אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן רנג

סימן רנב

סעי' א' שנים שנכנסו לבקר במבי"ט סימן קמ"ח כתב אף דצוואה בעד אחד ל"ט מ"מ יכול לומר המקבל ליורש שיקב"ח שאינו מאמינו להעד ושבתי וקרית חנה חלקו עליו כמבואר בפ"ת אך בתשובת ראב"ד שבש"ג פז"ב הובא בשע"מ סימן ל"ג סוף סק"א כתב דיכול להטיל חרם סתם על מי שמאמין להעד שלא יכפור אך על הקרית חנה ל"ק לפמ"ש שם הטעם דלא סמכה דעת המצוה ול"ש טעם שלא תטרוף דעתו עיי"ש ובנידון הראב"ד תיו שני עדים מזומנים רק אח"כ נתגלה שהם קרובים ליורשים א"כ כיון דהוזמנו לעדות ולא נודע בקרבתם סמכה דעתו דשכ"מ וע"ש השבו"י ראי' מהך דלעיל סימן י"ז ס"ח דאם הביא הבע"ד ע"א לא יאמר הדיין אין מחייבין עפ"י ע"א עד שיטעון ע"א א"נ עלי דעכצ"ל דמיירי שהבע"ד לא יוכל להכחיש את העד בודאי דכה"ג איך יכול לומר כן הלא צריך ש"ר להכחישו א"ו דא"י ואם איתא דצריך לקב"ח שאינו מאמינו למה הוצרכו הפוסקים להזהיר שלא יאמר הדיין אין מקבלין ע"א הלא עכ"פ צריך לקב"ח פשיטא שלא יאמרו לו כן עיי"ש ואישתמוטתי' לשון הרמב"ם פכ"א מה"ס פ"י דיאמר לנטען הרי העיד עליך הלואי שיודה ויאמר אמת העיד עד שיטעון הוא ויאמר ע"א הוא ואינו נאמן עלי עכ"ל ואם הבע"ד לא יוכל להכחישו מה אומר הלואי שיודה ויאמר אמת העיד וע"כ היינו דנאמן עלי וכן משמע מלשון א"ל עלי דאם נאמן עליו חייב אך בלא"ה י"ל דמיירי גם במכחישו בודאי ואומר אינו נאמן עלי לחייביני ממון ואשבע להכחישו וגם הדיין א"ל אין מקבלין ע"א לחייב ממון עד שיטעון הבע"ד ויכחישו ושאר ראיות השבו"י לא די שאין ראיות לסברתו אלא דמוכח להיפך להמעיין דראייתו מיו"ד סימן קכ"ז דמלמדין אותו לומר שאינו מאמין מבואר ביו"ד שם דוקא ביי"נ לא בשאר איסור והנה בשע"מ בסימן ל"ג שם הביא דעת מהרי"ק שבב"ש סימן קט"ו ס"ז בהג"ה דאינו חייב להוציא אשתו ע"י קרוב או ע"א שאומר שזינתה רק אם מאמין לו משום דגייס בו ומצוי אצלו ויודע שאינו משקר בשום דבר כמו דאמר רבא בת ר"ח קי"ל בגוה א"כ הה"ד לענין ממון דדבר שבערוה ילפינן מממון עיי"ש הנה מתשובת הראב"ד ומבי"ט לא נראה מסתימת דבריהם כן א"ו כמ"ש בעל הבית מאיר בשו"ת רעק"א סי"ק והובא בפ"ת לא"ע שם דמוכח משו"ת רשב"א דלא כמהרי"ק דאפילו בגוי מתכוין לאסור ולהעיד אחר כונת הלב אזלינן אם מאמין לו או שסומכת דעתו מחמת אומד מגוף ענין המעשה או דעד זה לא יעיד לחובתו עיי"ש ואם השבון ת"י העד נאמן במגו דיכול ליתנם בעצמו כדלעיל סימן כ"ו ס"א בהג"ה וסימן רכ"ב ס"א ולקמן סימן רנ"ה ס"ח וכן מצאתי במבי"ט ח"ב סימן קמ"ח.

סעי' ב' יזכה וה"ה יהא ד"ז לפלוני ה"ל מתנה מבי"ט ח"א סימן קצ"ג עכ"ל ש"ך ובשו"ת מהר"ח א"ז סימן צ"ה כתב דאינו לשון מתנה שיועיל בשכ"מ ובקה"י מענה לשון ח"ב אות יוד הביא מרשב"א ור"ן וירושלמי פ"ק דגיטין דלשון נכסי יהיו לפלוני הוי לשון מתנה וכתב הכנ"ה דוקא במתנת שכ"מ בכולה אבל בריא או מתנת שכ"מ במקצת דדין מתנת בריא י"ל ל"ה לשון מתנה עכ"ל ועיינתי בר"ן ספ"ק דגיטין מבואר דמיירי בחוב ופקדון לענין דהוי כזכה וא"י לחזור וכ"מ בירושלמי ורשב"א אבל לא שיהא לשון מתנה דוקא ולא לשון ירושה לכן י"ל קי"ל כמהר"ח א"ז דקשיש מהמבי"ט ואפשר אלו ראהו הי' מבטל דעתו נגדו.

סעי' ה' אפילו מת הבן עסמ"ע סקי"א ועיין שו"ת גוא"י חחו"מ סמ"ו באחד שלא הי' לו זרע וצוה מחמת מיתה ליתן נכסיו לאחר ואחר מותו נודע שאשתו מעוברת וילדה ומת הולד אחר שנה והעלה כיון דמבטלין המתנה רק מכח אומדנא עתה שמת הבן יש אומדן להיפך דאף שהי' יודע שבנו חי בשעת נתינה רק שימות טרם יהנה מנכסיו הי' רוצה שיהא מתנתו קיימת למפרע משעת צוואה ולהכי לא סיים הרמב"ם והטוש"ע דלעיל סימן רמ"ו ס"א אפילו מת בנו אח"כ כיון דלא גילה דעתו כמו כאן עיי"ש ולא נראה דאפילו יהיבנא לו דכאן דוקא מחמת שגילה כמשמעות לשון הסמ"ע מ"מ דוקא כאן דבמותו כבר מת בנו ולא העביר נחלה מבנו אבל בנידון גוא"י דבמותו חי הבן וזכתה לו תורה איך נימא אומדנא להיפך שאם הי' יודע שימות הי' מעביר נחלה דעושה איסור כמבואר לקמן סימן רמ"ב עיי"ש סמ"ע סק"ד וה"נ אף דמת הבן אח"כ ולא נהנה בו מ"מ זכתה לו תורה ובהדי כבשי דרחמנא ל"ל ועיין קצו"ח סימן רפ"ב בשם רשב"ץ דמשייר קצת ליורשים ל"ח עבורי אחסנתא ועיין בא"ע סימן קי"ג ס"א בהג"ה ובחמ"ח סק"ה לא משמע הכי ועיין זכל"א ערך ירושה מהרב"ד דמי שאין לו בן רשאי להעביר נחלה מהיורשים אפילו י"ל בת ועיין רשד"ם חחו"מ סימן שי"א דגם מהבת אסור להעביר ובנידון הגואיי דנתן לקרובו הראוי לירש הרי לכ"ע לא העביר נחלה לפי דעתו שאין לו בן ועיין פירשב"ם פי"נ דף קל"ג בסד"ה רואין.

ובלא"ה נ"ל לדמותו להא דיו"ד סימן רכ"ח סי"ב דאין פותחין בנולד דלא שכיח שאף אם הי' מעלה אותו על לבו לא הי' נמנע מלידור וכן מיתה לא שכיח עיי"ש וה"נ אלו ידע שאשתו תלד לא הי' נותן לאחר והוי מתנה בטעות ואין לבטל אומדנא זאת מחמת המיתה כיון דלא שכיח ואף אם הי' מעלה ע"ד שאפשר ימות הבן לא הי' נותן לאחרים וזה אפילו אם כשצוה לא היתה אשתו מעוברת ונתעברה אח"כ ומת הולד י"ל מיד שנתעברה יש אומדנא לבטל המתנה דהוי כפתח בנדר דמשוי כנדרי טעות ואם הי' מעלה ע"ד שתתעבר לא הי' נותן אפילו הי' מעלה ע"ד שמא ימות הולד כ"ש כשכבר היתה מעוברת דהוי מתנה בטעות ממש וכהך דיו"ד סימן רל"ב ס"ז עיין טו"ז שם סימן רכ"ח ס"ק ט"ז וא"ל דמתנה ל"ד לנדר דאדרבה עדיף לבטל המתנה באומדן קל אף בנולד דלא שכיח משא"כ נדר כמ"ש מהר"ם לובלין סק"ח ועוד ראי' מהמל"מ פ"ח מנדרים ה"ב ז"ל וה"ה נמי היכא שאינו תולה נדרו בדבר אלא שמכח אומדנא דמוכח אומרים דהוי כתולה נדרו בדבר כל שנתבטל נדרו מכח אומדנא אף דאח"כ נתבטלה האומדנא לא חזר האיסור שהרי נתבטל הנדר ועיין הגמ"ר דשבועות עכ"ל ומצאתיו בהגמ"ר ר"פ שבועת ביטוי סימן תשפ"א מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שהותר שעה אחת וזה לא שייך במתנה ואף כשכלל הרבה דברים בכלל אחד ונתבטל אחד לא נתבטל כולו כמ"ש מהרמ"פ סימן מ"ד והוא לעיל סימן נ"א ס"ו בהג"ה מ"מ מלשון המל"מ משמע דלאו מה"ט אתי עלה ואפילו להגמ"ר י"ל משום דאל"ה יכול לאסור עליו בנדר לאיזה זמן ובזמן שלא יהא הסבה שתלה בו הנדר יהא מותר אבל כאן כיון דנתבטלה המתנה כשחי בנו וירשו תו אין הפסק לירושה אף שיאמר אחריו לפלוני כדלעיל סימן רמ"ח ומה"ט גם החולקים שהביא המל"מ שם מודים כאן ועוד דגם בשטר י"ל הואיל ובטל מקצתו בטל כולו כמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין והוא לעיל סימן ק"צ סט"ז בהג"ה ושעו"ש לעיל סימן נ"א פקפק על המרמ"פ וכ"ש כאן בצוואה לאחד ודבר אחד שנתבטל קצתו לאיזה זמן.

סעי' ז' אלא אפטרופס מהרש"ל הקשה כיון דבלשון ירושה ל"ה אפטרופס וה"נ אם ראוי ליורשו מפרשין משום ירושה כמו בסעיף הקדום והש"ך סק"ח הביאו ולע"ד בשלמא כאן הנכסים בחזקת יורשין כ"א בחלקו וכיון דלשון נכסי לפלוני אינו ודאי לשון ירושה המע"ה משא"כ בסעיף שלפני זה דאפילו תפרשו משום מתנה היא שלו בחייו רק נ"מ לענין אחריו לפלוני והרי כבר ירד בה הראשון ברשות והחזיק בו כל ימי חייו לא מפקינן מחזקתי' מספק ומפרשינן כונת הנותן לירושה וא"ל א"כ באינו ראוי ליורשו נפרש לשון ירושה ולא מהני כלל וישאר בחזקת יורשין לק"מ דא"א מוציא דבריו לבטלה ואזי ע"כ למתנה איכוין כמו שפירשב"ם דף קל"ג ע"א.

סעי' ח' בחובו אין לו אלא חובו מהר"ם אלשיך סי"ב עמד אלשון נ"י דהוי כרבית מאוחרת והא ס"פ א"נ תנן דמשלח לו דורן אחר הפרעון הוי רבית מאוחרת אבל מה שנותן לו יותר בכלל המלוה לאו מאוחרת איקרי וא"כ ה"נ הרי החוב ותוס' בב"א לכן פירש דכונת השכ"מ ל"ה להוסיף אלא שטעה בחשבונו ואם היורשים יתנו יותר על החוב הוי רצית מאוחרת בשביל מעותיו שהיו בטילות ביד מורישם כיון דהשכ"מ צוה ליתן חובו ככתובין ומסורין דמי ופרוע הוא א"כ אם הבע"ח נוטל התוס' מעצמו הוי גזל בידו מאחר דהמוריש לא צוה ויורשים לא נתנו את"ד משמע אלו פירוש המוריש ליתן מאתיים בחובו והתוס' בשביל מעותיו של מלוה שהיו בטילות אצלו אזי אין מוציאין מהמלוה כשנטל מעצמו אך מלשון במ"ת שנ"ט ח"ב משמע אפילו פירוש השכ"מ בשביל מעותיו שהיו בטילות אין שומעין לו וכ"כ להדיא הגד"ת שם דלא צייתינן לדברי המצוה מפני האיסור וכן מוכח לדעת הר"ן דלעיל סימן רל"ה ס"א בהג"ה וכן הוא לקמן סימן רכ"ו ס"ג וכיון דדברי שכ"מ בזה לאו ככתובין ומסורין ממילא אי נטל הבע"ח מעצמו מוציאין מידו ומ"ש מהר"ם אלשיך דלפיכך הוי רבית מאוחרת משום דשכ"מ צוה על פרעון החוב לבד וכפרוע הוא משום דדברי שכ"מ ככומ"ס דמי לא א"ש לפמ"ש תוס' בפרק ג"פ דף קע"ה הובא בקצו"ח ונתיבות ס"ס רנ"ב דהיכי דצוה לפרוע חוב אינו ככתובין ומסורין ודברי תוס' מוכרחין מהגמרא שם לכן נראה הא דקרו לו הפוסקים רבית מאוחרת דלאו דוקא אחר הפרעון הוי רבית מאוחרת אלא אפילו בשעת הפרעון כיון דנותן על העבר שהיו בטלות המעות אצלו ולא על העתיד ומצאתי שכ"כ החו"ד בסימן ק"ס בשם הב"י ועוד לפמ"ש הפוסקים בשם ר"ת דכשמת לוה פקע שעבוד גופו רק נכסיו שעבודן לא פקע שהם ערבין כמבואר בב"י סימן ס"ו סכ"ג וכיון דבשעת מיתת השכ"מ נפטר מחובו וגם על היורשים ליכא שעבוד גוף דלא לוו מעולם ומה שצוה השכ"מ ליתן יתר על חובו אלו הי' מותר וחל כשאר מתנת שכ"מ אינו חל עד אחר המיתה כדלעיל סימן רמ"ח ס"ד ע"כ קרו לו כבית מאוחרת ולפ"ז כשנתנו היורשין המאתיים זוז א"צ להחזיר התוס' לצי"ש עיין יו"ד סימן קס"א ס"ב בהג"ה.

סעי' כ"ד ולבתו בה"ג בסוף הלכות נידוי ז"ל מאן דאית לי' הלואה או פקדון גבי' חברי' ואית לי' ברתא ואית לה בעל ופקדי' לההוא הלואה או פקדון לברתי' ושכיב הוא ושכיבת ברתי' אע"ג דלא מטו לידי' דבעל מחיים דילה ירית לה בעל לההוא ממונא דדבר' שכ"מ ככומ"ס דמי ואח"כ כתב אתתא דירתית ממונא מבי נשא ממילא בדלא אתפקיד בה א"נ אית לה ממונא גבי אינש דעלמא הלואה או שטרא ושכיבת לא ירית לה בעל מ"ט דמחסרא גוביינא ול"ד לקמייתא דאמרו רבנן דברי שכ"מ ככומ"ס דמי אבל האי ראוי הוא ובעל אינו נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל והביאו שעמ"ש וכתב דלמדנו מדבריו דאף שנתן השכ"מ הלואתו שביד פלוני אף שלא בא לידי גוביינא מחיים דאשה מ"מ חשוב הבעל כמוחזק כיון דחכז"ל עשאוהו ככומ"ס הוי כבא לידו ממש עיי"ש ולי הדבר תמוה דנהי דדברי שכ"מ כמסורין היינו זכות וכח שיש לו כמסור ליד המקבל הוא אבל הלואתו שביד אחר דלשכ"מ גופא מחוסר גוביינא ואין לו רק שעבוד על הלוה איך אפשר שיהא ביד המקבל יותר מוחזק ומה מסר ראשון לשני כל כחו ולא יותר והא בש"ס פמ"ש דף תמ"ח אמר מלתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ והא דהלואתו לפלוני מהני משום דאיתא במעמ"ש וא"כ לא עדיפא מאם מסר לה אביה החוב במעמ"ש דמ"מ מחוסר גוביינא והוי ראוי נגד הבעל ואיך יהא עדיף מאם בעצמה הלותה ומתה דהוי ראוי לגבי הבעל וגם ראייתו דככומ"ס דמי אינו ראי' כלל שיחשב מוחזק אצל המקבל יותר ממה שהי' אצל השכ"מ לכן נראה דמיירי שכבר הוחזר ליד השכ"מ או יורשיו רק לא בא ליד האשה ובעלה רק דה"א כיון שלא בא לידה הוי ראוי קמ"ל וזה שדקדק אע"ג דלא מטי לידי' דבעל מחיים דילה ולא אמר רבותא יותר אף שעדיין הוא ביד לוה וכן תחלה כפל הלואה ופקדון ולבסוף אמר ירית לה בעל לההוא ממונא ולא אמר לההוא הלואה אלא משום כשפקד השכ"מ הי' הלואה ולא ממון בעין ואח"כ נפרע בחיי האשה ע"כ אמר דירית להממון שהוא בעין וכמ"ש הרשב"א שהביא ב"י סימן זה ס"נ דמעות סתמא היינו מעות בעין לא חובת או שוה ממון והא דאמר הבה"ג אח"כ אית לה ממונא גבי אינש דעלמא הלואה היינו שתחלה הלותה ממון והא דאמר הבה"ג ול"ד לקמייתא היינו דנהי דכבר פרע הלוה כיון דלא בא ליד האשה לא יהא עדיף מירושה שירשה מבי נשא דג"כ הירושה אצל היורשים לכן תירץ כיון דבא ע"י צוואה עדיף דכמסורין דמי וכל זכות שיש ליורשי השכ"מ כאלו בידה הוא והרי כבר בעין הוא אצל היורשים וג"ז צ"ע דכמסורין דמי לענין קנין אבל לא כמוחזק ביד המקבל ממש וכמבואר ברשב"א שהביא הש"ך בסימן רנ"ה סק"ו.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה