אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן קלח

סימן קלז

סעי' א' חבירו אצלו ובשעמ"ש הקשה מדברי ראב"ד שבנ"י ר"פ הבית ועלי' דאע"ג דטוען ברי שלימות שלי ואפשר כן הוא ומונחים ברשותו מ"מ כיון דמידי דשותפות הוא ושותפין לא קפדי ומושלי רשות זל"ז ל"ח מוחזק ולק"מ לפמ"ש המבי"ט ח"ב סימן ע"ג והובא ביושפט שלום סימן קע"ט על דברי הראב"ד דהיינו משום שידוע דכל אותם אבנים הם בשותפות אבל מידי דאיכא למימר שלא הי' בשותפות כלל כגון שותפים בחנות וא"י לעדים כל דבר ודבר שהוא בחנות שהיא מנכסי שותפות אלא דרך כלל הם שותפים במה שבחנות ואפשר יש בחנות איזה דבר של אחד לבד ואח"כ הוציאו מחנות לביתו אפילו יש עדים שראו קודם אותו דבר בחנות מהימן לומר המוחזק דשלו לבד הוא וה"נ הכא לא ידוע מעולם של מי הי' משא"כ בהך דר"פ הבית ועלי' ידוע שאבנים היו בשותפות וזכות שניהם שוה רק עתה מכח שמונחים ברשות אחד באנו ליפות כחו על חבירו וכיון דלא קפדי הוי כמונחים ברשות שניהם אף דעיקר הרשות של אחד לבד ואע"ג דגם בהאבנים היו של עלי' של אחד לבד ושל בית לאחד לבד והשלמות הנמצאות ברשות אחד אפשר מעולם שלו לבד היו מ"מ מידי דשותפות הוא דהבית ועלי' בשותפות לשניהן וידענו דקודם הנפילה זכות שניהם שוה דלזה הי' אבנים כמו לזה ועוד נ"ל דבשלמא כאן לא מפקיר לו גוף שלו רק משעבד לו להשתמש וגם אינו קונה בשימש גוף המקום כמ"ש נתיבות סימן קצ"ב ומוחזק ל"ח רק היכא דיש לו קנין בגוף המקום כמ"ש הנתיבות כאן אבל בשותפין לא מקפיד שיהא גוף המקום קנוי לחבירו שיהא מונח שם חפציו דאל"ה ירא להניח דאם יפול ספק יפסיד וכ"א רוצה בזה דגם הוא לא יפסיד ושותפין איידי דצייתי אהדדי גמרי ומקנה כדלקמן ריש סימן קע"ו ועיין בכורות דף י"ח ע"ב ותוס' שם ד"ה אקנויי וזה שהאריך רש"י בב"מ שם לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידי' דאפקורי מפקרי כל חד רשותי לגבי חברי' להניח שם חפציו והיינו דמפקיר לשותפו רשותו וחבירו קונה הגוף.

כ"א מהם נשבע בפ"ק דב"מ דף ה' ע"ב פריך וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה אר"י תק"ח שלא יהא כ"א תוקף בטליתו ש"ח ונימא מגו דחשוד אממונא ויל"ד דמשמע דקושיא דחשוד קשור בתירוצא דר"י והא בלאה"נ קשה ועוד מה קאמר וכי מאחר שזה תפוס והלא כמו כן אם שניהן אין תפוסין שקולין הם ולמה ישבעו.

ונראה דתומים הקשה מת פריך מגו דחשוד נימא דמסופק אם הוא הגביהו תחלה ונלע"ד כיון דבו"ש לאו ברי עדיף א"כ גם כשיודה דמסופק לא נוציא מידו ורש"י פירש שם דף ב' ע"ב בד"ה תרוייהו פלגי בשבועה דחשיבי שניהן מוחזקין וכל אחד חשוב מוציא מחבירו החצי ותוס' דף ב' ע"א כתבו דהוי מגו להוציא ע"כ פריך וכי מאחר שזה תפוס וכו' א"כ אפילו מסופק אין להוציא מידו שבועה זו למה ומשני ר' יוחנן שלא יהא כ"א הולך ותוקף דר"י ס"ל בו"ש לאו ברי עדיף בשילחו ב"ק וע"כ פריך א"כ נימא מגו דחשוד כיון דהשבועה לאו מחשש דמסופק ומצאתי בשעמ"ש כאן פלוגתת קמאי אי בו"ש בזה ברי עדיף ולע"ד צורת השמועה נוטה דלאו ברי עדיף.

ויחלוקו עסמ"ע דרש"י ס"ל בריש ב"מ דכ"א אומר אני ארגתי' דודאי איכא רמאי יהא מונח והקשו עליו משנים אדוקין בשטר דחולקין ונראה ד"ל מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה רק משום סמ"י וזה לא תלינן בודאי גזלן כמ"ש תוס' בפ"ק ד"ו שם וע"כ משום דרחוק הוא וא"כ בכ"א אומר אני ארגתי' דודאי אחד משקר איך נשביע גם שניהם ובשולחני וחנוני דא"א לומר יהא מונח כדאיתא בפ"ק דב"מ שם דף ג' ההכרח לסמוך אספק מ"י גם באחד ודאי משקר וזה שדייק רש"י שם דף ב' דוקא במו"מ יחלוקו בשבועה אבל באגרתיה דחד ודאי רמאי אין לנו לסמוך על שמא סמ"י כיון דאפשר שיתא מונח ולחלוק בלא שבועה א"א דכל אחד יתקוף אבל בשטר די"ל אשתמוטי דזה קרוב דהא אפילו הוחזק כפרן בעדים לא נפסל דתלינן באשתמוטי וכ"ש דא"ש לי"א דלעיל סימן ס"ה סט"ו בש"ך ס"ק מ"ב דבשטר חולקין בלא שבועה דלא תקנה אלא משום שלא יהא כ"א הולך ותוקף בטלית של חבירו לפיכך לא תקנוה אלא בדבר דשכיח ולא בשטרות דלא שכיח.

ויחלוקו בתוס' רפ"ק דב"מ ד"ה ויחלוקו כתבו דל"ד להך דמנה שלישי דקי"ל יהא מונח דהתם א"א לחלוקה להיות אמת דאין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא מופקד ביד חבירו ובתומים הביא תירץ רא"ש דקודם שנודע מחלוקתן ידוע לנפקד שאינו של שניהם והקשה על הרא"ש מלקמן סימן רכ"ב במקח שישנו ביד המוכר וקיבל מעות מחד מדעתו ומחד בע"כ יחלוקו אף דידוע למוכר לפני מחלקותם שאינו של שניהם ואם דעת הרא"ש לחלק דבמו"מ יכול להיות החלוקה אמת כמ"ש תוס' ל"צ לסברא חדשה שלא נזכר בדברי תוס' וקצו"ח כתב דקושיא זו תקשי נמי לתוס' דכי היכי דבמנה שלישי אין החלוקה אמת כיון שאין דרך שיקנה לחבירו החצי שהוא ביד נפקד ה"נ במוכר אין דרך להקנות המחצית אחר שהוא ביד המוכר וה"ל ממש דין נפקד עכת"ד ולק"מ דמנה שהוא מטבע דאינה נקנה בחליפין אין דרך להקנותו כיון שהוא ביד חבירו דמעמ"ש צריך הי' הנפקד לדעת ואף דמשכחת באודיתא דאיסור גיורא להסוברים דגם בבריא מהני מ"מ צריך להיות בעדים כמ"ש קצו"ח גופא לעיל סימן מ"ם וא"כ איכא למיקם עלה דמילתא ואין דנין חלוקה כדאיתא בפחז"ה דף ל"ה ובב"מ דף ק"י משא"כ במקח דאפשר הלוקח הקנה לחבירו החצי ע"י ק"ס דל"צ עדים כדאיתא בסימן קצ"ה ומתוס' הללו ראי' דאודיתא בלא עדים ל"מ דאל"כ למה אין דרך להקנות והא תוס' ס"ל דאודיתא קונה בבריא בב"ק ק"ד ע"ב ובב"מ פרק הזהב דף מ"ו בד"ה ונקנינהו.

סעי' ג' קצתה בידו וז"א כולה שלי וכו' עד מקום שידו מגעת נ"ל אפילו מודים דבהדדי הגביהו מ"מ אין חולקין רק מה שחוץ לידם אבל מה שכ"א ידו מגעת נוטל לעצמו דזה קונה בלא הגבהה רק מכח שהוא בידו כמבואר בטור לקמן סימן רס"ט א"כ בשלמא מה שחוץ לידם דקניינם מחמת הגבהה וכיון שביחד הגביהו חולקין אבל במה שבידם קניינם מצד שהוא בידם ומי שיש בידו יותר יטול יותר ועוד בשלמא במה שחוץ לידם דקנין של אחד תלוי בקנין של חבירו דאם חבירו לא יקנה הוי כמונח ע"ג קרקע וכמבואר בפ"ק דב"מ דף חית גבי הגביהו פקח וחרש ובאס"ז שם ובנתיבות סימן ק"ה לכן כ"א רצונו להיות שליח לחבירו להגבי' גם בשביל חבירו כדי שגם הוא יקנה אבל במה שבידו דקנה אף אם לא יקנה חבירו למה יגבי' בשביל חבירו וראי' לזה דהא חולקין משום דהחלוקה יכולה להיות אמת דבהדדי אגבינהו כמבואר בהגמ"ר ואס"ז ריש ב"מ וא"כ כאן דכ"א נוטל עד מקום שידו מגעת וחולקין השאר עכצ"ל דאפילו אגביהו ביחד דינא הכי.

ובשבועה בש"ך סק"ה הוכיח כפוסקים דגם על מה שבידו צריך שבועה דאל"כ מה קמ"ל ר"א ונלע"ד דת"א מ"ה דמצריך המשנה שישבעו דשמא אומר בדדמי כמ"ש הגמ"ר ואם יודה דמספ"ל יהא בו"ש ואף דשניהן מוחזקין כמ"ש הרשב"א וריצב"ש בפ"ק דב"מ בריש הפרק באס"ז שם מ"מ כיון דהוי שלא ברשות ל"מ וכמ"ש הפנ"י ורמב"ן הובא בשעמ"ש דבכאן בו"ש ברי עדיף וע"כ כשאדוק במקצת ונוטלו בלא שבועה דודאי שלו אף דמספקא לן על השאר ומשכחת לה שפיר דכ"א תפס בידו המקצת קודם שהוגבה מה דביני ביני וזכו כ"א במה שבידו והשאר אם הוגבה מכח אחד לבד טרם הגביהו השני זכה לבדו וא"כ אפילו יודה דמספ"ל על הגבהה דביני ביני אם חבירו הגבי' תחלה מ"מ יטול חצי דל"מ ברש כיון דתפוס ברשות בכל הטלית ע"י מה שיש לו חלק בודאי במה שבידו וממילא תפוס בכל הטלית וכמ"ש בסמ"ע סימן שצ"א ס"ק כ"ד דאי תפס קצת מדינא הוי תפיסה ברשות גם על היותר שמסופק לכן קמ"ל ר"א דעל השאר ישבעו כדי שלא יהא כ"א הולך ותוקף ומשום סמ"י.

סעי' ו' בהג"ה עדים שהוא שלו ל"מ לו דהודאת בע"ד כמ"ע טור בשם הרא"ש וכתב טו"ז דתמוה דר"ז בעי לה ולא איפשטא א"כ כשיש עדים אלא שאתה רוצה לפסלן מכח הודאה נימא שאין כאן הודאה ועדים אומרים אמת דאפילו בעדים עצמן היכא שאפשר לומר שהם מוכחשים או מתורצים מיישבים דבריתם כל מה דאפשר ויותר תמוה דר"נ בעי למפשט מברייתא דקתני הממע"ה הרי ראי' מהני עכ"ל ונלע"ד כיון די"ל מדשתק אודי לו א"כ אף דיש עדים ששלו הי' חברו קנה בקנין אודיתא ואין מכחישין העדים כלל ע"כ לית לו סיוע מהעדים דאמת עם העדים רק במתנה נתן לו באודיתא אך כבר כתבתי לעיל סימן קכ"ו דקנין אודיתא ל"מ רק בדבר דמהני קנין הועיל הודאתו כאלו הקנה אבל בדבר שא"י להקנות ל"מ אודיתא כשיש לו עדים דשלו הוא וכ"כ קצו"ח סימן קצ"ד והנה בשעה שתקפה האחר ממנו ושתק אין הוכחה משתיקתו שהודה עד שהוציאה לגמרי מידו ושתק וכמ"ש רשב"א באס"ז בב"מ שם דשתק אחר שהוציאו מידו לגמרי וטרם יצא מב"ד צווח וא"כ כשעודו בידו ליכא הוכחה שהודה אף דחזינן אח"כ דשתק מ"מ בשעה שהיתה בידו הוי דברים שבלב ול"ה דברים וכמ"ש תוס' בר"פ השולח בד"ה מ"ד ואחר שכבר גזלה חברו ל"מ קנין אודיתא דאינו ברשותו דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו ואפילו ירצה להקנותו לגזלן עצמו א"י לע"ד הש"י שהביא ב"ש בסימן כ"ח ס"ה ס"ק ט"ו ומחילה לא מהני בחפץ בעין כדלקמן סימן רמ"א אך אם יאוש קונה לגבי הגזלן גם אודיתא מועיל בהקנהו ביאוש והרא"ש במרובה פסק כרבה דיאוש כדי קנה עכ"פ מדרבנן לכן ל"מ עדים ואף דמ"מ צריך להחזיר דמיו בנתייאש מ"מ הוי רק כחוב ומהני מחילה ממילא אהני נמי אודיתא אמנם לר"ז דס"ל במרובה דיאוש ל"ק שפיר רצה לפשוט דאם תקפה הוי הודאה וראי' מהני וראיתי בתרומת הכרי בשנ"ג דגם להרא"ש אחר יאוש צריך להחזיר דהוי ספ"ד אי יאוש קונה ולרא"ש ל"מ תפיסה דמוקמינן בחמ"ק עיי"ש אבל ברא"ש במרובה לא כתב דצריך להחזירו וכן מוכרח דאם צריך להחזיר גם בקידושין לא הוי לן להחמיר כיון דמוציאין מידו חשוב כודאי אינו שלו וכן משמע בקיצור פסקי הרא"ש ונראה דל"ל בזה חמ"ק לנגזל כיון דנתייאש ואם בא אחר ואכלו פטור וכן אם מכרו או נתנו הגזלן לאחר מהני הרי דיצאה מחזקת הנגזל רק הגזלן כיון דבאיסור בא לידו א"י לזכות בו אבל לכאורה בלא"ה יל"ד כיון דרק ספק הודאה הוא דלא נפשטה הבעיא דר"ז בשתק ולסוף צווח ואם באו אח"כ עדים אזלה טענת ברי של התופס דהוא מצאה רק מכח ספק אודיתא באנו ובזה התופס ג"כ מסופק ול"מ תפיסה בטענת שמא לשיטת הרא"ש בסוגיא דת"כ דמוקמינן בחמ"ק לכן נראה כיון דשתיקתו תחלה הי' לפנינו הודאה כמאה עדים יצא מיד מחמ"ק וכשנולד הספק אח"כ ע"י שצווח ובאו עדים תו ליכא חמ"ק כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן ודל וריב"ב פירש דלא אמרינן בכל הני אוקמה אחזקה לפי שהשנים שמוציאים אותו מחזקתו של היתר הם מעידים תחלה ומיד שהעידו יצא מחזקתו ותו לא אמרינן אוקמוה אחזקה ע"כ ולפ"ז א"ש אפילו נימא דביאוש לבד צריך להחזיר גם להרא"ש משום דתפיסה ל"מ בספק ומוקמונין בחמ"ק הכא דאזלה חמ"ק טרם שצווח ובאו העדים מקני האודיתא דשמא יאוש קונה לכן אף דרמ"א לא הביא בסימן שנ"ג דעת הרא"ש וכן בטור משמע שם דרק לענין קידושין חשש להחמיר שפיר הביאו כאן דעת הרא"ש.

ומה שהקשה הטו"ז ממ"ש הרא"ש בתשובה סימן קכ"ז דגם במודה י"ל טעיתי כשמביא עדים דאינו חייב י"ל חדא דכאן אינו טוען טעיתי ועוד במודה שחייב י"ל שמא באמת טעה ואין להוציא מידו מספק אבל כאן השני מוחזק

ועוד נראה דאין ראי' משתיקתו שהקנה לחבירו רק שסילק עצמו ולא רצה לערער עוד לכן שתק והוי יאוש ואף דבב"ב דף מ"ד אמרינן מדמי מי מיאש כאן דשתק ראי' דאודי ונתייאש גם מדמי הודה דאל"כ הוי צווח מיד דגזלה הוא רק מתייאש ור"ר פשיט שפיר לר"ז דס"ל יאוש ל"ק מה מבעיא לו או דר"נ נמי ס"ד דע"כ מוכח נמי דיאוש ל"ק ולמסקנא דאינו מוכח משם הדר רא"ש לכללן דיאוש קונה כרבה ולפ"ז א"ש אף אי נימא דנגזל יכול להקנות לגזלן.

סעי' ז' יחלוקו כבתחלה הגמ"ר דב"מ כתב דאפילו לפי סברא זו אם הקדישה הראשון קודם שתקפה ממנו הוי הקדש ותו לא פקע ממנו אף אם תקפה מידו השני עכ"ל סמ"ע ובנתיבות הקשה מה"ת יהא כח הקדש אלים מכח תוקף הראשון ובגמרא פ"ק דב"מ ד"ו את"ל תקפה א"מ מידו הקדישה מהו וק"ל הלא אפילו אם תקפה אין מוציאין דהוי ספק הודאה וחבירו טוען ברי ומוחזק אבל הקדישה אין הגזבר מוחזק ואף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו בודאי הקדש אבל כאן דנין שמא לא חל ההקדש וליכא מסירה ובשכ"מ שהקדיש קי"ל אם עמד חוזר אף דהוה בעיא בש"ס והר"ן כתב בפ"ק דב"מ שם דהבעיא אי תקפה ושתק תחלה אי ודאי לאו הודאה הוא דסבר הא חזי רבנן או שמא הוי הודאת ספק ונראה כיון דבשעה ששתק טרם שצווח החזקנו להודאה והקדשו הקדש רק כשצווח אח"כ נולד ספק על למפרע ותו ליכא חזקת מ"ק לזה ששתק תחלה וכמ"ש לעיל בשם ריב"ב וע"כ בשלמא בשכ"מ שהקדיש הספק בשעת הקדש אם מתכוין להחליט ההקדש אף אם יעמד חי ואוקים בחמ"ק וחזקה דמעיקרא מהני גם בספק איסור ככל חזקות דמעיקרא משא"כ הכא חזקה דמעיקרא כבר ליתא ולענין הקדש הוי ספק איסור תורה ומה שהשני תופס זה ל"ה חזקה המבררת רק אין מוציאין מהתופס וכמ"ש בנתיבות סימן ע"ה ס"ה סק"ד בשם תוס' וא"כ ל"מ רק לענין הדיוט בממון ולא לענין איסור דספקא דאורייתא לחומרא לכן ה"נ כשחזר ותקפה יחלוקו כבתחלה לרמב"ם וסייעתי' דתפיסה מהני אף דלאידך יש חמ"ק והוא ספק משא"כ לענין הקדש צריך דוקא חזקה דמעיקרא לברר שלא יחשב ספק.

הג"ה וי"א וכו' ז"ד הראב"ד וכתב הה"מ אין טעם וריח לדברי הראב"ד כי מחמת ספק בעיא דלא איפשטא א"מ אבל כי תקפה הרי מוחזק ע"כ ונלע"ד דתוס' ברפ"ק דב"מ בזה טוען כולה שלי וזה אומר חצי' שלי זה ישבע ויטול ב"ח הקשו דהא בפרק החולץ בספק ויבם בנכסי סבא כיון דיש לו ודאי חצי הוי כמוחזק בכולו ואין הספק מוציא ממנו וה"נ זה שטוען כולה שלי ודאי יש לו חלק ואידך רק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ונראה לפמ"ש הרמב"ן אהא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן שפרע במגו דמזויף והלא הוי נגד חזקה דשטרך בידי מה בעי ותירץ דהפה שאסר התיר דאי לא הודה שכתבו ליכא חזקה וכ"כ לעיל סימן פ"ב בשם הר"ר יונה לכן ה"נ דלולא הודה זה שאומר חצי שלי ל"ה השני חשוב ודאי לכן מוציא מידי ודאי ואח"כ מצאתי כן בהגמ"ר פ"ק דב"מ וא"כ כאן דמה דתפס כשבאו לב"ד אנן סהדי דדידי' כמבואר בפ"ק דב"מ דף ד' ושני דשתק ולבסוף צווח יש לנו בו ספק אי הודה ול"ל מגו דצווח מעיקרא דהוי מגו למפרע דלא רצה לשקר אז וא"כ הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי אף כי תקפה אח"כ.

סעי' ח' שכרתיו לו בפני פו"פ נאמן כתב בשעמ"ש דצ"ל דמיירי שא"ל ג"כ אל תחזירהו לי רק בעדים דאל"כ אכתי שייך למימר עד השתא חשדת לו בגזלן והשתא אוגרת לו בלא סהדי דהא י"ל החזרתיו וקשה דמ"מ יכול לומר החזרתיו במגו דנאנסו ועוד די"ל נאנסו עכ"ל ומסתימת הפוסקים לא משמע דא"ל שלא יחזירהו בלא עדים ונראה כיון דנתרצה לפני עדים לשכרו ממנו הרי הודה לו שאינו שלו דהברירה ביד זה שלא להשכירו ולהביא העדים שהודה לפניהם וכיון דראה ששב והודה תו לא חשד אותו ואוגרה לו משא"כ כשהשכירו שלא בפני עדים ליכא ראי' דשב דבלא"ה בינם לבין עצמם יודעים האמת ויכול להכחישו ול"ל גם כשהודה לפני עדים י"ל משטה הייתי בך כדי שתשכירו לי ואוכל לומר נאנסו או החזרתיו כיון שהברירה בידו לחזור ולא להשכירו ולהביא העדים שהודה ולומר כשם שהשטתה בי השטתי בך א"י לומר כיון דזה תפוס בהחצי א"י לומר משטה כדלעיל סימן פ"א ס"ד.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה