אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן צ

סימן פט

סעי' א' הנגזל כיצד ראובן מכר כשות לשמעון ומכר שמעון הכשות לגוי ומדדן שלא בפני ראובן וטען ראובן שלא ברשותו מדדן והיו מאה מדות ושמעון אומר שהרשהו למדוד שלא בפניו והיו חסר ממאה ישבע היסת שברשות מדדן ויכלול בשבועתו שלא הי' מאה שו"ת ב"ח ישנות סימן קד"ם נראה טעמו דכשלא ישבע שהורשה הוי ראובן נגזל אף דמכרן לא הי' לו למדוד שלא בפניו ונשבע ונוטל מאה ולפמ"ש הש"ך בסימן צ"א ס"ו ס"ק כ"ו ה"נ א"צ שמעון לישבע שהורשה דאפילו יודה שלא הורשה אין ראובן נוטל רק בשבועה ול"ח הכחשת ממון רק כשחוזר המוכר מהמקח ותובע מה שלקח שמעון דמיהן כיון שלא נתן לו רשות למדוד שלא בפניו לא קנה במשיכה אזי משביעו שהרשהו למשוך ולקנות ויגלגל עליו אפילו בשמא ממה היו

אם טעה וכסבור שלו נוטל ומודה לו הנגזל דהגזלן טעה ויש הכחשה ביניהן כמה הי' שוה ישבע הגזלן אפילו לית לו מגו כיון דקנסא הוא שישבע נגזל לא קנסו בשוגג כדלקמן סימן שפ"ה.

מה הם בשע"מ סק"ב תמה על הרמב"ם בפ"ד מה"ג וטוש"ע דלקמן סימן שס"ד ס"ה דכתבו חטף ממנו זהובים בפני ע"א והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו אעפ"י שאין העד יודע כמה חטף צריך לשלם כל העשרים דאמאי לא יהא נאמן במגו שלא נטל רק פחות ושלו נטל ול"ל דל"א מגו אי בעי הי' טוען שתי טענות של שקר וכו' עיי"ש וכבר דחיתי דבריו בסימן פ"ב ואדרבה מכאן ראי' דמגו כזה לא אמרינן.

דברים שאינו אמוד בהם בשעמ"ש נסתפק אם תבעו שני כלים שאינו אמוד בהם והודה לו באחד אי בכה"ג עשו תקנת נגזל דהא חזינן דהודה במקצת במה דלא אמוד והעלה דחייב שבועת מב"מ וכיון דהוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל רק בהילך מהימן והביא מפירוש המשנה לרמב"ם דאם תבעו מרגליות ואבנים טובות והוא מפורסם שאין אצלו כגון אלה הדברים ישבע הגזלן היסת או של תורה כפי מה שהודה משמע להדיא דאף בהודה במקצת בדבר שאינו אמוד פטור מלשלם רק ישבע דס"ל שאינו חשוד ואנן קי"ל דהוא חשוד והטעם דאין הנגזל נו"נ דיש לגזלן מגו דכופר הכל והקשה דא"כ לר"י דמשנה דס"ל עד שיהא הודאה במקצת להימן במגו דכופר הכל כמו במב"מ בדבר שאינו אמוד והניח בצ"ע ולע"ד לפמ"ש בקצו"ח ונתיבות דתקנת נגזל רק כשיש דררא דממונא שנעשה ספק לב"ד בלא טענותיהם רק עפ"י עדים שראו שגזלו וא"י כמה עיי"ש א"ב בדבר שאינו אמוד ליכא שום ספק לעדים ולב"ד אם נטל כלים כאלו רק נולד ע"י טענותיהם. ובזה לא תקנו ולפ"ז אצ"ל טעם הרמב"ם בפירוש המשנה משום מגו ולק"מ מדר"י דמתניתין דקאי על דברים שאמוד בהם דיש ספק לב"ד ולעדים בלא טענותיהם ועשו תקנת נגזל להיות נו"נ.

ולע"ד אם הודה במקצת בדבר שאינו אמוד פטור משבועת. התורה דהוי כמשיב אבדה כמו בתבעו בשטר שכתוב בו סלעין והודה בשלש וזה תבעו חמש דמבורר לעיל סימן פ"ח סל"ג דפטור משום דל"ח חזקה דאינו מעיז דהי' י"ל שתים והי' השטר מסייעו ה"נ אם הי' מכחיש לגמרי הדבר שאינו אמוד הי' כ"ע מסייעין לו ואף שראו העדים שהוציא כלים תחת כנפיו הי' י"ל שהוציא כלים גרועים ועיין שיך לעיל סימן ע"ה סי"ט סק"ע דנסתפק אם התובע דבר שאינו אמוד מוחזק כפרן ולא יהא נאמן אפילו על דבר האמוד וא"כ עכ"פ יכול להעיז דהא גם בשטר שכתוב בו סלעין אינו ודאי רק שתים וכדמוכח בפרק המקבל דף ק"י גבי שטר שכתוב בו שנין וברא"ש פ"ק דב"מ ס"ג דאינו רק סיוע בעלמא דאינו יותר משתים ומ"ש רמב"ם בפירוש המשנה או של תורה כפי מה שהודה מסייע לן דלדברי השעמ"ש הל"ל אם הודה אלא דגם כשהודה בדבר שאינו אמוד סגי בהיסת רק כשהודה במקצת מדבר האמור אך לפ"ז צ"ל אף דלעיל סימן ע"ה ל"ה משואיל"מ בדבר שאינו אמוד מ"מ אי טוען ברי שאינו חייב רק מקצת חייב לישבע שבועת התורה כל שלא הודה רק בדבר האמוד אלא שכנגדו אינו נוטל מחמת משואיל"מ בדבר דלא אמוד וצ"ע דממ"נ אם חייב שבועת התורה כשא"י לישבע הוי משואיל"מ ול"ל דרמב"ם מיירי דכופר במקצת גם מדבר האמוד בו הנגזל דא"כ בזה הנגזל נו"נ מ"מ נ"ל כמ"ש דכמה פעמים מצינו דחייב שבועת התורה ומ"מ כשא"י לישבע אינו משלם כדלעיל סימן ע"ה סט"ו וט"ז ובסימן צ"ב ס"ז וס"ח וצ"ע וכן משמע בתשובת מיימני לספר משפטים סל"ז דשבועה דאורייתא חייב אף שאין התובע אמוד על תביעתו ולפמ"ש בנתיבות לקמן סימן צ"ו ס"א סק"ג ה"נ אם הודה בדבר האמוד ובדבר שאינו אמוד קצת חייב לישבע ש"ד כיון דאפילו לא השיב אבדה הי' חייב שבועה דאורייתא.

ולדברי שע"מ דמודה במקצת כלים שאינו אמוד חייב שבועת התורה נ"ל מ"מ לדינא דהכא פטור כיון דיש פלוגתא בזה אי הוה חשוד א"כ א"א להשביעו שמא חשוד ולחייבו ממון שישבע שכנגדו ויטול ג"כ א"א די"ל קי"ל שאינו חשוד והמע"ה ועמ"ש לקמן סימן צ"ב ס"ב.

סעי' י"א ונשבע בע"ה היסת על טענתו כתב הש"ך ס"ק כ"א הלשון מהופך וכו' מ"ש הרמב"ם והמחבר סי"ד ואין כאן שבועה וכו' כבר כתבתי בזה לעיל סימן נ"ד ס"ב דאף דדינו דהיסת אחר שיטול מ"מ כיון דלא נחתינן לנכסי' כשלא ירצה לישבע שמא לא ירצה לישבע וזה שתפס יכול לעכב מליתן לו עד שישבע עיי"ש אמנם הריקאנטי דלעיל בש"ך סימן פ"ז ס"י ס"ק כ"ה מספ"ל אי תפס מהמחויב שד"ר ואינו רוצה לישבע וקצו"ח שם כתב כיון שאין הב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע גם הוא אין לו כח למיעבד דינא לנפשי' בנכסיו וצריך להחזיר עכ"ל ולפמ"ש היש"ש בפרק המניח ס"ס ה' דאינו יכול לתפוס שום דבר מחברו א"ל בחפץ המבורר שהוא שלו ודוקא שתופס משלו אבל היכא שיש בידו משכון או פקדון יכול לעכבו כדי להציל ממון שלו בכל טצדק' דבעי מאחר שברור לו שהוא חייב לו ולא יכול לברר בעדים וזה לא נקרא עביד דינא לנפשו שהרי לא תפס אלא שמעכב את שלו בשב ואל תעשה עכ"ל הובא בקצו"ח לעיל סימן ד' ה"נ אם כבר בא ליד התובע החפץ שדנין עליו שהשאילו הנתבע וטוען השואל כי באמת שלו הוא וחייב המשאיל היסת ואינו רוצה לישבע א"צ להחזיר אף דלא נחתינן לנכסי' וגם הוא לא עביד דינא לנפשו היינו בקום ועשה לא הוא ולא הב"ד רשאין למיעבד דינא אבל בשוא"ת לא נקרא עביד דינא וחכז"ל לא אמרו רק לא נחתינן לנכסי' היינו לעשות מעשה ולא בשוא"ת ולכן לקמן סי"ד דנטל שלא בפני בע"ה הוי רק תפיסה וא"י לעכב משום שמא לא ירצה לישבע היסת דאפילו ודאי לא ירצה לישבע מחויב להחזיר משא"כ כאן דגם בע"ה מודה שהשאילן א"כ ל"ח עביד דינא רק בשוא"ת ע"כ א"צ להחזיר עד שישבע היסת דשמא לא ירצה לישבע והרי יתברר עתה האמת אם ישבע דאם ירצה לישבע אח"כ ישבע מיד והנה לעיל סימן פ"ח סכ"ב איתא מי שתבעוהו מנה והודה בנון וכשבא לישבע טען איני רוצה לישבע אלא אשלם כל המנה וישבע לי שיש לו בידי מנה וזה אומר לא אשבע עד שיפריעני החלה הדין עם התובע ולפמ"ש קשה למה לא יובל לעכב שמא לא ירצה לישבע ולא נוכל ליחות לנכסי' ובשעמ"ש סימן פ"ז ס"ט סק"ח הביא דעת ראב"ן דאם אינו רוצה הנתבע לישבע דלא נחתינן לנכסי' אם תפס התובע לא מפקינן מיני' וכתב השעמ"ש לעיין בסימן פ"ח סכ"ב ובסמ"ע שם וכונתו למ"ש הסמ"ע דלמה לא נשמע לו במה שאומר שישבע לו היסת דאולי לא ירצה ויפטר ממנו מיד דשאני הכא שאינו חייב לו שבועה היסת עד שיפרע לו החלה ויחזור ויתבענו משא"כ הראב"ן שפיר כתב דמהני תפס אחר שנתחייב שכנגדו לישבע היסת ולא רצה וא"כ לדידי ודאי קשה ונראה לפמ"ש הנתיבות בפתיחה לסימן ע"ו דגזל ופקדון כשנותנו ליד ב"ד אף דב"ד מעכבין אותו ואינם נותנים לנגזל ומפקיד מ"מ י"ל הש"ל והוי השבה מעליא משא"כ בחוב ל"ח פרעון עד שנותנו ליד מלוה עיי"ש ולפ"ז בשלמא בסימן פ"ח שם דתבעו חוב לא חשוב פרעון עד שבא ליד מלוה ע"כ כיון דדין היסת רק אחר שיטול וקודם שבא ליד מלוה עדיין לא נטל ואינו חייב היסת כיון שלא נפרע עדיין אין לו הגיעה עליו להשביעו היסת שתקנו חכמים על הנתבע ליפטר וגם בזה כתב שם התומים ונתיבות ובסימן ע"ז סי"ב סוף ס"ק ט"ז מה דנהגו גם בש"ד להפך היסת על התובע מחמת שבזמנינו אינו נשבע עד שמניח מעות התביעה ביד ב"ד מושלש עד אחר שבועה וא"כ מיחשב זה לפרעון הואיל והוא ביד ב"ד כאותו שאמרו חולש מעותיו ללשכה וא"כ הרי זה יכול אח"כ לתבעו השבע לי היסת שלא פרעתיך שלא כדין וא"כ תיכף נשבע כי היינו תביעה חדשה ואם כי יש לדחות כן עמא דבר עכ"ל ודאי יש לדחות דל"ח פרעון ביד ב"ד וגם הא דחולש מעותיו אינו מדינא רק מתקנה ועיין תומים סימן ע"ד סק"ג בשם כנה"ג ומהרש"ך וגם להתומים שם דפרעון חוב מדינא מהני כשנותן ליד ב"ד היינו דנפטור משעבודו אבל המלוה לא זכה בו כמבואר בחידושי רשב"א בגיטין דף ע"ה וא"כ כשמשליש ביד ב"ד דלא זכה בו התובע לא חל עליו ההיסת דאין להמשליש עדיין תביעה עליו רק מחמת שאין בזה"ז כח ביד ב"ד לנדות ולכוף לכן התקינו שישליש ביד ב"ד אמנם מדינא ל"מ לכן בסימן פ"ח סכ"ב צריך לפרוע תחלה ואח"כ יתבענו וישבענו משא"כ כאן דהוא חפץ בעין בשאלה לפי טענת התובע וכשנותנו ליד ב"ד סגי וא"כ חל עליו תביעת השני כיון דכבר נפרע בעה"ב ע"י שבא ליד ב"ד ומדינא סגי בזה לכן כתבו הרמב"ם והש"ע ויחזירו ב"ד הכלים דלכאורה הל"ל ויחזיר לו הכלים דודאי אם לא יחזיר יוציאו ממנו הב"ד אלא דלפני השבועה צריך שיתן ליד ב"ד ואל"ה א"י להשביע לבע"ה היסת דאינו רק לאחר פרעון רק אם כבר הוא ביד ב"ד הוי פרעון בכלי בעין ושמא לא ירצה לישבע לכן הב"ד יעכבו אצלם בעד שניהם אם לא ישבע נשאר של הנכנס שנתן לידם ואם ישבע בע"ה הרי נתברר שכבר הוא אחר פרעון דשלו הי' וכשבא ליד ב"ד שלו הוא כאלו מונח בביתו ואם לא הי' צריך לישבע ג"כ כבר הי' פרעון גמור א"כ יכול לתבעו ולהטיל עליו היסה והכל מתוקן ומ"ש הש"ך בסימן ע"ב סח"י ס"ק פ"ב עמ"ש המחבר שם נשבע הלוה ונוטל משכונו ג"כ נתיישב בזה ומה שהביא הש"ך שם מרמב"ם פ"ט מטוען ה"ג ט"ס הוא וצ"ל פ"ח מטוען דכתב דראובן נוטל כליו ונשבע היסת על טענות שמעון ואפילו מת שמעון הרי ראובן נוטל כליו ולפמ"ש אינו קושיא כיון דע"כ מניחו קודם השבועה ביד ב"ד וזה חשוב השבה הרי שפיר אמר נוטל כליו ונשבע היסת ועוד כ"כ כלפי הוראות הגאונים דגם יורש משביעו דנראה סברתם דבע"ה חשוב מוציא לכן טוענין ליורש גם בשמא להחזיק בידם וכן דייק לישנא דיש מי שהורה שכתב הרמב"ם פ"ט מטוען הלכה ה' שישבע בע"ה היסת ואח"כ יחזיר כליו מיד היורש והרמב"ם דחולק עליהם משום דלא חשוב בע"ה מוציא כלל כיון דהיסת אין דינו רק לאחר פרעון ואז כבר מוחזק ואין טוענין ליורש בשמא להוציא כמבואר לעיל סימן ע"ב בש"ך ס"ק קמ"ב לכן כתב בפ"ח ראובן נוטל כליו ונשבע היסת על טענות שמעון להורות דעתו דאין השבועה עד אחר פרעון א"כ אין טוענין ליורש וכן מבואר לקמן סימן קל"ג ס"ה בהג"ה דהגאונים ס"ל דגם נגד היורש צריך לישבע וליטול ודעת המחבר כרמב"ם דנגד היורש א"צ שבועה דדינו דגם נגד מערער גופא ליטול ואח"כ לישבע לכן אין טוענין ליורש להוציא בשמא עיי"ש בסמ"ע וש"ך ולכן המחבר דכבר סתם כרמב"ם ולא הביא דעה הגאונים כתב בסימן ע"ב דנשבע הלוה ונוטל משכונו כי נשאר מונח ביד ביד עד אחר השבועה דרמב"ם לא כתב דנוטל ונשבע היסת רק לסתור דעת גאונים לכן סיים ג"כ ואפילו מת שמעון הרי ראובן נוטל כליו והורו הגאונים שישבע היסת שטוענין ליורש והל"ל אפילו מה שמעון ראובן נוטל כליו מת הרי וגם פה הביא סתם הוראות הגאונים ובפ"ט כתב וכבר ביארנו שיש מי שהודה שישבע בע"ה היסת ואח"כ יחזיר כליו מיד היורש ואין דעתו נוטה לזה אלא בפ"ח כתב כמתמי' על הגאונים דהא נוטל קודם ואח"כ נשבע ואפילו מת שמעון הרי ראובן נוטל כליו ואם היורש הי' חשוב מוחזק איך יטול ראובן כליו בלא שטר וראי' וע"כ דחשוב מוחזק ולא מוציא והורו הגאונים כמתמי' כיון דחזקה דלהשאיל ולהשכיר עושה לבע"ה למוחזק עד שנוטל אפילו מיורש ולא חיישינן שמא הי' מברר אביו שלקחו א"כ איך הורו שטוענין ליורש להשביע היסת ועיין ש"ך סימן ע"ב סח"י ס"ק פ"ז ושם סכ"ג הלכך מחזיר המשכון ויביא ראי' על המעות רטול וישבע ראובן היסת פירש הש"ך שם ס"ק ק"י יטול ראובן וישבע כי לשיטתו הולך דנוטל קודם וקשה הא כבר כתב המחבר מחזיר המשכון ולפמ"ש נראה הפירוש דתחלה הורה דמחזיר המשכון דמשואיל"מ ואח"כ כתב או שיביא שמעון ראי' ויטול או כשלא יהא לו ראי' ישבע ראובן היסת וכן נראה שפירש הסמ"ע שם וא"כ לא משמע מכאן דיטול ראובן לפני השבועה ולא נתכוין כלל להורות אם החזרה קודם או אח"כ דהא ע"כ מ"ש ויביא ראי' אינו דוקא אחר החזרה דאם אומר שיש לו ראי' וירא להחזיר המשכון ע"כ נותנים לו זמן להביאם עד שלשים יום ה"נ מ"ש אח"כ וישבע היסת ג"כ לאו דוקא אחר החזרה רק הורה תחלה דמחזיר המשכון ואין לו על ראובן רק בראי' או היסת כבא ליטול ולכאורה יש להקשות עמ"ש דבחפץ בעין כיון דכשבא ליד ב"ד חשוב השבה חל עליו היסת שלאחר פרעון דהא הטעם דבכלי שהי' כבר שלו א"צ קנין משא"כ בחוב וא"כ איך ישביעו היסת הלה ישוב לו לפי דבריך שהכלי שלך לא זכיתי בו עדיין אף שהוא ביד ב"ד ואין לך תביעה עלי עדיין אבל יובן לפי מ"ש בשו"ת גבעת פנחס דכ"מ שנזכר היסת לאחר הפרעון צריך שיתבענו אחר הפרעון דכל החיוב היסת תקנו חכז"ל משום חזקה אא"ת אא"כ י"ל עליו וזה דוקא כשתובע להוציא לא כשבא ליפטר והנה אף דבקרקע וכת"ג ל"ש אשתמוטי וכל מקום שהוא ברשות בעלי' הוא ולא חשוב מוציא כמטלטלין מ"מ לא חלקו חכמים רק כיון שזה תובע מחבירו אם איתא דשל חברו הוא תובע בחנם וחזקה א"א תובע אא"כ יש לו עליו וא"כ בחפץ בעין לפי טענת הראשון שהחפץ שלו מיד שהניחו בב"ד שפסקו לו שיחזירנו כבר הוי השבה וכמונח ברשות בעליו ושייך חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו גבי השני דאיך יתבע בשקר להוציא מידו כיון דאם האמה לתובע ראשון כבר חשוב כמוחזק בו וזה השני בכלל תובע שתקנו חכז"ל דיכול להטיל שבועת היסת משא"כ בחוב אף דלוה הניחו ביד ב"ד לא זכה בו המלוה עדיין אפילו האמת אתו וא"כ לא חשוב הלוה תובע מן המלוה רק נתבע ואינו בכלל חזקה אא"ת דלא הוי תובע עדיין ואף דלענין אשתמוטי אפשר דאין חילוק בזה מ"מ צריך להיות בכלל תובע ונתבע דאל"כ ל"ל דל"פ ומ"מ לפע"ד עתה שתקנו הגאונים שצריך לקב"ח קודם שישבע שכנגדו אין צריך תביעה חדשה דהא מקבל שאינו משביעו בחנם והרי תובעו כנלע"ד היוצא לדינא מכלל מ"ש ראובן שתבע לשמעון חוב מנה והודה במקצת א"י לומר לא אשבע רק אניח המעות בב"ד וישבע לי היסת עד שיתן המעות ליד מלוה ויתבענו אז וישביענו היסת וזה מדינא אבל במקום שנהגו דמשביעין היסת ע"י שמשליש המעות ביד ב"ד מחמת דאין רשאים לנדות המסרב יעשו כמנהגם ובכלי וחפץ בעין שבא ליד הנתבע ברשות התובע מדינא סגי להשלישו ביד ב"ד ולחייב לשכנגדו היסת משא"כ אם בא לידו ע"י תפיסה מחויב קודם להחזירו לתובע ואח"כ ישביעו.

וברמב"ם פ"א מטוען ה"ו כתב אין לך מי שישבע היסת ונוטל מחברו אלא זה שנהפכה עליו היסת וכתב הה"מ שם הוא כדברי רבו אבן מיגא"ש ז"ל ואחריו נמשך הש"ך בסימן קכ"א ס"ט ס"ק מ"ז ותמוה לי דבחידושי שבועת להר"י מיגא"ש פכ"ה דף מ"ז ע"ב מבואר אהא דאתמר בפרק איש מקדש דמ"ג השתא דתקון שבועת היסת משתבעי עדים ומשתבע מלוה דלא שקיל דמלוה נמי רק היסת משתבע וכפל ושלש דמשתבע והדר שקיל ויהיב טעמא כיון דבעי לאפוקי ממונא מן לוה ושליח מכחישו חייבוהו רבנן למלוה היסת ואח"כ יטול ול"ל דהלשון מהופך דיטול ואח"כ ישבע כיון דחיוב השבועה משום דבא להוציא ונלע"ד דר"י מיגאש מודה בהיסת שבא ע"י טענת ברי של התובע ומשום חזקה דאא"ת אא"כ י"ל אין ההיסת עד שכנגדו יהא תובע ולא נתבע משא"כ הך דשליח ומלוה דההיסת של מלוה אינו מכח חזקה דאא"ת רק מכח הכחשת שליח לכן ישבע קודם והרמב"ם דס"ל בשליח ומלוה דמלוה מחויב שבועת בנק"ח כאשר העידו עליו הב"י וש"פ דכן הנוסחא ברמב"ם פ"א משלוחין ה"ז שפיר כתב דאין עוד היסת בנוטל זולת ע"י היפך אבל בפשה"ד דף מ"א ע"ב כתב הר"י מיגאש עצמו ז"ל ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה לעולם שביעת היסת בנשבע ונוטל אלא היכא דאיחייב בה הנתבע ואפכה אתובע אבל שבועה דהוי מעיקר דינא על התובע דמשתבע ושקיל לעולם לא הויא אלא כעין דאורייתא עכ"ל ודבריו נראין סותרין.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה