ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רס
סעי' ג' משכיר לאחרים בפרק א"מ תנן דף כ"ה ע"ב אם הי' משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ופריך בגמרא דליזול בתר בתרא פירשו תוס' דהיינו בעה"ב דמסתמא לעולם דר בביתו ועם השוכרים וטרם שתלכו כבדו הבית ולא שכחו דבר ואין לתלות המציאה אלא בבעה"ב שעדיין נשאר בביתו באחרונה ומשני ב"ק שעשאו פונדק לשלחה ב"א ומסיק אפ"ת לשלשה ישראל דההוא דנפל מיני' מייאש והקשו תוס' למה לי שלשה בתרי ובעה"ב סגי דכ"ע יאמר חברו לקחה ותרצו דבעי לאוקמוה אפילו אין בע"ה עמהם עיי"ש ומאד קשה דעד עתה ס"ל דסתמא דר בביתו ולמה נד עכשיו מזה ולכאורה י"ל דמוכרח כך דאם בע"ה עמהם ע"כ גם השוכרים שם דאל"ה בע"ה בתרא הוא כמ"ש תוס' לעיל וכיון דרשות שוכר הוא לקנות לכ"פ עחו"מ סימן ר' ובש"ך שם א"כ לפמ"ש הרמב"ן בב"מ שם דל"מ יאוש באבדה ברשותי' וא"כ ל"מ יאוש דשוכרים על אבדתם ועכצ"ל דבע"ה ליתא בביתו וגם השוכרים נסתלקו משם אך דעת הראשונים אינו כן מדהקשו גבי שתיך אפילו מחציו ולפנים. אמאי של בע"ה נימא דנתייאש ומפרט לפמ"ש לעיל בסימן רנ"ט גם לרמב"ן אינו כן ונ"ל דתוס' הקשו שם בהא דכותל דמחציו ולחוץ של המוצא דיקנה המקום לבעה"ב ותרצו הראשונים משום דבא לביתו לפני יאוש חשוב באיסורא בא לידו ומהרש"א כתב דגם כונת התוס' כן וכ"כ הש"ך בסימן רס"ח והנה כשבע"ה בביתו אף דאחרים ג"כ שם חשוב משתמר לדעתו כדמוכח ממה דהקשו מחנות ושלחנות דליקני לבעל החנות שלא מדעתו וכ"כ תוס' גבי זבל למשכיר בב"מ דף ק"ב דבית המשכיר פתוח לחצר הוי משתמר אצלו אף דהשכירו אבל אם אין המשכיר בביתו לא חשוב משתמר לדעתו עש"ך דיש סימן שי"ג בשם אגודה והנה הרמב"ם בפ"ו דשכירות ס"ל דנפל הפקר ומציאה לחצר המושכר קונה למשכיר וראב"ד השיג דשכירות ליומו ממכר ואחרונים הסכימו לרמב"ם עש"ך סימן שי"ג וכתב הלח"מ שם בשם ר' מרדכי מטאלין דאף דשכירות כממכר מ"מ הוי כהתנה המשכיר שמשייר לעצמו הזכות לזכות דבר הנופל שם רק להשתמש הוי לגמרי של שוכר וכן נראה מהרמ"ה עיי"ש ולפ"ז אף דנפל לחצר לפני יאוש יכול המשכיר לזכות בו דהרי החצר לגמרי של שוכר רק שייר לנפשו זכות לזכות בו מציאה והיינו בשעה שיש דבר לזכות בו אזי נעשה רשות משכיר אבל קודם שיוכל לזכות החצר לשוכר ער"ן נדרים ר"פ השותפין במצר שותפין דיש ברירה דאותה שעה שמשתמש בה הוא שלו דל"ל של שניהם ביחד דאי דמר לאו דמר וה"נ בשעת זכי' לבד הוא של משכיר מקום המציאה דהא מה דהוי כהתנה שמשייר לנפשו היינו לזכותו ושעה שזכות הוא לו אבל על קודם היאוש אדרבה אם יהא המקום של משכיר שוב לא יוכל לזכות לעולם באותה אבדה שנפל שם וזה ודאי אפשר לשייר לו רק שעה שיצטרך לזכותו דיכול להשכיר לימים ושעות כללו של דבר הרי החצר לשוכר רק מכח אומדנא אמרינן דמשכיר שייר לנפשו וליכא אומדן רק על זה הדרך שכתבתי א"כ כשנפל מציאה לחצר המושכר לפני יאוש דאז לא הי' אפשר עדיין שיזכה בו אזי החצר של שוכר רק אחר יאוש בעלים דהגיע הזמן שיוכל לזכות נעשה המקום של משכיר א"כ יכול לזכות דלא בא לרשותו באיסור כלל ולפ"ז אם הי' המשכיר ג"כ בביתו דמשתמר גם לדעתו הוי של משכיר דזכתה לו חצרו אף דנפל שם לפני יאוש ומתניתין תנן דהוא של המוצא ועכצ"ל דמשכיר אינו בביתו ולא משתמר לדעתו רק לדעת שוכר והשוכר באיסורא בא לידו קודם יאוש לכן לפי מה דמסיק דמשום יאוש בעל האבדה הוא של מוצאו מוכרח הש"ס לאוקמה בשלשה ישראלים ואין המשכיר שם ואין משתמר לדעתו ועיין נתיבות סימן שי"ג ועוד גם זולת הטעם דלא משתמר לדעתו יש חילוק בין דר שם המשכיר או לא דלע"ד בעיקר הדין אם חצר המושכר זוכה למשכיר יש להכריע דאם נסתלק ואינו מצוי אצל ביתו ליכא אומדנא דשייר לעצמו זכות לקנות מציאה והפקר דסתמא לא יוודע לו אם יפול שם וכ"ש במשכיר לפונדק זרים ואין מכירם וכמ"ש ריצב"ש באס"ז שם דמה"ט בשלשה ישראל חשוב כסרטיא ופלטיא דשמא חשודים הם רק כשהמשכיר דר שם גם כן וודאי אינו רוצה שירד השוכר עמו לחייו ויפסיד כל סחורה בזול ומציאה אזי אומדנא דשייר זכות זה לעצמו ועוד כשאבד השוכר ומונח במקום המושכר מקומו של שוכר דהרי שכרו להניח חפציו אבל כשהמקום פנוי גוף המקום למשכיר דאזי אין השוכר משתמש ושכרו רק להשתמש לפ"ד הרמ"ה וכסברת הר"ן ר"פ השותפין דהוברר לכל שותף בשעה שמשתמש המקום שלו וגם בזבל כן הוא דאם נפל על כליו של שוכר הוא שלו כדלקמן סימן שי"ג וא"כ כשנפל חפץ משוכר קודם שנתייאש עודנה של שוכר ממילא המקום ג"כ שלו רק כשמתייאש מחפצו דיוצא החפץ מרשותו יוצא המקום אתו כיון דלאו חפצו מונח שם וכמו גיטה וחצרה וגיטו וידו באין כאחד ה"נ מסתלק השוכר מהחפץ והרשות ונעשה רשות משכיר וקונה החפץ דבהיתרא אתי לידו דעד השתא לא בא האבדה לרשותו וא"כ ל"ל דמשכיר דר שם דא"כ אמאי הוא של מוצאו כיון דנפל מהשוכרים יזכה המשכיר אחר שנתייאשו ועכצ"ל שהשכירו לשלשה דמשכיר לא נשאר שם דאזי לא יוכל לזכות משום דאינו משתמר לדעתו כשאינו שם או משום דכה"ג ליכא אומדנא דשייר לעצמו זכות לקנות מציאה ואין להקשות דליקני השוכרים האחרים די"ל משום דשוכרים כולם שותפים בהמקום וחצר השותפים אינו קונה זה מזה רק במודד לתוך קופתו או משום דהוי כמונח חלק האחר עג"ק עקצו"ח ס"ד.
סעי' ט' זכה בו ואינו חייב להחזירו כתב הש"ך ס"ק כ"ו דפשט לשון הש"ס דאמר ר"א ב"ז אמר רב כל ספק הניח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר משמע שהוא שלו דאל"כ ה"ל לפרושי דיהא מונח עד שי"א ונלע"ד לפמ"ש תוס' בב"ק דף ס"ו ד"ה ה"נ דלמ"ד יאוש קונה בגנבה וגזלה ה"ה באבדה קונה גם אחר שבא לידו גוף החפץ וכ"כ ש"ג ר"פ א"מ וגם לפ"ד רמב"ן וריטב"א דבמציאה לא מהני יאוש משום דהוא כפקדון מ"מ שאני הכא לפמ"ש בסימן רס"ב דכיון דסימן ליל בגוה ולא שכיח שיהא לו עדים שהניחו ע"כ א"י להוציאו בדיינין והוי אינו ברשותו כגזלה וגנבה וא"כ רב דסובר במרובה ס"ז ע"ב דיאוש כדי קונה בגזלה וגנבה ה"נ אף לאחר שבא לידו מועיל היאוש וע"כ אמר רב לא יחזיר דאח"כ ודאי נתייאש אבל אנן דלא קי"ל כרב ה"נ יאוש ל"ק אחר שבא לידו כראב"ד וסייעי' ובסמ"ע כתב דטעמו של רמב"ם דנטל עמ"ל ל"ח באיסורא בא לידו ותמה הש"ך דהיכא רמיזא דנטלו עמ"ל ונ"ל לפמ"ש יש"ש בהגוזל בתרא סכ"ז לרמב"ם יאוש כדי קני מתקנת השבים א"כ אם נטלו שלא להחזירו דמי לגזלה וקונה מדרבנן ואם ע"ד להחזירו בהיתר אתי לידו ואנן דקי"ל לקמן סימן שנ"ג דיאוש כדי ל"ק צ"ל כסמ"ע דדוקא אם נטלו עמ"ל ומה שהקשה הש"ך דגם נטלו עמ"ל ל"מ יאוש באבדה דקי"ל כאביי דישל"מ ל"ק י"ל לפמ"ש בסימן רס"ב דמונח מלשון רש"י דף ל"ז ע"ב בפרק המפקיד דספק הניח צריך דוקא עדים שהניחו שם ולא סגי בעדים דשלו הוא וכן נראה מפרש"י בפרק א"מ דף כ"ה ע"ב דפירש לא יחזיר דליכא דיהיב סימן ותמהו תוס' דפשיטא דלמי יחזיר אלא דכונת רש"י אף דיש עדים דמכירין בטב"ע לא יחזיר דלא יהיב סימן אימר נפל ונתייאש כיון דל"ל סימן בגוה ועדים שהניחו שם ג"כ לית לו וכיון דלא שכיח שיהא לו עדים שהניחו שם א"י להוציאו בדיינין ודינו שיהא מונח עד שי"א ממילא אינו ברשותו ומהני יאוש רק אביי דס"ל בו"ש ברי עדיף יכול להוציאו ע"י ברי שלא ידע עד שנמצא ולא נתייאש קודם.