אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן קכו

סימן קכה

סעי' א' מנה ביד שמעון ראובן הי' גושה בשמעון מנה והלך שמעון לשותפו לוי שיש בידו נכסי השותפות והמחהו לראובן שיתן לוי לראובן המנה והי' במעמ"ש עיין שו"ת נאמן שמואל סימן פ"ז וכו' בשותף שאינו חייב לו כלל עד חלוקת השותפות דאפשר יפסידו הכל ולא יבא לידי חיוב לית בו דינא דמעמ"ש ויכולים שניהם לחזור וכן משמע במהרשד"ם חחו"מ סכ"ו שוב נדפס ספר זל"א וכו' ולא זכר מהרשד"ם עכ"ל ד"ג כנ"ט ס"א ואחת תחזה בש"ך כאן ססק"א דהביא דברי מהרשד"ם דשמעון קיבל במעמ"ש לשלם לראובן בעד לוי מסחורה של לוי שבידו אחר שיקבל ממנו פרעון חובו שחייב לו לוי דעסק דכיון דאפשר שתזלזל הסחורה ולא יעלה לסכים חוב שמעון לאו מנה לי בידך הוא ול"ה כלום וכתב הש"ך דמיירי שלא היתה הסחורה שוה בבירור בשעת מעמ"ש כדי חוב שניהם רק הי' הדבר ספק אבל אם היתה שוה אז כדי חוב שניהם קנה מדין מעמ"ש אף שאפשר שתזלזל אח"כ עכ"ל וא"כ ה"נ בשותפים כיון דבשעה שהמחהו ברור שיש לו אצלו חל המעמ"ש אף דאפשר שתזלזל אח"כ ועוד בנידון מהרשד"ם אם תזלזל אפשר לא יהא יותר מחוב שמעון כלל אבל בשותפים גם כשתזלזל הסחורה מ"מ החצי מגיע לו וחל המע"ש על זה עיין בסמוך ס"ג.

בין מלוה עש"ך סק"ב דגם מלוה בשטר ונשאר השטר ביד הממחה קנה גוף החוב במעמ"ש כמבואר לעיל סימן ס"ו סי"ט ובשו"ת מהרמ"א ס"ה וצ"ע לפמ"ש הר"ן בפ"ק דגיטין דמעמד שלשתן ל"ש רק בדבר שגופו ממון במגו דמצי זכי לנפשו זכי לאחריני עיי"ש וא"כ הא בירושלמי פ"ק דגיטין יש פלוגתא במחל שטר ולא מסר לו השטר אם א"י לחזור והביאו בעל העיטור ובש"ך לקמן סימן רמ"א כתב דהוי ספ"ד א"כ הלוה לא מצי זכי לנפשו בלא קנין ול"ל מגו ונראה לפמ"ש בנוב"ת סל"ב והובא לעיל בסימן י"ב בפ"ת ס"ק י"ד שאם אמר בלשון מתנה ודאי א"צ קנין דאפילו נימא דנכסי לוה כאלו הם של מלוה מ"מ לא עדיף להמפקיד אצל חבירו שאם נתן לו הפקדון במתנה א"צ שום קנין בשלמא במחילה כיון דל"מ בפקדון לשון מחילה ה"נ ל"מ עיי"ש וא"כ כאן שאינו אומר לשון מחילה י"ל מגו דמצי זכי לנפשי' ולפ"ז בחוב שיש עלי' משכון ולא מסר הממחה המשכון להזוכה ולא להנמחה דלא שנא בין לשון מתנה ללשון מחילה כיון דמוחזק המלוה במשכון ל"מ מהנה בלא קנין וא"כ תליא בשתי דעות דלקמן סימן רמ"א ס"ב וההרכ"י לעיל סימן י"ב הביא מהר"ן וריטב"א ועיטור דבחוב שיש עליו משכון ל"מ מחילה בלא קנין כשלא החזיר המשכון ול"ל כיון דמצי זכי לנפשו ע"י קנין זכי לחברו בדיבור כיון דמעמ"ש הלכתא בל"ט הבו דלא לוסיף ומסתיין לומר מגו דמצי זכי לנפשו בדיבור זוכה לחבירו בדיבור וכ"מ מנתיבות לעיל סימן ס"ו ס"כ דלא אמרינן מגו דמצי זכי לנפשו באופן אחר יזכה עתה לחבירו שלא על אותו אופן.

סעי' ג' על מנה שיש לו כתב בד"ג כלל נ"ט ס"ה אם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואין לראובן ביד שמעון רק חמשים אם קנה לוי עכ"פ החמשים עיין בשעמ"ש סימן קכ"ו סק"ו שנסתפק בזה ודעתו נוטה שלא קנה עכ"ל והמעיין שם יראה דחזר בו השעמ"ש אחרי רואו בש"ע סח"י דמבואר דקנה החמשים ולכן סיים לעיין בסח"י וכן מוכח מדברי שעמ"ש גופא בסימן קי"א סק"ד שהביא הד"ג בכלל זה ס"ו ואף דמכ"ז מוכח רק דלא נימא כיון דבטל קצה בטל כולו ועדיין י"ל כיון דעל חמשים ודאי כונתו שילוהו ה"נ כל המנה מ"מ כיון דסתמא כיון שיש לו אצלו אין כונתו שילוהו אין לסתור הסתמא מחמת חצי השני כדלקמן סימן רמ"ו ס"ה דחצי מהנה וחצי אפטרופס.

סעי' ד' אמר לו סתם כתב בש"ך דאם מפרש שיתן לו מעות משלו ויהא הפקדון בידו למשכון לא קנה ושעמ"ש השיגו כיון שמבואר לעיל סימן ל"ט סי"ז דמי שהבטיח לחבירו להלוות לו על משכון והחזיק במשכון מחויב להלווה וה"נ כיון שהפקדון בידו קנהו למשכון כיון שהוא ברשותו וא"כ מחויב להלווה לראובן והר כמו שיש לראובן מעות ביד הנפקד רוכל להקנותו במעמ"ש ללוי עכת"ד ויותר הל"ל דאפילו שלא במעמ"ש מחויב להלווה ללוי מדין עבד כנעני עיין לקמן סימן ק"צ ס"ד ועיין קצו"ח לקמן סימן קפ"ט ס"א וקצו"ח לעיל סימן ל"ט סי"ז אמנם אינו דומה להך דסימן ל"ט שנתן לו עכשיו המשכון קנהו מיד כיון שלא אמר בפירוש שלא יקנהו עד שיתן לו המעות וגם לא אמר בלשון אם תתן לי המעות אבל כאן דאמר שיתן לו מעות ויתא הפקדון בידו למשכון מהיכי תיתי נימא דהקנתו למשכון לפני נתינת הדמים כיון שלא עשה שום מעשה עתה ואדרבה אמר קודם שיתן לו מעות טרם שאמר ויהא הפקדון בידו למשכון ובשעמ"ש גופא לקמן סימן שי"ז כתב באמר השוכר למשכיר החזיר לי מעותי יכול לחזור אף דמסתלק בדיבור מ"מ כאן לא סילק עצמו עד שיחזיר המעות עיי"ש והקשי לדידי' למה בנתן לו משכון כדי שילותו ליתא בחזרה נימא נמי דהוי כתנאי אם ילוהו אז יקנה המשכון אע"כ כיון שהחזיקו עתה בנתינת המשכון נהי דהוי כתנאי ע"מ שילוהו מ"מ הוי כע"מ דכמעכשיו דמי משא"כ כשלא עשה שום מעשה חדש עתה מהיכי תיתי נימא דסילק עצמו מיד או הקנה מיד.

ויצא לנו כשאמר ראובן לשמעון הילך משכון ותלוה ללוי מנה ולוי רוצה ללות אף שלא הי' במעמ"ש מחויב להלוות ללוי לדעת רמ"א דלעיל סימן ל"ט סי"ז דגם במשכון במטלטלין א"י לחזור.

סעי' ח' ואם קנה מיד מי שהמעות בידו וכתב יש"ש בגיטין פ"ק ס"ל ז"ל וצ"ע מאד דלמאי מהני האי קנין ס"ס הנותן יכול לחזור בו שהרי לא קנו מידו ר"ל מאחר שזה קיבל עליו בקנין ליתן לזה אז לא יוכל הוא לחזור עליו כדי שישלם לו פעם שנית שהרי הוא נתחייב מכח גרמא שצוה לו לקנות עכ"ל משמע דאם הנותן לא צוה לקנות אף שצוה לו ליתן יכול לחזור דמ"ל למה הי' לך לקנות כיון שלא ליויתך וכתב השעמ"ש דמסתימת הפוסקים לא משמע כן וקושיתו לק"מ דכיון דאם נתן המעות א"י לחזור כמבואר בס"ב א"כ מה חילוק אם נתן או קנה מידו בתורת הודאה שחייב להמקבל המעות כיון דהוא קנין מעליא הוי כאלו כבר נתן לו ושוב אין הנותן יכול לתבוע לו כיון שעשה שליחותו והוי כעשה ציוי המשלח ששלחו למכור קרקע באחד מדרבי הקנאות וא"צ קנין מהמשלח עכת"ד ולע"ד דבשלמא בשלחו למכור או ליקח כיון דאיהו מצי למיעבד מצי לעשות שליח משא"כ כאן דהמלוה לא יכול לחייב את הלוה ליתן להמקבל אף שיקנה מיד המלוה ויודה כמבואר בדברי רמ"ה דמלוה להוצאה נתנה והודאתו ל"מ לחייב הלוה להשתעבד להמקבל דשמא אינו נוח לו דאפילו להרמ"ה דס"ל מעמ"ש מהני בע"כ של לוה היינו דכך תקנו במעמ"ש אבל שלא במעמ"ש לא מהני הודאתו לחייב את הלוה לאחר ועש"ך ונתיבות לעיל סימן סמך ס"ח א"כ גם שציוה ללות להודות בקנין להמקבל ל"ל שליח כמותו כיון דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ואף דמרצון הלוה יכול המלוה להודות שהמעות שביד הלוה הוא של המקבל היינו כשיודה גם לוה אזי יחויב לוה בהודאות עצמו אבל הודאות מלוה וקניינו לא מחייב ללוה כלום א"כ עכצ"ל משום גרמי ופשוט אם לא ציוהו רק ליתן ולא א"ל לקנות למה הי' לו, לקנות דנהי דציוהו ליתן מ"מ הי' בידו לחזור עד שיתן ואפשר אין רצונו שיגמור עד שיתן וכמו במכר ונתן קרקע או מטלטלין ואפילו לקח מעות מה משך והחזיק שלא בפני המוכר לאמו כדלקמן קצ"ב ובירושלמי ר"פ הזהב ה"ב והביאו רא"ש ר"פ אעפ"י דאמר רב לשמשי' אימת דאומר לך ההן מהנה לבר נש אי עתיר הוא אימלך בי תניינות וא"כ אפילו נימא דמדינא א"ל להמלך כמ"ש הרא"ש שם מ"מ ה"ט כיון דהנותן לא אמר לו שחזר מוקמינן לו אחזקתו שלא חזר אבל כשאמר לו תן אפשר עדיין יחזור דלשמא ימות חיישינן שיתבטל החזקה אח"כ וכ"ש דחזינן שחזר קודם שנתן ולולא הקנין לא הי' צריך ליתן לכן דוקא שציוהו לקנות ועב"ח לעיל סימן קכ"ה ס"ו תביא מתרין ומרדכי דלפיכך במתנה הולך לאו כזכי כיון דבחנם נותן לו אין דעתו שיצא מכחו עד שיגיע ליד המקבל.

וביש"ש שם הקשה למה לא יודה הנותן שהממון שישנו ביד הנפקד הוא ממון של פלוני כדאשכחן גבי איסור גיורא ולע"ד גם הרמ"ה הוכרח לאודיתא דלוה רק בחוב ולא בפקדון וכמו דאמר דקנין של מלוה ל"מ ה"נ אודיתא חדא משום שאינו ברשותו להקנות גם באודיתא א"י להקנות כמ"ש בקצו"ח סימן קצ"ד בטעמו של בעל העיטור דכתב דחוב א"י להקנות על ידי אודיתא ועוד אפילו יועיל היינו כשישלם הלוה למלוה יוכרח המלוה ליתנו להמקבל כיון שהודה שזה ממעות המקבל אבל לחייב ולשעבד אה הלוה להמקבל ל"מ דהר חוב דאינו רוצה להיות עבד לזה וכאן מיירי שיחויב הלוה כמו ע"י מעמ"ש ואם הלוה מודה ג"כ א"ל להודאות מלוה ולכן גם היש"ש לא הקשה רק מפקדון שיודה הנותן אך מה דמשמע מהיש"ש דגם בפקדון הוצרך לבא מכח גרמי צ"ע דבפקדון י"ל מתורה שליחות רק במלוה ל"ל מתורת שליחות ועיין בש"ה מהר"ח א"ז סימן נ"ג נראה כמ"ש ולפ"ז במלוה אומר א"י אם צויתי לך להתחייב להמקבל הוי א"י אם נתחייבתי משא"כ בפקדון דמהני בתורת שליחות א"כ הנפקד שטוען ברי צוית לי להודות להמקבל ונפרעת ומפקיד א"י הוי א"י אם נתפרעתי דפטור הנפקד אף בשטר משא"כ במלוה בשטר עיין קצו"ח ונתיבות סימן נ"ט או כשתפס המלוה מעות עיין גאון צבי סימן ע"ב סכ"ז או משכון עיין קצו"ח שם ס"ק כ"ח ובסעי ל"ב ס"ק ל"ג.

סעי' ט' לחזור בד"ג כלל ס"ו סט"ו ז"ל ראובן הי' חייב לשמעון ונתן לו לפרעון חובו שט"ח בכומ"ס או ממרם שנקנה במסירה לבד ועתה שמעון א"י לגבות החוב ורוצה לחזור עיין בשעמ"ש סימן קכ"ו סק"י שצידד בזה וסיים בצ"ע ועיין בש"ך סימן ס"ו אמצע ס"ק ס"ח שיש להוכיח קצת מדבריו דא"י לחזור עכ"ל המעיין שם יראה דאין מוכח כלל דאזיל לשיטת הרי"ף דבמעו"ש אינו יכול למיהדר כמו שהעלה הש"ך כאן ס"ק ל"ח וע"כ כשמסר לו חוב שבשטר במעמד ג' והקנה לו גם השטר בכמו"ס א"י לחזור כיון שהי' גם מעמ"ש אבל בכמו"ס לא מיירי כלל ולשיטת הרא"ש דבמעמ"ש חוזר לא הי' הש"ך צ"ל מאחר שהשטר נשאר ביד ראובן אדעתא דיכול להקנותו אח"כ לשמעון בכומ"ס א"כ מסתמא אדעתא דהכי נסתלק שמעון מראובן ללוי וכו' דבלא"ה נמי יכול לחזור על ראובן כשאר מעמ"ש ודו"ק.

וי"א שיכול לחזור מהרי"ט ח"א סימן קכ"ב כתב דה"ד בחוב שהי' חייב לו מקודם אבל אם ראובן אמר לשמעון תן לי סחורה ואעמידך אצל לוי ב"ח אין שמעון יכול לחזור ולתבוע מראובן דמי הסחורה והקשה השעו"ש מתשובת הרא"ש כלל ס"ט ס"ז בראובן שקנה משמעון תבואה ועשה שמעון שט"ח על ראובן על דמי התבואת וקודם שקנו מידו אמר לשמעון מי יתן לי תבואה זו אמר לו שמעון הרי יודא יתננה לך ובאותו מעמד קבל על עצמו יודא לתת לראובן התבואה ואז קנו מיד ראובן על השט"ח וראובן תבע מיודא התבואה וטען יודא שכשקבל עליו לתת התבואה לא הי' בידו של שמעון כלום והשיב הרא"ש כיון שראובן לא רצה להתחייב באלו המעות עד שיודא א"ל ליתן התבואה ה"ל תן לו ואני נותן לך דהוי קבלן וגובה ממי שירצה משמעון או מיודא עכ"ל הרא"ש הרי אף דיודא נתחייב מ"מ לא נפטר שמעון עיי"ש ולק"מ דהך דתשובות הרא"ש רצה שמעון לקבל עליו ליתן התבואה דהא כשקנה משמעון התבואה ועשה שט"ח לא הי' מדובר כלל שיודא יתן התבואה ואלו לא סירב ראובן ולקנות על השט"ח עד שקיבל עליו יודא והי' נותן השט"ח סתם הי' חוזר על שמעון ככל לוקח שתובע המקח מהמוכר וגם שמעון לא אמר מיודא כלום רק אחר שראובן לא רצה לקנות על השט"ח על סמך ליקח ממנו התבואה ע"כ רצה גובה משמעון דא"י לומר לולא שנתרצית ליקח התבואה מיודא לא הייתי מוכר לך דחזינן דעשה המקח על דעת כן מתחלה ומצידו לא יבצר רק ראובן לא רצה לסמוך עליו ועל דעת ראובן נגמר ולמה יפטור את שמעון לגמרי משא"כ בנידון דמהרי"ט הלוקח אמר להמוכר מתחלת תן לי סחורה ואעמידך אצל לוי ב"ח י"ל מעולם לא רציתי לקבל עלי החוב והאי חילוק מוכח מדברי מהרי"ט גופא שם שדייק כן ממ"ש הרא"ש בשילהי בתרא אתא דאמרינן תן לו ואני חייב דהאי דינא דערבות וקבלנות היינו כשיתבע הלוה מהמלוה שילונו ונכנס הערב עמו בדבר דמשמע דוקא שתבע הלוה מן המלוה שילונו ונכנס הערב עמו בדבר אבל אם מתחלה א"ל הלוני ואמחה אותך אצל בע"ח לא נתחייב הוא כלל עיי"ש הרי אם מתחלה אמר לו הלוני רק מחמת שלא רצה להלוותו נכנס עמו הערב וא"ל תן לו אזי רצה חז"ג ורמ"ג ונידון דתשובת הרא"ש ה"נ כן הוא.

סעי' י' ונמצא הלוה עני כתב קצו"ח דמוכר חובת בע"פ יש להן אונאה דחובת הוי גופן ממון ואישתמוטתי' מ"ש מהרי"ט בח"ב חחו"מ סי"ט דבמכירת חובות ליכא דין אונאה והובא בקיצור בנתיבות בסימן זה סל"ז ולדעות הסוברים דאפילו גם תממרה לא ידע דלוה עני הוי מקח טעות י"ל הטעם עפימ"ש הר"ן בפ"ק דגיטין די"ג דלא תקינו מע"ג רק במידי דזכות והוא רק משום מגו דמצי זכי לנפשו זכי לחברי' וא"כ כשהלוה עני דאינו זכות למלוה הנמחה לא תקנו אמנם למ"ד דוקא כשהממחה ידע וכן משמע לשון הירושלמי משום שעשו ערמה וכבר תמה הרמב"ן הובא בבע"ת שער נ"א סוף ח"ו דלא מצינו שישתנה הדין משום הערמה ולע"ד משום דמעמ"ש הלכתא בלא טעמא לא תקנו לרשיעי דעבדי איסורא דאף בדבר דאין האונאה חוזר מ"מ איסור לאו יש ואף דבשאר קנין דרבנן כגון משיכה לא מצינו זה י"ל כיון דתקנו רבנן הקנין ונהוג כך הוי סטימתא וקונה מד"ת משא"כ בדשלב"ל ל"מ קנין סטימתא ועיין מל"מ פ"ט מזכי' ה"י מ"ש משרת הר"ן סימן ו"ו ולע"ד כאן לא הוי מכר רק או חליפין לרמב"ם דקונין במלוה חשוב כמעות בעין הוי כמחליף מעות במעות דמכר לא הוי רק פרי במטבע ולדידן דאין קנין בהלואה דלאו מידי יהיב ללוה אין כאן לא מכר ולא חליפין רק פרעון ומצד מחילה בטעות אתינן עלה דהממחה לא מקבל מידי רק פורע.

בש"ך ס"ק מ"ג נמצא הלוה עני משמע אעפ"י שגם ראובן לא ידע ואפילו פטרו בפירש הוי מחילה בטעות ולפ"ז צריך ליישב לשון הירושלמי אבל עשו ערמה ונלע"ד לפמ"ש הג"א בפא"נ דמחילה בטעות י"ל דמהני מטעם יאוש וכבר נחלקו אי מהני יאוש בחוב ובנתיבות סימן קס"ג כתב דשיעבוד גופו דמי לקרקע דל"מ יאוש וא"כ כ"ש כאן דלא מייאש מגוף החוב דסמך על המומחה רק מגופו של הממחה נתייאש י"ל לכ"ע ל"מ יאוש דדמי לקרקע ובסוכה ר"פ לולב הגזול הסכימו רש"י ותוס' ורא"ש דהגמרא שם סובר דיאוש ל"מ בקרקע אבל מירושלמי הוכיחו שם דמהני יאוש בקרקע כמבואר בירושלמי פ"ו מכלאים ופ"א דערלה דפריך שם ויש קרקע נגזלת אר' אילא יש יאוש לקרקע ובפ"ז דכלאים מבואר גם בלא נשתקע שם בעלי' עיי"ש בר"ש ובתוס' בב"ב דף מ"ד ד"ה דוקא וע"כ לירושלמי מהני מחילה בטעות מחמת יאוש אף לשעבוד הגוף בלבד דה"נ נתייאש משעבוד גופו של הממחה דאין לו עליו עוד שעבוד ולא בע"ד דידי' הוא ע"כ דוקא בידע הממחה דהוא עני דעבד איסורא וכמ"ש לעיל או מחמת גרמי כיון דבכונה הפסידו וכמוחל חובו או שורף שטרו דחייב מדד"ג וכשלא ידע גם הממחה לא עשה רק ברצון המקבל וי"ל לו כשם שטעית אתה כך טעיתי גם אני וכמ"ש הש"ך לקמן ס"ק ס"ז בכיוצא בזה.

עוי"ל לפמ"ש הרז"ה פרק שור שנגח דו"ה דחוב חשוב ברשות מלוה כשאין הלוה מסרב ומלחמות שם השיגו מפרק כ"ש דף ל"א דאקדיש או זבין מלוה מנכסי לוה וגבאו בחובו אח"כ אינו הקדש או מכור דבע"ח מכאן ולהבא גובה ולדעתי יש לחלק דבדבר מיוחד כיון דמצי לסלוקו בזוזי ולא יגבנו זה ל"ה ברשותו משא"כ החוב בכללו הוי ברשותו כיון דאינו מסרב מלפרעו א"כ ישלם לו קרקע או מעות וכדומה ואח"כ מצאתי בשער מלך פכ"ב ממכירה הביא כן משו"ת מהרי"ק שורש פ"ט והנה כתב המלחמות פרק אלו מציאות דיאוש ל"מ בדבר שברשותו אמנם לירושלמי דיאוש מהני בקרקע אף דאינה נגזלת ה"נ מהני יאוש בדבר שברשתו לכן לירושלמי כשלא הטעהו אף דהוי מחילה בטעות מהני משום יאוש אף דברצונו המחהו וציית דינא כשיוודע משא"כ לדידן ל"מ יאוש כשאינו מסרב מלפרוע אף דעכשיו מחמת טעות אין דעתו לפרעו מ"מ עומד להתגלות ואזי יציית דינא ועמ"ש לעיל ריש סימן קכ"ג.

ולפמ"ש בתומים בסעי' י"ד ס"ק ח"י דאם גרם לו היזק ע"י טעות המזיק וניזק דאם דד"ג קנסא פטור ואם דינא הוא חייב עיי"ש וא"כ הא דעת ירושלמי דגרמי רק מקנסא חייב רק הפוסקים דד"ג דינא הוכיחו מש"ס דילן דס"ל דדינא הוא כמבואר בש"ך לקמן ריש סימן שפ"ו וע"כ ה"נ בירושלמי לא מחייב רק כשעשה ערמה דאל"ה לא קנסינן לו ואף דהוי מחילה בטעות מהני מכח יאוש כמ"ש לעיל משא"כ רמב"ם וטור ומחבר דס"ל דגרמי חייב מדינא כמבואר בש"ך לקמן ריש סימן שפ"ו ה"נ חייב בטעו שניהם ול"ד לדלקמן סימן קכ"ט ס"ב בהג"ה דלכ"ע פטור כשלא א"ל בצווח הוא דשם רק יועצו משא"כ כאן המחילה נעשה על ידו אלא דקשה לפ"ז בדברים שאין בהם אונאה יחויב המאנה מדינא דגרמי ודעת רמב"ן עה"ת פ' בהר אף דידע המאנה פטור בקרקעות וכן נראה מסתימת כה"פ ועכצ"ל כיון דאימעט מאונאה גזה"כ דפטור ולפמ"ש לעיל כאן אינו מוכר ולא אימעט רק מחמת יאוש מהני המחילה בטעות א"כ יש לחייבו מדד"ג דממחה גרם לו אך בתומים סימן קכ"ט ססק"ג כתב דכאן ל"ה גרמי דה"ל בעצמו לחקור כיון דלא א"ל בטוח הוא:

סעי' י"ד אם הנותן מודה כתב הרא"ש אם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל א"י אם טעה א"ל אם חוב הוא אם אין לו נכסים להנותן לא כל כמיני' לחוב למקבל בהודאתו כדאמרינן בפ"ב דכתובות דאין המלוה נאמן לומר שטר אמנה הוא היכא שהוא חב לאחרים ואף אם יש לו נכסים והוא גברא אלמא והשני כח לו יותר לפרע ממנו לא מהימן כיון שיש לו שום הפסד עכ"ל וכ"כ בטוח"מ כאן ותקשה הב"ח אמאי לא מחלקי הטור וש"ע גם בסימן מ"ז לענין מלוה שאמר שטר אמנה בין הוא אלם והש"ך כתב באן ביש לו נכסים דנאמן משום דכופין על מדת סדום כיון דאין הפסד למקבל ואינו בדין לומר כבר נסתלקתי ממך וכתב השעמ"ש דלפ"ד הש"ך אם עכשיו אין לנותן נכסים אף דבשעה שהודה שטעה ה"ל לא מהימן כיון דבכה"ג לאו מדת סדום הוא וכ"כ הש"ך בסימן מ"ז סק"ח גבי שטר אמנה הוא והקשה השעמ"ש מפרק הנזקין גבי ס"ת דאמר מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וא"כ ה"נ כיון דבשעת הודאתו מפסיד לעצמו ולקנוניא ליכא למיחש כשי"ל נכסים ליהמן וכן מבואר בבע"ת בסי"ד ח"ז ובשנ"א ח"ב ראי' זאת מס"ת לענין האומר שטר אמנה הוא דהיכא דמפסיד גם לעצמו אי ליכא חשש קנוניא מהימן אלא דקשיא לפ"ז אמאי אם הנותן גבר אלם לא מהימן מה קנוניא שייך הא יצטרך לחזור ולשלם למקבל וליהמן מתוך שמפסיד לעצמו ועש"ך ס"ק ס"ד עכת"ד ונלע"ד לתרץ קושיות הב"ח והשעמ"ש באופן שיהא כאן במעמ"ש דין הש"ך אמת ואין ראי' מההוא דס"ת ומבע"ת דהנה כתבו רשב"ץ וסמ"ע בסימן רכ"ב והפנ"י ונתיבות סימן ל"א וסימן נ"ו ס"ק ח"י דע"א דאינו נאמן משום דחיישינן דאומר בדדמי וע"כ במקום דדייק מהימן והיכא שהוא בע"ד מדייק כמ"ש מרדכי בפרק הגוזל ובתשובת מיימני לספר משפטים סכ"ד וע"כ במפסיד שכרו דודאי דייק שלא להפסיד שכרו בחכם מהימן כתרי גם נגד חברו אבל כאן דמעיקרא הנותן והנמחה אמרו שיש לו ביד הנמחה ועתה חזרו לומר שטעו אה"ל עתה דייק הממחה שלא יופסד ע"כ מעיקרא הנמחה טעה להפסיד לעצמו ומה חזית דעתה דייקו ומעיקרא טעו אימר איפכא וע"כ ל"ל הך חזקה דבע"ד דייק ממילא לא עדיף מע"א דעלמא דלא מהימן לממון חברו גם היכא דמפסיד גם לעצמו רק כשיש לו נכסים ואינו אלם כיון שאין הפסד למקבל כופין על מדת סדום משא"כ באומר שטר אמנה אף שזה אלם והשני נוח לו מ"מ כיון דליכא חשש קנוניא כשיש למלוה נכסים ומפסיד לעצמו מהימן דודאי דייק שפיר ע"כ לא חלקו בסימן מ"ז בין הוא אלם ודין הש"ך כאן אמה במעמ"ש דאם עתה יש הפסד למקבל אף דבשעה שהודה הנותן ה"ל נכסים לא מהימן.

ובזה י"ל קושית הראשונים על ר"ח ורי"ף ור"ת שכתבו דדוקא אם יש עדים שטעו או הבע"ד מודו אבל בלא"ה א"נ לומר שטעו והקשו דליהמן במגו דפרעתי דכל מגו הוי כעדים ולפמ"ש י"ל דידוע דמגו בדדמי לא אמרינן דאינו רוצה לשקר רק טועה אך סתם בע"ד מידק דייק אבל הכא ל"ל כן דמה"ת לומר עתה דייק ותחלה טעה ויותר מדייק שלא יפסיד מלהרויח א"כ י"ל יותר דמעיקרא דק ועתה טועה וא"נ במגו.

ואפילו יהא דעת רא"ש וטור כמו שהבינם השער משפט מ"מ הרשב"א בחידושיו לגיטין ס"ל דגם בי"ל נכסים לנותן א"נ ותקשי עליו מההיא דס"ת וצ"ל כמ"ש.

אמנם מה שהחליט השעמ"ש וראייתו מבע"ת ללמוד מההיא דס"ת בלאה"נ יש לדחות דז"ל הריטב"א בהנזקין דף נ"ה ודוקא בענין זה מפני שהוא איסור וחזר לדינו דע"א נאמן באיסורין אבל בד"א א"נ להפסיד לחברו מתוך שמפסיד לעצמו שהאומר אני ואתה חייבין לפלוני מנה אעפ"י שנאמן על עצמו א"נ על חברו עכ"ל ואף דבאני ואתם חייבין בלא"ה יש חשש קנוניא מ"מ הריטב"א לא מטעם זה אתי עלה אלא משום דע"א אינו קם לממון ומ"ש שחזר לדינו דע"א דנאמן באיסורין כונתו דלעיל מיני' התם בדף נ"ד ע"ב ד"ה אמר אביי כל שבידו נאמן כתב אבל אינו בידו א"נ אע"ג דע"א נאמן באיסורין בין לטמא בין לטהר ובין לאסור שא"ה שהוא פועל וחזקה נזהר ואינו מקלקל וכיון שכן א"נ דלצעורי' מיכוין אבל כשהדבר בידו מתוך שבידו לטמא ולפגל נאמן דחזר לחזקתו ולדינו דע"א נאמן ולזה כתב בדף נ"ה דמתוך דמפסיד גם לעצמו נסתר חשש לצעורי' מהוכחה דפועל אינו מקלקל וחזר כעד דעלמא דנאמן באיסור אבל בממון דגם עד דעלמא א"נ גם מתוך שמפסיד לעצמו אינו מאמינו דאינו מועיל רק לסלק הוכחה דמיכוין לצעורי' ולפ"ז בממון גם בלאו חשש קנוניא וגם מפסיד לעצמו א"נ וכהרשב"א ואזיל לשיטתו דס"ל ג"כ שם דע"א נאמן לאסור אפילו אתחזיק היתרא ושכנגדו שותק מפני שא"י וזה אינו אומר אתה ידעת וליכא רגל"ד רק בפועל צריך להיות בידו או באשכחי' זימנא קמייתא או שיפסיד שכרו וע"כ י"ל דמתוך דמפסיד שכרו ל"מ רק בפועל מעיד לאסור לסלק ההוכחה דלצעורי' מיכוין מחמת חזקה דזהיר שלא לקלקל ונשאר ממילא כע"א דעלמא דנאמן לאסור ובממון דע"א א"נ ה"נ א"נ אף דמפסיד גם לעצמו והרא"ש לטעמו דס"ל שם דע"א גם כשאינו פועל א"נ לאסור באתחזיק היתרא כשאינו אומר בפניך נעשה והלה שותק דהוה כמודה ורגל"ד הובאו דבריהם בש"ך יו"ד סימן קכ"ז ס"ק ט"ז וא"כ הא דס"ת דנאמן הסופר כשמפסיד שכרו אף דאינו אומר בפניך נעשה ע"כ משום דחשוב כתרי ונאמן גם בממון דלרא"ש באיסור דאתחזיק היתרא כממון הוא וע"כ ס"ל לרא"ש כאן במעמ"ש בי"ל נכסים לנותן נאמן ולפי מה שהעלה הש"ך בירד סימן קכ"ז דעיקר כהרשב"א שם ה"נ כאן עיקר כהרשב"א גם כשיש לו נכסים א"נ ובשבו"י ח"ב סע"א כתב ג"כ דאינו מועיל בממון להאמינו מתוך שמפסיד שכרו והבע"ת בשנ"א ח"ב דדחה דעת דברי המורים שם דל"ד להך דס"ת משום דליכא חשש קנוניא משום דדחי' זאת גם לשיטת רא"ש וסייעתי' וכן בשי"ד ח"ז דהרב אב"ד מסתפק אם היורש נאמן היכא דפסיד גם חלקו כמו בהך דס"ת ודחהו הבע"ת דביורש יש לחוש לקנוניא י"ל ג"כ דספקו של הרב אב"ד מחמת דתלוי בשתי השיטות אי כרא"ש אי כרשב"א וסייעתם ה"נ נסתפק בעצמו לכן דחהו הבע"ת דלכ"ע ל"ד להתם דאין חשש קנוניא ואף דהראב"ד ס"ל כרשב"א כמבואר בהשגות הרי"ף בהנזקין הרי ראב"ד הם דזה הרב אב"ד שהביא בע"ת חמיו של ראב"ד בעל השגות כמ"ש בשה"ג.

חוזר וגובה עש"ך ס"ק ס"ז ועיין נתיבות דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק ונ"ל ראי' לדבריו מתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק האומנין סימן שנ"ט ממ"ש דבעה"ב א"צ לישבע שלא ידע שלא היתה האבן תקועה יפה דאין נשבעין בטענת שמא עיי"ש משמע אם ידע פטור הסרסור דבעה"ב גרם ההיזק שמסרו כך להסרסור ומ"מ אם לא ידע חייב הסרסור ואי"ל אתה גרמה בעצמך שלא דקדקת וכשם שטעית טעיתי גם אני.

סעי' י"ב בסמ"ע וש"ך הביאו תשובות הרא"ש כלל ס"ט ס"ד ותומים ונתיבות הסכימו לפירש הב"ח וצ"ע למה יחויב הסרסור לשלם להסוחר אם הסרסור באמת חייב להשולחני נהי דמעכב השולחני מעות הסוחר בעד מה שחייב לו הסרסור הא קי"ל לקמן סימן קכ"ח דאין לך נתפס על חבירו ויהא חבירו חייב לשלם לו וצ"ל שאני הכא דשולחני תופס כדין דא"י אם לא נתן הסוחר המעות לסרסור לחלוטין כמ"ש הב"ח ואף דסוחר יודע מ"מ כיון דהסרסור ידע בעצמו שחייב להשולחני ובדין יעכב מעות הסוחר ה"ל כאמר לסוחר ערבני ושלם בעדי כיון שלא גילה להסוחר שחייב להשולחני ולא ימחהו אצלו וכמ"ש הט"ז לקמן בסימן קכ"ח כה"ג עיי"ש.

סעי' כ' שליח המקבל ברא"ש פ"ק דגיטין כתב דשליח המקבל מהני במעמ"ש דשליח כמותו לענין זכי' והן הי"א שבכאן והש"ך תמה דלא נמצא חולק ולי צל"ע טובא כיון דמקבל אינו עושה שום מעשה או דיבור רק שומע עם הנמחה מאמר הממחה והרי בשמיעה דהוא ממילא כתב הרא"ש בפירושו לנדרים דף ע"ב דל"ה שליח כמשלח וכן לפמ"ש בתוס' רי"ד בקידושין דל"ש שליח כמותו רק לומר דמעשה שליח כאלו עשהו המשלח אבל מינה שליח להניח תפילין ל"ל שליחו כמותו דגופו של שליח אינו כגוף המשלח והוי כאלו עשה המשלח מעשה הנחת תפילין על גוף השליח וא"כ ה"נ דליכא שום עשי' ודיבור מצד המקבל רק שיהא אצל המחאה הממחה ל"ש בזה שליחות.

ועוד הא כתבו תוס' פרק איזהו נשך דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא דכשנותן הלוה מעות לשלוחו של מלוה על פרעון החוב א"י להיות שלוחו של מלוה רק צריך להיות שלוחו של בעל הממון לזכות במעותיו למלוה וכן מבואר בירושלמי גיטין פרק התקבל דבמתנה אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וא"כ הר כלא עשאו המקבל שליח וא"א לזכות בשביל המקבל עד שיבא המנה לידו עסמ"ע סקנ"ו.

סעי' כ"ב כן אעשה כתב הסמ"ע דקדק המחבר דאמר כן אעשה אעפ"י דלא בעינן רצון המומחה שאני בעכו"ם די"ל אונס תייתי וש"ך הקשה דלאו רישא סיפא דתחלה כתב אפילו אמר בפירש איני רוצה מהני ולבסוף כתב די"ל מחמת אונס שהקתי ולענין דינא צ"ע בשתק כיון דשתיקה כהודאה דמיא הרי הודה ליתן לו ולע"ד כונה הסמ"ע בשלמא באמר כן אעשה א"י לומר אין לעכו"ם אצלי רק מחמת אונס הודתי וקבלתי דדברים שבלב ל"ה דברים לסתור דברי פיו אבל בשתק דלא הודה בפירש רק מכח דשתק אנן סהדי על דברי לבו שהודה מדלא צווח אבל בעכו"ם י"ל מפני אונס שתקתי ותו ליכא אומדנא עכ"פ וא"כ אדרבה ההודאה הוי דברים שבלב ולעיל ס"ז דגם כשאומר אינו רוצה מהני היינו דידוע או מודה דיש לו גבי' רק אינו רוצה להשתעבד להמקבל.

ויש מי שחולק בד"ג כנ"ט סי"א כתב ראובן מכר סחורה לשמעון והותנה ביניהם שיקבל בפרעון הסחורה חוב שי"ל אצל עכו"ם והמחהו אצלו במעמ"ש ואח"כ לא גבה ראובן מעכו"ם ותובע לשמעון עיין בספר בני חיי סימן קכ"ו אות ב' שפסק דשמעון פטור משני טעמים חדא די"ל קי"ל כרי"ף דתקנו מעמ"ש בגוי נמי ועוד גם לר"ת דאין מעמ"ש בגוי בנ"ד יודה שנסתלק שמעון מהחוב כיון דע"ת זה קנה הסחורה ולא נתחייב שמעון לראובן כלום י"ל לולא תנאי זה לא הייתי קונה הסחורה כמבואר במהרי"ט ועיין בדין מכש"ט כס"ו סי"ד מ"ש בשם עדות ביהוסף במכר לו השטר במסירה לבד שחייב לשלם עבור הסחורה שקנה ולמהרי"ט הנ"ל דבריו צל"ע עכ"ל הנה במהרי"ט מבואר דדוקא כשקנה המקבל דהמעמ"ש הי' באופן המועיל רק דמ"מ יש אומרים דיכול לחזור על הממחה ובכה"ג דקנה הסחורה ע"ת זה לכ"ע א"י לחזור על הלוקח אבל א"ל חל הקנין מעמ"ש הוי מקח טעות ואונאה כמבואר בתשובת רא"ש כלל ס"ט ס"ה וא"כ קשה על הבני חיי איך כתב ועוד גם לר"ת וכו' הרי אם מעמ"ש אינו קונה בגוי נם סברת מהרי"ט לא שייכה ומכ"ש דהעדות ביהוסף שפיר קאמר.

תדור לו בש"ת מהר"ח א"ז סרכ"ה השיב בשמעון שה"ל חוב אצל עכו"ם ט' מאות זקוקים ליתן לו בכל שנה רכ"ה זקוקים וביקש ממנו ראובן שיקבל ממנו מאתיים זקוקין וישתתף עמו בכל החוב ונתרצה לו שמעון ואמר להעכו"ם שיכתוב שט"ח בשמו ושם ראובן כי אני רחוק ממך ואני חפץ שיהא ראובן במקומי לקבל הפרעון ולא גלה מהשותפות ורו"ש עשו ביניהם כתב ז"ל בענינו ח"מ באו רו"ש ואמרו לנו הוו עלינו עדים כי אנחנו שנים עשינו חוב בשותפות והלוינו לגוי פלוני כו"כ וכאו"א הלוה חצי הממון זה כמו זה ונתן לנו כתב והשיב דלא זכה ראובן בזה החוב דמעמ"ש בגוי ל"מ כ"ש כאן דגם בישראל לא הי' מהני דלא אמר ללוה תן לו אלא שעשאו לראובן שליח לגבות חובו ואי משום שהודה בכתב לא תהא הודאות פיו יותר גדולה מקנין בטעות דקי"ל דחוזר וגם כאן סבור שחברו קנה חצי חובו ולא קנה והודאה בטעות הוא זו עכת"ד וצל"ע דבשלמא אם הודה שחברו קנה החוב ממנו י"ל דהודאות טעות הוא וכמ"ש הסמ"ע סימן קי"נ סקי"ב ונה"מ בסימן ר"ז סט"ו אבל כאן הודאתו הי' שראובן הלוה חצי הממון לנוי וזה ידע האמת ולא טעה א"כ יועיל כהודאתו דאיסור גיורא.

סעי' כ"ג בש"ך ס"ק ק"ה השיג על מהר"ם אלשיך והעלה דלא שנא קנה במשיכה מטלטלין ל"ש בשאר קנין ונשאר בביתו יש בהן תקנת השוק עיי"ש וכן מבואר בשו"ת בית יוסף בדיני כתובה שאלה וא"ו.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה