אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן צב

סימן צא

סעי' ב' וי"א דדוקא בשבועה דלעבר הכנה"ג הביא בשם כ"פ דכיון דהוי ספ"ד לא מפקינן ממונא ופטור הנתבע בל"ש ובשעו"ש סק"ב חולק כיון דודאי חייב ש"ד ומספק אסור להשביעו משואיל"מ רק שכנגדו נו"נ וראי' מפ"ק דב"מ דפריך ות"ל דה"ל רועה ואר"י סתם רועה פסול ומה פריך נהי דסתם רועה פסול דרובן רועין בשדות אחרות ופסול לעדות אבל ממון לא נוציא ממנו ע"י רוב א"ו כיון דהוא גרם הספק פסול שכנגדו נו"נ עכת"ד ואינו ראי' דכיון דהחזקנוהו לפסול מחמת הרוב לעדות הוי כודאי פסול כמבואר כה"ג ברמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"ו לענין ע"א וכ"כ האחרונים לענין רוב ומ"ש כיון דמספק אסור לישבע הרי א"י לישבע וישלם כיון דבעצמו גרם הספק ג"כ ליתא דהא מבואר לקמן סימן ש"ו ס"ה בטבח שעשה ספק נבלה אע"ג דאסור מספק אפ"ה פטור מממון וכתב שם באה"ג אע"ג שידע שאם נעשה קלקול כזה תיאסר וה"ל ליזהר בכה"ג וכ"פ רמ"א בהג"ה שם ואף דהש"ך דעתו שם כדעת החולק הא בכו"פ סימן ח"י חולק עליו ומפרש די"ל בכאן כ"ע מודו דהתם במעשה זאת ה"ל ליזהר ופשע לכן חייב משא"כ בעבר על השבועה דלהבא בפעם אחר לא פשע בדין זה וכיון דספק פלוגתא הוא י"ל שמא אני ראוי לישבע דאף דמחמת ספק אסור לישבע מ"מ התם נמי אף דמחמת ספק אסורה הבהמה ואין יכול לאוכלה מ"מ ל"ח ודאי היזק דשמא הדין דכשרה ולא הזיק דראוי לאוכלה ה"נ שמא הדין דכשר ויכול לישבע ולפוסקים דספקא דאורייתא מן התורה לחומרא י"ל דחשוב ודאי איסור וכמ"ש הר"ן בתשובה נ"א אבל רמב"ם ס"ל מה"ת לקולא.

ולכאורה נראה לפ"ד תוס' שהביא בקצו"ח ר"ס זה דחשוד שאסור לישבע דרבנן הוא הל"ל בזה דהוי פלוגתא סד"ר לקולא ורשאי לישבע אך לא נמצא כן בש"פ וגם דברי תוס' אינם מוכרחים לפמ"ש הראב"ד שבאס"ז שם דמיירי שעשה תשובה וראייתם מפרק כל הנשבעין דשכנגדו חשוד על השבועה משמע דהוא רק מדרבנן אינו מובן כלל דודאי דרבנן הוא מה שכנגדו נשבע אבל החשוד י"ל פסול מה"ת לכן צ"ע אף בדורות הללו שבטלו מלישבע בשם אם להשביעו בספק חשוד אבל זה ודאי דאין לחייבו לשלם ומכ"ש לפי מה שהכריח התומים בסימן זה סק"י מתוס' בכ"ד דבחשוד מן התורה אין לו דין משואיל"מ רק רבנן קנסוהו וא"כ בספק חשוד הוי ספק בדרבנן ופטור דאין להוציא ממון מספק אי בר קנסא הוא וגם בש"ך בס"ק י"ד כתב הא דחשוד מוכרח לשלם ע"י שבועת שכנגדו רק דרבנן הוא ומן התורה פטור עייש"ה.

סעי' ג' שחשוד ליקח ממון חברו בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד ס"ב כתב על דבר העלמות כיון דשותף מורי התירא לא נפסל עי"ז כיון דלא משמע לאינשי איסורא בהכי וכ"כ הש"ך בחו"מ ס"ס כ"ה בשם בה"ג שאם נתגלה עליהם ממון אביו וכו' חזרה שבועה למקומה וכ"כ המרדכי בהכותב סימן רכ"ה בשם הגאונים עיי"ש ולע"ד לא משמע כן בסנהדרין דף כ"ו ע"ב דאיתא שם ואר"נ גנב ניסן וגנב תשרי לא שמי' גנב ה"מ באריסא ודבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו פרש"י באריסא דטרח בה ומודי התירא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טרחו ודבר שנגמרה מלאכתו דמשויא נפשו כפועל ומורי בה התירא וסבר לא קפיד וכן הוא לעיל סימן ל"ד הרי לולא שהוא דבר שנגמרה מלאכתו ומשויא נפשו כפועל שהתירה לו התורה הי' נפסל אף דאריס חולק בפירות עם בעה"ב וכן מבואר בב"ח לעיל סימן ל"ד ס"כ דרועה שיש לו חלק בחלב ובגבינות ובגיזה וגם גונב בשעה שנגמרה מלאכתו פסול היא דל"ל הכא דמורי התירא דכל שהוא עושה מלאכתו בדבר שאינו גדולי קרקע כגון החולב והמגבן והמחבץ אינו אוכל עכ"ל והרי יש לו שותפות ומ"מ פסול שו"ר בשע"מ לקמן סימן צ"ג הביא ג"כ ראי' שכתבתי מפז"ב.

ומה שהביא מבה"ג אינו ראי' לפמ"ש בנתיבות שם דע"כ מיירי שגם להם לא נודע מעיקרא דאל"כ הוי עשרה בטעות כמבואר בסימן י"ב עיי"ש איברא דלשון נתגלה עליהם לא משמע הכי דהל"ל נתגלה להם ועוד אף דגם הנ"ש סימן כ"ד סק"ב כ"כ דלא אמרינן דהוי עשרה בטעות אלא היכא דהמתאנה לא ידע והמאנה ידע משא"כ כששניהם לא ידעו ונכנסין בספק מ"מ בתשובת זכרון יוסף ס"ד חולק בראיות כמבואר בפ"ת לקמן סימן רמ"א סק"ג איברא דיש לדחות ראיותיו דדוקא כשמאנה לא ידע ונכנס ג"כ לספק היזק אזי אף דאח"כ נודע שהרויח ל"ח טעות דלזה נכנסו שניהם להרויח או להפסיד אבל אם המאנה לא נכנס לספק היזק ודאי הוי מחילה בטעות ועיין לקמן סימן קכ"ו ס"י ובש"ך שם ס"ק מ"ג ולעיל סימן ס"ו סל"ד ולפמ"ש אפשר להשוות הפוסקים ואכ"מ ועיין שו"מ תליתאה ח"ב תשובה קי"ז מ"ש מהתשב"ץ ח"ב ס"ב.

אמנם י"ל קושית הנתיבות על הבאה"ג" מסימן י"ב דבה"ג מיירי שנתפשרו ונטל דמי הפשרה ואח"כ קנו מידו דכיון דכבר נטל דמי הפשרה שימחול השבועה ומחל לא הי' מוכרח לקבל קנין למחול כל מה שיש לו אצלם אינו מחילה באונס וטעות לכן כתב ז"ל ועשו ביניהם עשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל להם את השבועה וקנו מידו אי קנו מידו בלשון הזה שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש לך דהיינו שעשו שני דברים נתפשרו ונתנו לו דמי העשרה ומחל השבועה ואחר שכבר הי' המעות בידו קנו מידו דאל"כ מיותר מ"ש תחלה ומחל להם את השבועה ולפ"ז יש ראי' דלא נפסלו אף דהעלימו אלא די"ל שנתגלה עליהם חוב ומדוקדק לשון עליהם כמו הרי עלי דהוי חוב עליו או שלא נתברר שהי' בעין בשעת הכחשה די"ל אשתמוטי.

וראי' שהביא מהמרדכי דכתובות י"ל דמיירי שמשלמת כמ"ש בחלקת מחוקק סימן צ"ח סק"ז ואפשר משום דקשיא לי' למה לא נעשה חשודה על השבועה לכן פירש דמשלמת מה שהפסידה והיינו משלמת מעצמה בלא כפיית ב"ד וכמבואר לעיל סימן ל"ד סכ"פ ומ"מ אתרע נאמנותה וצריכה שבועה.

עוי"ל דמיירי המרדכי דראו קרובים דלאפוקי ממון ולפסלה על פיהם א"א אבל מ"מ כיון דנאמנים מסברא רק מגזה"כ אין עדותם מועיל יש רגל"ד ואתרע נאמנותה ועיין לעיל סימן מ"ו סל"ה ושרת עה"ג סי"ט ועיין ש"ך לעיל סימן ע"ה ס"ק פ"ב בפלוגתת ר"ב ור"ש דאם הקרובים מעידים לפנינו מודה ר"ש דיכול להשביע ע"י בטענת שמא דהוי כברי וה"נ אתרע נאמנותה דודאי אדעתא דהכי לא נתן לה בעלה נאמנות ונראה ראי' לזה מלשון הרמ"א בא"ע סימן צ"ח שהביא דברי המרדכי ז"ל פטר אשתו בשעת מיתתו מן השבועה נוטלת כתובתה בלא שבועה אבל אם ראו אותה אח"כ מפסידה הנכסים צריכה לישבע ואם יש עדים שהפסידה או נתנה לאחרים או שהיא מודה צריכה לשלם ואינה נאמנת לומר שבעלה צוה לה כך עכ"ל הרי מדכתב ואם יש עדים משמע דעד הכא לא מיירי בעדים והא כתב ואם ראו אותם ועכצ"ל כמ"ש או נהי דפטרה משבועה בטענת שמא מ"מ נגד הכחשת ברי י"ל לא האמינה יותר מיורשיו וכן מצאתי כתב הב"ח בא"ע סימן ק"ה רק החח"מ בסימן צ"ח סק"ח הקשה דנאמנות מועיל אפילו בפוגמת נגד טענת ברי אבל הפנ"י בהכותב דפ"ו וישע"ק סימן צ"ח שם תירצו דכיון דאינה מעיזה להכחיש בברי פטרה לגמרי אבל אם כבר מכרה כתובתה מוכרחת להמיז גם בפניו וכה"ג לא פטורה נגד טענת ברי עיי"ש וא"כ ה"נ שמפסדת הנכסים וגונבת דהיינו ששמרה עצמה מהיורשים שלא יראוה וסבורם שלא ידעו וליכא העזה ואח"כ כשטוענין ברי מחזקת דיבורה ומעיזה ובזה א"ש מ"ש בתשובת הגאונים שבמרדכי שמפסדת הנכסים וגונבת דיליד מה צ"ל וגונבת ודאי סתמה אינה חוטאת ולא לה אלא דר"ל שעשתה תחלה בגנבה שלא בפני היורשים משא"כ אם טוענים שעשתה בפניהם יש סברה דאינה מעיזה ופטרה הבעל ולפ"ז מיירי דליכא עדים רק היורשים טוענים שראו לכן אינה נפסלת ומשביעין אותה אפילו על טענת שמא מכאן ולהבא ע"י גלגול כיון דטוענים ברי שגנבה אתרע נאמנותה מאז והלאה לפי טענתם ולכן כתב הרמ"א אח"כ ואם יש עדים דע"כ לא מיירי בעדים והבית מאיר בסימן צ"ח סס"א פירוש דרואים אפילו טענת ברי של יורשים ליכא רק ברי של חשד יכולין להשביעה עיי"ש ולשון גאון רב נטוראי ז"ל שבב"י שם שכתב שראו אותה מפסדת הנכסים בדבר גנבה ודבר ברור לא משמע כן רק דהדבר ברור ולפמ"ש א"ש דבאמת להרואים דבר ברור וכבר עלתה במחשבה לפני ומצאתי' בלבוש שם ז"ל בעל שפטר את אשתו בשעת מיתתו מן השבועה נוטלת כתובתה בל"ש אבל אם רואין אח"כ מפסדת הנכסים צריכה לישבע שעל זה לא פטר אותה שתפסיד הנכסים ואם יש עדים שהפסידה צריכה לשלם עכ"ל ור"ל נהי דפטרה משבועה דויתר כנגדה מה שתקח לעצמה לא ויתר מה שתפסיד ותתן לאחרים לכן אפילו ליכא עדים רק היורשים ראו אותה לפי טענותם משביעים אותה וא"כ אין ראי' דאינה נפסלת ע"י עדים כה"ג.

סעי' ד' שראוהו בידו בשעמ"ש סק"ה כתב בכפר תחלה לפני עדים ולא ראוהו בידו ואח"כ כפר בב"ד וראוהו אז בידו הוכיח סע"ת דגם מתחלה לכפור נתכוין ולא לאשתמוטי וגם י"ל כנכ"ה דגם מעיקרא בידו הי' והאריך בראיות וגמגם בהם בעצמו ולפע"ד ודאי י"ל דנוקמוה אחזקת כשרות ול"ל הוכיח סופו ע"ת דהא מבואר בסוכה דף נ"ב בתחלה התעם ולבסוף בקרבם ה"נ י"ל מתחלה לא עלול לעשות עברה גדולה לכפור בפקדון שיש בעין רק תחלה כיחש לאשתמוטי ומחמת כן גבר עליו היצר שיכפור גם כשנמצא ועוד דחזקה א"א מעיז פניו אפילו בפקדון הוכיחו תוס' בב"ק דף ק"ז ובכ"ד רק לאשתמוטי מעיז כדאיתא בפ"ק דב"מ דף ד' וא"כ ודאי אם הי' בעין כשכפר תחלה לא הי' מעיז רק משום דנאבד הוכרח לאשתמוטי ואח"כ כשנמצא העיז כדי לאחזוקי שקרי' וכדאיתא בטור א"ע סימן קנ"ב אהא דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה לומר גרשתני ואם תחלה שלא בפניו קבלה קידושין מאחר וכשבא הבעל והכחישה אומרת גרשתני אינה נאמנת שלהחזיק דברי' אומרת כן ודעת ריב"ש סימן קכ"ד דאפילו רק תחלה אמרה שלא בפניו שגרשה תו חיישינן שבפני בעלה ג"כ מעיזה כדי לאחזוקי שקרא והובא בד"מ שם ובסימן י"ז ובב"ש שם ובזה נדחו כל ראיות השעמ"ש וסברתו מדכפר תחלה וחזינן דכפר השתא כשראוהו בידו י"ל הוכיח סע"ת ולפמ"ש הסברא להיפך דאתרע ואתאי בהדרגה מתחלה עבר וכפר משום לאשתמוטי והוכרח קצת להעיז ועי"כ עבר אח"כ יותר ותעיז אף שהי' בעין כדי לאחזוקי דיבורו.

סעי' ו' שיש לו עדים הב"י הביא בשם תשובת הרשב"א שאין פוטרים לבע"ד מפני שהתובע הודה שהוא חשוד על השבועה שאין אנו פוסלין אותו לחצאין שיהא לגבי זה פסול ולכ"ע כשר ומל"מ פ"ק מטוען רמז לעיין בתוס' פרק שנתפתתה דף מ"ד ד"ה א"ב לאוריעי סהדי ובמ"ש הר"ש שם דחולקין ולע"ד י"ל לפ"ד תוס' בב"ק דף ק"ח שהביא בקצו"ח ר"ס זה דרק לעדות פסול חשוד מה"ת אבל לשבועה רק מדרבנן ע"כ לא נפסל לשבועה לחצאין דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ול"פ רבנן אבל תוס' בכתובות שם דמיירי לענין עדות דחשוד פסול מן התורה והודאות בע"ד ג"כ מן התורם י"ל לדידי' פסולין ולכ"ע כשרים ומ"מ הרי"ף חולק כמ"ש לעיל סימן פ"ז סי"ג.

ובשעמ"ש סק"ח הביא מרשב"א לכתובות דף מ"ד דראב"ד ס"ל גם לעדות לא פסלינן לו לחצאין והוכיח השעמ"ש כראב"ד מפרק שה"ד דלוה טען לא לויתי ותובע הביא עדים שלוה ופרע האומר לא לויתי כאומר ל"פ אף דתובע טוען שלא נפרע ומכחיש לעדים ולדידי' מעידים שקר א"כ יפסלו גם על מה שמעידים שלוה ומוכח כראב"ד וסיים דגם לראב"ד בתובע בספק עפ"י עדים אלו א"י להוציא ממון על פיהם לכן אם תבע כמדומה לי שהלויתיך והלה אומר להד"ם ובאו שני עדים שלוה ופרע בכה"ג א"צ הנתבע לשלם כיון דלתובע שאומר שלא נפרע העדים משקרים במה שאומרים שפרע וא"כ האיך יכול להוציא ממון בספק על פיהם במה שמעידים על הלואה עיי"ש וכבר עמד בזה הנתיבות לעיל סימן כ"ף ויישבו בטו"ט ולדבריו ליתא להאי דינא דכתב כאן השעמ"ש וכן לפמ"ש האורים בסימן כף סק"ב דבהודאות פיו אמרינן דהעדים טעו ואומרים בדדמי והעדים כשרים.

ולפע"ד ה"ט דבלא לויתי ועדים מעידים שלוה ופרע דלא נפסלו העדים לתובע שאומר שלא נפרע והעדים משקרים דכבר כתבתי כמה פעמים ומבואר כן בתומים בכללי מגו סס"ק נ"ב דכי מפסל העד כשמשקר בב"ד היינו כשמעיד דבר שיש תועלת בעדותו לענין ממון אבל אם אין תועלת בעדותו לענין ממון אף דודאי לא טוב עשה מ"מ לא יפסל וה"נ כיון דאין תועלת בעדותם שפרע דהא לוה מודה שלא פרע והודאות בע"ד יותר ממאה עדים א"כ לתובע שאומר דעדים משקרים במה שאומרים שנפרע מ"מ אינם פסולים וכאלו אמרו דברים של מה בכך בחוץ וע"כ על הלואה הוי עדים כשרים ובזה נסתר ג"כ קושית אורים בסימן כ"ף שם והך דכתובות שאני דכשחתמו על שטר ראשון כנחקרה עדותן אז בב"ד והי' נ"מ אזי בעדותן ונפסלו דהא בעל השטר לא הודה עד עתה ששטר ראשון מזויף ולפ"ז אם תבע ראובן לשמעון מנה ואמר שמעון א"י ובאו עדים שלוה ופרע ואח"כ אמר שמעון נזכרתי שלא לויתי פטור אף דכיון שאמר לא לויתי הודה שלא פרע והרי עדים מעידים שלוה מ"מ לדברי תובע העידו שקר במה שאמרו שפרע וכבר הועיל עדותן קודם שהודה הלוה ונפסלו דאם לא היו מעידים כלל הי' חייב לישבע שא"י ומה שהקשה הנתיבות בס"כ דאם לא תימא דכשהבע"ד אומר זכותו ועדים מכחישין אותו ואומרים חובתו אינו פוסל את העדים ויכול להביאן לעדות אחרת א"כ כל לוה שאמר לא לויתי ועדים מעידים שלוה יפסלו העדים נגד זה הלוה לעדות אחרת דהא אומר שהעידו שקר י"ל מאן יימר דלאו הכי הוא ועוד לפמ"ש מהרי"ק בשל"ג בשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן דמותר העד לאכול משחיטתו מכאן ולהבא דל"ש בזה שוי' אנפשו חד"א כמו במעיד שנתנסך יינך כיון דאפילו יהא אמת שלא שחט עכשיו יפה מ"מ אינו מוחלט לפסול עולמת בשביל כך דיכול לעשות תשובה ונמצא דלא שוי' חד"א בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט וכ"פ ביו"ד סס"א ועיין ת"ש סימן ב' סכ"א וא"כ ה"נ כיון דאפשר בתשובה לא נפסלו בהודאות בע"ד אלהבא עכ"פ אם יחזור הבע"ד מדבריו הראשונים ותוס' בכתובות שם נמי לא אמרו רק כ"ז שעומד בהודאתו דסהדי חתמו שקר וגם נראה דדוקא לאוריעו סהדי שחתמו אשטר כמ"ש תוס' שם דאפילו יהא אמת הוי שטר בלא עדים ואינו מועיל לכל דבר הצריך שטר דוקא אבל כשמביא אלו העדים על תביעת בע"פ אף דלא חזר מהודאתו הראשונה מ"מ כיון דיכול לחזור בו ויהיו העדים כשרים אצלו אף שלא חזר בו הפה שאסור התיר והרי טוען דעדים עתה קושטא מסהדי לכן נקטי תוס' שם דוקא אם הוציא שטר אחר בע"ח הללו וכן הר"ן שם כתב דאי אית לי' להאי שטרא אחריני מהנהו סהדי פסלי להו ואפילו את"ל דלא ניחא לו לחזור בו מ"מ י"ל יודע אני שכבר עשו תשובה.

סעי' י"ג ואם נשבע ונטל יחזיר ובשעמ"ש הקשה הא מבואר לעיל סימן פ"ז ס"י דמחויב שד"ר אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיני' ולא ידענא קושיתו דהא בריש הסעיף נמי אמר ישלם או ישבע היסת וה"ל להקשות הא לא נחתינן לנכסי' וע"כ דפוסקין דינו שישלם רק לא נחתינן לנכסי' ה"נ מחויב להחזיר אבל הב"ד אין יורדין לנכסיו ואפשר מש"ה דייק הרמב"ם פ"ב מטוען ה"ט ויש לבעל דינו להוציא מידו מה שנטל ולא כתב דמוציאין מידו אלא דב"ד לא מוציאין רק יש לבע"ד זכות לחזור ולהוציא ממנו בעצמו וכמו בחייב היסת ואינו רוצה לישבע דלא נחתינן לנכסי' מ"מ כתב הרדב"ז דאם תפס לא מפקינן וגם מהר"ם רקנטי שנסתפק בזה כמ"ש הש"ך לעיל סימן פ"ז אפשר יודה בכה"ג דלא בא לידו ברשות רק בטעות רשאי הבע"ד לחזור ולהוציא ממנו והה"מ שם כתב דלא גרע ממה שאמרו טעה בדבר משנה חוזר ותמה השע"מ מה ענין זה לטעה בדבר משנה הא הב"ד כדין עשו אלא דאח"כ נתברר שהוא חשוד עיי"ש ולפמ"ש י"ל כיון דע"י ב"ד בא לידו ה"א דהוי כתפס ברשות ולא יהא רשאי בע"ד להוציא ממנו ואפשר ג"כ דס"ל כמו שמחלק הר"ן בפשה"ד דאם תפס מוציאין כיון שתפס שלא ברשות ועיין בנתיבות ס"ס כ"ת דטעו בש"ה אינו חוזר אף דאם מעצמו תפס מפקינן מיני' כיון דסוגיא דעלמא כאידך מ"מ אם הוחזק ע"י ב"ד לא מוציאין ממנו לכן כתב הה"מ דלא גרע מטעה בד"מ וא"כ אין לו שום זכות בזה שבא לידו ע"י הב"ד והוי כתפס של"ב.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה