ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן צה
סעי' ד' שטר מסרתי לך כתב הב"ח וז"ל לענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש דאמרינן מגו לאפטורי משבועה כ"ש כאן דאומר להד"ם דמעיז כנגדו דנאמן במגו דנאבד דהי' פטור גם מהיסת וכ"פ כאן בש"ע ס"ד ומה שפסק בסימן ס"ו דנשבע היסת בשטרות אינו אלא במודה במקצת וע"א מיהא כאן בריש הסימן וכן בסימן ש"א משמע דגם בכ"ה נשבע היסת והש"ך בס"ק י"ז כתב עליו דאין דבריו נכונים דפשיטא דאין כונת המחבר משום מגו דהא פסק לעיל סימן צ"ג ס"ב ובר"ס רצ"ו דמגו לאפטורי משבועה ל"א וגם מ"ש דהא דבס"ס ס"ו אינו אלא במב"מ וע"א ל"נ דמה בכך ס"ס איכא מגו וגם פסק הלכה שלו אינו מחוור דנראה דאפילו למ"ד דאמרינן מגו לאפטורי משבועה היינו להפטר מש"ח אבל בהיסת ל"פ וכ"כ הריטב"א אם טוען החזרתי חייב היסת אף די"ל מגו דנאנסו עכת"ד וי"ל לפמ"ש בתשובת מיימני לספר משפטים סל"ז שאם נראה לדיינין מתוך הענין דטענת התובע שקר ורוצה לחייב לנתבע שבועה בחנם כך אנו דנין כיון דליכא דררא דממונא אפילו לל"ק דר"נ מחייב אתרע לו חזקה ופטור והוא בש"ע לעיל סימן פ"ז סל"ה דאם נראה לדיין שהטענה גרוע אין משביעין היסת במקום דליכא דררא דממונא עכ"ל וכיון דהקילו בהיסת במקום דליכא דררא דממונא היכא דנראה דטענת הנתבע יותר אמת ה"נ כשיש לו מגו דמגו דאורייתא ועדיף מאומדנא של תביעת עני לעשיר ע"כ גם לפוסקים דמגו לאפטורי משבועה ל"א דינא שיועיל בהיסת כשאין דררא דממונא כיון דסברא דנתבע אומר אמת מחמת המגו ואין סתירה מהריטב"א דבהחזרתי מחייב היסת כיון דאיכא דד"מ וגם מה שמחלק הב"ח דבמב"מ וע"א חייב נכון דבמב"מ הוי דררא דממונא כמ"ש תוס' וראשונים גבי ההוא רעיא דפ"ק דב"מ משום דאכיל תרי הוי דררא דממונא על כל התביעה וכ"כ להדיא הר"ן בס"פ שה"ד בסוגיא דמלוה על המשכון בשם הרשב"א דמודה במקצת הוי דררא דממונא ובע"א ודאי רגל"ד שטענת תובע אמת ודעת כ"פ דמגו ל"מ נגד ע"א עש"ך ואחרונים בסימן פ"ב ולפמ"ש בלא"ה שפיר קאמר הש"ע דנשבעין היסת בעבדים ושטרות וקרקעות דביש דררא דממונא גם בכ"ה חייב היסת בשטרות ובעבדים וקרקעות נשבעין בכל ענין דליכא מגו לכן סתם ולא פירוש דגם בקרקע לאו בכל אנפי נשבעין היסת כמבואר ריש סימן ק"ם ולא נחית כאן לפרש כל החילוקים רק קמ"ל דיש היסת גם באלו ומיושב ג"כ קושית התומים ללישנא דר"ג לא תיקן היסת רק בפרעתי להימן במגו דלהד"ם דבאמת בפרעתי ל"מ מגו כיון דיש דררא דממונא.
והנה בשעמ"ש לקמן סימן קמ"ו סכ"ה הביא דברי הה"מ פי"ד מטוען עמ"ש שם הרמב"ם טען זה הישראלי הבא מחמת עכו"ם בפני לקחה העכו"ם שמכר לי מזה המערער עלי הר"ז נאמן וישבע היסת מתוך שי"ל אני לקחתי' ממך והרי אכלתי' שני חזקה וכתב ע"ז הה"מ כתב רבינו וישבע היסת כשטתו שאעפ"י שהחזינן נשבע וכבר כתבתי שי"א שאין לאחר חזקה כלום וא"ל לישבע עכ"ל וכתב השע"מ ויש לתמוה טובא חדא איך כתב בפשיטות דלהי"א אין צריך שבועה משום מגו דלקוחה ממך הא דעת הרמב"ם בפ"ב משכירות דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ואף דהה"מ כתב שם דעת החולקים ג"כ מ"מ לא הכריע וע"ק דלענין היסת לכ"ע ל"א מגו כדמוכח מרמב"ם פט"ו מטוען שכתב בפשיטות שחייב היסת בהוציא שטר מקוים על הקרקע וטען המערער שהוא מזויף והודה לוקח רק טוען שהי' לו שטר מקוים ואבדו אף די"ל מגו חייב היסת עכ"ל ולפמ"ש א"ש דשאני היכא דליכא דררא דממונא אלא דקרקע ביון שהוא בחמ"ק חשוב דררא דממונא כלויתי ופרעתי משום חזקת חיוב וכדעת הב"ח בריש סימן ק"ם הביאו בשעמ"ש שם אלא דה"ד בלא החזיק שני חזקה אבל בהחזיק אדרבה יש לזה חזקה שהוא שלו והרי דעת הרשב"א שהוא הי"א שהביא הה"מ דאין לאחר שני חזקה היסת ומבואר בתשובת רשב"א הובא באחרונים סימן ק"ם משום דחזקה כשמה שהוא בחזקת סלו וממילא אין למערער דררא דממונא כיון שהוא בחזקת המחזיק וע"כ כשטוען לקחתי מעכו"ם שלקחה ממך נאמן במגו דלקחה בעצמו מהמערער ופטור מהיסת כיון דליכא דררא דממונא וההיא דפט"ו ובחו"מ סימן קמ"ו דמיירי בלא החזיק שני חזקה רק בא לזכות מכח שטר שהי' לו ואבדו ובמגו דשטר זה אינו מזויף וכמ"ש בסמ"ע וש"ך ע"כ כיון דלפני ג"ש אין ללוקח חזקה יש למערער חמ"ק ויש דררא דממונא ול"מ מגו לאפטורי משבועה לשיטת הרמב"ם ככל שאר שבועות ובזה דעת הה"מ דלא כב"ח דלב"ח גם אחר שני חזקה חשוב דררא דממונא אלא דהב"ח כתב דבריו לפרש דברי המחבר דלקמן סימן ק"ם דמחויב שבועה בלקחתי' ממך והחזיק שני חזקה ולא ס"ל כרשב"א דחזקה כשמה שהיא בחזקת שלו אבל הה"מ הרי כתב דבריו מפורש לדעת הי"א שהוא הרשב"א דבהחזיק ג"ש ואומר לקחתי' ממך פטור מהיסת דחזקה כשמה שהוא בחזקת שלו וממילא ע"כ ס"ל דליכא דררא דממונא ועדיף מלהד"ם בהלואה דקי"ל כל"ק דר"נ דחייב היסת וע"כ גם כשטוען לקחתי' מעכו"ם שלקחה ממך נאמן במגו וא"צ היסת כיון דליכא דררא דממונא ויש לו מגו.
והטור כתב כאן דחייב היסת כרמב"ם י"ל משום דמגו דנאנסו אינה מגו דאונס ל"ש וכדעת הר"ש מקינון שבש"ך בכללי מגו והסכימו לדבריו האחרונים ויישבו הך דנאמן החזרתי במגו דנאנסו ולכאורה י"ל נהי דאמרינן ביבמות דף קט"ז לנפילה ל"ח דמזהר זהיר בו מ"מ כשהוא ביד אחר שאינו חייב כשלא שמרו כראוי שכיח שיאבד וע"כ י"ל דא"צ לישבע אלהד"ם די"ל מגו דנאבד ולפיכך הרמב"ם דמחייב בפשיעה בשטרות כתב דנשבע היסת אלהד"ם ואף דסיים דאפילו פשע פטור היינו משום שא"י אם נפסד החוב באבדתו מ"מ לכתחלה ה"ל ליזהר בו דשמא יפסיד החוב ע"י אבדתו ורשע הוא אם לא ישלם דא"י אם נתחייבתי חייב לצי"ש ומגו דיטעון טענה דמשוי נפשי' רשע לא אמרינן כדאיתא בקידושין דף נו"ן ובתוס' כריתות דף י"ב וע"כ המחבר דפסק בריש הסימן דפשיעה בשטרות פטור ואפילו לצי"ש לא כתב דחייב וע"כ דאפילו גרמא לא חשוב ומשום דלא חל עליו דין שומר וכמו זר בחשב ע"כ כתב כאן דבלהד"ם פטור מהיסת כיון דליכא דררא דממונא בלהד"ם אף דפסק המחבר לעיל סימן צ"ג ס"ב בשבועת המשנה דמגו לאפטורי משבועה ל"א היסת שאני אלא דלבי מהסס בדבר כיון דאמרינן בהזהב דף נ"ח בהקדשות דנשבעין לגזברין דלא לקרו להו פושעים א"כ ה"נ אינו מגו לומר דלא שמר כראוי ונקרא פושע וצ"ע בתוס' פרק השואל דף צ"ז ע"ב סד"ה והלה דהקשו מב"מ אמאי חייב יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי אמר א"י ומה קושיא נימא דלא ניחא לו לטעון א"י דחייב לצי"ש וגם ה"ל למידע דוכל לא ידענא פשיעותא היא כדאיתא בפרק המפקיד דף ל"ה ועיין באס"ז פרק הכונס דף נ"ו לשון המאירי ז"ל כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מד"ש איסור מיהא קא עביד ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישוב ועיי"ש ואפשר ס"ל לתוס' כיון דפטור בדיני אדם לא הוי רשע ואפילו פושע אינו בעיני בריות ושאני הקדש דחמיר להו לאינשי ואם כן שפיר י"ל כמ"ש והרמב"ם דמחייב היסת בלהד"ם וא"נ במגו דאבדו מחמת דלא שמרו כראוי ויאמר ג"כ א"י אם נפסד החוב ע"י אבדתו ויפטר לא ניחא לו לומר א"י וגם אין אומרים מגו דאי בעי הי' משקר בשני דברים וכמ"ש לעיל ס"ס פ"ב ועתה דטוען להד"ם חשדינן לי' דמעכבו מחמת דיודע טובו וששוה ממון כמ"ש הש"ך.
פטור אף מש"ה שאפילו פשע בו ואבד פטור כתב הת"מ משום דמפקיד אינו טוען ברי פטור מלישבע שא"ב וקשה א"כ אפילו חייב בפשע מ"מ הא המפקיד אינו טוען ברי ומשבועת שומרים נתמעטו שטרות ומצאתי כן בגאון לבי ונראה דהא מבואר ביבמות דף קט"ז ובפרק ג"פ לנפילה לא חיישינן וא"כ רגל"ד דלא אבד והיסת חייב גם ברגל"ד וכ"ש הכא דודאי בא שטרו לידו וכמ"ש תה"ד סימן ש"ח כיון דודאי ממונו בא לידו חשוב כברי ויליף לה במרדכי משבועה שא"ב ונראה דה"ט כיון דאונס לא שכיח ואבדה בלא אונס לא חיישינן הוי רגל"ד ועש"ך לעיל סימן ע"ה סכ"ג ס"ק פ"ב אמנם לאבדה דל"ח משום דמזהר זהיר אבל אם לא ישמרנו הראוי שכיח שיאבד וע"כ צ"ל דאפילו פשע ואבד פטור א"צ לישבע שא"ב דטענת שמא הוא די"ל דנאבד מחמת דפשע בו ולפ"ז י"ל דוקא בשטרות ס"ל לרמב"ם דא"צ לישבע שא"ב ומשום דאינו מאמינו שנפסד החוב באבדתו משא"כ כשחייב בפשיעה צריך לומר שנאבד שלא בפשיעה ורגל"ד שלא נאבד וכמו בשלו או במשכון דממונו בו וזהיר בו צריך לישבע שא"ב אבל כיון דאפילו פשע פטור כאן י"ל כיון שאין השטר שלו לא נזהר בו.
והגד"ת כתב דכונת הה"מ דישבע היסת שא"י שהי' בו ראי' מש"ה קאמר שאין התובע יכול לומר בודאי אתה יודע שיש לי בו ראי' וכתב הש"ך שדינו אמת מ"מ אין כונת הת"מ לזה וכתב השעמ"ש בסק"ו דמה שהודה הש"ך לדינו של הגד"ת שאין הנתבע צריך לישבע שא"י שהי' בו ראי' אף שידוע שפשע בו או שרפו טעמו אף דקי"ל בסימן ע"ה דהאומר מנה לי בידך וז"א א"י צריך לישבע שא"י היינו משום דהנתבע ה"ל למידע אבל היכא שלא ה"ל למידע הוי טענת שמא לגבי תובע והש"ך סותר משנתו למ"ש בסימן רל"ב פי"ח גבי מכר לו טבעת בחזקת זהב ואח"כ שברו הלוקח ונמצא בו בדיל שחייב להחזיר לו מעותיו ואם המוכר אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י ונפטר והקשה הסמ"ע הא אין נשבעין על טענת ספק ומה"ת לומר שידע המוכר הרי גם הוא קנהו בחזקת זהב ותירץ הש"ך כיון דלוקח אומר ברי לי שהי' ב' בדיל ה"ל כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו א"י דנשבע שא"י הרי אף שהנתבע לא ה"ל לידע מ"מ צריך לישבע שא"י כיון שיכול להיות שיודע וכן מוכח מהמחבר לעיל סימן צ' ס"י גבי המפקיד אצל חברו שק צרור ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב הי' בו והשומר אומר א"י די"א שישבע שא"י ויפטר עכת"ד ולע"ד שאני גרמי דלש"ך בריש סימן שפ"ו קנסא הוא ומבואר בסימן שפ"ח ס"ב דלמ"ד קנסא אם מת פטורין היורשים ואם עמד בדין חייבים היורשים הרי כשלא נתחייב בב"ד עדיין אין עליו אפילו מלוה ע"פ דמע"פ גובה מהיורשים וא"כ כשהגורם א"י אם גרם היזק וא"א לחייבו ודאי אינו חייב וכיון דתובע מסופק נמי אם הגורם יודע ואפשר באמת א"י ויכול לישבע ויפטר ולא יבא לכלל חיוב א"כ אינו יכול לומר ברי לי שאתת חייב לי דאף דברי לו שגרם לו היזק מ"מ כיון שא"א לחייבו נשאר על ד"ת שאינו חייב משא"כ בממונא דאפילו אין הב"ד יכולין לחייבו מ"מ ודאי חייב לפי טענת התובע וחייב לצי"ש ואף דלדעת רמב"ם והה"מ דד"ג דינא ולא קנסא כמבואר בש"ך סימן שפ"ח שם הש"ך לברווי' שפיר הודה לדינו של ניד"ת ועל כונת הה"מ בלאה"נ חולק ולהכריח דכונת הה"מ אינו כניד"ת מכח מ"ש בסימן רל"ב א"א דשם גופא דעת סמ"ע אינו כן רק הש"ך כתב סברתו.