ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רנה
סעי' ג' המקדיש עש"ך סק"ה ומל"מ פט"ו ממע"ק מה שהקשו על הרמב"ם מב"ק דף ע"ג ונראה דהוקשה לו לרמב"ם דלמה אמר ר"י דאמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים לא מהני חזרתו דמשמע אפילו מיד והא תכ"ד דרב לתלמיד אית לו ולא ס"ל דוחקן של התוס' דכתבו השתא תכ"ד דתמורה איירי תכ"ד גדול לכן ס"ל דה"פ דש"ס דמשני תכ"ד דתלמיד לרב לית לו לר"י רק תכ"ד רב לתלמיד דהיינו רק שני תיבות שלום עליך וכיון דבקדשים גמר בלבו סגי כמבואר פ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב וברמב"ם פי"ד מהמע"ק הי"ב א"כ כיון שאמר זו תמורת עולה כבר גמר בלבו להיות עולה והדיבור שיעור הפסקה.
סעי' ד' ומנין ידעו כתב נה"מ דרמב"ם נמי לא קאמר אלא כשמודים היורשים שלא צוה להם אביהם יותר רק מפני צוואה זו פרעו אז א"נ אבל אה אומרים שבינו לבינם ציום אביהם ליתן או שידעו בעצמם מהחוב ופרעו נאמנים והא דא"נ במגו כשטוענין שמפני צוואה זו פרעו אפשר דס"ל דהוי כמגו במ"ע עכ"ל ולא נראה דהא טעמו של הרמב"ם רק משום דמי יימר דמחייבו רבנן וכמ"ש ר"י מיגאש דדמי לחייב אתה ליתן כמבואר בב"י והא בסימן קנ"ז סי"א בלמעלה מד"א דא"נ לומר שפרע משום ה"ט דמי יימר דמחייבו לו רבנן ופסק רמב"ם וש"ע שם דתובע צריך לישבע בנק"ח ואלו בטוען תו"ז פרעתיך גובה בלא שבועה ומבואר בתומים ונתיבות סימן קנ"ז דחזקת תו"ז אלים ממי יימר דמחייבו רבנן וא"כ כיון דנאמן לטעון פרעתיך תו"ז במגו דפרעתיך אח"ז כמבואר בסימן ע"ח כ"ש דליהמן במגו נגד מי יימר דמחייבו רבנן לכן מזה מוכח כמ"ש מהרי"ט ח"א סל"ג וק"ה דלא אמרינן מגו רק שהי' יכול לומר טענה אחרת במקום טענה זאת ולא הי' טוען טענה שטוען עכשיו אבל היכא דצריך לטעון טענה של עכשיו לא מהימן במגו שהי' מוסיף עוד שקר אחר וה"נ ע"כ צריכים לומר שפרעו א"נ במגו דהיו מוסיפים לטעון עוד.
סעי' ח' יכול ליטלם ב"י הביא תשובת רא"ש כס"ח דאשה הנו"נ בתוך הבית או אפטרופס מודים שהי' לבע"ה נכסים אחרים ת"י ומת ובידם להחזיר חייבים להחזיר לקיים מצות השבה ולמנוע מאיסור להיתום והמל"מ פ"י מזכי' הלכה ה' כתב דוקא בעסק או פקדון אבל חוב אצל הבעל מאן שם לה לפרוע חוב הבעל ועיין תשובת הרא"ש כלל נו"ן ס"ז שם נראה לחלק כן דלא כמהר"ש שהובא בפ"מ ח"ב סימן קל"ב דגם בחוב הדין כן וכ"כ רדב"ז סימן קמ"א דכשאוערים האשה או אפטרופס שיודעים שחייב הי' בע"ה אין נאמנים אם לא שאומרים שנתנו הבעלים להם רשות לפרוע וליתן משכנות והביאו הנתיבות ס"ס נ"ו סק"כ וכתב דפשוטים בטעמם בשלמא אם אומר דבר זה של פלוני רשות בידו להחזיר ובדבר שהוא בידו נאמן אפילו להוציא דבידו הוי כשני עדים דאפילו בדבר ערוה נאמן כבעל שאמר גרשתי אבל כשאומר שפלוני חייב לפלוני אף אם האמת כדבריו אין רשות בידו לתפוס משכון ולמסור למלוה בלא רשות ב"ד ואין לו רק דין מגו ומגו להוציא ל"מ את"ד ול"נ דהא מבואר בסימן ס"א ס"ו דאם לא מצא דיין שרוצה לדונו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ועיין סימן צ"ז סט"ו דלשם גוביינא ליכא איסור דלא תבא אל ביתו דאינו אסור רק למשכנו ועכ"פ כשא"א להציל בלא"ה שרי לגמרי ועיין קצו"ח סימן ל"ז סק"ב בשם נ"י ותשובת רי"ף ובלא"ה אין איסור למשכנו רק לילך לביתו אבל כשמצאו ביד אחר מותר לתפסו כמ"ש הריב"ש בסימן שצ"ו והוא לעיל סימן ד' בריש הג"ה ואף דכתב הנתיבות בסימן נ"ו דכיון שהוא ברשות הנפקד הוי כמו ברשות המפקיד וחשוב מגו להוציא מ"מ מסתימת דברי ריב"ש והג"ה הנ"ל משמע אפילו הופקדו המטלטלין ביד אחר אין איסור דל"ח ביתו דהא מהרי"ט כתב דרשות מקום הפקדון אינו קנוי למפקיד כיון שיכול ליטלו ממקום זה למק"א והסכים על ידו הנתיבות בפתיחה לסימן ר' וברא"ש פ"ק דע"ז כתב הא דאסור להשכיר דירה לעע"ז שמכניס ע"ז לביתו וכתיב לא תבא תועבה אל ביתך ה"ט דשכירות לא קניא עיי"ש ס"ס כ"ב וא"כ ביתו של נפקד ודאי לא קנוי למפקיד ול"ח ביתו וכיון שאינו ת"י לוה עצמו רק תחת יד הנפקד ובביתו ליכא איסור דלא תבא אל ביתו ואף דהאשה או אפטרופס הן בבית היורשים מ"מ הרי העזבון בא לידם ממש בבית ובחוץ ואז אין איסור למלוה לתפוס מידם וא"כ גם אחר רשאי לתפוס עבורו דזכין לאדם ושלוחו כמותו ולא שייך מאן שם לו לפרוע דתורה הטילה על כל ישראל מצות השבת אבדה ולא עוד כיון דמונע היתום מאיסור גדול כמ"ש הרא"ש א"כ זכות הוא ליתום וזכין לו שלא בפניו כמבואר בכתובות די"א ואף דקטן לאו בני מיעבד מצוה מ"מ נזקקין ליתומים קטנים לפרוע מה שאביהן הי' חייב משום דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו כדאיתא בערכין דף כ"ב ולכן אפילו להגבות מטלטלין למלוה או למכור ולפרוע יש להם כח משום דזכין לאדם שלא בפניו ומהני מכירתו כמ"ש המג"א בסימן תרנ"ח סק"ג וכאן אם לא נתיר להם גם ב"ד לא יוכלו לעשות מאומה דאין יודעים מהחוב כ"ש אם נו"נ דממונים ליקח ולמכור בעזבון המת גם שומת אחרים א"צ ולפ"ז נתחזק יותר ההיתר למסור למלוה בתורת גוביינא דהא בתורת גוביינא ליכא איסור דלא תבא כמ"ש ר"ת ובקצו"ח סימן צ"ז סק"ב הביא מנמ"י ס"פ המקבל בשם ר"ת אהא דלא ימשכנו בעצמו דהא דקי"ל עביד דינא לנפשו היינו בתורת גוביינא והקשה קצו"ח דמאן שם לי' וע"כ אינו רק למשכון עיי"ש והריב"ש בסימן שצ"ו כתב אהא דאמרינן באלמנה ששמה לעצמה מאן שם לך מפני כשמוכרת לאחרים מדקדקת יותר וגם דא"א למקח להתקיים רק בקונה ומוכר עיי"ש כאן ל"ש כל זה כיון דאינו גובה לעצמו רק מוכר למלוה או לאחרים כדי לפרוע החוב ואף דגם אלמנה שמוכרת לאחרים צריכה ב"ד לחד דעה וגם למאן דס"ל דמכירתה בלא ב"ד קיים הוא רק משום חינא או שלא תתבזה בב"ד כמבואר בא"ע סימן צ"ג וצ"ו וק"ג היינו משום דאפשר למכור בב"ד אבל כאן אם יהא האפטרופס אסור לפרוע החוב שלא בב"ד יפסיד המלוה חובו לגמרי ועביד דינא לנפשו ממילא זכין לו שלא בפניו וכ"ש בפניו ושלוחו כמותו וגם זוכה להיורשים ונעשה שלוחן למכור וכמ"ש.
ומה שהביא המל"מ מתשובת הרא"ש כלל נו"ן ס"ז השאלה שם באלמנה שלקחה שט"ח מרשות יורשים וקרעתן ואמרה שכן פקדה בעלה והשיב אפילו אין עדים שראו השטרות אחר מות אביהם חייבת לפרוע מאחר שהיא עודה שקרעתן ול"מ מגו דאי בעי קלתה כיון דאינה שליש עיי"ש ובאמת חידוש הוא והתומים סימן ק"ח ס"ח ותירץ משום דחזקה שטרך בידי מה בעי חזקה אלימתא בשטר מקוים ול"מ מגו נגדה והנתיבות בסימן נ"ו ס"ק ח"י כתב משום דהוי מגו להוציא דמה שהוא ביד נפקד כאלו הוא ביד מפקיד או משום דכל עד חוששין לו שאומר בדדמי והוי מגו בדדמי וכבר הוכחתי בכללי מגו היכא דיש לו מגו לטעון באופן דלא הי' חשוב אידך מוחזק ל"ה מגו להוציא א"כ ה"נ במגו דאי בעי קלתה והיתה מכחשת שהופקד בידה או בא לידה כלל ל"ח מגו להוציא ומטעם בדדמי כבר הוכחתי בכללי מגו כהתומים דאי בעי שתיק אמרינן בממון מגו בדדמי עי"ש לכן בנידון הרא"ש דיורשים תבעוה למה קרעה השט"ח והוכרחה לטעון נגדם נהי דיש לה מגו דלהד"ם מ"מ לא מהימנה כיון דאינה רק עד אמרינן דאומרת בדדמי והשט"ח בחזקתן דחזקה שטרך בידי מה בעי וכן בהך דסימן ק"ח ס"ח הוא הטעם משא"כ אם העזבון בידה ויכולה להעלים ולפרוע ואין מי שיתבעה למה נתנה נכסי יורשים לאחרים אזי מגו דאי בעי שתקה נאמנת ג"כ לומר לפני ב"ד שהמוריש הי' חייב לאחרים ואפילו על שט"ח שפרועים הם וכ"ש לפי מה שהוכחתי דאין איסור למסור ליד המלוה הממון ומצוה עביד א"כ הוי בידו וכבע"ד וליכא חשש בדדמי כלל כמ"ש הנתיבות רק לפ"ז צ"ל הך דתשובת הרא"ש דכלל נו"ן משום דאלים חזקה דשטרך בידי מה בעי וזה ל"ש כשאומרת דבעלה הי' חייב וחזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו ל"ש בזה כמ"ש הש"ך בסימן זה ומפרט דהך סברת הרא"ש דל"מ מגו כשאינו שליש רבים פליגי עלה כמבואר לעיל סימן ע"א סכ"ג וסימן צ"ג סי"ד ובסימן ק"ח ס"ח ולפמ"ש הה"מ הובא בנתיבות סימן ס"ב סק"ט דלפיכך א"נ לומר על מה שבידו שהוא של אחרים דחזקה שכל מה שבידו הוא שלו ומגו במקום חזקה לא אמרינן לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חברו ועפי"ז כתב הנתיבות שם דבהך דס"ס נ"ו ל"ש קנוניא דלמה עשה קנוניא עם אחר דיכול ליטלם לעצמו ולומר שלי הם לכן מהני מגו עיי"ש וא"כ א"ש נמי הך דתשובת הרא"ש דיש חשש קנוניא עם הלוים דלא הי' אפשר שתאמר דהשטרות שלה דהיו על שם בעלה לכן ל"מ מגו נגד חזקה דשטרך בידי מה בעי.