבי ביטל רשותו ניחא לו יותר בשריותא וגבי מרי בר איסק נמי דרחים רבנן ויש לו נייח נפשא שיקבלו הנאה ממנו ובקידושין בנתנה לאדם חשוב מקודשת דנהנית בקבלתו וכן בכלך אבל יפות חזינן דניחא לו יותר מה שתרם מהיפות מאלו תרם מהרעות ואלו תרם מהרע הוי קפיד אבל בשתק ליכא הוכחה רק דאינו מקפיד על היפות אבל אפשר הי' ניחא לו כמו כן ברעות ע"כ תליא בישל"מ ולרבא לס"ד בלא"ה ל"ק מה דתני כלך אצל יפות דה"א דאינו רוצה רק ביותר יפות ממה שתרם קמ"ל אף דרצונו ביפות יותר מ"מ מסכים גם למה שתרם ואף דל"ל בהכי אמדתיך כיון דלא שוי' שליח אבל למסקנא דשוי' שליח אפילו יקפיד על מה שלא תרם מיותר יפות בפירש מ"מ י"ל להכי אמדתיך כמ"ש תוס' וא"כ קשה מה רבותא בכלך אצל יפות דאפשר לפרש דמסכים גם למה שתרם ואי דקמ"ל די"ל בהכי אמדתיך ה"ל לאשמיעינן אפילו אומר בפירוש דאינו מרוצה.

וא"ל מהא דפרש"י שם אינו בכי יתן וקשיא לרבא והא יש לו נייח נפשי' ושמח בהטל וגם לאביי יהא כידע דלק"מ דהיינו אם גוף הדבר שאנו דנין עליו שיחול שלא מדעתו זה הוא לו נייח נפשא שיחול וקפיד א"ל יועיל של"מ אזי הוה כידע וחל שלא מדעתו אבל מה ששמח עם הטל זה כבר ירד ולא נ"מ לו אי יהא לא ידע כידע דמי יורידנו משם ואנו דנין אי יכשיר לקבל טומאה של"מ כאלו ידע וזה אין לו נייח וזכות בזה ממילא הוי כישל"מ ואינו דומה לכלך אצל יפות דניחא לו שיחול התרומה מן היפות וכן בעירוב שיחול העירוב וכן בהא דאמימר ור"א דניחא לו שיהנו רבנן בהיתר מפירותיו ויזונו בניו בהיתר וליהוי כאלו ידע דאל"כ לא יזונו הב"ד לבניו מנכסיו ובירושלמי ס"פ לא יחפור ז"ל ר"ח אעיל לר"י בגינתי' ואייכלי' תאנין מדנפק חמא אילן דברת שובעין חיוורין א"ל למה לא אכלתני מן אילין א"ל דאינון דברי ר"ח חשש משום גזל בנו ופירש הפ"מ אף דמסתמא הי' בנו מתרצה בכך אעפי"כ החמיר על עצמו וביפ"מ פירש דאינון לברי מיוחדים לבנו ור"ח חשש שיראה כגוזל מבנו אחר שהיו מוכנים לו והודיעינו להודיע חסידותו דאפילו משום גזל כזה דאינו גזל ממש כי שלו היו עדיין ולא זכה בהם בנו אפ"ה חשש משום לתא דגזל עכ"ל הנה מה שפירש דקמ"ל חסידותו גם הפ"מ ס"ל הכי וכן מוכח מדאמר ר"ח חשש משמע דאחרים אין חוששים בכך אבל מה שפירש שהיו מיוחדים לבנו לא נ"ל דאין כאן לתא דגזל כלל רק משום מחוסר אמנה או משום נדר בעני רמי אקרקפתי' ואין גוף הממון קנוי לבנו והל"ל משום כך חשש ועוד די הי' לומר חשש משום גזל אלא ודאי כהפ"מ דשל בנו היו רק דמסתמא הי' מתרצה ולא קפיד על פירות קצת שיקחם אביו וכדאיתא ביו"ד סימן רל"ב ס"ז שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ור"ח לבד חשש משום גזל בנו ואפשר גם מ"ז דלא אכיל החמיר על עצמו ולא מדינא וה"ט נמי משום דאלו ידע ניחא לו יותר שיאכל ממה שלא יאכל ואמימר ור"א דלא עשו חסידות זה משום דיש עוד ספק שמא אריס משלו נותן וכיון דמדינא בלא"ה שרי אין להתחסד על ספק ומוכח כמ"ש דהיכא דיש לו נייחא יותר שיהא כאלו ידע ונעשה מדעתו הוי באמת כאלו נעשה מדעתו דאל"כ הוי ודאי גזל לשעתו אף שימחול אח"כ א"ו אינו גזל ורק לחומרא לעצמו חשש.

וש"ך כתב דישל"מ שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שא"י והקשה לעצמו דא"כ מה מדמה תרומה וטומאה לישל"מ ולע"ד יש לתרץ ולהוכיח כהש"ך מפרק המפקיד דף מ"ם בהא דא"ל אביי לר"ח מ"ד התם גדולים גבי קטנים מחלי הכא מי ידע דלימחל ור"ח לא חש להשיבו ועבד עובדא וכן ס"ל לרבה התם וע"כ דס"ל לר"ח ורבה כיון דהיכא דידעי מחלי ה"נ אף דלא ידע הוי מחילה כסברת הש"ך ואביי ס"ל כתוס' דגם זה הוי כישל"מ ע"כ פריך הש"ס בא"מ שפיר לאביי דהא הוא לא מחלק אבל אנן הא קי"ל התם כר"ח ורבה אך י"ל דטעמו של ר"ח דא"צ מחילת הגדול דמדינא מחצה לקטן דחלקו השביח כיון דירד שלא ברשות ועמ"ש לעיל סימן ס"ז ס"ג.

והש"ך תירץ הא דמדמה תרומה וטומאה לישל"מ משום דלתרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן כדאיתא בש"ס התם וק"ל הא מאן דמותיב לאביי מתרומה לא ידע זה וא"כ מה מותיב לאביי אבל לפי מה שכתבתי דאביי אינו מודה רק בניחא לו יותר בזה ובתרומה חזינן דניחא לו יותר מה שתרם מיפות ממה שהי' תורם רעות מדאמר בלך אצל יפות וא"כ כ"ז למה דמשני דשוי' שליח ותרם מן היפות דאצ"ל דחשוב כאלו ידע רק מה שתרם מיפות דאין רגילות לתרום מהיפות כמ"ש תוס' שם לזה שפיר גם לאביי הוי כידע כיון דחזינן עתה דיש לו נייח נפשא ביפות יותר מרעות ומה דהי' ניחא לו לבעל עוד יותר אי הי' תורם מיפות יותר אין רעותא די"ל בהכי אמדתיך ורק על מה שלא תרם מבינונית כהרגילות ל"ל בהכי אמדתיך כמ"ש תוס' שם אבל לס"ד דלא שוי' שליח שפיר מותיב לאביי דנהי די"ל דמיירי דתרם יפות וניחא לבעל יותר ביפות מ"מ אפשר לא ניחא לו יותר במה שתרם שלא מדעתו ושליחותו מאלו לא תרם כלל דאז הי' תורם בעצמו מהיפות ומצוה בו יותר מבשלוחו.

גם תירוץ הש"ך אהא דמדמה הכשר הזרעים לישל"מ משום דידיעה ממש בעינן דחוק דהא המקשן לא ידע הא דיותן מדעתו בעינן ומותיב לרבא כדפרש"י ולהש"ך אינו ענין לישל"מ וקשה לכ"ע ולולא פרש"י י"ל המקשן לאו ארבא לבד מותיב אלא קאי אדסמיך דאמימר ור"א אכלי של"מ בעל לזה מותיב מה דל"מ לענין הכשר כששמח בהטל אחר שנודע לו כשנתנגב ומשני דהתם ידיעה ממש בעינן דיותן דומיא דיתן.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה