ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רז
סעי' ב' והתנה עמו ראובן ה"נ חנות בשכירות מעכו"ם והשכירה לשמעון בקנין וא"ל השכרתי לך בתנאי כשירצה העכו"ם לחזור עליך לתבוע ממך השכירות ולפטור אותי מהשכירות ואח"כ לא רצה העכו"ם לחזור על שמעון פסק בשו"ת רשב"ש דתנאי בטל דהוי מעשה קודם לתנאי וגם לא התנה בת"כ אולם אם אמר לו אם יחזיר עליך העכו"ם אני משכירה לך אז הוי אסמכתא דכל דאי לא קנה עכ"ל ד"ג כלל ק"ד סכ"ג ונראה דדעתו כדעת הב"י דעל תנאי ל"ה כמעכשיו כמ"ש כאן בב"י סי"ד והבאה"ט א"ע סימן ל"ח סק"ז הביא רק דעת הב"י אבל התו"ג סימן קמ"ג ונתיבות סימן רמ"א סי"ב הוכיח דעל תנאי הוי כמעכשיו וכדבריו מבואר בשו"ת ר"י אבן מיגא"ש סימן קכ"ב וודאי אלו ראהו הב"י לא הי' חולק ואין לעשות מזה שום ספק וא"כ תלוי בפלוגתת ראשונים אי צריך במעכשיו תנאי ב"ג וב"ר וקרקע בחזקת המשכיר ומ"ש דהוי אסמכתא עיין כאן פרישה וסמ"ע ונתיבות ולדברי כולם אין בנידון זה משום אסמכתא דלשיטת ב"י כל שנעשה קנין קודם קיום התנאי אינו אסמכתא ולפרישה וסמ"ע כל דאי ל"ק משום שעיקר כונתו קיום התנאי רק דבחילוף קיום התנאי מקנה לו איזה דבר עיי"ש וזה לא שייך רק כשהם דברים נפרדים משא"כ כאן קיום התנאי אינו דבר נפרד והמעשה דאיך יחזור העכו"ם על שוכר שני לתבוע ממנו השכירות אם לא יהא שכור לו ולהנסיבות דכשאמר מכורה לך אם יהי' כך ל"ה אסמכתא רק כשאמר אמכור לך אם יהי' כך וכאן אמר השכרתי לך וצ"ל דס"ל כמ"ש הב"י לחד תירוצא דכל שלא החזיק אפילו עשה שאר קניינים הוי אסמכתא הובא בנתיבות באן וע"כ י"ל המשכיר קי"ל כהך תירוצא דב"י ואף דתוס' בפרק המוכר את הבית דף ס"א ע"ב בד"ה ארעתא כתבו דהא דאמרינן בהשואל דף ק"ב קרקע בחזקת בעלי' עומדת משום דסופה לחזור לבעלים וא"כ הכא דסופה לא תחזור לשוכר ראשון רק להנכרי וגם כשהנכרי קיבל עליו לקבל השכירות מהשני ופטר הראשון נסתלק זה מזה ולא נשאר לראשון שום זכות ויד בחנות א"כ ל"ל קרקע בחזקת בעלי' מ"מ כיון שעדיין ראשון מוחזק בה ויש לו חמ"ק אין מוציאין מידו דתוס' לא הוצרכו לטעם דסופו לחזור רק משום דהתם שוכר יושב בה ולפ"ז ה"נ אם החזיקו לשוכר שני בהחנות אין להוציא מידו אף דכ"פ ס"ל דיש אסמכתא גם בנתנו לידו או החזיקו.
סעי' ה' שיחזור לו המקח בשו"ת מהר"י הלוי אחיו של הטו"ז סל"ב כתב בראובן שמכר חפץ לשמעון וא"ל בשעת המקח שאחר שתנשא בתך לאיש תחזיר לי החפץ באותן דמים כיון שלא התנה ת"כ א"א להחזיר הגם שכתב בטור שאם אמר בשעת המכר שלדעת כן מוכר הוי תנאי הא מסיק דדוקא בקרקע לפי שאין דרך ב"א למכור מה שמתפרנס ממנו עיי"ש נראה מדבריו דבקרקע כנ"ד א"צ תנאי גמור וקשה דל"ד כלל להך דזבין אדעתא למיסק לא"י דודאי בלא"ה אין דרך למכור קרקע אבל זה הרי מכר עד שתנשא ולדבריו בקרקע לעולם ל"צ דיני תנאי במוכר ומפורש להיפך ברמב"ם פי"א ממכירה וטוש"ע בסימן זה ומ"מ בזה בלא"ה א"צ דיני תנאי כיון שאינו עוקר המכר מעיקרא רק גייזו מזמן שתנשא וכמ"ש מל"מ בפ"ג מזכי' ה"ח.
סעי' ז' מכר לו סתם הרמב"ם פי"א ממכירה כתב אם אמר לוקח לכשיהא לך מעות אחזיר לך קרקע זו התנאי קיים ולוקח אוכל פירות ואין בזה א"ר שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ותמה הטור דאם התנאי קיים הוי רבית כמו התנה המוכר ונלע"ד דיל"ד אהא דאמר אמימר בפא"נ ס"ה פ"ב באחריות דהוי פטומי מילי נהי דבלבו לא נתכוין לחיוב גמור והא דברים שבלב ול"ה דברים לסתור דברי פיו וכ"פ ס"ל גם כשמוכח דבלבו כן ל"מ לסתור דברי פיו ועיין תומים ריש סימן פ"א סק"ב הקשה כן אהא די"ל משטה כיון דבפיו מתחייב מה בכך דבלבו היה כונה להשטות הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים ובחלקת מחוקק סימן מ"ב סק"ד כתב דדברים שבלב אינן דברים ואף שאנו יודעין שכונתה להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבעה ולא לדברים שבלב וכ"ש הכא דלא מוכח כ"כ וכמה האריך באס"ז למה הוי פטומי מילי ונלע"ד כיון דמפורש בשטר שלא באחריות כמ"ש רש"י שם והשטר קיים גם אח"כ רק בדברים שבע"פ באנו לסתור הדברים שבשטר לומר דחזר אמרינן דל"ה רק פטומי מילי ודברי לבו הם דברים שבשטר דסותרין דברי פיו ולא חזר בו כלל או אפילו לא כתבו שטר מ"מ בפירש הותנה שלא באחריות וכיון דבלבו עומד בתנאו שפירוש תחלה בפיו ל"ח דברים שבלב.
אך לפ"ז מה פריך מרבא דמשני דא"ל מדעתיה דשם ליכא דברים מפורשים לחזק דברי לבו ונראה דהא קי"ל כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג אינו תנאי ומשום דמה דתנאי עוקר המעשה חידוש הוא ואין לך בו רק חידושו כמו דמצינו בבני גד כמ"ש רא"ש בתשובה וביבמות דף ק"ו ע"כ ה"נ אף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ תנאי לעקור המעשה צריך שיהא פיו ולבו שוין כמו תנאי דבגו"ר דל"ה פטומי מילי וזה שרש מה דצריך משפטי תנאים לכפול וכל דיני תנאי אף דמתנה בפיו מ"מ כל שלא חזקו י"ל דבלבו אינו מקפיד לעקור המעשה ע"י ביטול התנאי ומבואר בחידושי רשב"א פרק מצות חליצה דף ק"ו גבי תנאי דחליצה דל"מ ומ"מ מחויב לקיים תנאו משום דהא דבעינן דומיא דתנאי בגו"ר דוקא לעקור המעשה אם לא יתקיים התנאי דזה הוי חידוש מ"מ מחויב משום שכירות שבשביל המעשה קיבל עליו תנאי זה וכ"כ רמב"ן ורא"ש שם וקצו"ח סימן רמ"א למד מזה להיכא שלא התנה כתנאי ב"ג וא"כ ה"ג כשאמר לוקח לכשיהיה לך מעות אחזיר לך דהוי פטומי מילי ואהנו דברים שבלבו אף דמוכר אדעתא דהכי מוכר משום דל"ד לתנאי דב"ג ל"מ למקור המעשה מ"מ חייב מכח שכירות וע"כ ליכא רבית כיון דאפילו לא יחזירנו כשיביא לו מעות לא יתבטל המכר למפרע אין כאן הלואה דרק משום שכירות מחויב להחזיר כשיביא מעות הוי כמקח חדש אף דנעשה לפני גמר המקח וזה הכונה כמאן דא"ל מדעתי' לא שיבטל המקח ע"י התנאי כשלא יחזיר דמוכרח להחזיר מכח המוכר דתלה ממכרו בתנאי זה רק נעשה כא"ל מדעתי' וחייב עצמו בחיוב ולא יכריחו קיום המעשה נמצא דזה החילוק בין התנה המוכר דתנאי עוקר המעשה וזוזי הלואה וכשהתנה לוקח תנאו קיים דחייב להחזיר ואינו עוקר המכר ואף דרמב"ם ס"ל במעכשיו א"צ כתנאי ב"ג הטעם כתב ראב"ד וראשונים פרק מי שאחזו משום דאם יקיים התנאי יחול המעשה מעכשיו לא בא התנאי לעקור המעשה לגמרי וזה שייך בתנאי דעלמא כגון ע"מ שתתן לי מנה אבל תנאי שיחזור לו הקרקע ודאי לעקור המעשה בא בין בקיומו בין בביטולו ל"א מעכשיו והא דמסיק ביבמות שם דמשום די"ל משטה אני בך פטורה ה"ט דכאנוסה היא כמ"ש הרא"ש שם ועיין תוס' ר"פ הכותב דף פ"ג סד"ה כדר"כ ז"ל דלאשה איבעי לה לאתנויי ומתנה הבעל וה"ל פטומי מילי בעלמא והשתא מייתי מדר"כ דנהי דמכח תנאי ל"מ מכח סילוק בעלמא מועיל עכ"ל הרי אף דהוי פטומי מילי ול"מ מכח תנאי מ"מ מכח סילוק מועיל ה"נ מכח תנאי ל"מ אבל מכח שכירות וחיוב מועיל והתם בארוסה ל"ל משום שכירות דמחויבת להנשא לו אחר שנתארסה דכותבין על ארוסה אגרת מרד כמבואר בכתובות דף ס"ד ועיין נתיבות ריש סימן פ"א סק"ב דכל שהוא מחויב לית בו משום שכירות ושאני חליצה כיון שהוא לטובתה דהוא רוצה ליבם ועוד דדו"ד אין לי בנכסיך הוא לשון גרוע לכן ל"מ רק משום סילוק כמ"ש רש"י ותוס' שם וכונת התוס' ע"כ כמ"ש דתנאי צריך להיות כתנאי ב"ג דוקא לכן אף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ כל שאין פיו ולבו שוין אינו כתנאי ב"ג דאלת"ה מ"ש תנאי מסילוק והלח"ם פ"ז ממלוה ה"ג הקשה על הרמב"ם מהא דב"מ דף ס"ז ע"ב במשכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסלקנא צריך למקני מיני' והא ס"ל לרמב"ם בפי"א דמכירה דאם אמר לוקח לכשתביא מעות אחזיר לך הקרקע צריך להחזיר ולפמ"ש י"ל דמכח תנאי ל"מ משום דבא לעקור המכר צריך התנאי ב"ג אך המכר נגמר רק מתחייב מכח שכירות וחיוב חדש כשיחזיר לו המעות יהא קנוי לו למוכר והמל"מ פ"ג מזכי' כתב דאם לא בא התנאי לעקור המעשה למפרע ל"צ בתנאי בני גד לכן מועיל מה שהתנה לוקח טובת המוכר משא"כ במשכון ובאתרא דלא מסלקי חשוב כמכירה לענין בכור וב"ח ושמטה כמבואר בב"מ שם וברמב"ם שם אבל כשהתנה שיוכל לסלקו אף דיועיל רק משום שכירות מ"מ כיון דיכול לסלקו ובעצם משכון הוא ליבא מכירה כלל וכיון דאינו רק ע"י תנאי אם יביא מעות צריך שיהא דומה לתנאי ב"ג כיון דבא לעקור המעשה למפרע בתנאי זה.
ועוי"ל לפמ"ש תוס' הנ"ל אף דהוי פטומי מילי ול"מ מכח תנאי מ"מ מכח סילוק מועיל ה"נ הוי שיור וסילוק שלא יזכה לחלוטין רק עד שיחזיר לו מעותיו ובאחריות דהוא חיוב לא מתחייב בפטומי מילי משלו ודומה לתנאי שא"י לבטל המעשה עד שיתנה מוכר טובתו וש"ס פריך טעמא דא"ל מדעתו אבל א"ל אמר מדעתו אסור הא מוכר בעי לאתנויי היינו דאם משום סילוק מהני יותר מחיוב למה אסור הא עכ"פ מכור עד שיחזיר לו המעות וע"כ משום דהוי כתנאי גמור אף דלא התנה מי שהוא לטובתו ומשני דכמי שא"ל מדעתו תנאי זה דל"מ רק מכח סילוק ושיור וא"ש אף לנתיבות דתנאי שאינו כהלכתו אין בו חיוב משום שכירות דשאני שיור וסילוק אך לפי דעת הפוסקים איסור רבית יש כה"ג ולפמ"ש תוס' בפא"נ ס"ה ע"ב בד"ה לכשיהיו דאם יורשיו א"י לפדות הוי מכר וריטב"א שבב"י סי"ג בבד"ה כתב דהיכא דמדעתי' אומר הוי לי ולא ליורשי אתה ולא יורשך א"כ עדיף מבתי ע"ח דכל יב"ח יורשים פודים מיורשים ומותר.
סעי' ט' מעכשיו קנה כתב שו"ת מהר"ח א"ז סימן רמ"ב דאפילו מת הלוה תו"ז זכה מלוה אם היורשים לא יתנו לו מעותיו תוך ג"ש לפמ"ש רש"י בפא"נ שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו וזה קיבל עליו שאם יחזיר מעותיו עד ג"ש יקבלם ושמא גם דעת הר"י ז"ל כך ואפילו אם היורשים רוצים להחזיר המעות צ"ע אם צריך לקבלם דשמא דוקא לאביהם נדר להחזיר ולא להם עכ"ל ומג"א סימן ק"ח סקי"א כתב ג"כ דל"מ אונס דלוה לפטרו ובב"י כאן סי"ג הריטב"א לא ס"ל הכי.
וי"א דאם בתחלה כשמשכנה הקפיד שלא למשכן רק זו הקרקע קנה אף בלא מעכשיו זהו מימרא דר"פ בפא"נ ס"ו ע"ב אי קפיד בארעא ודאי קנה ושם לקמי' סבר ר"פ למימר ה"מ ארעא דלאו לזבינא קיימא אבל חמרא ל"ה אסמכת א"ל הכי א"ר כל דאי ל"ק והרי"ף ורמב"ם השמיטו הנהו מימרות דר"פ וכתב הרא"ש למה אי משום דרבא סתם קאמר כל דאי לא קנה הרי ר"פ בתרא ס"ל דקני ועכ"פ מודה הרא"ש הא דסבר ר"פ למימר ה"מ ארעא לא קי"ל כיון דסתרו בפניו ושתק ולפ"ז י"ל מה"ט גם מימרא דאי קפיד ליתא דבאסמכת דל"ק יש שתי טעמי לשון רש"י וראשונים דאינו מתכוין בלבו להקנות כלל ואינו אומר כן רק להסמיך חברו ואלו ידע שיבא לידי כך ל"ה מתנה אבל רמב"ם כתב ז"ל שכל האומר אם יהי' אם לא יהי' לא גמר והקנה שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהי' או שמא לא יהא עכ"ל פי"א דמכירה הלכה ה' הרי טעמו משום דלא נגמר המקח ומסופק בדבר ולא משום דאינו מכוין להקנות ובשני טעמים הללו תליין מימרות דר"פ דתוס' פרשו אי קפיד בארעא שלא למשכן בתנאי זה שאר קרקע ש"מ דאין בדעתו לפדות ול"ל דודאי לא יפדה דא"כ יחליטה מעכשיו וגם מנ"ל שמא משום דמסופק אם יפדה ע"כ קפיד ועכצ"ל הכונה דש"מ דאין בדעתו לפדות ודאי זרק להסמיך אומר כן דא"כ ל"ה קפיד בארעא אלא מסופק שמא לא יפדה לכן ל"ש טעם רש"י וקני ואזיל ר"פ לטעמי' דסבר ה"מ בארעא דלאו לזביני קאי הוי אסמכת דודאי אין דעתו כלל להקנות רק להסמיך כיון דלאו לזביני קאי אבל לטעם הרמב"ם משום דהמקח בספק הא גם במטלטלין שייך טעם זה דמ"מ לא פסק הקנין בהחלט וכיון דנסתר מימרא דר"פ דסבר דוקא בארעא ממילא נסתר ג"כ הך דאי קפיד.
ולפרש"י דקפיד בארעא בכלות הזמן קשה מה אהני דכעת גומר ומקנה כיון דבשעה שהתנה הי' אסמכת ונאכלו המעות ותחלה לא ניתן המעות רק בהלואה ועיין לעיל ס"ס ק"ץ ואפילו לרמב"ם דמלוה קונה מ"מ אינו מוכר עכשיו רק מחליטה משום תנאו שעשה כשהלוה ואינו מכוין לקנין חדש ולמה לא יהא יכול לחזור בכל עת ול"ל איגלאי למפרע דגם תחלה הי' דעתו להחליט וגמר והקנה מדאינו חושש עתה לפדות דהא אין ברירה ומצאתי בנ"י פז"ב בשם רמב"ן לענין תנאי שבידו לקיים ולא קיים דהוי אסמכת כיון דבשעה שהתנה הוי אסמכת אף דעכשיו רוצה להחליט מדבידו לקיים ואינו מקיים מ"מ לא אמרינן אגלאי למפרע כמו דאר"פ גבי אי קפיד בארעא דלא קי"ל כותי' דקי"ל כל דאי ל"ק עיי"ש ואפשר טעמו של ר"פ דס"ל אסמכת קונה מדאורייתא כמ"ש במרדכי ובדרבנן קי"ל י"ב אבל בלא"ה י"ל דהא דאמרינן דבלבו רק להסמיך ולא מכוין להקנות מהני לבטל דברי פיו משום דאנן סהדי שכן בלבו דכך אמדוהו חכז"ל אבל זה דחזינן לבסוף דלא קפיד נהי דא"ל ודאי אגלאי למפרע מ"מ יש ספק עצום על למפרע ממילא ל"ל אנן סהדי והוי דברים שבלב ול"מ לסתור דברי פיו וכ"ז לטעם רש"י אבל לטעם רמב"ם דדעתו סומכת שמא יהי' א"ל יהי' הרי ספק זה בפיו אמר וא"כ ר"פ לטעמי'.
סעי' י"א ערבוני מחול לך בפרק הזהב מ"ח ע"ב אתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה מיתבי הנותן ערבון לחברו וא"ל אם אני חוזר ערבוני מחול לך ותלת אומר אם אחזור בי אכפיל לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר"י לטעמי' דאמר אסמכת קניא ר' יהודא אומר דיו שיקנה נגד ערבונו ארשב"ג וכו' ופסק הרמב"ם פי"א דמכירה אם לוקח חזר בו ערבונו מחול וכמ"ש המחבר כאן ולע"ד יש ראי' לרמב"ם דבאס"ז הקשה על מה זה דבאמצע ברייתא בא לומר ר"י לטעמי' אבל י"ל דהמ"ל ראי' לר' יוחנן מר' יוסי דערבון נגד כולו קונה דאל"כ למה נתקיימו התנאים הא הוי אסמכת ובשלמא לענין חזרת לוקח הוי מחילה אבל אי ערבון כולו קונה וקרקע של לוקח והדמים חוב עליו ומדינא כולו אינו בחזרה רק דהתנו מ"מ על היותר מכפל הערבון שיוכלו לחזור אבל עד הכפל נשאר על דינו דנקנה והקנס על חזרת המוכר למחול הדמים שחייב לוקח ול"ש אסמכת ומוכח דלא כרב ור' יודא חולק דרק כנגדו קונה והקנס שיכפול בקרקע והוי אסמכת ורשב"ג מכריע וע"כ הקדים דר' יוסי לטעמי' והתיובתא מרשב"ג.
ומה שהקשו על הרמב"ם מתוספתא דפ"א דב"מ ז"ל שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד לחברו אם לא באתי עד יום פלוני יהא לך בידי כו"כ הגיע הזמן ולא בא יתקיים התנאי דברי ר' יוסי אמר ר' יודא האיך זוכה זה בדבר שלא בא לתוך ידו אלא ינתחנו מודה ר' יודא בשנים שהיו עוררין על הבית ואמר אחד לחברו אם לא באתי עד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא בא באמת אמרו שאיבד זכותו הנותן ערבון לחברו וא"ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בך אכפול ערבונך והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי אמר ר' יודא איך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו עכ"ל ומדקאמר הגיע הזמן ולא נתן משמע דלוקח לא נתן וכן מדקאמר נותן לו ערבון שלו וכן מדקאמר איך זוכה בדבר שאינו שלו ולא קאמר בדבר שאינו בידו משמע גם מוכר אינו זוכה עיין נ"י ואס"ז וכ"מ פי"א ממכירה ותחלה אומר שלא יסתרו דברי תוספתא זה את זה בסמוך ונראה דברישא אמר חיך זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו משמע אלו בא לידו הי' זוכה וכן בתיו עוררין איבד זכותו ופירש מג"א משום דהוי מחול לך וכן פירש הר"ן בנדרים דף ל"ג גבי האי דאתפיס זכוותי' ונלע"ד דבגמרא ורמב"ם נשתנה הלשון מהתוספתא דבגמרא איתא ערבוני מחול ותוספתא אין לי בידך כלום ובגמרא והלה אומר ובתוספתא והלה כותב ובש"ס דיו שיקנה נגד ערבונו וזה ליתא בתוספתא אלא נותן לו ערבון שלו משמע דאינו קונה נגד ערבון רק מחזיר גוף הערבון שלו ובאס"ז הקשה רמב"ן למה נתקיימו התנאים במה קנה לוקח שיכפול לו ונראה כשקנו מידו ובתוספתא תני והלה כותב עוי"ל אכפול לך ערבונך שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותך והיינו ערבון וכ"כ הנ"י ולפ"ז מוכח דכונת התוספתא אפפול ערבונך במעות מדהוצרך לכתוב אצל תנאי המוכר וגמרא ורמב"ם וש"ע מיירי אכפול בקרקע וקנה במעות ערבון לכן לא תצריך כתיבה ע"כ לא קתני תוספתא שיקנה קרקע נגד ערבונו רק מחזיר ערבון שלו ומת דמשני מלשון מחול לך י"ל ג"כ מה"ט דהטו"ז כאן הקשה מה מהני לשון מחול הא בפקדון ל"מ לשון מחילת ותירץ כיון שנתן מעות דמותר להשתמש בהן שייך מחילה והגהות טו"ז בסימן ע"ג השיג עליו דגם במפקיד מעות מותרין ל"מ לשון מחילה דל"ה כמלוה רק פקדון עיי"ש וא"כ אם נתן המעות שיהא לקנין או למתנה אם יחזור ואפילו יחזור מוכר יקנה בקרקע נגד הערבון הרי להוצאה ניתן וכנותן מעות על מטלטלין דהוי כמלוה כמ"ש רי"ף ורא"ש בב"מ דף מ"ט ורמב"ם פ"ז דמכירה מהני לשון מחילה אבל בתוספתא דאם יחזור המוכר לא יקנה קרקע נגד הערבון ויחזירו בעין ואסור להשתמש בהמעות ואת"ל מותר לא עדיף ממפקיד מעות מותרין דל"ת רק ש"ש כדאיתא בב"מ דף מ"ג ושאני הך דדף מ"ט דקאי במש"פ ולא מתני לשון מחילה ע"כ קתני אין לי בידך כלומר ותקנה המעות כיון דיש לפרשו בכונת דמהני ודאי לישנא דמהני בו קאמר כדאיתא ר"פ השולח משא"כ אם פירש לשון מחילה וכה"ג מחלק קצ"ח סימן פ"ח סי"ב ס"ק י"ג.
והנה יל"ד למה כשחזר לוקח ערבונו מחול נהי דבמחול ליכא אסמכתא כיון דבטל קנס של מוכר דא"צ לכפול י"ל דגם לוקח לא קנס עצמו רק אם יועיל קנסו של מוכר וביו"ד סימן רל"א הביא טו"ז מתשובת רש"ל באיש שאמר לאשתו תן לי תקיעת כף שלא תנשא לאחר אחר מותי וגם אני אדור לך שלא אשא אחרת אחר מותך אין נדרו חל אף שקיים פו"ר ומעתה גם נדרה לא חל דלא נדרה אלא ע"ד אם הוא יקיים נדרו עיי"ש וה"נ ותוס' בפא"נ ס"ו ע"א בד"ה ומניומי ר"ת כתבו באמת דמה"ט לא קני מוכר תמרבון אף דתפיס משום דמוכר א"צ לכפול ונראה לפמ"ש המל"מ בפ"ו מזכי' עמ"ש בתשובת הרא"ש בנדר נדן לבתו והעני דא"צ למכור ביתו דאדעתא דהכי לא נדר דלכאורה יחלוק על התוס' דס"ל כשיש נגדו דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא ותירץ דשאני נדר דהוא רק בינו לקונו וכ"כ ספ"מ עיי"ש וראי' לדבריו דבב"מ דף ע"ד ע"ב פריך אימר דוקא לר"ש דמעות קונות לא אמרינן דדעתי' אתרעא זילא משא"כ לרבנן דאינו רק במש"פ ונתקשה באס"ז מ"ש ק"ג או מש"פ ולפמ"ש המל"מ א"ש דאף דאומדנא דדעתי' אתרעא זילא ל"מ כיון שיש נגדו דעת המוכר דאימר לא ניחא לו בהכי אך למש"פ דאינו רק בינו לקינו אזלינן בתר אומדנא וא"כ ה"נ לא קשה על הרש"ל מכאן דשאני נדר אבל עכ"פ כאן דל"מ אומדנא משום דמוכר נתקשר עצמו בקנין ואדעת לוקח לא הי' מקנה מקרקעו כלל גם נגד הערבון אך תוספתא דמיירי דחייב מוכר עצמו רק לכפול במעות ולא יקנה לוקח קרקע כלל כשיחזור המוכר וכיון דקנסו של מוכר בטל משום דרק להסמיך אמר הרי לא הפסיד כלום ול"ש לומר אדעתא דהכי שיפטר לוקח מהקנס לא התקשר דהא באמת לא נתקשר כלל ובידו לחזור לגמרי לכן אתני אומדן דעת דלוקח שלא התחייב עצמו בקנס רק אם גם מוכר יחויב משא"כ בש"ס ורמב"ם וש"ע דקונה עכ"פ נגד ערבון ואין ביד מוכר לחזור.
ולפמ"ש בפרישה סט"ו בשם המרדכי דרק במחול לך ל"ת אסמכת לרמב"ם אבל יהא שלך במתנה אף דמסר לידו הוי אסמכת א"כ ג"כ מיושב דברי רמב"ם עפ"י מה שביארתי דברי התוספתא דאם חתר המוכר לא יקנה קרקע גם נגד הערבון ול"מ לשון מחילת ולפמ"ש רשב"א וריטב"א בקידושין דף מ"ט ובגיטין דף ע"ד דאומדנא דשטר מברחת אתיא דלא כר"מ דמצריך ת"כ ה"נ אומדנא דכאן י"ל לר"מ ל"מ ואף לפוסקים דבמעכשיו א"ל כתנאי ב"ג מ"מ זה דומה לתנאי שלעבר דל"מ מעכשיו כמ"ש מל"מ בפ"ו מה"א וכה"ג כתב הלח"ם בתנאי ומעשה בד"א כיון דא"א למעשה להתקיים עוד כלל וא"כ לר' יודא דס"ל בב"מ דף צ"ד ובפרק האומר ובפרק השולח גבי מוציא משום ש"ר דל"צ ת"כ לכן ה"נ מהני אומדנא ע"כ י"ל אף דפרש"י לר' יודא לא זה ימחול ולא זה יכפול ה"ד לר' יודא וגם לרמב"ם לא יקשה מר' יודא דתוספתא.
בטור סכ"ד הביא תשובת הרא"ש בראובן שירא לשחוט פרתו וא"ל שמעון שחוט ואם תמצא טרפה אתן כו"כ ונמצאת טרפה יכול לחזור והקשה ב"י למה לא יתחייב מדין ערב ודרישה תירץ דלא הוציא על פיו כיון דבאמת טרפה היתה אף שהי' יכול למוכרה בחיי' על הספק וכ"כ נתיבות דמת"ט פטור מגרמי וצ"ע ממשנה ר"פ דמכות דף ג' דמעידין על פלוני שגירש אשתו ולא נתן כתובתה והלא בין היום ומחר סופו ליתן כתובתה פרש"י שמא ימות ויגרש היום או מחר נמצא לא היו מפסידין אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה עיי"ש ובטור לעיל סימן ל"ח הרי משלמין לו מה שרצו להפסידו שהכתובה למכור מספק אינה שוה כ"כ ת"נ להיפך וצ"ל דשאני עדים כמ"ש במגדול עוז פכ"א מהלכות עדות דתלה רחמנא דינן במחשבתן כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו רעה והובא בקצו"ח סל"ח ועש"ך לקמן סימן שצ"ד סק"א.
סעי' י"ג אם תעשה כך אתן לך אעפ"י שעשה ל"ק שכל האומר אם וכו' עיין מח"א בחידושיו על רמב"ם פי"א ממכירה ד"ג דמן הדין הי' חייב ליתן לו הבית א"ל אמר בלשון דאי כיון דבשכר פעולתו הוא נותן עכ"ל וקשה לי גם עתה שאמר בלשון דאי סלק תנאו ויחויב כמבואר לקמן סימן רס"ד סוף ס"ד בהג"ה כל אדם שעשה עם חברו מעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתך אלא צריך ליתן לו שכרו וכה"ג כתב הרא"ש בפרק המקבל ס"ז באמר אם אוביר אשלם אלפא זוזי דהוי אסמכת דמסלקין דבריו כאלו לא התנה ומעמידין אותו על דינו לשלם מה דאפסיד וכן ק"ל על מהרשד"ם בסימן קנ"ח בראובן שכתב לשמעון שמתחייב לו מנה אם ישתדל המכס ללוי והאריך בדיני אסמכת והעלת כיון דכתב זמן בשטר הוי מעכשיו דחייב אם ראוי לשלם בעד השתדלות זה סך זה עיי"ש ותיפוק לו דיש בו חיוב שכירות ואפשר התם לולא תנאו לא הי' לו על ראובן רק על לוי שעשה לו פעולה וכיון דתנאו בלשון דאי הוי אסמכתא ובתשובת רי"ף הובא במהרשד"ם סימן קכ"ח דבכל מילי שייך אסמכת לבד משכירות ואומנות משמע אפילו אמר בלשון אם דאל"ה ל"ש בו אסמכתא לכן נראה דגם לרמב"ם עכ"פ צריך לשלם לו שכר פעולתו הפחות שבשכירות רק אלו אמר לו עשה דבר פלוני ואתן לך כך וכך הוי מחויב ליתן כמו שפסק דאין אונאה בשכירות כדלקמן סימן רכ"ז ועכשיו שהוציא בלשון אם הוי אסמכת וא"צ לשלם רק הפחות שבשכירות והרי"ף לטעמי' דבר"פ המקבל גבי אם אוביר אשלם אלמא כתב דחייב ליתן שיעור מה דאוביר דשעבד נפשי' וגמר ומקני הרי אף דלולא התנאי הי' פטור מ"מ אהני התנאי כיון דזה ההפסד אינו גוזמא ה"נ במתחייב בשכירות בלשון דאי אף דלולא התנאי לא הי' צריך לשלם רק פחות שבשכירות או אם לא הועיל לו המעולה הי' פטור לגמרי מ"מ כיון דל"ה גוזמא דיש משלמין שכירות זה בעד פעולה כזו חייב מכח תנאו אבל להפוסקים דגם בלא גזים הוי אסמכתא ואפילו אמר אם אוביר אשלם במיטבא לולא התקנה כיון דבידו לגמרי ופסע וזה סמך עליו כמבואר דעתם בב"י ורמ"א כאן א"כ ה"נ בשכירות כשהתנה אם אם תעשה כך אתן לך כך אסמכת הוא וסלק תנאו לגמרי וכמ"ש הרא"ש בהתנה אם אוביר אשלם אלפא ואין דינו רק כעשה לו פעולה מעצמו דאין לו רק פחות שבשכירות אם הועיל לו כדלקמן סימן רס"ד ס"ד בתחלת הג"ה.
סעי' י"ד מעכשיו וקנו מידו בכס"מ הקשה גם כשלא פירש מעכשיו מ"מ ק"ס סתמא מעכשיו הוא והרא"ש הקשה על הרמב"ם אם מעכשיו לחוד מסלק אסמכתא הא כל ק"ס מעכשיו הוא ולמה יש אסמכתא בקנין בלא בד"ח בנדרים פ"ד דקאמר והוא דקנו מיני' בבד"ח דסתם קנו מיני' ק"ס וא"א להקנות לאח"ז דהדר סודר למרי' כדאיתא בנדרים דף מ"ח ונלע"ד דכל ק"ס סתמא מעכשיו משום דבכדי לא עביד כמ"ש מהרי"ו הובא לעיל סימן קצ"ה ואף דלאו כ"ע דינא גמירי כיון דרוצה להקנות דעתו שיהא באופן המועיל וכמ"ש לעיל סימן ב"ה אבל בקונס עצמו על תנאי וי"ל רק להסמיך לחברו אומר רק כשפירש מעכשיו חזינן דגומר ומקנה אך כשלא אמר מעכשיו י"ל דעתו להסמיך לבד ממילא אינו רוצה שיחול באופן המועיל מעכשיו ולפ"ז בקנו מיני' בבד"ח לטעם שכתב הר"ן בפ"ד דנדרים משום דלא מחייך בב"ד וגמר בכל לבו א"כ ממילא כאומר מעכשיו משא"כ לטעם דאפקעתא דב"ד הוא דמפקיעין רק האסמכתא אבל קנין צריך דאל"כ במת קנה וכיון דסודר הדרא צריך לפרש מעכשיו לגוף הקנין.
סעי' ט"ו ותגיע היום ולא בא בשו"ת מהר"ח א"ז סימן ס"ט כתב בראובן שאמר לשמעון א"ל אקנה לך שדה שלי קודם חנוכה יהא ספר זה קנוי לך מעכשיו וכשהגיע חנוכה לא הקנה פסק אביו ר"י א"ז דיקנה לו אחר חנוכה ויום שתתנו לאו קפידא דדוקא גבי גט תנן בגיטין דף ע"ד הר"ז גיטך ע"מ שתתן לי ר' זוז עד ל"י א"ל נתנה תוך ל"י א"מ דלרחוקה קאתי אבל בעלמא לזרוזי קאתי וקונה ומקנה שניהם נתכונו שא"ל יקנה לו השדה יקנה הספר אך אם יקנה אף אחר חנוכה לא קנה הספר ול"ד למש"פ קצת חובו והשליש שטרו דר"י אמר יתן דהתם כל עיקר התנאים לא הוצרך אלא שיפרע לו ליום פלוני דאי לפרוע ע"כ יפרע וכן אם אי אתה נותן לי עד ג"ש נתכוין לקנות גוף הקרקע אבל הכא לא נתכוין לקנות גוף הספר אלא שיהא בטוח שיקנה לו השדה וכ"פ שם במורדת שנדר בעלה שא"ל יתן לה גט כשתתבענו יתן לה קנס ועבר הזמן דכיון דסופו ליתן הגט בתקנת הגאונים שיכופו הבעל ליתן הגט למורדת מיד א"כ פטור מהקנס דזמן שקבע רק לזרוזי עיי"ש וצ"ל דפרעון כ"ע יודעים דצריך בע"כ לפרוע וכל התנאי ל"ל רק על הזמן אבל במורדת לאו כ"ע יודעים דבע"כ יתן גט ואמרינן דהקנס הי' עיקר להבטיח על גוף הגט והזמן רק לזרוזי ולי צ"ע דתוספתא פ"א דב"מ ז"ל הנותן עירבון לחברו על הבית וא"ל א"ל נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור אכפול ערבונך והגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי א"ר יודא האיך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו עירבון שלו ארבשב"ג בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון אבל לקח הימנו בית במאה אפילו לא נתן לו אלא שלשה השדה קנוי' לו ומחזיר השאר עכ"ל הרי דמיירי ר' יוסי ור"י דעירבון אינו קונה רק ניתן למשכון וקנס דאם ניתן לתחלת פרעון הי' קונה כולו כדמסיק רשב"ג ועיין פרש"י ותוס' בפרק הזהב דף מ"ח ע"ב מבואר כן וא"כ בלאו התנאי א"א לכופם לקיים המקח ונימא דהקנס אינו רק להכריח על גוף הקנין והזמן רק לזרוזי ולמה כשהגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי אף דלפרש"י שם דבד"א שאמר ערבוני יקון יקנה את הכל והא לאו מלתא הוא י"ל כיון דטעו דיקנה את הכל הי' התנאי ע"כ רק על הזמן דבלא"ה קנו מ"מ תוס' דהכריחו דלא כפרש"י אלא ערבוני יקון היינו דהעירבון יהא קנוי לך אם אחזור או שיקנה במקח שויו יותר מכדי ערבון אם יחזור המוכר א"כ לא עלתה ע"ד קונה ומוכר שע"כ נקנה כל הבית ונימא דהתנאי רק לקיים המקח וצ"ל כיון דהגמרא העתיקה התוספתא בלשון אם אני חוזר ולא א"ל נתתי עד יום פלוני י"ל מה"ט הגיהו התוספתא וכה"ג כתב הר"ן שבב"י לקמן סימן רנ"ג סעיף מ"א אך בקדושין פ"ג דף סמ"ך הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מכאן ועד למד יום נתן לה בתוך למ"ד מקודשת וא"ל א"מ והרי לולא התנאי אינו מוכרח ליתן ונימא הזמן רק לזרוזי ואין לחלק בין נותן בחנם או לא דא"כ לצ"ל בהר"ז גיטך משום דלרחוקה קאתי וצ"ל דהתם נמי משום דכסיפא למתבעי' קפידא הוי דהא כמו דבגיטין שם אמר דקמ"ל א"ל נתנה תוך למ"ד דא"מ משום דה"א דלזרזה קמ"ל דקפידא הוא ת"נ אמרינן בקידושין שם דקמ"ל דלאו לזרוזי' ולמד ר"י א"ז כיון דיש ה"א בש"ס שם משום דלרחוקה קאתי דע"מ לאו כמעכשיו ה"נ אמרינן דדוקא בגט לאו לזרזה קאמר משום דלרחוקה ובעלמא באמת לזרוזי' דהא גם בגט א"ל דקמ"ל ה"א לזרזה א"כ גם עתה מנ"ל בעלמא שמא דוקא בגט משום דלרחוקה א"כ הרי ה"נ אמרינן התם דה"א בקדושין כ"ע מודו דע"מ לאו כמעכשיו משום דכסיפא למתבעי' ע"כ ה"נ אמרינן אף דקמ"ל דהזמן בקידושין קפידא עדיין אין לנו בעלמא.
הג"ה וי"א דאם השלישו וכו' נתאספו סותרים על איזה מקח והתנו בניהם שכל מי שיקח יהא שותף עם כולם או יתן כו"כ והשלישו מעות ביד שליש לתוקף התנאי צ"ע אם הוה אסמכת כי מנהג פשוט בין הסוחרים להשליש מעות ומנהג מועיל באסמכת כמ"ש ח"ס חחו"מ סימן ס"ו.
השלישו משכנות זה כנגד זה במשפטי גוים ובשטרותיהן קנו אפילו באסמכת משום דינא דמלכותא דינא בב"י סימן זה מחודש מ"ו הביא תשובה זו והוא ברשב"א ח"ג סימן ס"ג וזה הי' טענת בע"ד כיון שיש שטר עשוי בגופן של עכו"ם דדמ"ד ורשב"א השיב דאינו אסמכת משום דתלה בד"א דכיון שהוא ביד אחרים לא ה"ל על מה לסמוך ועוד כיון שקנס עצמו ליתן החצי לבנין העיר ויודע באמת שיפרע ולא יתנצל מצד אסמכת א"כ בדוקא התנה וא"ל שבמחצית התנה בדוקא ובמחצית באסמכת דאין דיבור אחד מתחלק ועוד דבשטר נכתב זמן והוי כמעכשיו וא"ת מ"מ במה מתחייב זה ובמה קנה חברו הא במשכון שמסר א"א לזכות לבע"ד דאין שליחות לעכו"ם וקנין ג"כ אין כאן אין זה כלום שהרי נתחייבו בשטר אעפ"י שנעשת בגופן של עכו"ם הא קי"ל כשמואל דפ"ק דגיטין ד"י דאמר דדמ"ד ושטרותיהן כשרות עכת"ד ונראה דלדעת הרמב"ם וסייעתי' דלעיל סימן קכ"ט ס"ד וס"ה דערב לאחר מ"מ אפילו בשטר בלא קנין אינו משתעבד אף דאינו אסמכת דאל"ה גם קנין אינו מועיל וכמבואר שם בסמ"ע סק"ד ובש"ך שם סק"ד כתב משום דתולה בדעת אחרים וכ"כ טו"ז כסמ"ע שם ובש"ך שם ס"ק י"א כתב כיון דמ"מ דמי לאסמכת ל"מ שטר רק קנין וכ"כ הר"ן א"כ ה"נ אף דיש טעמים לסלק האסמכת מ"מ כיון דאינו מתחייב בהחלט רק על תנאי דומה לאסמכת ול"מ שטר רק קנין ורשב"א לשיטתו דגם בערב לאחר מתן מעות סגי בשטר בלא קנין וכמבואר בבאה"ג שם סק"ז.
ובמשפט שלו' העיר דרשב"א לא אתי עלה משום דדמ"ד אינו אסמכתא ולמ"ד הש"ך לעיל סימן ע"ג סי"ד ל"א דדמ"ד ואינו קושיא דשאני הכא כיון דהשלישו במשפטי גוים ובשטרותיהן הרי נחתו ע"ד נימוסם וכמ"ש בתומים סימן כ"ו סק"ב בשם מהרי"ק ומהר"י ב"פ אך סיים תומים שם מה בכך דנתרצה למה לא יוכל לחזור ותירץ כיון דעשה שטר הוי כקנין עיי"ש וא"כ כאן דדמי לאסמכת וכ"ש היכא דהוי אסמכת ממש דל"מ שטר לרמב"ם וסייעתי' דלעיל סימן קכ"ט ה"נ אף דקיבל עליו דד"מ בשטר יכול לחזור ורמ"א אפשר לשיטתו דלעיל סימן י"ב ס"ז דמה דאמרינן עשרה צריך קנין ל"ד אלא ה"ה שטר אבל בתומים שם סק"ז חולק כיון דמתחייב בדרך ספק ותולה בדעת אחרים צריך ק"ג.
סעי' ט"ז קונים מבע"ח עפ"ר וטו"ז משום דהוא מחילה ע"ת צריך קנין ובמשפט שלו' הביא משו"ת מהר"ם ב"ב החדשות סימן של"א שכתב דמורשה יכול למחול דהוי כאלו א"ל אם תרצה למחול אני מוחל דמחילה א"צ קנין וי"ל עפימ"ש קצו"ח סימן סמ"ך סק"ב כיון דאסמכתא ל"ק משום דלא גמר בלבו לכן מה שאנו דנין מחמת דידוע דבלבו להקנות קונה גם מה שהביא מהנמ"י שכתב בנדר ושבועה אין לי עליך דמחילת א"צ קנין י"ל כיון דשבועת אפטרופס ופוגמת תק"ח ואסמכתא דל"ק ג"כ רק תק"ח כמ"ש המרדכי תקנתא לתקנתא ל"ע כדאיתא בפ"ק דב"מ דף ה' ע"א ומה שהביא דב"ח ולח"מ תרצו הא דקונין כאן למחול משום טעם אחר מוכח דלא ס"ל כפרישה וטו"ז י"ל דלא ניחא להו בטעמם כיון דעושין כן בשידוכים וכיוצא מהשני צדדים וכ"פ ס"ל איידי דבעי לקנות גמר ומקנת ול"ה אסמכתא כדלעיל סי"ג נהי די"ח היינו להתחייב א"א להוציא מה"ט אבל למחול י"ל לכ"ע איידי ועוד לפמ"ש בסמוך בשם המבי"ט דתליא בדעת המתחייב כיון דבטח על נאמנות שכנגדו שימחול א"כ ל"ש אסמכתא על המחילה לכן הוצרכו לומר דלאלומי מלתא קונין או משום דנתן שטר לא אתי דברים שבלב המתחייב לאורעו שטרא וצריך קנין על המחילה וכה"ג כתב בשו"ת הרא"ש הובא בלבוש יו"ד סימן קע"ז סכ"ד וגם טעמו של רבינו ישעי' דמחילה ע"פ ל"מ בתפוס שטרא משום דלא אתי דברים שבע"פ ומרעי לשטרא דל"ל משום דכגבוי דמי דהא קי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי ובלאה"נ דברי ב"ח צ"ע דהא לא נזכר בדברי רמב"ם וטוש"ע שטר כלל.
שם קונין מזה וכו' בנה"מ הביא מהמל"מ פי"א מהלכות מכירה דבכה"ג חייב אפילו נאנס בקיום התנאי ומבואר במל"מ שם שזה לא מחל אלא ע"מ שיתקיים כיון דבדידי' תליא מלתא עיי"ש ולע"ד דעת המבי"ט בסימן קצ"ה ובסימן רי"ח אינו כן שכתב בההטבות הנהוגות דמוכר בית לנאמן בלא תנאי רק מכירה חליטה וסומך על אמונתו ואח"כ כותב לו הלוקח מרצונו שמתחייב למכור לי הבית כשיחזור לו המעות דאף דכתב הרשב"א בהלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה מביא לי עד ג"ש הוא שלי אם מת אחד תוך ג"ש ולא הביא נחלט דלי ולא ליורשי אתה ולא יורשך משמע דוקא התם דתנאי מן המלוה לכן כל התנאי לטובתו משא"כ בההטבות הבטחון שבוטח המוכר על הלוקח הוא מצד המוכר כי הוא המדבר שהוא מאמין לקונה שיחזור להתחייב לו בתנאי זה עיי"ש ה"נ כיון דמדברים מתחלה שעושים כן רק לסלק האסמכתא ומאמין שכנגדו ימחול ע"ת זה א"כ דינו כאלו התנה המתחייב דלא התחייב אם נאנס ובלאה"נ הוה ספ"ד ואין להוציא מהמוחזק כע"ש ב"מ בא"ע סימן נו"ן ס"ו.
בשידוכים כתב בשו"ת מהר"ח א"ז סימן רמ"ב בראובן ששידך בנו לבת שמעון ונתן ערבון ביד שליש בק"ג מעכשיו בבד"ח שאם בנו לא יקדש לז"פ שיתן השליש הערבון לשמעון ומת ראובן תוך הזמן ובנו לא אבה לקדש לא זכה שמעון בערבון דהוה אונס דאי הוה חי הוה מפייס לבנו ועוד תנאי שלא נגמר מכל וכל בחיי האב ל"מ גבי יתמי כדאמר בב"ק דף ק"ד ע"ב דלמא מדאתית שכיב ר"א והתקבלתי דר"א לאו כלום ובגיטין דף נו"ן ע"א שטר היוצא על היתומים אף שכתב שבח א"ג אלמא אף דאב קיבל עליו לגבות מהעדיות ע"י דאי ל"מ גבי יתמי ומהר"ם פסק ג"כ דיתומים פטורים מטעם דאנוס עיי"ש מה שהביא מב"ק ל"נ כן מרש"י שפירש דבטל שלוחותי' כשמת ובלא"ה י"ל דכשמת כבר אין הממון שלו ול"מ קבלה שלו וכמ"ש כה"ג קצו"ח סימן פק"ח וא"כ כאן דהתנה במעכשיו כשהי' החפץ שלו ואין כאן שליחות חייב לולא משום דאנוס ומה שהביא מגיטין ג"כ אינו ראי' דתוס' ורא"ש ורמב"ן כתבו דתק"ח הוא ועוי"ל כיון דמדינא יתמי בזיבורית רק שהתנה א"ל יפרענו יגבה מעדיות כיון דמת הוא אנוס ונהי כשאינו פורע מחמת שאין לו מעות א"י לטעון אונס דע"ז התנה אבל מיתה לא עלתה ע"ד עיין ריש כתובות ב' ע"ב וק"ל דרבא פריך לאביי בגיטין שם דדיני' מדאורייתא בעדיות והא בנדרים דף כ"ז ס"ל לרבא דא"ל קיים תנאו מחמת אונס פטור ואפשר כיון דלאביי אפילו הגיע ז"פ בחיי לוה ומת אינו גובה מעדיות ול"ה אונס ולכן הוצרכו ראשונים לדחוק דתק"ח הוא ולפ"ז אם התנו שלא יועיל טענת אונס זכה שמעון אך דא"כ בב"ק שם דאמר מה תקנתי' לימא דיכתוב לו התקבלתי מעכשיו ע"מ שתתן לפלוני המעות דבזה ל"ל דיתבטל השליחות או דהמעות אינו שלו כשמת כיון דנתקיים התנאי אח"כ הוי כקיבל בעצמו בחייו ודברי מהר"ח א"ז מוכרחים לכאורה.
לקנוס החוזר מעשה בא לפני בשידוך שכתבו זמן החופה ומחויבים לסלק הנדן קודם ליד שליש המרוצה לשניהן וכשעבר הזמן תבע אחד את חברו לעשות הנשואין ולא רצה וחברו צווח הרי הותנה רק עד ז"פ אני יכול להמתין וע"ת זה נתקשרנו ואחר המשך עוד זמן בא העובר לסלק הנדן ליד שליש ולא רצה חברו ליתן רק למי שיבחר הוא לבד ומחמת זה עשה שידוך אחר וזה שעבר הזמן כבר נתן קצת הנדן ליד חברו ליתנו לשליש ומעכבו זה מחמת שחברו עבר הזמן וחייב חנ"ק ונסתפקתי נהי דהחוזר חייב קנס וזה שעבר הזמן במזיד הוי כחוזר מ"מ מאן לימא לן שאם הי' מתרצה לעשות הנישואין בזמנו הי' חברו מסלק הנדן דהא בתנאי דקום ועשה צריך להביא ראי' שקיים עיין לקמן סימן רמ"א ס"י ובא"ע סימן קמ"ג ס"ב דבקו"ע חיישינן שלא תעשה ובמהרי"ט סימן א' כתב אם תלה נדרו במעשה לא חל עד שיעשה ולכן אם נאנס בשעת מעשה אינו נדר וא"כ ה"נ לא חל חיוב הקנס על עובר הזמן כ"ז שלא ראינו שסילק שכנגדו הנדן דשמא ל"ה מסלק אף אם הי' זה נתרצה לעשות החתונה והי' נפרד הקשר בלא גרמתו ושכיח טובא שצד אחד צווח לעשות החתונה ובבוא השני על החתונה אינו מסלק הנדן וא"כ א"א לקנוס רק אם התובע מביא כספו צרורה בידו לב"ד דאזי תו לא מחוסר ממונא ואין לחוש שמא אם הי' חברו מתרצה לא הי' מניח המעות חדא דב"ד ל"ה מחזירין לו ועוד דתו הוה בשוא"ת וראי' מפ"ד דשבועות ל"ב ע"ב דאמר שם משביע ע"א נגד לוה החשוד פטור דמי יימר דמשתבע מלוה אף דצווח אני רוצה לישבע והעד יודע דיכול לישבע מ"מ אפשר דל"ה נשבע ולא הפסידו כלום ועוד אפשר לא היו באין לעמק השוה על השליש ולהניח ביד ב"ד אף דהש"ך בסיע"ד כתב דבחוב חשוב פרעון הא בח"ר גיטין דע"ה כתב באשה שאמרה לאיש תן לי מנה ואתקדש לך ונשבע לתת לה ונתן לה בע"כ יצא ידי שבועתו דפרעון בע"כ הוי פרעון ואינה מקודשת דל"ח נתינה לזכות בע"כ ועיין תומים סימן ע"ד סק"ג דפרעון לב"ד הוי פרעון בע"כ.
שבייש בשו"ת מהר"ח א"ז סימן קנ"ב ז"ל ויל"ד אם הקנס של אב או של בן דתרוייהו מתביישים והבן סמוך על שלחן אביו ומורי כתב דהוא של בן דאית לו צערא ובושה ובמידי דאית לו צער לא קפיד האב כדמסיק פרק החובל וכי קאמר תלמודא החובל בבני אחרים קטנים יעשו להם סגולה משמע הכל אפילו דמי בושת ועוד נ"ל דלא קרא זה כלל רווחא דאתי מעלמא כמו מציאה או אחרים שחבלו בו דהכא ע"י ששיעבד עצמו לישא בתו ולהתחייב בשכו"ע בא לו וע"י ששיעבד א"ע בקנס אם יחזור בו נתחייב שכנגדו כשחזר בו ול"ה רויחא דאתי מעלמא אלא כעושה סחורה ומרויח בה שלום בר ברוך ולי נראה שצ"ע ולא עמדתי עדיין על ס"ד עכ"ל הנה מ"ש דמרויח בסחורה הוא של הבן לא ס"ל כן לבעה"ט ותוס' כמבואר לקמן סימן ע"ר ס"ב בהג"ה וש"ך ומ"ש דהבושת של הבן מבואר הכי לקמן סימן תכ"ד ס"ו ומה שסיים בצ"ע אפשר משום דשניהם מתביישים וגם בא ע"י עסק האב ששיעבד א"ע נמי בקנס.
קנין צריך כתב הש"ך דל"צ קנין מדכתבו פוסקים שהוא כדאי שיתחייב החוזר בו קנס לדמי הבושת וכמו אם אוביר אשלם במיטבא וכ"ה בהגמ"ר דב"מ בשם סמ"ג במלמד דאף שלא הקנה חייב בקנס וקצו"ח השיגו דמבייש בדברים פטור ובאם אוביר בשטר דיכול לחייב עצמו אף שאינו חייב ואפילו לא נכתב אם נהגו לכתוב ובמלמד מיירי בהתחיל במלאכה דה"ל קנין בשכיר את"ד מ"ש דמבייש בדברים פטור י"ל היינו כשלא נתחייב אבל נתחייב חייב בלא קנין כמ"ש מרדכי פרק הגוזל עצים סימן קט"ו דגרמא שפטור מדינא אם קיבל עליו לשלם חייב והובא במח"א הלכות שכירות סח"י ובמבייש שלא עשה בגופו מעשה גרמא הוא ומ"ש באם אוביר משום השטר מ"מ ע"ת ל"מ במיחייב בחנם כמו בערב לאחר מתן מעות דלעיל סימן קכ"ט ס"ד וס"ה ומ"ש דבמלמד מיירי דהתחיל במלאכה אין זה ענין להקנס רק לכופו לעשות המלאכה.
סעי י"ט בהג"ה ואם נדר כתב בשו"ת ר"י אבן מיגאש סימן קנ"ג באחד שקנו מידו בלשון מעכשיו שכל עת שינשא במדינת קרנובא בשנה זאת שיהא עליו חוב גמור ומלוה זקופה לשבוי' פלונית יו"ד דינרין והוא מתחייב בהן לשבוי זאת חיוב גמור כחיוב שאר החובות המתחייבות והשיב אם הי' חיוב זה על דעת הנדרים וצדקות ודאי הי' מתחייב דבפיך זו צדקה ואף שתלה בתנאי כמ"ש אם נתן תתן את העם וכו' אבל הואיל והי' החיוב שנתחייב ע"ד החוב יצא בזה מדרך הצדקה וחזר להיות בדרך החוב וכיון שתלה בתנאי והוא אסמכת אף שהוא כבר הקדים למעלה בלשון מעכשיו הואיל ולא הזכירו במקום שאנו צריכין לו שהוא מקום חיוב הממון על עצמו מה שאמר למעלה לשון מעכשיו אינו מעלה ומוריד עכ"ל ויל"ד כיון שהי' קנין בלא"ה גילה דעתו שאינו סומך אדין נדר רק שיהא כשאר קנין כדלקמן סימן ר"נ סי"ז ובסמ"ע שם סק"נ וי"ל דשא"ה דחכז"ל תקנו לטובתו שיהיו דברי שכ"מ ככומ"ס שלא תטרוף דעתו וכיון דגילה דעתו שאינו סומך אתק"ח הוא כאומר א"א בתק"ח משא"כ בפיך זו צדקה מדאורייתא הוא.
לצדקה מעשה באחד שקיבל עליו לפרנס יתום ג"ש בעד מאה ז"ב ונתחייב בשטר שא"ל יחזיקנו כבנו יחזיר המאה ז"ב אפילו אחר שנה וזה אסמכתא דגזים ולכאורה קונס עצמו לצדקה כיון שהוא יתום ועני עיין יו"ד סימן רנ"ג ס"ה ורנ"ח ס"ה בהג"ה אלא דלע"ד דדוקא אם חייב עצמו בקנס לצדקה לאחר שאינו בע"ד דלא חטא לו דכונתו לנדר ואין בו אסמכת אבל לבע"ד אין כונתו לנדר רק משום שאינו מקיים דיבורו נגדו יתן לו קנס דאלת"ה בעשה מקח עם עני וא"ל אם אחזיר בי אכפיל לך ערבונך וכן כל קנסות באסמכת עם שכנגדו עני נימא כיון דאם אמר ליתן לו מתנה הוי נדר כדלקמן סימן רמ"ג ס"ב ובי"ד סימן רנ"ח סי"ב ה"נ לא יהא בו אסמכת ולא אישתמיט בשום פוסק כן ומ"ש סימן קפ"ה הביא הגהות צלעות הבית סי"ב שכתב באחד שפסק נדן לאחד שישא אחותו עני' יתומה וגם החתן עני דמפאת החתן אינו נדר דלגבי' אינו מתנה או צדקה רק כמו"מ מחמת שישא אחותו רק מחמת הכלה הוא נדר והקשה עליו המ"ש מתשובת מיימני שהביא קצו"ח סימן פ"א סק"ג ורס"ד סק"ד דמי שנדר מעות לחתנו עני שילמוד עם בנו דהיינו נינו דנעשה נדר הרי אף דבשכירות פסק לו הוי נדר ולע"ד ל"ד דהתם מחויב בלא"ה ללמוד עם בנו כמבואר שם מתנה הוא ונדר הוא ועדיין צ"ע לפי מה דיליף בקצו"ח בסימן רס"ד מהתשובות מיימני לענין פסק לשדכן עני יותר מכפי הראוי דהוי נמי נדר אף דהתחייב בתורת שכירות כיון דמדינא א"צ ליתן לו כ"כ הוי מתנה לעני וה"נ בנ"ד ובאמת משו"ת ר"י מיגאש סימן קנ"ג שהבאתי בסמוך מבואר דלא כקצו"ח דכמו דהתם הואיל והתחייב ע"ד החוב יצא בזה מדרך צדקה ה"נ בפסק לשדכן עני יותר מהראוי בשכר שדכנות אין כונתו משום נדר רק בחיוב שכירות וראיות קצו"ח יש לדחות דשא"ה דאינו נאמן לומר להשטות כיונתי לסתור דברי פיו משום דאינו מוכח מפיו דלאו לנדר כונתו דאולי לצדקה נתכוין ומה דתלה בלימוד עם בנו דאזי הנון לצדקה יותר ועץ חיים למחזיקים בה וכיון דאמירה לעני אלים כמסירה להדיוט א"נ לומר להשנות כיונתי היכא דל"ל אנן סהדי על דברי לבו ועמ"ש בסימן פ"א משא"כ בשדכן חזינן דלא נתכוין לצדקה מדתלה השכירות בפעולת שדכנות וכן בנ"ד ובנתיבות סימן פ"א סק"ב כתב דבהי' מעבורת לפניו או חליצה מוטעת אין לחלק בין עשיר לעני מדסתמו הפוסקים משום שהי' מוכרח לדבר הוי כנדרי אונסין משא"כ באמר לחתנו שילמוד עם בנו שאמר כך בלא הכרח נראה בסברא שודאי הבטיח לו בכונה ונתחייב לו משום נדר וחולק על קצו"ח דבסימן רס"ד דגם בשדכן הוי כמוכרח וה"נ בנ"ד דהי' נחוץ למעות והוכרח להסמיך את חברו.
ש"ך ס"ק כ"ז דלא החמירו בת"כ אלא כשנותן ת"כ לאדם לעשות לו דבר לאותו אדם עצמו ובשו"ת גוא"י חיו"ד סימן ק"כ הביא לשון מהרי"ו דאין להחמיר להצריך התרה ממאה רבנן אבל שבועה הוא.