ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רא
מנהג קצו"ח ונתיבות הביאו מהמרדכי שבת פרק הבונה ז"ל לרבינו יחיאל הא דסטימתא קניא דוקא בדבר הבא לעולם ומועיל בו הקנין הלכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור אבל דבר שלא יועיל בו קנין לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור ומזה למדו דבדשלב"ל ל"מ סטימתא ויל"ד בלשון ר"י להחשיבו כקנין גמור מה רצה בזה דל"ל דלמי שפרע מהני דמ"ש וגם הא מבואר שם אם מתנת בעודה מעוברת אינו כלום ובשו"מ ראשון ח"ב סל"ט כתב דתוס' ב"מ דס"ו בד"ה ומניומי דכתבו דבאסמכתא מהני מנהג חולקים על ר"י ובשו"ת ד"ח ח"ב חחו"מ סימן כ"ו הקשה הא גם בדשלב"ל מועיל חיוב ולימא דמהני מנהג דהוי כמחייב עצמו דמהני אפילו בדשלב"ל ופירש דברי ר"י דגם בדשלב"ל מהני סטימתא כשנהגו להדיא גם בדשלב"ל רק התם מיירי שלא מצינו שנהגו כן עיי"ש וכ"כ בשו"מ וחת"ס והמעיין בלשון המרדכי יראה להדיא שאין הכונה כן רק דלא מהני כלל סטימתא בדשלב"ל ונלע"ד לפמ"ש בספר ארץ החיים דלא מועיל חיוב הגוף בקנין ליתן שטר כיון דאינו חיוב ממון אין על מה לחול חיוב גופו והוי קנין דברים עיי"ש וע"כ בנידון דרבינו יחיאל שאמר שיתן לו בנו למולו דאינו חיוב ממון ל"מ קנין בחיוב הגוף לכן גם סטימתא ל"מ וזה שדייק בדשלב"ל לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור דודאי מהני להחשיבו חיוב כיון דיכול לחייב עצמו רק מ"מ אינו קנין גמור והרבה יש בין חיוב לקנין גמור כמבואר בנתיבות סימן ל"ט סט"ז סקי"ז ובסימן סמ"ך ס"ו סק"י וכיון דבשלב"ל א"א לעשות ק"ג י"ל דמנהג נמי ל"מ רק כאלו עשה קנין המועיל אבל יותר מזה לא מצינו בש"ס ואין לחדש בלא ראי' וע"כ ליתן בנו לימול דגם חיוב בקנין ל"מ אם לא נולד עדיין ממילא גם מנהג ל"מ ובשו"ת רא"ש כלל י"ב ס"ג כתב דמבטיח לחברו לעשותו בעל ברית הוא רגיל לקיים דבר זה בת"כ שלא יוכל לחזור בו עיי"ש ולמה לא יקיים בחיוב הגוף ובקנין דעדיף מלהכניס בחומר שבועה וגם אפשר למתשל עלה כמ"ש טו"ז יו"ד סימן רס"ד סק"ז ובב"י שם העתיק תשובת הרא"ש שאין לו קיים אלא בת"כ או בקב"ח משמע דחיוב גופו ל"מ וע"כ כיון דאינו חיוב ממון לעולם הוי רק קנין דברים ולפ"ז מודה ר"י דבדבר של ממון מהני מנהג בדשלב"ל לעשותו חיוב ול"פ עם תוס' דב"מ הנ"ל דהתם מהני חיוב בקנין ובד"ח נעשה ע"י המנהג כאלו נתחייב בקנין ובד"ח ובשלמא אם הי' נאמר בש"ס בדשלב"ל מועיל מנהג להחשיבו כקנין גמור הרי אף דקנין בחיוב אינו רק חיוב גוף האדם ואינו קנין גמור על גוף הדבר כשיבא לעולם מ"מ מנהג עדיף הי' ראי' דמנהג מהני אף במה דקנין וחיוב ל"מ אבל זה לא מצינו רק דמועיל מנהג לעשות חיוב כגון חמרים ספנים ופועלים דב"ק קי"ז ע"ב וכשכבר נולד ס"ל לר"י כיון שבא לעולם יש החיוב על מה לחול וכמו חיוב ממון דחל השעבוד על נכסיו כן משעבד בנו ליתן לו למולו.
בנתיבות כתב דסטימתא רק קנין דרבנן ועיין נט"ש סימן למ"ד דאם בשעת הקנין איכא נ"מ בדאורייתא גבי איסורא לא תקנו רבנן משא"כ אם בשעת הקנין לא היה האיסור עדיין כבר הפקירו חכמים וכשבא האיסור אח"כ מועיל כקנין תורה ועיין תוס' ב"מ פ"ק דף כ"ף בד"ה שובר שכתבו דלענין איסור נמי אם עבד בא על בת ישראל קודם מסירה עקרו חכמים לד"ת אף דעד מסירה ל"ל עבז"ל ואז כבר נ"מ לענין האיסור.
ובתוס' ב"ק ק"ד ע"ב סד"ה אגב כתבו דאי לית לי' ארעא לא היו קרוין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ש עי"ש מוכח אף דהקנין נעשה טרם בא האיסור אינו מועיל נגד איסור תורה דס"ל לתוס' דגם אג"ק רק דרבנן כמבואר בתוס' פ"ק דב"ק די"ב בד"ה אנא ועם אודיתא הוי תרי דרבנן דאל"כ תקשי התוס' אהדדי וא"כ מוכח מתוס' קנין דרבנן בחד דרבנן הוי דאורייתא לעולם.
סעי' ב' שנהגו נשאלתי רו"ש שכרו עסק מאדון ובכלות הזמן תבעם האדון איזה תביעות מראובן שהי' השכירות על שמו לבד וכראות שמעון דאגת ראובן שחק עליו ואמר אדרבה אקוה שהאדון יתן לנו מכיסו על תביעות שיש לנו עליו ואמר לו ראובן קבל עליך לעמוד נגד האדון ואם תזכה יהא הכל שלך ואם תתחייב תשלם הכל ונתרצה שמעון ובררו האדון וראובן שליש לשפוט בינם והעמיד ראובן את שמעון לטוען וזכה שמעון שמחויב האדון לשלם לראובן סך רב ועתה חוזר ראובן מליתן חלקו מחמת שהוא דשלב"ל וגם קנין לא עשו ואסמכתא ושמעון טוען דכן נהגו ליתן פערצעס למחצה או לכולו ומועיל מכח סטימתא ועוד דמגיע לו בעד השתדלותו ושכירות אצ"ק ואפילו בדשלב"ל מתחייב והשבתי מה דנהגו כן דינא הוא כיון דנותן לו בעד טרחתו שכירות זה אבל זה נתן לו מחמת ששמעון יקבל עליו אם יחויב לשלם הכל ואינו בתורת שכירות פעולה רק דרך מו"מ וכה"ג לא נהוג ועוד דמ"מ אי הוה מתחייב ראובן נגד האדון הי' שמעון יכול לחזור דבכה"ג לא מצינו מנהג ודאי לא מתחייב בלא קנין בדברים לבד גם אסמכתא הוא ממילא גם עתה דזכה שמעון את האדון השביל ראובן ישנו בחזרה וכמ"ש תוס' בפרק איזה נשך דס"ו בסד"ה ומניומי ורא"ש פרק האומנין ס"ז דאין מקח קיים לחצאין ועיין סימן רכ"ז ס"ד בהג"ה ונתיבות סימן קצ"ה ס"ג ואף דפלוגתא הוא בסימן ר"ז סי"א ובש"ע סימן זכ"ר ס"ד מ"מ א"א להוציא.
ומה שטוען דמגיע לו בשכירות אם בפירוש אמר שיקח הכל בעד טרחו דינא משתעי אבל עתה לי שקול ישקל הדברים אם כונתו לשכירות או דרך מו"מ יש לדון קולא לנתבע וראי' מדברי הגאון ר"ה שבב"י סימן קע"ו מחודש נ"ז דאיל שמעון לראובן כתוב לשותפך דזבין לי מדעם פלוני ולישדר לי וזבן ושדר לי' ונאבד בדרך ופסק דפטור שמעון דאמרינן מתבע הוא קתבע מן ראובן דלישדר לי' שותפי' דכד מטי זבין יתי' מיני' ולא מפקינן בכי האי מימרא את"ד סברת רה"ג דיש לפרש שעשאו שליח ויש לפרש שיקנה לעצמו וכשימטי לביתו יקנהו ממנו לכן דנין הלשון קולא לנתבע וזה שדייק ולא מפקינן בכי האי מימרא לכן ה"נ דנין קילא לנתבע שכונתו הי' ליתן לו כל הריוח בעבור שיקבל עליו כל ההיזק אם יתחייב ואינו שליח ושכירות פועל רק מכר לו הריוח בחליפי היזק וכיון דאין בו קנין וגם הוי דשלב"ל ואסמכה יכול לחזור בו ועוד לקמן סימן ר"ז סי"ג שאמר אם תעשה כך אתן לך כך הוי אסמכתא ודינו כאלו עשה לו פעולה מעצמו דאם עשה לו תועלת נוטל הפחות שבשכירות וכמ"ש שם.
שתוקע לו כפו אם נהגו במטלטלין והקנה לו בתקיעת ן כף פירות העומדין ליקצר דיש בזה פלוגתא בסימן קצ"ג נ"ל דלא עדיף מנהג מתקנה דאמרינן כל ספק בתקנה מוקמינן על ד"ת כדאיתא בא"ע סימן קי"ח ס"ו וה"נ כיון דספק שמא כקרקע הן ולא נהגו בקרקע לכן גם תפיסה לא מהני.
שם פרוטה למוכר נשאלתי באחד שקנה מטבח עור בהמה קודם שחיטה והפשיטה הטבח וקלקלה בהפשטה והקנין נעשה במעות ות"כ כמנהג התגרים באותו מקום אם המקח בטל או חייב הטבח רק לשלם ההיזק והשבתי לפום רהיטא תליא בשתי הדעות שבחו"מ סימן ס"ו סל"ב במוכר שט"ח ומחלו דאיתא בש"ס למאן דד"ג משלם דיש פוסקים דהיינו מה שקיבל מהלוקח א"כ למאן דלא דאין ד"ג פטור לגמרי אף דמוכר הפסיד מכירתו ולא בטל המקח אבל לפוסקים דמשלם כל שווי' א"כ גם למאן דלא דד"ג מחזיר מה שקיבל כמ"ש רה"ג ורמב"ן וש"ך שם וע"כ משום דמוכר עצמו הפסיד המכר נתבטל למפרע דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קנה ועיי"ש בשעמ"ש ס"ק כ"ט ה"נ אנן סהדי דלא קנה רק א"ל יפסיד בידים דאין אדם קונה דבר שיש בו מום ויש לדמותו ג"כ להך דסימן קצ"א במכר קרקע ועיל ונפיק אזוזי אף דנעשה קנין המועיל לא אמרינן דהמעות חוב ולא יתבטל הקנין משום דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר ועוד ראי' מהש"ך חו"מ סימן ל"ט ס"ק מ"ט במכר צמר לחברו בהקפה ומת הלוקח דהמכר בטל דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נתרצה וכ"ש כאן דאין כאן קנין מדינא רק מנהג ולא ראינו שנהגו שאם המוכר קלקל בידים שיתקיים המכר דסברא דאדעתא דהכי לא גמרו המקח כיון שעדיין לא בא ליד לוקח ולפ"ז גם למאן דס"ל במוחל שט"ח שמכר פטור לגמרי שאני הכא דאינו קנין רק מחמת המנהג תגרים לכוף זה את זה שלא לחזור ובאופן זה לא ראינו נוהגין.
אמנם בהשולח דף מ"א מבואר בעשה עבדו אפותקי מפורש ושחררו דלמאן דלא דד"ג פטור לגמרי ולא אמרינן כיון דלא יצא עדיין מת"י לוה ובידו לשחררו אנן סהדי דאדעתא דהכי לא הלוהו דאינו רק כאחר המזיק ואינו בדין ביטול מקח ולא בדין אחריות למפרע וכמ"ש הרא"ש כלל ס"ט והטוח"מ סימן ס"ו סל"ו וסל"ז דאם מכר לו בית וקע"א ושרפו המוכר אח"כ אינו גובה ממשעבדי אלא דינו כאחר המזיק ומוכר שט"ח ומחלו הוי כשרפו באותו שעה שאין המחילה מבטלת השטר מעיקרא לומר חספא זבין רק על שעת מחילה מתחייב ונראה דאינו ענין לנ"ד דמוכר שט"ח ועבד שעשאו אפותקי לא נשאר עליו לעשות כלום והכל נגמר מיד ע"כ דינו כאחר אבל כאן קנהו לפני ההפשט שיפשיטנו ויתנו לו י"ל אנן סהדי דלא קנהו רק באופן שלא יקלקלו כמו מוכר בעד מעות וכשאינו נותן לו כל המעות מתבטל הקנין כיון דאדעת כן שיתן לו המעות כולו קנה ה"נ אדעת נתינת העור כולו שלם קנה אך כשנולד היזק מעלמא מזל דלוקח גרם כיון שאין העיכוב מהמוכר ובמעות כשאין ללוקח ליתן מחמת איזה סבה ואונס שנולד אחר המכירה ל"ל מזל דמוכר גרם שאין המעות מסויים לומר מעותיו נפסדו ועיין תו"ג סימן ק"כ סק"ה דלוקח במזומן ומשך ואינו נותן הדמים בטל המקח לגמרי אף שלא התנה בתורת תנאי ועיין ב"מ א"ע סימן צ' ס"ט ועיין תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא שכתבו דלוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבד דאיכא נמי דעת מקנה שלא הי' מקנה לו לדעתו אם לא יפרש עכ"ל וזה לא שייך אם המקנה פשע וקלשל דל"ל שלא מתרצה להקנות אדעת כן שיתבטל המקח ועיין עוד תוס' ב"ק ק"י ע"ב בד"ה דאדעתא ואס"ז שם.