ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רסא
סעי' ד' דאבדה מדעת הוי הפקר כ"כ הטור וכתב הש"ך דכונת הטור דאבדה מדעת דאמרינן בכל דוכתי בש"ס פירושו דהוא הפקר וקצו"ח הקשה מב"ב דף ע"ז בשלח תינוק עם צלוחית ופכדיון לחנוני ליתן לו בעד איסר שמן ושלח לו שמן באיסר ואיסר ושבר הצלוחית ואבד האיסר דס"ל לרבנן דחנוני חייב דס"ל לאודיעי' שדרי' ופריך צלוחית אבדת מדעת הוא ומשני שנטלה למוד לאחרים וששל"מ גזלן הוא ואם אבדה מדעת הפקר למה יתחייב על האיסר כיון דהפנדיון גופא הפקר וכל מה דיהיב בעדו מתנת חנם הוא וכן על הצלוחית למה חייב ומזה השיג נמי על שו"ת ב"ח סימן צ"ז באחד שנתן מטבע לתינוק לשחוק ולקח נער המטבע וקידש בו אשה דכתב להטור הוי הפקר עיי"ש ולע"ד לק"מ על הב"ח וש"ך אף דטו"ז וביאור הגר"א ג"כ הביאו ראי' זאת נגד הטור וה"ט דהא מבואר בס"פ אין בין המודר דהפקר ליום אחד הוי הפקר וכן הוא בב"י א"ח סימן רמ"ו ולקמן סימן רע"ג ואם זכה בו אחר באותו יום זכה בו לחלוטין ואם לאו אחר היום חוזרת למרת ממילא וא"כ אם אחר אותו יום יבא אחר ויפסידנה יחויב לשלמה וה"נ בעל הבית ששלח התינוק עם פנדיון וצלוחות לחנוני ליתן לו שמן באיסר ואיסר הנה אף דכ"ז שהוא ביד התינוק אבדה מדעת הוא מ"מ הרי לא הפקירה רק עד שיגיע ליד חנוני דהא שלחו ליתן מחירו שמן ואיסר וכיון דחנוני כשנטלה מהתינוק לא נתכוין לזכות בצלוחית ופנדיון מהפקר להיותן שלו לחלוטין בחנם רק נטול בשביל בעה"ב לשלח מחירן וא"כ כלתה ההפקר והן של בעה"ב ביד חנוני לכן חייב על השמן ואיסר כיון דפנדיון בעה"ב בידו צריך ליתן מחירן והש"ס דפריך על הצלוחית דאבדה מדעת הוא ה"ט כיון דגוף הצלוחית של בעה"ב אף דנשבר ביד התינוק אינו חמיר מארבע שומרים דגם פושע פטור כשנתן לו עכו"ם ונשאר ביד נפקד עד שנתגייר כדלקמן סימן ש"א או נתן לו קטן והגדיל ומשום דבעינן תחלת הנתינה בחיוב וה"נ כיון דתחלה כשהי' ביד תינוק אבדה מדעת הוי והפקר ואזי א"א לקרות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור דהא אז הפקר הוא ומהפקר לקחו החנוני אף דאחר שהוא ביד חנוני הדרה ממילא להיות של איש מ"מ אין עליו חיוב שומר ועוד דאם השומר נתן למי שבעלים רגילין להפקיד אצלו הוי חזרה וה"נ הרי תחלה נתן האב להתינוק ואין לו לשמרו יותר מהאב עצמו שנתן להקטן כמבואר בסמ"ע סימן פק"ח סק"ה משא"כ אם חנוני לוקח או גזלן חייב באחריות לגמרי עד שיעשה השבה מעליא כמו על הפנדיון שנשאר אצלו.
והנה הב"ח כאן דעתו כרמב"ם דאינו הפקר כיון שלא הוציא בשפתיו ועב"י א"ח סימן תל"ד דהפקר ע"י שליח לא מהנ משום דהפקר משום נדר ונדר ע"י שליח ל"מ וא"כ ה"נ לדעת הרא"ש בתשובה וסייעתי' דלעיל סימן רי"ב וביו"ד סימן רנ"ח דאם חישב ליתן צדקה ל"ה נדר דבפיך זו צדקה זולת לפמ"ש לעיל סימן רנ"ו דמודה הרא"ש היכי דאנן סהדי על דברים שבלבו דחשוב נדר אך לא נראה כן דהא בגיטין דף ע"א ממעטין מפיהם עדות בכתב והרי אנן סהדי אדברי לבם ה"נ בצדקה דכתיב בפיך זולת לר"ת דס"ל דהתם דוקא באלם דאינו ראוי להגיד בפה ולא קי"ל הכי כדלעיל סימן כ"ח סי"א ולהש"ך צ"ל דהפקר זה לאו נדר הוא וא"כ אף דקי"ל בסימן רע"ג דבהפקר א"י לחזור דכנדר הוא אף דעדיין לא זכה אחר אבל לולא זאת הי' יכול לחזור טרם שזכה אחר עקצו"ח שם א"כ כאן שלא הוציא בפיו יכול לחזור בו קודם שזכה אחר והדר להיות שלו אף שלא עשה בו שום זכי'.