ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קפג
אלא תרעומות נשאלתי בסרסור שהיה ממונה לקבל תבואה הנשלח למכור ולהטעין העגלות מלח ואם לא היה לו מלח ליתן לבע"ג לא נשלח לו תבואה והמציא לו ליקח מלח מן הממונים על המלח ע"י שלקח מן הכפרים כתבים שהיה להם משרי המדינה שיתנו להם מלח לכל כפר כפי סכום הכתוב בהם וסרסור זה שכר משרת לכתוב ולחשוב עסקיו וגילה המשרת סודו לאחר ונשתתף עמו ולקח האחר הכתבים והוכרח הסרסור ליתן לו ריוח הרבה ונודע לסרסור שזה ערמת משרתו והוא חייב למשרתו מעות ורוצה לעכבם כי גרם לו היזק ודעת השואל דדומה למ"ש נתיבות סימן זה ס"א דפועל בשכר חייב בגרמא על מניעת הריוח משום שסמך עליו דה"נ סמך עליו וגילה לו סודו והמשרת מחויב להשתדל בהצלת ממונו והשבתי דל"ד כלל להך דנתיבות דקיבל על עצמו בפירש לקנות לו דבר זה משא"כ זה לא קיבל עליו לקנות לו הכתבים ואין לנו לבדות אומדנא לומר דהוי כשכרו עד"ז ואפילו ת"ל אלו ידע הסרסור לא היה שוכרו מ"מ ל"ל דהוי כהתנה דשמא המשרת לא היה משעבד עצמו על זה דיצא שכרו בהפסדו ועוד בנידון הנתיבות אין למשלח שום סמוכה רק על השליח ובנ"ד י"ל שסמך שאפילו יגלה סודו לאחר לא חשידי אינשי לירד לאומנתו ועוד דשם סמך על דיבורו ובנ"ד לא הבטיחו בשום דיבור על זה ועוד דהתם ההיזק בא ע"י שנשכר לו דאל"כ הי' קונה בעצמו או ע"י אחר אבל בנ"ד מי יימר דא"ל נשכר לו המשרת דלא הי' עושה לו היזק זה אף דלא הי' מגלה לו סודו הלא כמו שהמציא סרסור זה משא ומתן זה כן יכול אחר להמציא ועוד כיון דנעשה ע"י רבים קלא אית לי' אך לפמ"ש תוס' בפחז"ה דף ל"ט ע"ב בד"ה לית בה י"ל ה"נ לית לו קול כיון דמקפידין שלא יתגלה ועמג"א סימן קנ"ו ואין לחייבו משום עני המהפך בחררה דלדעת ר"ת דאם בא אחר ונטלו חייב להחזיר דר"ת יחיד בד"ז כמ"ש זכל"א בדין עני המהפך וכן סתם רמ"א סימן קנ"ו סוף ס"ה דאם עבר ועשה אין מוציאין מידו ומ"מ רשע הוא להכריז עליו ברבים אף דבסחורה בזול יש פלוגתא בסימן רל"ז ס"א ובש"ך שם אי הוי כמציאה ובזכל"א פסק כיון דהוי ספ"ד אוקי גברא אחזקתי' כאן לכ"ע הוי רשע כיון דהסרסור המציא מסחר זה ועוד כל אומנתו תליא בזה הוי יורד לאומנתו דאפילו בהפקר ומציאה רשע הוא כמ"ש בחת"ס חחו"מ סע"ט.
ומה"ט דרשע הוא עדיף כח המשרת אפילו נדמהו לשוכר שליח לקנות לו סחורה ולא קנה דהתם נמי כל עיקרו רק מתקנה כמבואר באס"ז פא"נ דף ע"ד מרשב"א ורה"ג וכ"כ נתיבות בסימן ש"ו וכתוב במ"ב הובא במשפט שלום ריש סימן רל"ז דלפיכך בעני המהפך בחררה א"צ להחזיר משום דמכריזין עליו שהוא רשע בתרי קטלא לא קטלינן לו עיי"ש וא"כ בשלמא בשליח דא"ל קנה אינו רשע תקנו שישלם משא"כ בזה דלפני התקנה הי' רשע מדברי קבלה דילפינן מואת אשת רעהו לא טימא זה שלא ירד לאומנת חברו ומינה ילפינן להכריז עליו שהוא רשע כמ"ש מהרי"ט בחידושי ת"ק פ"ג דקידושין ואף דב"י סימן קנ"ו כתב דאינו רק תק"ח וכמ"ש בחת"ס סע"ט ונ"ב דאסמכת בעלמא הוא או תקנה קדומה מימי הנביאים מ"מ תו לא תקנו שיחזיר כיון דתקנו לקרותו רשע ואף דבזה"ז אין מכריזין עליו מפני היראה והש"ך לעיל סימן כ"ח סק"ב כתב דהיכא דפטור מלשלם משום דלא קטלינן לי' בתרי קטלא בזה"ז דאין דנין אותו בהחומרא אי תפס אידך לא מפקינן שא"ה דמד"ת חייב ממון אלא דאין יכולין לעשות בו שתי דינים ועביד זה דינא לנפשו עיי"ש אבל ביורד לאומנות ומהפך בחררה דכל עיקרו מתקנה נהי דא"ל הי' מתקנין לקרותו רשע הי' מתקנין לשלם השתא מיהת דתקנו לקרותו רשע לא תקנו חיוב מעון ואנן אין בידינו לתקן אף דבטל הטעם וכמ"ש כעין זה בב"י א"ח סימן י"ג ובמג"א סימן ש"א ס"ק נ"ח ועוד דכאן אפילו שכרו שיקנה ולא קנה או קנה לעצמו פטור דלא ניתן להכפרים רק לצורך עצמם ומה שמוכרים ואחרים קונים בכתבים שלהם הוי גנבה דאסור אפילו מעכו"ם כדאיתא לקמן סימן שמ"ח וא"כ לא חשוב מניעת ריוח.
סעי' ב' הנותן מעות לחברו כתב רי"ו נכ"ח ח"א ז"ל ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחברו ל"ק חברו אפילו אמר בפני עדים לצורך חברי אני קינה במעותי אח"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא וב"י הקשה עליו מדברי הרא"ש וכתב הש"ך דלא ירד לס"ד דברא"ש משמע להדיא כרי"ו עיי"ש גבי מ"ש שלא תקשה מר"א גבי צבע שצבע לשמן ולכן כתב רי"ו בפ"ט דקמא וכו' גם ממ"ש הטור אין ראי' דשא"ה דאמר זיל זבין לי עכ"ל וז"ל רא"ש מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות לעצמו ודעתו לקנות לצורך בעל המעות ואעפ"י שבעל החטים מזכה לשליח החטים ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטים שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו הוה אמרינן מי הודיע לצובע שיקנה צבע לאשה שא"ה כיון שהצובע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר א"ל יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך ר"א לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות ופירש פ"ח א"א זוכה בשלו לאחר דהבעל נותן מעות שלו לצובע משא"כ בשליח שנותן מעות משלחו עכ"ל וכ"ד הש"ך וקשה לי כיון דזכין לאדם שלא בפניו וכונת הבעל לזכות מן הצובע לאשתו ונעשה שלוחה א"כ מעולם לא הי' של הבעל ומצאתי בקצו"ח נתקשה בזה והניח בצ"ע ונתיבות תירץ דלא אמרינן דעשה עצמו שליח לזכות לחברו מיד המוכר כיון דהמעות שלו ואינו מספיק ברי"ו דפירש דמתכוין לזכות לחברו ואמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה מהיכי תיתי נפרש כונתו שיזכה לעצמו קודם ואפוכי מטרתא למה וודאי לישנא דמהני קאמר כדאיתא ר"פ השולח ועוד א"כ מה יועיל כשהודיע למוכר יותר מהודיע לעדים ונבאר קודם דברי הרא"ש דהא דהבעל קונה השבח שנשבח מהצבע כשעודנו ת"י הצובע ל"ל דכליו קונין לו משום חצרו דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק לוקח ומצאתי בנתיבות סימן ש"ו עמד בזה והביא מרשב"א הטעם דאומן השביח אדעתא דבעה"ב ומה דיש מ"ד אומן קונה בש"כ רק שלא לחייבו כשקלקל שאין דעתו של אומן אדעתא דהרי ואפילו הוסיף האומן נופך משלו מ"מ כיון דאין בו רק ציור זכה בעל הכלי ופירש תשובת רא"ש בזה עיי"ש ולפ"ז האומן שליח לבעה"ב דמשביח בשבילו ואין בעל הבית קונה השבח והצובע רק משלם לו שכר שליחות כפועל וא"כ ל"ל דבעל נעשה שליח אשתו לזכות בשבילה כיון דלא מסרה בידו מאומה ה"ל מילי וא"א לזכות ע"י שליח אחר דמילי לא ממסרי משליח לשליח ועיין מרדכי גיטין ס"פ התקבל בד"ה מילי לא ממסרי לשליח ז"ל הקשה ר"ב והא אמרינן ושילח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ואין זה רק מילי ויש מתרצין דקבלת הגט או קדושין הוה מעשה גמור עכ"ל ועיין א"ע סימן לה בחמ"ח ס"ק ט"ז ובסימן ל"ו ב"ש סק"ד ולדעת המתרצין דקבלת הגט הוה מעשה גמור ע"כ הא דאמר לשנים כתבו הוי מילי משום דכתיבה דבר שאין בו ממש וא"כ ה"נ בצביעה אין בו ממש רק ציור בעלמא לא עדיף מכתיבה ולא ממסרי משליח לשליח ולפוסקים דכל שליח קבלה א"י למנות שליח אחר דהוי מילי כיון דמשלח לא מסר בידו כלום ה"נ האשה לא מסרה כלום לבעל וא"י לזכות לה הצבע ע"י הצובע ועיין קצו"ח ונתיבות סימן רמ"ד אם יכול לזכות ע"י חצרו של שליח ודעת הנתיבות כיון דחצר דגברא משום יד מהני עיי"ש דכל הטעמים ל"ש בזה וע"כ זוכה תחלה הבעל ושוב א"י לזכות מעצמו שלו לאחר ובהודיעו לצובע אזי צובע גופא אדעתא דידה משביח ונעשה שלוחה ולפ"ז יפה כתבו הב"י וד"מ דקשה על רי"ו מדברי הרא"ש.
אך מקום יש ברא"ש לפרשו כדעת רי"ו לפמ"ש התוי"ט בערכין פ"ו מ"ה דבגדים צבועים קרוים צבע עיי"ש וכן נראה מלשון שיקנה צבע לאשה משמע בתורת קני' דהא אין לאומן רק שכירות וע"כ הפירוש שיקנה בגדים צבועין או לפי פשוטו דהצבע לבד של הצובע וקאי למ"ד אומן קונה בש"כ והדר מקנה לבעל והרא"ש שם קאי על הגמרא דמקדיש נכסיו אין להקדש בצבע שצבען לשמן ומבואר ברש"י פרק הזהב דף מ"ח בד"ה קאי באבל דבאיסור אוקמוה אד"ת דמעות קונה וכ"כ באס"ז שם בשם הרשב"א בד"ה נתנה לבלן וכ"כ סמ"ע סימן קצ"ח סק"ג וא"כ קנה הבעל את הבגדים במעות לבד קודם שמשך ואם קאי על שבח הצבע לבד בלא"ה קנה במעות דל"ש חשש דנשרפו חיטך כיון דהבגדים כבר שלו ומצוי אצלן להצילן כן נראה לפמ"ש הסמ"ע בסימן קצ"ח ובנתיבות סימן ש"ו כתב דשבח הכלי קונה מאומן במעות לגמרי דל"ש נשרפו חיטך עיי"ש וכיון דהמעות של הבעל ע"כ נקנה קודם לבעל דא"א לזכות המעות לאשה כ"א ע"י אחר ול"ד למשיכה דשליח קונה במשיכתו בידו וידו כיד משלחו אבל כשהקנין במעות נעשה הקנין על ידי המוכר לבד כדאיתא בקידושין דף כ"ג כסף קבלת רבו גרמה לו ופרש"י דהרב מקנהו מאליו מחמת קבלת המעות ואין בעל המעות נעשה שליח לעבד כלל ולכן אפילו נותן המעות למוכר אין הנתינה עושה הקנין רק קבלת המוכר שמקבל המעות ואפילו יקבל בעצמו סגי ומקנה לו מאליו וא"כ ל"ל דבעל נעשה שליח האשה וידו כידה לזכות לה דהבעל אינו עושה הקנין רק קונה ממילא ובמידי דממילא ל"ש שליחות כמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים דף ע"ב ע"ב ולכן כשבא אח"כ לחצירו או לידו תו לא מצי לזכות לאשתו בשלו רק ע"י אחר ואם הודיעו לצובע אזי זכתה האשה ע"י מעות הבעל מדין עבד כנעני כמבואר בסימן ק"צ ס"ד אבל אם הצובע א"י וכונתו להקנות לבעל ע"כ זוכה הבעל תחלה דל"ל דהבעל נעשה שלוחה וזוכה לה דהוא אינו עושה הקנין בגופו או בחצרו רק מעותיו עושים הקנין ע"י המוכר ומיושב קושית הש"ך על הרא"ש מהא דר"ג דשם הקנין בשטר דקבלת אחרים גרמה כדאיתא בקידושין שם.
ולפ"ז גם דברי רי"ו מתפרשין עד"ז דהקנין ע"י המעות לבד כגון קרקע או בגוני דמעות קונה כדאיתא בסימן קצ"ח וקצ"ט או לענין מש"פ דהא דכתב הטור בהך דס"ד דאם חוזר השליח קודם משיכה ליכא מש"פ דלא תקנו מי שפרע בשליחות קשה למה כיון דלפי ד"ת מעות קונה ונקנה לגמרי למשלח וא"כ עתה יהא במש"פ עכ"פ דהא לר' יוחנן המש"פ משום דקונה מד"ת כדאיתא בהזהב מ"ז ע"ב ועוד דהא בהודיעו למוכר אין השליח יכול לחזור בו כמ"ש הטור אך לפמ"ש א"ש דכשהודיע למוכר קונה מדין עבד כנעני דמוכר בעצמו מקנה לו אבל כשלא הודיעו ליכא קנין למשלח כלל כיון דהמעות של השליח ולע"ד להכי דקדק רי"ו וכתב הקנה במעותיו ולא כתב קנה במעותיו דל"ל דכ"כ משום דכונתו לחברו דהא הדר אמר ומתכוין לזכות לחברו ועוד דמ"מ נופל בו לשון קונה אלא כונתו דלא עשה הקנין בעצמו במשיכתו או בשטר אלא גרם למוכר להקנות ע"י מעותיו והוא מבנין הפעיל עיין מסלול מסילת הפעלים נתיב ב' ולפמ"ש מבואר דכל טעמו תלוי בזה.
סעי' ד' שקונה לעצמו כתב הטו"ז מ"ש הסמ"ע סקי"א משמע מרישא דאם נתן דמים משל עצמו בפירוש לשם ראובן א"י לחזור אפילו קודם משיכה תמוה הוא דהא אין שום קנין עדיין עכ"ל ואני תמה על הטו"ז הא מפורש לקמן סימן ק"ץ דהאומר לחברו הילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני כיון שקיבל זה ממנו נקנה השדה לאותו פלוני והוא מבואר פ"ק דקדושין מדין עבד כנעני וזולת זה הרי בע"ד זה הוא הרמ"ה בטור כאן ומבואר בטור א"ע סימן ק"כ ז"ל כתב הרמ"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותו קעבדי מכי יהבו לה בשליחותי' דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתי' דמי דכיון דמזכי לאיתתא בשליחותי' אקנויי אקני לבעל לגרושי בי' ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחר עכ"ל וה"נ כשנותן המעות שלו למוכר בשליחות ראובן זוכה ראובן בהמעות וקניית הסחורה והמעות באין כאחד ומשמע התם דא"צ להודיע להאשה דהנייר אינו של הבעל ובמחנה אפרים הלכות שלוחין ס"ס י"ח בהג"ה נסתפק בזה אי סגי דעת מזכה אף דהאחר א"י שמזכה זה המעות שלו בשביל המשלח ועיי"ש ועיין נתיבות כאן ולע"ד אישתמיט להו דברי רמ"ה שבטור א"ע שם.
בהג"ה אם נתרצה ואם השליש לו מעות שא"ל יחלוק עמו יתן השליש המעות לשכנגדו נ"ל די"ל משטה אף דמבואר בא"ע סימן קס"ט ס"נ בהשלישה מעות א"י לחזור עיי"ש בטו"ז דהיינו במע"ש משום דהוי קנין ועש"ך סימן קכ"ו סי"ג סקנ"ד בשם בעה"ת דמעמ"ש הוא קנין ואי"ל משטה מ"מ כאן דלא החליט לו המעות רק אם לא יתן לו חלק הוי אסמכתא כדלקמן סימן ר"ז סי"ב וכיון דלא קנה המעות ממילא י"ל משטה על גוף השותפות.
בשו"ת דל"ח ח"א חיו"ד סימן מ"ב ז"ל בהשותף שאמר לחברו שיהא שותף עמו בליציטאציא ונגמר ביניהם כך שאחד מהם יהא על הקאנטראקט והשני יתן כו"כ כורים מתבואה שלו לצורך החיל ויקבל מעותיו הנה בגוף הדין בשותפין שעשו מעמד והלך אחד וקנה זכה לשניהם דכך הדין מבואר בש"ך חו"מ בשם הב"ח ז"ל וכן נוהגין ופסקנו כך כ"פ אך כ"ז אם היו שותפין למקח אך בכאן דתי' שלוחו ומכר תבואה של שותפו למלך שהשותף יעמיד התבואה לחיל המלך ואח"כ הלך הוא ועכבו ולא הניחו להעמיד התבואה ודאי שפטור דלא יהא אלא כגזלו דאינו משלם רק כשעת הגזלה ומה שמכר והעמיד הוא תבואתו למלך בזה אין לחברו חלק דבמאי יזכה בתבואה של הגזלן אין לנגזל רק שישלם לו הגזלן כשעת הגזלה וזה פשוט מאוד דאם גזלן עשת קנין כגון שינוי מעשה בדבר שגזל ומכרו ביוקר שאין מחויב לשלם רק כפי מה שגזל ממנו וא"כ מכ"ש מה שמכר הוא לחיל המלך מתבואתו שאין להנגזל חלק בו ול"צ לשלם רק כשעת הגזלה וא"כ ה"נ פטור מלשלם לו במה שבטלו מריוח דלא יהא אלא כגזל ממנו תבואה שהי' לחברו להעמיד למלך שאינו משלם רק כשעת הגזלה אף שהנגזל הי' יכול להרויח אין לנגזל לשלם רק כפי מה ששוה ומה שרצית לחייבו מחמת שגרם לו היזק שקנה ביוקר בגרמתו זה הוא סברת הכרס ואין כדאי בזה להוציא ממון מחברו ואין שום מקום לחייב לראובן לשלם לשמעון הנגזל רק שלולא שרימתו הי' הוא עושה מקח עם המלך והוי כמו שאומר לו טול דבר זה בשכרך ודבר זה מבואר במח"א וקשה בזה להוציא ממון כמבואר שם עכ"ד ולא זכיתי להבין ד"ק חדא כיון דמחויב המלך ליקח התבואה ביוקר ועתה נפטר עי"ז הוי כשליש שהחזיר שטר ללוה וכשורף שטרו דחייב מדד"ג עש"ך לעיל סימן נ"ה סק"ד וכן הוא בסימן קכ"ג ס"ו וסימן קע"ו סי"א בהג"ה ושם ס"נ ובסימן שפ"ח ס"ד דאם פטר חוב של חברו שלא מדעתו חייב מדד"ג ול"ל כיון שעשה לטובת עצמו עדיף עש"ך שם ס"ק כ"ד ובסימן ס"ו ס"ק פ"ב ואטו אם הלוה נתן מעות לאחד שישרוף שטרו של מלוה שעליו יפטר השורף אדרבה כיון דנהנה גרע כדלקמן סימן שס"ג ס"ו דאם גזל מחברו חצר העשוי לשכר ולא דר בו פטור דהוי רק גרמא ואם דר בו צריך להעלות לו שכר כיון שאכל חסרונו של זה ובשער משפט סימן כ"ו סק"ב למד מזה לשאר גרמא דפטור דוקא כשלא נהנה הגורם מזה ועיין בית מאיר א"ע סימן צ"ג סכ"א דהיכא דמשתרשי לו חייב גם בגרמא והוכיח כן מרש"י ב"ק דף י"ד ע"ב ד"ה פרט למוכר וכ"ד ראב"ד וש"ך בחו"מ ס"ס ק"ד ואף שיש לדחות דבסימן שס"ג והנך אכל חסרונו מממון סברו דהא דר בחצרו או מכר שעבודו של חברו משא"כ הכא תבואת עצמו מכר לא של חברו מ"מ י"ל כיון דזה זכותו של חברו להעמיד התבואה ויש לו שעבוד על המלך לשלם לו ביוקר חשוב אכל חסרונו ועיין חת"ס חחו"מ סימן קע"ח.
ואף שי"ל דהמלך אינו מחויב מד"ת ליקח התבואה דאינו קנין מה שנתן שטר למלך שמחויב ליתן לו תבואה והוי כמוחל רבית מחוב שמכר עש"ך סימן ס"ו ס"ק ק"ז מ"מ כאן שזה לקח הריוח ונהנה חייב גם בגרמא ואף שי"ל מבטל כיסו ש"ח פטור אפילו נהנה עש"ך סימן רצ"ב ס"ק ט"ז מ"מ הכא הוי סטימתא דהוי קנין וכבר נהוג בכל מדינת המלכות בליוורינג או דהוי דד"מ עיין נתיבות סימן ר"א ועיין סימן ס"ו ס"ד בהג"ה דאם נתן המלך רשות לרו"ש לגבות הכנסת כפר אחד וגבה אחד כולו חייב לשלם לחברו אף דיכול המלך לחזור עיין נתיבות שם ס"ק ט"ז ולא אמרינן דהוי רק כמניעת ריוח ועיין תשובת רש"ל סל"ו דהקונה מכס וכה"ג הוי קנין גמור והנוטלה ממנו גזל גמור ויוצא בדיינים ומיירי התם ג"כ בארענדא והרי מי ששוכר ארענדא למכור יי"ש שלו וכשנוטלה אחר מוכר יי"ש שלו ומרויח וחייב להחזיר
ועוד יש לחייבו עפימ"ש בשו"ת מהר"ח א"ז סימן רנ"ג במעשה שהדוכס לוה מאתיים מהקהל ואזי הי' ראובן דר שם ונתן חלקו בהמאתיים דינרין ואח"כ יצא ראובן לדור בעיר אחרת ואח"כ תבע הדוכס מס אחד מהקהל וניכה להם המאתיים ותובע ראובן חלקו מן הקהל מה שנתן על אותן המאתיים כי זה המס אינו חייב ופסק כיון דקהל נתחייבו בהמס מדד"מ חייבים לפרוע לראובן דקי"ל גזל הגוי אסור ואעפ"י שא"י שגזלו כ"ש כאן שידוע לאחריה עיי"ש ור"ל דחייבים משדר"נ ועיין לעיל סימן פ"ו ס"א בהג"ה וה"נ זה שהעמיד תבואתו ביוקר להמלך גזלו דלא הי' מחויב המלך ליקח ממנו ביוקר דודאי מאחרים לא יקנה רק כשער של עכשיו ולקח ביוקר מזה מחמת טעות שכסבור שכל התבואה מחויב ליקח ממנו מחמת שהוא לבדו על הקאנטראקט וא"כ גזל את המלך והמלך חייב להשני אותו הריוח דמחויב ליקח ממנו ביוקר משער של עכשיו ואם אינו לוקח מחויב להחזיר מה שעולה הריוח רק מחמת שאינו בקאנטראקט א"י לתובעו א"כ מחויב זה משדר"נ.
גם הרדב"ז ח"א סימן שצ"ט שהביא בשע"מ סימן קמ"ו סי"ד פסק דאם עיכב סחורתו של חברו שהגיע זמן מכירתה וידוע שירד השער ותיזול חייב לשלם מדד"ג כיין דברי הזיקא עיי"ש וה"נ ברי הזיקא דאם מעכבו מלתת למלך ידוע שאם ימכור עתה התבואה לאחר אינה שוה כך גם משו"ת ממ"א ח"א ספ"ב שהביאו מ"ת לקמן סימן רצ"ב ס"ז סק"ה ומשפט שלום סימן רי"ש ס"ז מבואר דחייב בגרמא כזה.
אבל אין לחייב משום דשותף הוי קבלן וחייב בגרמא כמ"ש נתיבות סימן קע"ו סי"ד דשא"ה דעדיין הם שותפין למכור הסחורה ביחד משא"כ בנידון הד"ח הי' צריך כ"א בעצמו להעמיד חלקו למלך ובזה מתורץ קושית המשפט שלום על הנתיבות מרדב"ז הנ"ל דשם לא היו שותפין רק בקני' ולחלוק הסחורה וכ"א ימכור חלקו ומ"מ י"ל כאן דהמלך אינו מכיר זה השני ולא יקבל ממנו תבואה רק בהרשאה מזה שעל הקאנטרקט ועל אופן זה נשתתפו מתחלה שיתן לו כח שיקח המלך ממנו התבואה וא"כ הוי קבלן על זה וחייב בגרמא שלא עשה קבלנותו ומה"ט נמי י"ל דחייב מה דבגרמתי קנה שותפו ביוקר וכדלעיל סימן י"ד ס"ה בא"ל לך ואני אבוא אחריך וכדלקמן סימן ריש ס"ז בהג"ה וסימן של"ג ס"ח.
יכול לחזור מעשה באחד שהלך לקנות סחורה וכשהלך בדרך ראה אחד רץ אחריו וא"ל מה אתה רץ מה שאקנה יהא לשותפות ונתן לו זה מעות לחזק הענין ועל ערבון שיהא לו לע"ד י"ל משטה ה"ב כמ"ש רשב"א בהא דבעלי חניות הובא בב"י כאן ולא פליג עם שאר פוסקים דשם בב"י דהם מיירי דאחד ידע הסחורה וגילה לחברו דלא ידע וא"ל זיל זבין לי ואזיל בשליחותי' ע"כ א"נ לומר לעצמי קניתי דודאי לא עשה רמאות כזה אבל בהלך מעצמו לקנות הסחורה וכדי שלא יפסידו א"ל שיהא שותף י"ל משטה הייתי בך אף דכתב הרשב"א דג"ז נהג מנהג רמאות מ"מ אינו כ"כ רמאות בעיני הבריות וק"ו כשזה הלך קודם וכשנודע לחברו רץ אחריו ולא רצה לחזור עד שהבטיחו ובנתיבות כאן חילק בין א"ל זיל זבין דאי"ל משטה ובין א"ל אני קונה לשותפות ולא הבנתי החילוק דאדרבה עדיף כשזה א"ל אני קונה לשותפות מאם שתק לבד ואפילו נתרצה בפירוש לא ידעתי לחלק ואפשר משום דהוי רק פטומי מילי ע"ד דאיתא לקמן ריש סימן ר"ז בהג"ה ולע"ד עיקר החילוק אם לא ידע מהסחורה או עכ"פ ל"ה בדעתו לקנותה עד שזה א"ל זיל זבין בזה ודאי סמכה דעתו של משלח ואיכא עולה ורמאות טובא אם קונהו לעצמו מ"כ לאו כל כמיני' וכשתדקדק בלשון הפוסקים במחבר והג"ה ובסימן רס"ט תמצא שכולם מיירי באופן זה ובלאה"נ יש מחלוקת בזה אף כשעשו מעמד גמור האיך יקנו ועיין מח"א הלכות שלוחין סי"ט ועיין בהג"א בפרק הגוזל דף ק"ב דהיכא דלפי דעתו ל"ה רשע לא אמרינן אאמע"ר.
ומעשה באחד שהחזיק במכס ובכלות הזמן הלך על הליסטאציא לשוכרו שנית ובא אחד להוסיף ומחמת כן עשה עמו ת"כ שישכרנו לשותפות ואח"כ טען הראשון משטה ה"ב לע"ד לולא הת"כ לכ"ע נאמן בזה כיון דרצה השני להשיג גבולו ואף את"ל דבליסטנאציא אינו איסור מ"מ בודאי אין נחשב בעיני הבריות לרמאות אם משטה בחברו לישאר בחזקתו דחשוב כאנוס אך על הת"כ אם נתנו כדרך התגרים לקיום הענין אינו כלום אך אם בתורת שבועה הוי כשבועה ועיין בס"ת לעיל סימן פ"ז סל"ד ס"ק ל"ו מ"ש בשם הרשב"א וכשנותן בתורת שבועה ל"מ טענת אונס ממון עד שיבטל בלבו כדאיתא ביו"ד סימן רל"ב סי"ב אלא דבגליון רש"א הביא ממהר"ש הלוי דאפילו לא ביטל בלבו הוי נדרי שגגות דלאו כ"ע דיני גמירי.
בד"ג כלל ס"ז ס"ב הביא ממשפטי שמואל סע"ח דבכתב לו אגרת אי"ל משטה ה"ב עכ"ל ולפמ"ש בד"ר הובא בקצו"ח סימן פ"א סקי"ז דאם יש לו אמתלא על מה שהוצרך לכתוב ולא הי' אפשר בדיבור מהני אמתלא גם על הכתיבה עיי"ש ה"נ אם חברו רוצה לבוא ממקום אחר ליקח מקח זה והי' ירא שיפסידו ומוכרח לכתוב לו שיהא שותף י"ל משטה הייתי בך שלא תפסידני.
בשו"ת חס"ל סל"ב כתב שמעון שאמר לראובן ליקח ליווירינג של תבואה בליסטאציא לשותפות ועתה אינו רוצה ראובן ליתן חלק לשמעון דהדין עם ראובן כיון דראובן לא מכר תבואה שיש לו רק חייב עצמו ליתן ובחיוב הגוף לא שייך שליחות דהוי דבר שעל גופו וק"ו כאן דראובן לא הזכיר אצל הקיר"ה דשמעון שלחו א"כ אין מקום להכניס את שמעון בחיוב זה ואין על שמעון שום חיוב ממילא זכה ראובן לבדו בהריוח את"ד ואינו נכון דהא מבואר לעיל ס"ס קל"א באומר לחברו ערוב זה לפלוני ואני ערב לך הר"ז כמי שאמר הלוהו ואני ערב דשעת שעבודו של ערב ראשון כשעת מתן מעות עיי"ש א"כ ה"נ כשנתחייב ראובן להעמיד התבואה לקיר"ה נתחייב שמעון גם כן והוי כמי שאמר זיל זבין לי במעותיך דכמאן דאוזפינהו דמי כמ"ש בטור ועש"ך לעיל סק"א וכתבו מח"א ונתיבות דהטעם כיון דאמר לו זבין לי במעותיך תיכף שנתן לחברו המעות על פיו נתחייב לו המעות דהוציא על פיו הוי כמעות המשלח א"כ ה"נ כיון דמיד שנתחייב ראובן לקיר"ה נתחייב שמעון א"כ מה שזכה ראובן אצל קיר"ה תמורת החיוב זכת נמי שמעון וכ"ש אם נתן ראובן קאפציא דכמאן דאוזפינהי לשמעון שו"ר בחס"ל סל"א דחזר בו.
סעי' ה' הפסד הוא לשליח כתב הש"ך פחת יוקרא וזולא אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא מחמת השינוי פטור מבי"ט ועיי"ש במבי"ט אף שנאנס בדרך טרם בא אצל המשלח דלא כמ"ש הנתיבות ואף דהרא"ש בפרק הגוזל סח"י כתב דמותר להלוות למחצית שכר ולהתנות שלא ילוה רק על כספים ויטמנם בקרקע ועי"כ כל אחריות על המקבל משמע אפילו אונסין ה"ט די"ל אלו הטמין בארץ לא הי' נשלל או נשרף משא"כ בנידון המבי"ט שנשלל בדרך אפילו לא תי' קונה כלל הי' המעות נשלל דבדרך א"א להטמין בקרקע וקצו"ח הקשה מלשון הנ"י שכתב ג"כ כהרא"ש והרי המבי"ט הביא דברי הרא"ש ועכצ"ל כמ"ש וכן י"ל בדברי הרי"ו שהביא קצו"ח דסם השינוי שהוליכה בדרך אחר ודאי כל אונס שיארע שם י"ל אלו הוליכו בדרך שאמר לו המשלח לא הי' נאנס וודאי מ"ס דנעשית מלות היינו אחר שנאנס דאל"כ אפילו גזלן ממש כ"ז שהדבר בעין י"ל הש"ל.
ואם הי' בהם ריוח עש"ך סק"י די"ל קי"ל דחולקין אפילו בדבר שאל"ק כששינה ובמראה פנים בירושלמי פרק הגוזל הלכה ה' דחה דברי הש"ך והעלה דא"י לומר קי"ל ועמ"ש לקמן סימן שט"ז.
סעי' ז' וטעה העכו"ם ואם כיון השליח לזכות למשלח וי של משלח דמחל"ח ק"ח וכמבואר בתשובת רשב"א הובא לעיל סימן קע"ו סי"ב בהג"ה ובמשפט שלום הקשה דהרשב"א סותר את עצמו דבפרק א"נ דף ע"א ע"ב כתב באס"ז שם בשם הרשב"א כהתוס' שם דא"א לעשות שליח לישראל לקבל מעות מהנכרי בשבילו דצריך שליחות סל בעל הממון עיי"ש ולק"מ דהתם אין דעתו לגזלו א"כ הממון של עכו"ם משא"כ כאן דמטעה העכו"ם וגוזלו אף דעכו"ם נותן בשביל דכסבור שחייב מ"מ טועה וא"כ הוי כהפקר דנכסי עכו"ם כמדבר כמבואר בפחז"ם ולקמן סימן קצ"ד וכמ"ש נתיבות סימן ע"ב סמ"א ס"ק נ"ב דאם אין דעתו לגזלו הוי של עכו"ם ובענ"ד גם מ"ש הנה"מ בסימן ק"ה בדעת רש"י דבמציאה צריך שליחות מבעל הממון אינו נכון כיון דזוכה שלא מדעתו אחר שנתייאש א"צ שיהא שלוחו וכמו באמר לחברו גנוב דלולא דאשלד"ע חייב המשלח כמבואר בפ"ק דב"מ ד"ח והרי ליכא שליחות מבעל הממון וע"כ היכא דהקנין שלא מדעת בעל הממון כמו באחריות גנבה א"צ שיהא שליח מבעל הממון כמו אם גנב בעצמו קונה לענין אחריות בלא דעת בעלים וה"נ במציאה כמו אם מגבי' לעצמו קונה אחר יאוש בלא רצון ודעת בעלים ה"נ א"צ שיהא שלוחו כשזוכת לאחר וכן בטעות עכו"ם ועוד כיון דגוזל ומטעהו הרי יכול לזכות לעצמו א"כ י"ל מנו דזכי לנפשו אף היכא דצריך שליחות מבעל הממון כמ"ש בנ"י וחדושי ר"ן פ"ק דב"מ ובנתיבות שם משא"כ כשאינו רוצה לגזלו ל"ל מגו דזכי לנפשו ובאס"ז בב"מ דף י"ב הובא מהרבה ראשונים בכונת רש"י דלא כהר"ן ובמח"א הלכות שלוחין ס"ד הביא מהר"ן דגיטין דלא ס"ל כלל האי סברה דצריך להיות שליח של בעל הממון והך דב"מ כונתו משום דחב לאחרים עיי"ש.
סעי' ח' ראובן שלח עב"י תמה על רי"ו שבנכ"ב הביא תשובת מהר"ם דכאן ס"ח והביא בהא דס"ט תשובת ר"א דזכה השליח ולע"ד ס"ל לרי"ו כה"א כיון דראובן אסח דעתי' זכה השליח אך דוקא כשנתכוין לזכות לעצמו משא"כ בסך דס"ח לא טען השליח רק שמעכבם שמא יזכור הגוי או שיחזירם לגוי ויחדש המם וכה"ג לא זכה לו ידו שלא בכונה כיון דידע שהוא בידו ולא נתכוין לזכות וכמ"ש תוס' בפחז"ה דנ"ד בד"ה אדעתא לכן לא הביא רי"ו מ"ש בתשובת הר"ם דדמיא להא דהגוזל בתרא דף קט"ז דאדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' משום דס"ל בזה כר"א דדוקא התם דנעשה לו נס אמרינן כן כמבואר ברא"ש שם.
לקנות לו בגד בהקפה וכו' צע"ג כיון דצריך שליחות של בעל הממון ועכו"ם אינו בר שליחות א"כ ל"ל כשקנה הבגד בהקפה מגוי נקנה למסלח וע"כ נקנה לשליח והוא נתחייב לעכו"ם המעות וכשהביאו למשלח קנהו מהשליח ונתחייב לו המעות א"כ כשהמשלח נותן המעות לשליח אין למשלח עסק עם הגוי והוי כפורע חובו מיד למלוה שלו והמעות של השליח וכששכחם העכו"ם זכה בהם השליח ועיין תוס' ב"מ פא"נ דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא וביו"ד סימן קס"ט ס"ז בטוש"ע שם איתא דישראל שאמר לחברו לוה לי מעות מעכו"ם ברבית אסור ואם א"ל לוה לי מעות על שמי מותר דאזי הוי רק שליח עיי"ש ואפשר ה"נ מיירי כן דהשליח הודיע לעכו"ם שהוא שליח פלוני ואזי זוכה המשלח בהבגד כשבא לידו אף דאין שליחות לעכו"ם דרק מעשה קוף עביד עיין חוו"ד סימן קס"ט ס"ז סק"י ונתיבות סימן קמ"ב סק"ב ונתחייב המשלח לנכרי וכן ממהר"ם מרי' דהאי דינא שכתב ונעשה ערב בשבילו משמע דהמשלח נעשה לוה של העכו"ם והשליח רק ערב והיינו כשהודיע לעכו"ם שקונה בשביל המשלח ומקבל עליו ערבות אבל כשלא הודיעו מה ערבות שייך הא לוה של עכו"ם ממש הוא דלו הקיף ואין לו עסק כלל עם המשלח ואח"כ מצאתי במח"א הלכות שלוחין סי"ב עמד בכ"ז וכתב דמהר"ם לשיטתו דס"ל דשרי לישראל להיות שליח לישראל ללוות מגר ברבית דאינו לא לוה ולא מלוה אלא שלוחו של ישראל ולכן העלה דדין שבכאן ספ"ד והממע"ה וליישב סתימת הש"ע נלע"ד כיון דשליח לא נתכוין לקנות לעצמו לא קנה כמבואר בריב"ש סימן ת"א בסופו הובא במקו"ח סימן הין בגוי השולח ישראל בפסח ליקח חמץ מגוי עיי"ש וא"כ נקנה הבגד למשלח כשבא לידו אף דלא ידע המוכר מ"מ דעתו לאקנויי לבעל המעות והרי סוף דבר המשלח ישלם והוא בעל המעות ועיין לעיל בסמ"ע סקי"א ובש"ך סק"ב דכשאמר המשלח זיל זבין לי אף דמוכר לא ידע שהוא שליח קנה המשלח דחשוב בעל המעות דכמאן דאוזפינהו דמי ומבואר הטעם במח"א וקצו"ח ונתיבות כיון דשליח הוציא עפ"י נתחייב המשלח והוי המעות שלו וא"כ ה"נ מה שנתחייב השליח על פי המשלח הוי כהוציא על פיו כמבואר לעיל ס"ס קל"א האומר לחברו ערוב זה לפלוני ואני ערב לך הנ"ז כמ"ש הלוהו וכשעת מתן מעות דמי וא"כ נהי דאין השליח זוכה מיד במשיכתו בשביל המשלח כיון דצריך להיות שלוחו של המוכר והוא עכו"ם מ"מ גם השליח לא קנהו ונקנה למשלח כשבא לידו ומתחייב לעכו"ם אך לע"ז גם בהך דיורה דעה אין המשלח חייב לשליח והשליח לגוי דהתם נמי דעתו להלוות למי שישלם לו הקרן והרבית ואפשר התם אינו ר"ק וכמ"ש הטו"ז שם ס"ק כ"ב וכן מוכח מלעיל סימן סמ"ך ס"ט ומן תשובת רב חפני לקמן ס"ס קפ"ד דלא תלוי בידיעת המוכר או הלוה רק נקנה לבעל המעות והוא בעל דינו.