אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן פח

סימן פז

סעי' א' אין מודה וכ' בשערי רב אלפס בסיף שער ואיו כתב וז"ל והשבועה המחוייבת לנתבע ע"פ שנים עדים או ע"פ ע"א אין בזו שיעור כפירה שתי כסף וכו' הובא בשע"מ סק"א והקשה עליו דהא הך דרח"ק יליף מק"ו דהודאות פיו ודיו לבמה"ד להיות כנידון ולע"ד לפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מטוען דשיעור זה דשתי כסף מדבריהם והתומים הוכיח מהש"ס כדבריו וא"כ לק"מ דמה"ת גם מודה במקצת ל"צ שתי מעות רק הם אמרו וכמו בע"א לא הצריכו שתי מעות וכן בשומרים להרמב"ם כן י"ל בדרח"ק וטעמא רבה י"ל כיון דבלא"ה יש מגו במודה במקצת רק הוי מגו דהעזה דל"מ לפטור משבועה אבל בממון מהני לכן בדבר שאינו חשוב לא רצו חכז"ל להטיל שבועה וסמכו אמנו או דבלא"ה אינו שכיח לטעון שקר בב"ד בדבר מועט כל כך אבל בע"א דיש רגל"ד אוקמוה אדינו וכן אם הוכחש קצת בשני עדים הרי חזינן דשקר טען ואף שעכשיו נשאר הכפירה על פחות ממה שכפר בראשונה מ"מ עביד לאחזוקי דיבורו אמר שכבר כפר והעיז ונ"ל ראי' לשערי ר"א מהירושלמי ר"פ שה"ד דאמר שמואל התם דבע"א א"צ כפירת שתי כסף והא דתנן שבעת הדיינין הטענה שתי כסף וההודא' ש"פ מתניתין בשנשבע מפיו ומה דאמר שמואל בנשבע מפי אחרים ר"ח פליג שה"ד כל שבועת הדיינין בין מפיו בין מפי אחרים אינו חייב עד שתהא הטענה שתי כסף והודיי' ש"פ עיי"ש והקשה הפ"מ דמה שייך הודיי' ש"פ בשבועת ע"א דהא לא בעינן הודאה במקצת גם יל"ד מהא דאמר בנשבע מפי אחרים הל"ל בנשבע מפי אחר דהא עד אחד לבד הוא אבל לשערי ר"א א"ש דלשמואל רק בנשבע מפיו צריך שתי כסף אבל מפי אחרים בין ע"י ע"א בין ע"י שני עדים א"צ שתי כסף ור"ח פליג דגם מפי אחרים צריך טענה שתי כסף והודיי' פרוטה והעדאת עדים קרי הודאה כדאיתא בירושלמי ריש ב"מ ז"ל אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי אמר לו להד"ם והביא עדים שחייב לו חמשים זוז ר"ח רבה אמר הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר.

סעי' ד' בפרוטה חייב עיין שו"ת בש"ר סימן רכ"ה אם רוב הציבור רוצים לתקן משום חומר שבועות שלא יפסוק הדיין שבועה על דין שהוא פחות מעשרה פרחים ויש יחידים שאינם רוצים להם שומעים שאומרים כהלכה אף דבכ"מ אזלינן אחר הרוב.

סעי' ה' דבש"ש נמי בעינן שתי כסף בשע"מ סק"ד נסתפק בטענו פקדון שתי כסף ופרוטה והודה בפרוטה וטען על מעה אחת להד"ם ועל אחת נאנסה והוכיח מדכתב הר"ן בשה"ד דמשנה דשתי כסף ופרוטה יש לי בידך מיירי בפקדון וא"כ למה חייב בכפר השתי כסף הא י"ל מגו דמעה להד"ם ומעה נאנס והכא ל"ל חזקה דא"א מעיז ביון דלא כפר בכל א"ו דכה"ג נמי חייב שבועה דאורייתא עיי"ש ואזיל לשיטתו דלעיל בכללי מגו סק"ג הוכיח דלא כמהרי"ט ח"א סל"ג וק"ה דלא אמרינן מגו שהי' יכול לשקר בשני דברים אבל כבר דחיתי דבריו בסוף סימן פ"ב וא"כ ה"נ י"ל דאינו רוצה לומר שני שקרים ומסברא נראה דלא מצטרף כמו כל האיסורים שבתורה שאינן משם אחד שאין מצטרפין כשאכל ח"ש מזה וח"ש מאיסור שהוא בלאו אחר כמבואר ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"ד הט"ז ה"נ לדון בדין שומר דהיינו שישבע שנאנס או נאבד אפילו לא הודה בכלום הוא מצות עשה בפני עצמה ולדון בדין טוען ונטען הוא מ"ע אחרת דהיינו לחייב שבועה במודה במקצת כמבואר בספר המצות לרמב"ם דמצוה כמ"ב לדון בדין ש"ח והוא אמרו יתברך כי יתן איש אל רעהו כסף ומצוה רמ"ו לדון בדין טוען ונטען והוא שנאמר על כל דבר פשע אשר יאמר כי הוא זה עד שיודה במקצת וכיון שאינם משם אחד לא מצטרפי דאף דשומר הוא על השתי כסף מ"מ מה שאומר על מעה אחת שנאבד דינו ממ"ע של שומר שישבע שבועת שומרים ועל המעה שטוען להד"ם דינו ממ"ע של טוען ונטען שישבע שבועת מודה במקצת ולפ"ז נראה דה"ה אם הוא ש"ח על דבר אחד וש"ש על דבר אחר וטוען נאנסו לא מצטרפי חצי שיעור מזה וח"ש מזה אף דשיעורן שוה כיון דאין חיובן שוה ואינן משם אחד וכדאיתא כה"ג במעילה פרק קדשי מזבח די"ז כל שאין טומאתן שוה אעפ"י ששיעורן שוה לא מצטרפי ה"נ זה חייב בגו"א וזה רק בפשיעה ואינן משם אחד דכל אחד מצות עשה בפ"ע כמו שמנאן בספר המצות שם אבל שוכר ונושא שכר נראה דמצטרפין כיון שחיובן אחד ונמנין במ"ע אחת שם ואף שכתב הרז"ה והובא באס"ז לב"מ פ' השואל דצ"ח ע"ב דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומקבל העסק נשבע בכפירת שתי כסף אף שהכפירה מתחלקת כסף אחד לפקדון וכסף אחד למלוה עיי"ש י"ל משום דחיוב מדין טוען ונטען והוא שם אחד וכן בטענו שתי פרות אחת שאולה ואחת שכורה ומודה באחת דנגנבה ובאידך טען דשכורה היתה ומתה דס"ל לרז"ה דחשוב מב"מ היינו ג"כ דמ"מ החיוב מדין טענה וכפירה משא"כ אם טוען על כסף אחד נאנס וכסף אחד כופר דחיוב שבועה על האונס אינה רק משם שבועת שומרים וכסף שכופר הוא מדין טוען ונטען י"ל מודה רז"ה לראב"ד דלא מצטרף כיון דאין חיוב השבועה משם אחד והוי כחצי שיעור מלאו זה ומ"ש מלאו אחר ומה"ט אין ראי' מהך דלקמן סי"ט וכ"ש לראב"ד וסייעתו שם דמלוה ופקדון כיון שאין דינן שוה לא מצטרפי ויש לנו למעט במחלוקת דבכה"ג כ"ע מודו לראב"ד.

סעי' ט' בסתמא שוה קאמר כתב השע"מ סק"ו משמע דלא שיילינן לתובע אם שוה קטעין או דוקא קטעין ובאמת טעמא בעי דלמה לא מצריכינן לתובע לברר טענתו דאולי דוקא טען ויפטר הנתבע משבועה ואפשר לומר דלענין שבועה אף דשיילינן לתובע אח"כ ואמר דכונתו היתה לדוקא מ"מ חייב הנתבע ש"ד כיון שבשעה שהודה הנתבע מיחשב הודאה ממין הטענה כיון דמסתמא שוה קטעין אף דנתברר אח"כ שכונתו היתה לדוקא ול"ה הודאה ממין טענתו מ"מ אזלינן בתר הודאתו שהשיב לטענת תובע וכמבואר בסכ"א בשני בע"ד שתובעים זא"ז דאם הודאות שני יותר מהודאות ראשון אז גם השני חייב ש"ד כיון שלא א"ל בשעת הודאתו איני חייב לך שיש לי בידך כנגדו אלא הודה לו בדרך הודאה גמורה ומשמע התם אף דהנתבע פטור מ"מ מיחשב מב"מ דעיקר מב"מ תלוי לפי הודאתו שהשיב על טענת התובע וא"כ ה"נ כיון דבשעת הודאתו הוי מעין הטענה דהא מסתמא שוה קאמר מיחשב מב"מ ואף שנתברר אח"כ דדוקא קאמר ול"ה הודאה ממין הטענה ופטור אף מדמי הודאתו עכת"ד ולא הבנתי ראייתו דשם אף דאח"כ עושה לפרעון מה שאומר שיש לו אצל הראשון נגד הודאתו מ"מ כיון דתחלה לא עשהו לפרעון ונתחייב שבועת מב"מ והראשון עומד בתביעתו ולא הודה ולא מחל לשני ע"כ חייב ש"ד משא"כ כאן כיון דמתברר אח"כ דדוקא קטען תחלה ולא שוה א"כ פטור זה ממה שהודה דהוי כהודה לו מעיקרא שאין לו אצלו שוה כטענו חטים והודה לו בשעורין דהודאת בע"ד כמאה עדים דמעולם לא הי' לו אצלו שעורים ה"נ מודה עתה שכונתו היתה דוקא והודה אז שאין לו אצלו שוה משא"כ לקמן סכ"א דבאמת חייב לחבירו מה שהודה רק שיכול הי' לעשות תביעתו לפרעון על הודאתו וכשעושה כן עתה פטור כאלו פרע עתה אבל כשהודה ולא אמר יש לי בידך כנגדו קיבל עליו לפרוע והוא יתבע שלו וכדין זה גובה וזה גובה ועיין נתיבות לעיל סימן ע"ב סכ"ז ס"ק ל"ז אך לטעם דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור משעורין משום דמחל לו אפשר לומר כיון דמעיקרא הי' מורה תביעתו שוה אף שעכשיו מודה שכונתו הי' דוקא מ"מ לא חל המחילה עד עתה דמעיקרא הי' דברים שבלב וישנו בחזרה וכמ"ש קצו"ח ונה"מ בסימן י"ב א"כ כבר נתחייב במקצת הודאתו רק עתה נמחל לו וחייב שבועה על השאר.

סעי' י"ב דהטעם כאלו הודה רש"י פירש משום דהודה ומחל וכן פירשו בתוס' וברא"ש האריך לסתור טעם דמחל דאם אינו בשעה אחת בשביל שתובע זה לא מחל השאר ובשעה אחד ל"ל דמחל דעושה כדי להרויח ותובע יותר ע"כ העלה דהטעם דמודה דבשעה זאת לא הלוהו שעורים והרמ"ה כתב הטעם משום דהודה שעורים דלא תבעו י"ל משטה הייתי בך ורא"ש סתר דבריו דא"כ כשיש עדים על שעורים חייב ומה פריך הש"ס על רב"נ ממתניתין דע"כ מיירי ביש עדים דפנ"ק ועוד הקשו ליקמי המשנה בעומד בהודאתו והש"ך כאן ס"ק נ"ז הכריח כרמ"ה משום דכן מבואר בירושלמי דהוי כמפליגו בדברים וכן מוכח בבה"ג דעל דין דטענו חטים והודה בשעורין דפטור הביא תוספתא דהודאות בע"ד כמאה עדים בד"א כשתבעו והודה אבל לא תבעו והודה יכול לחזור משמע דמש"ה פטור משעורין דיכול לחזור בו וצ"ע מה יענו החולקים על הרמ"ה נגד ירושלמי ובה"ג.

ונלע"ד דהנה מהריב"ל כתב הא דהודאת בע"ד מהני משום חיוב חדש שמתחייב דבתורת עדות ל"ל דאדם קרוב א"ע ולפי דבריו קשה אמאי טענו חטים והודה לו בשעורים פטור משום דהודה התובע הרי הנתבע הודה להיפך וסתרו ההודאות נימא אמת עם התובע רק הנתבע נתחייב חיוב חדש דל"ל דאמת עם הנתבע ותובע מחל כיון דתובע יותר כמ"ש הרא"ש וכן הקשת בתומים מסברת עצמו ולמהריב"ל קשה טובא אלא דבלא"ה סתרו אחרונים דברי מהריב"ל כמבואר בקצו"ח סימן ל"ד וגם בעיני יפלא דהא קי"ל באומר חייב אני לך מנה יכול לחזור בו ול"מ מחמת חיוב חדש בלא שטר וקנין כדלעיל סימן מ"ם א"כ ה"נ איך יתחייב בלא שטר וקנין ואף דאודיתא הוי קנין לדעת כ"פ אף בבריא היינו אחר דהדין דהודאות בע"ד מהני כמ"ע מהני נמי לעשות חיוב וקנין דהוי כהודה דבאמת חייב מכבר אבל אי הודאתו לאו הודאה גם להתחייב מעכשיו מצד אודיתא ל"מ דאין בדבריו כלום אבל כתבו רשב"ץ ורש"י בקידושין הובא בקצו"ח שם משום מגו ומשום גזה"כ דכי הוא זה נאמן על עצמו והק"ל כיון דכבר נאמן בהודאתו מהני נמי להתחייב מחדש מחמת קנין אודיתא וצ"ל כיון דתובע מודה להיפך והוי תרי הודאות דסתרו אהדדי א"כ לא מתחייב מחמת הודאות בע"ד כמ"ע דהדין עם המוחזק ממילא גם קנין אודיתא ליכא דכל שורש אודיתא דמהני דהוי כאלו באמת הודה שכבר חייב אבל כאן זו גופא ל"מ ול"ה הודאה ממילא גם קנין ל"ה.

אכן עדיין קשה לפמ"ש היש"ש הא דפטור משעורין משום דלא אמר התובע אחר שהודה הנתבע על השעורין גם שעורין יש לי בידך ואדרבה אמר דוקא חטין אבל בלא"ה ל"ה הודאה דאימר לא רצה עכשיו לתבוע רק חטין שצריך לו כעת והתומים כתב דגם לתוס' ורא"ש דכתב דמיירי בשעה אחת עיקר הפטור משום דתובע צווח אח"כ דוקא חטין אתה חייב לי והוכיח כן מתוס' ורא"ש דכתבו דלר"ג חייב שבועה ופטור משעורים עיי"ש וא"כ הק"ל דמיד שהודה הנתבע בשעורין יתחייב מכח חיוב חדש באודיתא דאז הוי הודאת בע"ד דעדיין אין סותרו הודאת תובע וא"כ אף דאח"כ הודה תובע דלא חייב לו שעורים נאמר דכן האמת רק דנתבע כבר נתחייב חיוב חדש באודיפא דבשעה שהודה היה הודאה גמורה אמנם היינו דוקא אי הוי מיד הודאה גמורה וליתה בחזרה אבל אם יכול לומר משטה הייתי גם קנין אודיתא אינו כמ"ש קצ"ח בסימן מ"ם וצ"ט וקצ"ד דכ"ז דל"ה הודאה מצד הודאת בע"ד גם לקנות ל"מ ומ"ש קצו"ח שם דפריך דוקא א"ע השיגו הנתיבות בסימן מ"ם דמוכח מכ"פ דל"צ רק אם הוי הודאה שא"י לומר משטה חשוב ג"כ אודיתא לקנין וא"כ כאן די"ל משטה ל"ה אודיתא ע"כ אף דאח"כ עומד בהודאתו אזי כבר הודאות התובע סותרו ולא חשוב הודאה ע"כ גם קנין לא הוי דעכשיו התובע אומר רק חטין ועכ"פ מדאינו צווח גם שעורין יש לי בידך הודה לו ואף דעדים מעידין שחייב לו שעורים התובע נאמן על עצמו יותר נמצא לק"מ על פוסקים שכתבו הטעם משום הודאות התובע מהירושלמי ובה"ג ואף דאם משיבו תובע מיד תכ"ד להודאות נתבע דוקא חטין י"ל בלאו טעם דמשטה ליכא קנין אודיתא דתכ"ד להודאות נתבע סותרו הודאות תובע לא חשוב הודאות נתבע הודאה מ"מ אם אינו משיבו תכ"ד רק אח"כ צ"ל טעם דמשטה הייתי דהא מבואר ביש"ש פרק המניח סימן ל"ד דמשום שהשיב אתה חייב לי מטים ש"מ שהודה לו שאינו חייב לו שעורים וכן בש"ך ס"ק י"ט כתב כיון שיצא מב"ד ולא תבע ממנו שעורים שהודה לו נתבע הרי כאלו הודה לו שאין בידו שעורים ולפרש דמיירי שאמר בב"ד אחר הודאות הנתבע אתה חייב לי חטים הוא דוחק עיי"ש הרי דשתיקת תובע תכ"ד אחר שאמר הנתבע שעורים אין הוכחה על הודאות תובע זולת אם שתק עד שיצא מהב"ד וא"כ בזה מהני הודאות נתבע מתורת קנין אודיתא ועכצ"ל גם טעם דמפליג בדברים וכמ"ש ועיין תומים סק"ח מ"ש על הרא"ש דכתב דלר"ג חייב שבועה משום דהודאות תובע הוא רק אחר הודאות הנתבע ועכצ"ל ג"כ כמ"ש דהוי אחר כ"ד דאם תכ"ד נסתר הודאות נתבע לא חשוב מודה במקצת דתכ"ד כד"ד כאלו בדיבור אחד נאמרו.

ורש"י ותוס' דכתבו הטעם משום דמחל והודה ולא ס"ל כרא"ש דעשה להרויח ל"ה מחילה יל"ד למה צריכי תרתי וצ"ל דטעם משטה לא ס"ל כיון שהודה בב"ד כמ"ש מהרש"ל הובא בש"ך וע"כ ל"ל טעם הודאה לבד דנימא אמת הודה אבל דהודאתו אינו רק אחר שאמר הנתבע שעורים ותובע משיב רק מטין וכמ"ש יש"ש א"כ נימא דתובע אומר אמת והנתבע התחייב עצמו חיוב חדש בקנין אודיתא דלא הוי עדיין הודאות דסתרו כשהודה בשעורים וכ"ש לרש"י ותוס' דלא צריך טענו בשעה ידועה דודאי הודאות תובע רק אח"כ וכמ"ש יש"ש והש"ך ובזה נרויח דלא יסתרו הודאתם וכמו דיש לישב העדאת עדים שלא יסתרו כדלעיל סימן כ"ט פ"א עכצ"ל טעם דמחל וא"כ י"ל אפכא הנתבע אומר אמת ותובע מחל והנה כתב הש"ך בס"ק י"ט דבטענו שעה ידועה הוי הודאות תובע מיד שאומר אתה חייב לי חטין ומבואר שם וברא"ש דבטענו זמן מיוחד לא שייך טעם דמחל כי תבע יותר כדי להרויח וע"כ ל"ל טעם דמחל לבד דלמה יפטר בטענו שעה ידועה ועכצ"ל דהודה ול"ל אדרבה תובע אמת הודה דאינו חייב לו שעורים ונתבע נתחייב בקנין אודיתא דבשעה ידועה הודאתו הוי מיד א"כ כשהודה הנתבע בשעורין הוי תרי הודאות דסתרו ול"מ מצד הודאות בע"ד ממילא גם מצד קנין אודיתא ל"מ וכשלא תבעו על שעה ידועה דל"ל מטעם הודאה דאזי ל"ה הודאת תובע רק אח"כ כשיצא מב"ד ולא אמר תן לי השעורים א"כ מהני מה שהודה הנתבע מכח קנין אודיתא ועכצ"ל מטעם דמחל דרבה ב"ג סתמא קאמר בין טענו שעה ידועה או לא וכמ"ש יש"ש וש"ך בסקי"ט ונ"מ כשיודע נתבע בעצמו דחייב שעורים צריך לשלם לצי"ש כשתבעו על שעה ידועה משא"כ כשלא תבעו על שעה ידועה ויצאו מב"ד ואינו תובע שעורים דמחל.

והבע"ת שער מ"ב כתב שאם התובע תפס וכו' אי"ל טענת השנואה כדלעיל סימן פ"א ס"ד ולמדו מדאמרינן ס"פ המניח בטענו חטין והודה לו בשעורין דחייב בתפס והקשה הגד"ת שם הא הבע"ת בש"ז ח"ב לא הסכים לראב"ד דטעמא דפטור משעורין משום השטאה רק מפני דהוי כאלו הודה התובע שאין בידו שעורין וכן תמהו כל האחרונים עד שמחמתו רצו לדחות דברי בע"ת מהלכה והנה בש"ז ח"ב כתב דתפיסה מהני והטעם דתפיסה משוי לו כתבעו שעורים אבל אם תפס לאחר טענותיהם ל"מ מידי וכו' שהתפסה עושה להודאות המזיק הודאה על תביעת התובע עכ"ל ודבריו משוללי הבנה דהא הבע"ת ס"ל בטעם דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור משום שהודה שאין לו עליו שעורים וכמ"ש בשער זה חלק ח"י וי"ט והשיג שם על הראב"ד דס"ל הטעם משום משטה וא"כ למה סיים כאן דמשוי תפיסה להודאות המזיק הודאה על תביעת התובע מה צורך די לו במה דתפיסה משוי כאלו תבעו וכמ"ש תחלה ותו ל"ה כהודה וממילא חייב אפילו הודה הנתבע שלא על תביעת התובע עוד הקשה גד"ת דמה יושיענו טעם בע"ת גבי מזיקין דע"כ הודה שהתם או הקטן לא הזיק דרק אחד הזיק והוא תבע הגדול והמועד ונשאר במבוכה בזה.

והנלע"ד לפמ"ש לעיל דצ"ל טעם הודאה וטעם משטה דאל"כ אף דאמת שאין לו אצלו שעורים נתחייב נתבע חיוב חדש בקנין אודיתא רק משום די"ל משטה בשעה שהודה דליכא עדיין תביעת תובע נהי דגם הודאות תובע ליכא עדיין עד אחר שיצא מב"ד ואינו תובעו שעורים או כשאומר רק חטין מ"מ אף דנתבע עומד בהודאתו ואינו טוען משטה תו ליכא קנין אודיתא דכבר סותרו הודאות תובע לכן כשתפס דמשוי כתבעו שעורים וכאלו נתבע הודה לתביעתו דתו לא י"ל משטה וכמבואר בתוספתא הובא בש"ך כאן כשתבעו בב"ד והודה א"י לחזור ולטעון השטאה ע"כ אף דאח"כ אומר התובע רק חטין חייב לי ומודה דאין לו שעורין תו לא אכפת לן דכבר הודה הנתבע הודאה גמורה ונתחייב בקנין אודיתא והנה גם במזיקין שנים י"ל עיקר הודאות תובע רק אחר טענת נתבע דבשור שנגח דף נ"ג איתא בשני שוורים שהזיקו יחד כר"נ דכל שור כולא היזיקא עבד ואי ליתא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ועיין נ"י ס"פ המניח דפירש מ"ש שם בגמרא ש"מ שני שוורים שהזיקו יחדיו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אפשטא א"כ כשטוען גדול הזיק לגדול ליכא הודאה דלא הקטן הזיק דאפשר ראה ששניהם הזיקו יחדיו וכל חד כולא היזיקא עבד ומקטן לא יכול להשתלם כל ח"נ ומפרט דכל התירוץ שם דתפס קאי על נזיקין שנים ומזיקין שנים וא"כ אפשר אחר שיושם הקטן לא יהא שוה יתר מח"נ של קטן הניזק והגדול לא ישוה יותר מח"נ דגדול הניזק וע"כ טוען גדול הזיק לגדול אף דגם קטן הזיקו מ"מ צריך הקטן להשתלם ממנו נזק הקטן וכיון דליתא להשתלם מהאי משתלם מהגדול דכולא היזקא עבד וכן בתם ומועד דתם הזיק הקטן ומזיק אומר דתם הזיק הגדול אפשר להיות שגם לגדול הזיק אלא דצריך להשתלם ממנו נזק הקטן וע"כ גובה מהמועד או מעלי' כל הנזק דכולא היזקא עבד וממועד הזיק הגדול בלא"ה לא פריך כמ"ש הנ"י שם ואף דאין הדין ברור בשניהם הזיקו יכול להשתלם כל ח"נ מאיזה שירצה כשיכול לגבות מהשני כמ"ש הנ"י מ"מ ל"ה כהודה התובע שלא הקטן הזיקו דהרא"ש כתב פרק השואל אם טענו מלוה והודה בפקדון ל"ה כטענו חיטן והודה לו בשעורין דבין מלוה לפקדון טעי אנשי וק"ו כאן דקי"ל כר"נ דדיינא ונחית לעומקא דדינא דס"ל כל חד כולא היזקא עבד א"כ לא הודה כלל עדיין על הקטן שלא הזיקו אלא דמ"מ גם הגדול כל היזק עבד ומה דרוצה לגבות כל ח"נ רק מגדול משום דכולא היזקא עבד סובר רצה מזה גובה כיון דגמרא מספ"ל נמי או דאימר לא יהא מקטן להשתלם ומכ"ש לפמ"ש שם דמתניתין מיירי דשניהם חייבין דגם לדידן הספק אם שניהם יחד הזיקו או חד לבד וא"כ ליכא הודאה עד אח"כ ששמע דמזיק אומר קטן הזיק לגדול וזה צווח רק הגדול וכיון דתחלה אינו סותר הודאות נתבע הל"ל דמועיל מכח קנין אודיתא ועכצ"ל דל"מ משום די"ל משטה ל"מ נמי מכח אודיתא אף דאח"כ עומד בהודאתו ולא טען משטה הרי אח"כ תובע מודה להיפך וא"כ לפוסקים דביש עדים על אחד מהם גם לטעם דהודה תובע חייב ובהמניח דפריך לרב"נ אזלא הסוגיא למ"ד פנ"מ או בשעמד בדין כמ"ש הש"ך סקט"ז או כשיטת מהרש"א ר"פ שור שנגח הפרה בראו עדים הרדיפה מהני הודאות מזיק גם בקנס ממילא מהני נמי קנין אודיתא וגם כשנאמר דלטעם דתובע הודה דאין לו אצלו שעורים גם עדים ל"מ כמ"ש המחבר כאן והסוגיא דהמניח כהלכתא דפנ"ק ויש עדים ול"מ הודאות נתבע מצד קנין אודיתא מ"מ מה דמשני בתפס מוכיח דמסלק גם טענת השנואה דכבר כתב הראב"ד דבמודה בקנס מהני תפיסה וכ"כ הה"מ בדעת רמב"ם וא"כ מהני כוו' קנין אודיתא והיינו דמשני בתפס ולא יכול לטעון משטה הוי מיד אודיתא ע"כ אף דיודה תובע אח"כ דלא הקטן הזיק כבר נתחייב מזיק באודיתא ומוכיח שפיר בע"ת דתפיסה מסלק טענת השטאה.

אפילו יש עדים עש"ך סקט"ז דדעת רמב"ם ורמ"ה דחייב כשיש עדים והקשו הראשונים דא"כ מה פריך לרב"נ ממשנה דס"פ המניח דא"ל מייתי ראי' שקיל בדאמר מזיק דאם ליכא עדים על הנגיחה הוי מודה בקנס והה"מ פ"ט מנ"מ תירץ דסוגיא אזלא למ"ד פנ"מ ויש"ש כתב דפלא גדול דסתמא דש"ס אזיל דלא כהלכתא והלח"ם כתב ז"ל כתב הה"מ דסוגיא כמ"ד פנ"מ בפרק המניח אמרו מתקיף לה ר"פ מדרישא וכו' הא לא מייתי ראי' שקיל ור"פ הוא דאית לי' בפ"ק פנ"מ וכאן אזיל ומקשה כפי סברתו והוא דלא כהלכתא אבל מ"מ קשה דבתר הכי קאמר גופא אמר רבא וכו' וכל הנהו קושי' לא הוי אלא למ"ד פנ"מ דלמ"ד פנ"ק היכי מקשי הא לא מייתי ראי' שקיל הא קנסא ומודה בקנס פטור והוא דוחק לומר דסתמא דש"ס אזיל דלא כהלכתא וע"ק אמאי לא מקשה סתמא דגמרא בספ"ק למ"ד פנ"ק מהנהו בבי דמתניתין עכ"ל אמנם בלא"ה יל"ד על לשון המשנה דזה אומר לא כי הממע"ה משמע אלו הודה חייב ותקשי למ"ד מודה בקנס פטור ועכצ"ל כמ"ש מהרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה וז"ל בד"ה ואפילו ניזק כו' לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאות עצמו דמודה בקנס יל"ד דא"כ למ"ד פנ"ק ל"ל למימר דפטור משום דהממע"ה לסומכוס נמי אמאי קאמר יחלוקו הא אי נמי דהוה מודה המזיק ליפטור משום דמודה בקנס ונראה לומר דאע"ג דלא קי"ל כמ"ד בגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מ"מ היכי דמזיק מודה אנן סהדי דכן הוא ולא מקרי מודה בקנס ה"נ הכא כיון דאיכא סהדי דנגח הפרה ונמצא העובר מת בצדה והחזיק מודה לאו מודה בקנס הוא אלא דאהני סהדי סמכינן ובידוע שזה השור הרג גם הולד וכצ"ל בההוא דס"פ המניח בשור שהי' רודף אחר שור וכו' ז"א ל"כ אלא בסלע לקה הממע"ה משמע דמודה לא מיפטר בקנס מטעם שכתבנו כיון דאיכא סהדי דרדף אחריו והוא מודה לית למתלי אלא בשור ולא בסלע עכ"ל ובעניי ק"ל על המהרש"א דבפרק מרובה דע"ה ע"ב מבואר אי אתו סהדי וא"ל גנבת וא"ל לא גנבתי בפניכם אלא בפני פו"פ ואייתי סהדי ואזמינהו ואתי פו"פ ואסהידו בו דגנב טבח ומכר דרבנן סברו דה"ל עדות שאאיל"ז ול"ה עדות וסומכוס סבר ה"מ היכי דלא ידעו באיזה יום ושעה דליכא עדות כלל אבל הכא סיוע דקא מסייע להו עיי"ש וא"כ כ"ש תכא דע"פ עדותם ליכא חיוב כלל רק במה דמסייע להם דנגח דלרבנן הוי עדות שאי אילה"ז דשם בלא הודאתו יש עדים ואתה יכול להזימן לולא הודאתו וכאן לולא הודאתו אין כאן עדות כלל דגם לאחר שהעידו יכול להכחיש וליפטר ואם יוזמו יאמרו דבעדותן לא חייבוהו רק ע"י הודאות המזיק והרי הודה שהדבר אמת וכיון דהוי עדית שאאילה"ז הוי כליכא עדים רק הודאתו לבד מחייבו ואף דכן האמת קנס צריך עדים אמנם לסומכוס לא איכפת לן כיון דידענו דכן האמת אף דהוי אי אילה"ז רק בא"י באיזה יום חשדינן להו דמסתפי שיוזמו ומשקרי כפרש"י התם ולפ"ז אי המשנה כסומכוס ל"ק ומיירי שפיר כל המשנה דלא ראו הנגיחה רק הרדיפה וכמ"ש מהרש"א רק אי מוקים כרבנן אליבא דהלכתא ל"ל כן וע"כ ק"ל להת"מ דכל הטורח הזה אליבא דרחב"א דמוקי דלא כסומכוס ועליו פריך ר"פ דעכצ"ל דעדים גם הנגיחה ראו וא"כ מה פריך לרב"נ ומתרץ הה"מ שפיר דזה מקשה רב פפא והוא ס"ל פנ"מ אבל לדידן שפיר י"ל דברי וברי מודה סומכוס ואדרבה רבא דבתרא הוא ס"ל כן ובזה יונח לן דגם משנה זאת אתי כסומכוס כבסמוך ר"פ שור שנגח הפרה ואליבי' א"צ עדות שאילה"ז רק משום חשש דמשקרי אבל כשמאמת דבריהם הוי עדות יפה דמסייע להו וא"כ ל"ק למ"ד פנ"ק דמוקי למשנה כסמכוס דמודה בברי וברי כר"פ ורבא בב"ק ד"ק.

וצע"ק על המהרש"א דהוי כחצי דבר דלא מסהדי רק ארדיפה וא"א להוציא ממון ע"פ רק בצירוף הודאת המזיק דנגח א"כ לא ראו דבר שלם ועיין לעיל סימן למ"ד סי"ג ואם תפס התובע בש"ך ס"ק כ"א ז"ל והרא"ש הקשה על הרי"ף מדלא משני הש"ס לעיל דתפס משמע דתפיסה ל"מ אלא בשני שוורים שהזיקו שיש לו תביעה על שניהם וכן הוא בתוס' ואחריהם נמשך מהרש"ל ס"פ המניח סל"ו עכ"ל עוד עמדו גדולי חקרי לב מה יועיל תפיסה אם הודה שאין לו על הקטן וש"ך לקמן בס"ק כ"ב הפליג לתמוה דבזה ל"ש לומר מחמת שהייתי מוחזק לא תבעתי דגם בגדול הי' מוחזק וג"כ קשה על טעם דמחל אמנם רש"י ותוס' כתבו דפטור משעורים דהודה ומחל ותרתי למה וי"ל דבלא"ה נמי צ"ל טעם דהודה דאל"כ מה פריך מהמזיקין שנים סתמא דש"ס דקי"ל פכ"ק ובקנס ל"מ מחילה דלא זכה בו קודם שיחייבו ב"ד והוי דשלב"ל ואין לו עליו רק שעבוד וכמ"ש בחו"מ סימן ת"ז וכתב שם קצו"ח דס"ל לרמב"ם וש"ע דמאי דאמרינן לרע"ק הקדישו ניזק מוקדש דוקא אחר שעמד בדין ומשום סילוק ג"כ ל"מ בדאורייתא כמבואר במל"מ פכ"ג מה"א ועכצ"ל משום דהודה שאין לו בגדול מחמת נזק הקטן אלא דא"כ הל"ל דאמת הודה רק המזיק נתחייב בקנין אודיתא חיוב חדש ולא יסתרו הודאתם רק בקנס ל"מ הודאה ה"נ אינו קנין ואף אם יש עדים דקטן הזיק או אחד מהם מ"מ הניזק מכחישן בענין זה דאומר לא הקטן הזיק לגדול והודאתו כמ"ע ועל מה שאומר קטן הזיק הקטן א"נ ועיין תומים סק"ו והיינו דמשני בתפס דראב"ד כתב במודה חנ"ק מהני תפיסה וכ"כ הה"מ מ"ט מנ"מ בדעת הרמב"ם וא"כ מהני הודאות בע"ד בקנס להיות קנין אודיתא ע"כ אמרינן דניזק אמת הודה אח"כ שאין לו על הקטן מ"מ זה נתחייב באודיתא ומה גם כיון דתפס מיירי שפיר דליכא עדים כלל דמ"מ שקיל כדאמר מזיק אף דמודה בקנס ומתחלתה ל"ה תרי הודאות דסתרו דכבר כתבתי לעיל בישוב בע"ת דגם כאן ליכא הודאות תובע תחלה די"ל שגדול הזיק גם לקטן וכן קטן גם לגדול וכל חד כולא נזקא עבד ורצה לגבות נזק גדול מגדול וקטן מקטן רק אחר שהודה המזיק לקטן על הגדול ולגדול על הקטן וניזק חוזר ואומר רק גדול לגדול וקטן לקטן ולא צווח דגם מזיק אומר אמת עכשיו הודה וכ"ז הכא משא"כ לעיל דכל האתקפתא מדברי ר"פ דס"ל בפ"ק דב"ק דף ט"ו דפנ"מ א"כ כמו די"ל ניזק הודה באמת ומזיק נתחייב באודיתא כן י"ל מזיק אומר אמת וניזק מחל דבממון מועיל מחילה ואין התפיסה מעלה ומוריד ואוקמי' לממונא בחמ"ק ע"כ לא משני לר"פ בתפס

ובקיצור י"ל מה דלא משני לעיל בתפס לפמ"ש מלחמות פרק שור שנגח וקצו"ח סק"ט דלפיכך מועיל תפיסה משום דהוי תרי הודאות דסתרו אמנם למ"ד פנ"מ דמועיל מחילה י"ל תובע מחל ול"ה הודאות דסתרו רק אי פנ"ק ל"מ מחילה ע"כ משני שפיר דתפס ולר"פ דס"ל פנ"מ א"א לומר כך ולפ"ז צ"ל כשתפס אחר הודאות הנתבע דאל"כ תפיסה מהני גם בזה"ז בקנס דעביד דינא לנפשו וזוכה בו וא"כ כשהודה הקנהו לחבירו באודיתא וכמו אי פנ"מ מהני אודיתא ואי די"ל איפכא הנתבע התחייב באודיתא א"כ עדיין הוי מועיל תפיסתו לסברת רמב"ן דלא מוקמינן בזה בחמ"ק וס"ל לתרץ לעיל ג"כ כשתפס אלא צ"ל דמיירי דתפס אח"כ ולא רצה לאוקים כשתפס קודם כעין שכתב הש"ך בס"ק כ"א דאיך יתפוס הקטן ודעתו להשתלם בב"ד מהגדול אלא דלפי סברת המלחמות הל"ל שתפס אחר העמדה בדין דנודע לו דאין לו מהגדול וכיון דהודאות סתרו מועיל ולפמ"ש ח"ש אך לפמ"ש הנתיבות בסימן א' דבמקום סמוכין ל"מ תפיסה לעשות דין לנפשו י"ל שפיר דמיירי דתפס קודם שעמד בדין.

אמנם בצורת השמועה במה דמשני בשתפס ולא משני לעיל מני' נ"ל דהנ"י הקשה במזיקין שנים למה הוי כטענו חטים והודה בשעורים הרי טענו בגוף שני השוורים סך גדול ומודה לו בשניהם סך מועט והוי כטענו דמי חטין והודה לו בדמי שעורין דחייב דלא אזלינן בתר עיקר הדבר דאתי מחמתי' רק בתר הממון דאית לו גבי' בשעת תביעה ותירץ דה"נ הוי כטענו חטין דלא אמרינן בטענו דמי חטין והודה לו בדמי שעורין דחייב אלא בשעשאן עליו דמים מכבר או דאזקי' וגזלי' ונתחייב כבר בב"ד בדמיהן אבל הכא בתר עיקר הדבר דאתי מחמתי' אזלינן דהיינו בטענו נזק שור גדול ומודה לו בנזק שור קטן עכ"ל ודבריו סותרין למ"ש בפירוש המשנה גבי מועד הזיק הגדול וז"א מועד הזיק הקטן כיון דטוענו מעלי' ומודה לו בפחות מן מעליא הוי ממין הטענה ולא אזלינן בתר עיקר הדבר דטעני' מחמתי' ונ"ל להכריע דבמועד מיד שהזיק נתחייב בדמים מעלי' הוי כעשאן דמים מכבר משא"כ בקנס דב"ד עושין החיוב ועדיין לא עשאן דמים אך כשתפס דגם בזה"ז דל"ד ד"ק לא מפקינן מיני' ומבואר ברא"ש פ"ק דבב"ק ובטח"מ סימן שמ"ט משום דעביד דינא לנפשו והוי במקום סמוכין בתפיסתו וכן הוא לעיל סימן א' ס"ה וא"כ מיד שתפס המזיקין ויודע שיש לו עדים זכה מיד בכל מה שהיו מחייבין הסמוכין רק מחוסר שומא והמזיק תובע המותר אבל הניזק כבר זכה במזיקין תמורת הניזקין והוי כנתחייב כבר בב"ד ועשאן דמים דאזלינן בתר התביעה לא בתר הסבה ה"נ כבר זכה במזיקין תמורת ניזקין ועכשיו דנין בב"ד על כמה זכה מכבר כשתפס והניזק טוען הרבה זכיתי בהם ומזיק טוען בפחות בם והוי ממין הטענה ול"ה כטענו חטין והודה בשעורין כלל וע"כ משני שפיר כשתפס משא"כ לעיל דתבעו גדול הזיק וזה מודה קטן הזיק אף כשתפס מ"מ תבעו בגוף זה והודה לו בגוף אחר והוי טענו חטין והודה לו בשעורין ואף דקיי"ל כרע"ק יוחלט השור וכשהקדישו ניזק מיקדש ויש פוסקים ס"ל גם קודם העמדה בדין היינו משום כשעמד בדין אגלאי למפרע וכמ"ש תוס' בב"ק דף ל"ג ד"ה א"ב אבל מ"מ כ"ז שלא נתחייב מזיק לא זכה ניזק בקנס ועיין באס"ז שם דף ל"ג ולפ"ז אין שום ראי' דיועיל תפיסה כשלא הודה ממין הטענה רק הכא עדי התפיסה הוי ממין הטענה ולפ"ז גם רמ"ה ונ"י מודים בקנס דאזלינן בתר הסבה דעדיין ליכא חיוב כלל רק במועד או בתם למ"ד פנ"מ ס"ל כיון דכבר נתחייב בעצמו רק לא נתברר לדידן הוי כעשאן דמים.

ועוד נלע"ד דגם לדעת הנ"י בגמרא וכן הב"י כאן באומר לו שדה גדולה היזקתני וזה משיבו שדה קטנה כיון דלא נתברר החיוב ולא נתחייב עדיין על השדה הן דנין הרי ס"ל לב"י דגם בחיוב ממון בתר הסבה אזלינן וכן הנ"י בגמרא אזיל למ"ד פנ"מ ומ"מ ס"ל דבתר עיקר הדבר אזלינן וסותר דבריו שבמשנה מ"מ י"ל בתפס אדרבה המזיק תובע לניזק ועל מה שתפס הן דנין זה אומר כך וכך יש לי בו וזה אומר בפחות יש לך במה שתפסת וע"כ הוי הודאה ממין הטענה משא"כ במזיק אחד דזה תובעו גוף אחר וזה מודה לו בגוף אחר שוב מצאתי באס"ז בשם הרא"ה דס"ל ג"כ דאזלינן בתר הסבה רק כשתפס חזר טענתם ותביעתם על מה שתפס וע"כ ל"ה כטוענו חטין והודה לו בשעורין משא"כ לעיל דמ"מ שני גופים הם והאריך בזה ויצא לידון דגם בטענו חטין אם הדברים בעין ל"מ תפיסה ואם טענו הלואת חטים ומשיב לו הלואת שעורין ותפס חזר תביעתם וטענתם על מה שתפס ותלי"ת כיונתי לדעתו בפירוש חדש בסוגיא והוספתי מיא וקמחא לפרש עוד לשיטת הרמ"ה דס"ל דבמועד הזיק הגדול ח"א מועד הזיק הקטן דהוי ממין הטענה דבקנס מודה ובתפס חזר הדין על מה שתפס.

דמי השעורין בקצו"ח כתב כל ששתק בדעתו ליתנו לו ומהני גם בדבר מסוים דהוי כלשון מתנה מדאשכחן בפחז"ה דף כ"ט גבי חזקה דג"ש דטפי מג"ש קפיד ומדשתק מחל אע"ג דבקרקע ודאי ל"מ אלא לשון מתנה א"ו כל ששתק דעתו ליתנו לו עכ"ל ותמוה דא"כ יועיל חזקה שאין עמה טענה ומפורש במשנה שם דף מ"א דל"מ אע"כ כפירשב"ם דף כ"ט מדלא קפיד ג"ש ודאי מכרו לו וגם מ"ש הב"ש בתשובה קמ"ט דאם משכו ממנו ושותק מהני צ"ע דא"כ למה ל"מ חזקה שאין עמה טענה אף דאכל פירותיו ונעל וגדר בפניו ושתק ג"ש גם במהרי"ק סימן צ"ד שורש ב' מבואר דוקא סייע בהדי' הוי כאמר לך חזק וקני וגם בשו"ת מהר"ח א"ז סימן נ"ג מבואר במושך בפניו ושותק ל"מ ולפמ"ש בסימן פ"א י"ל דברי הב"ח דמיירי שהניחו ליטול בעד המעות שחייב לו אך מ"ש שם דודאי במתנה נותן לו לא משמע הכי.

סעי' י"ז א"י אם חטים או שעורים משלם לו שעורים ובש"ך ס"ק ל"ה כתב דב"ע וראב"ד ובע"ת הקשו ע"ז מהא דקאמר בס"פ המניח אלא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתא דרב"נ ולפמ"ש לעיל דצריך טעם דמשטה עם טעם דהודה תובע דבל"ז ה"ה תובע אמת אמר ונתבע נתחייב באודיתא בחנם משא"כ להיפך ל"ל דתובע מחל כיון דתבע יותר לא מחל וכמ"ש הרא"ש לכן צ"ל די"ל הנתבע משטה הייתי וליכא אודיתא עד אח"כ כשעומד עדיין בהודאתו ואז כבר סותרו הודאות תובע כשצווח לא כי רק חטים יש לי אצלך משא"כ בלא טעם דמשטה הוי מועיל אודיתא של נתבע תיכף כשאומר שעורים דעדיין לא נתברר הודאות תובע דאין לו אצלו שעורים עד אחר ששמע דאומר שעורים ואומר רק חטים או יוצא מב"ד ואינו תובע השעורים ואפילו תבעו על שעה ידועה כתב התומים דמוכרח מהרא"ש דליכא הודאה מתחלה כשתבעו חטין דאפשר גם שעורים יש לו אצלו רק כששמע שאומר שעורים ומשיב חטים עכשיו הודה שאין לו שעורים מדלא השיב גם חטים גם שעורים יש לי אצלך ובלא טענו שעה ידועה י"ל גם עכשיו לא חש להשיבו עיי"ש וא"כ א"ל הי' י"ל משטה הוי מהני מחמת אודיתא י"ל לפ"ז קושית הראשונים הנ"ל דבא"י דל"ש טענת משטה כמ"ש הש"ך ואחרונים דלפי תומו אומר א"י זה או זה א"כ הוי הודאה גמורה ועדיין ליכא הודאות תובע בחטים ושעורים דליסתר לו משא"כ בניזק ומזיק דרק חד נגחו מיד שאומר גדול הזיק הודה דלא הקטן ולא ס"ל כמש"ל בדעת בע"ת א"כ גם זולת טענת משטה פטור המזיק דל"ל דנתחייב באודיתא דהודאות תובע כבר סתרו ונ"מ דאם תכ"ד לאמירת הנתבע א"י אם חטים או שעורים השיב תובע דוקא חטים פטור גם משעורים דכיון דמצד הודאה ל"מ לחייב תכף דתכ"ד סותרו הודאות תובע גם אודיתא ליכא.

סעי' כ"א כיון שלא אמר בשעה שתבעו בשע"מ סקי"ב העלה אם הכור חטים אינו שוה יותר ממנה והדה לו במקצת חטים פטור מש"ד כיון שהוא פטור מהודאתו כשטוען אח"כ שמחזיקו עבור טענתו ומהימנינן לי' שכך היתה כונתו מתחלה א"כ מוכח דקושטא קאמר שאינו חייב אלא כפי הודאתו דאי בעי לשקר הי' כופר הכל ואי דאינו רוצה להעיז אבל השתא שמב"מ ל"ה העזה כולה האי אף שפטור מהודאתו א"כ למה כופר בהמותר ה"ל להודות בכל הכור דל"ל אשתמוטי דהא אף אם יודה יפטר מהכל דהא יחזיק אותו עבור המנה שהוא תובע עכ"ל וסתימת הבע"ת והטוש"ע לא משמע הכי דכמו שביארו אם הודאתו יותר הל"ל נמי דהכור חטין שוה יותר ממנה ומפרט דלא שכיח שכור חטין יהא שוה יותר ממנה ובפאה פ"ח מ"ו נקט ארבע סאין בסלע ועוד לפ"ד דמהימנינן לו שכך היתה כונתו מתחלה במה יחויב ש"ד הא מעולם לא הודה במקצת אבל ביאור הדבר כמו שכתב בנתיבות לעיל סימן ע"ב סכ"ז ס"ק ל"ז כשהודה בחטין קצת לא הי' רוצה לעשות פרעון מעות שתבע על החטים שחייב רק תובע מעות והוא ישלם חטין ולכן חשוב מב"מ כיון שחייב חטין להחזיר ואף שאח"כ חוזר ואומר שיהא המעות לפרעון בעד החטין הוי כפרע אח"כ לפי טענתו וכבר נתחייב שבועת מב"מ וא"כ ליכא מגו דכופר הכל כיון שהודה קצת חטים הי' דעתו להחזיר חטין דוקא אשתמוטי עד דהוי לו כי לא רצה שישאר המעות בעד החטין ומ"מ אם מקצת החטין אינו שוה יותר מדינר שהודה חבירו חשוב הילך כיון דחבירו א"צ לתבעו החטין דאם לא יחזיר לו הרי יש לו בידו ועדיף ממשכון דצריך ב"ד לסומו ולמוכרו ועומד ברשות הלוה כיון שהוא בעין משא"כ זה מוחזק במעות ועמ"ש הש"ך לעיל סימן פ"ז ס"א סק"ה שכתב ארבע טעמים למה משכון ל"ח הילך והשלשה טעמים אחרונים ליתנייהו כאן שחייב לו מעות נגד החטין וכ"ש לדעת הראב"ד מרי' דהאי דינא דס"ל משכון הוי הילך בהשגות ע"ד מטוען.

סעי' כ"ד אלא עד החלון הקשה בשע"מ ס"ק י"ג ליהמן במגו במה שהנחת אתה נוטל לפוסקים דמגו לאפטורי משבועה אמרינן דאין העזה במה שיאמר לא מדדתים ותירץ דסתמא כשאחד מפקיד אצל חבירו דבר לשמור והוא מדוד או מנוי מראה לנפקד כמה הם ולכך הוי טענה גרועה לומר א"י ומגו דא"י ל"ה מגו ולפ"ז אם התובע מודה שכשמסר לשמור לא הראהו אלא שטוען שהי' עד הזיז וזה משיב שראה אותם אח"כ ולא היו אלא עד החלון פטור מש"ד דיש לו מגו וכן לענין ממון פקדון בסכ"ג ועדיין צ"ע עכה"ל ולע"ד הא יש לתובע מגו דשתיק ולא אמר שלא הראהו עד היכן ואף דהב"ש בא"ע סימן צ"ו סק"ח כתב דאין אומרים מגו להשביע שאני הכא דמדינא מגיע לנתבע שבועה רק יש לומר מגו לפטרו דמכח מגו יש הוכחה שאומר אמת וכיון שיש לתובע מגו נגד זה הוי טענות שניהם שקולים ונשאר על דינו לישבע וכעין שכתב הש"ך בסימן פ"ז ס"ו ס"ק ט"ו בעד נגד עד.

סעי' כ"ט נאמנות ברמב"ם פ"ד מטוען כתב אין מב"מ חייב אלא כשיכול לכפור אבל אם יש שטר על חמשים ומודה פטור ותמהו הראשונים א"כ מה פריך בפ"ק דב"מ דף ד' ע"ב לר"ח דס"ל הילך חייב משטר שכתוב בו סלעים נימא משום הכא פטור דא"י לכפור לכן כתבו דא"י לכפור ג"כ הטעם משום הילך וצווחו בזה מה עניינו להילך עוד הקשו אחרונים דליתחייב מדרח"ק דב"ד מחייבין ע"י השטר וכמ"ש הש"ך בסימן מ"ז ס"ה ויותר קשה לרה"ג ז"ל שכתב דאם עדים מעידים שלוה ולא פרע ומודה ל"ה מב"מ והי' א"ל דרח"ק מיירי דאומר לא לויתי ועדים רק מעידים שלוה וכיון דתחלה הי' י"ל פרעתי הוי מב"מ אך שיטת סמ"ע בסימן פ"ז ס"ה דבכה"ג פטור ודרח"ק ע"כ מיירי במעידים שלוה ולא פרע ועוד הרמב"ם גופא הביא דרח"ק וכתב שטוען לית לך בידי כלום ועדים אומרים שעדיין יש לו בידו חמשים משמע עדיין לא פרעו וכן הוכיח גד"ת ואפשר לתרץ זה לפמ"ש תומים סימן צדיק דבדבר דל"מ הודאות בע"ד כגון קנס ל"מ ידיעת עדים בלא ראי' עיי"ש ובשטר מה דמוציאין ממון מחזקה דשטרך בידי מה בעי זה רק הוכחה ולא ראי' ורח"ק יליף מק"ו מקנס ובזה ליכא הק"ו וכעין זה כתב הטו"ז לעיל סימן למ"ד וע"כ כיון דמודה מעצמו לא חשוב כיון דא"י לכפור בשטר פטור דמדרח"ק אין לחייבו.

אבל השאר לא נתיישב עוד הקשו מרמב"ם פכ"ב מעדות בשתי שטרות ושתי כיהי עדים שהכחישו זא"ז חתומים עליהם אחד של מנה ואחד של מאתיים וכפר בכל חייב ש"ד מדרח"ק ושם א"י לכפור וברפ"ב דכתובות איתא דאם טוען הבעל אלמנה נשאתיך ואין עדים נאמן וכתב הרא"ש משום דהוי שע"ק א"צ לישבע וגם לתקנת הגאונים דגובה כתובתה ומטלנולין דיתמי מ"מ אינו יכול לכפור והוי הילך ותמה התומים כאן למה לא פריך בפ"ק דב"מ למ"ד הילך חייב לס"ד דלא ידע מתירוץ דשע"ק מכתובות ולע"ד דבפרק קמא דב"מ פריך מפני מנה א"ת מב"מ ישבע וכו' והאי בכולא בעי דלודי וכו' פרש"י דנימא מגו דחשוד ומיאן בפירוש התוס' דנימא חזקת דא"א מעת כי הקשו מה חילוק בין מב"מ לכ"ה לענין העזה ולעד"נ כמו גבי סלעין אמר שם דיכול להעיז כיון דמסייע לו שטר ה"נ דבר אחר מסייעו וע"כ בכל מב"מ מה"ט גופא דיש לו הוכחה דאומר אמת דאל"כ הי' כופר בכל יכול להעיז אבל בכופר הכל דאין לו סייעתא א"י להעיז ומה"ט אנו אומרים דא"נ במגו דמש"ה מודה שיוכל להוכיח דאומר אמת ויכול להעיז על השאר עוד נלע"ד דהחילוק בין מב"מ לכ"ה לענין העזה דהנה פרש"י מ"מ א"ת מב"מ ישבע ליהוי כמשיב אבדה ותמהו דלימא משום מגו דמהני ונראה כיון דע"כ מסיק דאשתמוטי מה"ט גופא ליכא מגו דמקצת שמודה שיער בנפשו דיכול עכשיו לשלם ואינו רוצה לגזול כלל רק מה שכופר אין ידו משגת עכשיו ולמה צריך לטעם דחזקה א"א מעיז ע"כ פרש"י דהקושיא בלא מגו דעכ"פ כיון שאינו רוצה לגזול אף דיכול לכפור הכל משיב אבדה הוא והנה תוס' שם כתבו דמשום אשתמוטי ל"ש חזקה דאינו מעיז וצריך להבין מניין יודע המלוה כונת לוה אם לישתמיט אם לכפור וצ"ל דיודע זאת דאם לכפור הי' כופר הכל א"ו רוצה לאשתמוטי במה שאין לו ומה שמודה יש לו וא"כ ליכא העזה במב"מ דגם מלוה יכול לדעת דרק משתמיט אבל בכופר הכל דאין הוכחה לא ידע מלוה כונת לוה ואינו יכול להעיז וכ"ז כשיכול לכפור ומכל מקום מודה אבל כשא"י לכפור ליכא הוכחה וא"י להעיז לכן גם מב"מ פטור דחזקה א"א מעיז וזה טעם הדבר דא"י לכפור פטור אבל בסלעין דשטר מסייעו ויכול להעיז גם כשא"י לכפור ליכא חזקה דאינו מעיז ובכתובות דליכא שום כתובה ומ"מ א"י לכפור במנה חזקה דא"א מעיז ולא צריך לטעמא דהילך ע"כ פריך רק מסלעין לא מכתובות ובכפר בכל ועדים מכחישים במקצת חזינן דמעיז ויצא מהחזקה ע"כ חייב מדרח"ק גם בשתי שטרות הנ"ל ואדרבה גם כופר הכל הל"ל דחייב כיון דליכא חזקה דא"א מעיז וצ"ל דגם חזקה דא"א תובע לא אלים בזה כיון דיש לו עליו קצת וכמ"ש הלח"ם פ"א מטוען סוף הלכה חיה ועיין נתיבות בכ"מ ס"ק כ"ח או כמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ ד"ג דכ"ה אפילו שיכול להעיז פטור רק מב"מ גזה"כ ומ"מ כיון דמיירי ביכול לכפור פטור בא"י לכפור משום חזקה דאינו מעיז.

ובפט"ז מה"א הכ"ה כתב הרמב"ם דאם טוען הבעל בעולה נשאתיך יש להשביעו שה"ת שהרי הודה במקצת הטענה והקשה הה"מ הא מנה א"י לכפור וכל שא"י לכפור פטור ולפמ"ש י"ל כיון דרוב הנשאה בתולות יש להן קול כדאיתא רפ"ב דכתובות א"כ מדלית לה עדים מסייע לבעל ויכול להעיז ולרמב"ם דס"ל דבעל דנאמן היינו בשבועה אצ"ל כמ"ש לעיל דבאמת הבעל נאמן רק בשבועה.

גם מה שהקשה התומים כאן ממ"ש הרמב"ם פ"ט מנז"מ בשני שוורים שרדפו אחר שור ויש עדים שאחד נגח וטוען בעל השוורים הקטן נגח ישבע כמב"מ הא א"י לכפור כיון שראו עדים י"ל לפמ"ש הש"ך לעיל סוף סימן פ"ב בכ"מ דהיכי דלא הימני' ל"ש חזקה דא"א מעיז ע"כ ה"נ לא עדיף משאר מב"מ ואפשר גם בכתובה דלא הלותה לבעל כלום רק רבנן רמי חיוב על הבעל לא שייך לומר דהימנה אותו שו"ר בחידושי רע"ק לב"מ ד' ב' דכשא"י לכפור פטור משבוה"ת דחזקה דא"א מעיז כיון שלא הודה רק מה שא"י לכפור.

והלח"מ פ"ד מטוען כתב בדעת הרמב"ם כיון דא"י לכפור וכל נכסיו משועבדים הוי הילך ותמה שם על הרי"ף דכתב בפ"ק דב"מ גבי שטר שכתוב בו סלעים ומודה שתים פטור משום דהוי שע"ק דתירץ זה לא הוצרך בש"ס רק למ"ד הילך חייב ואנן דקי"ל הילך פטור הטעם כס"ד דש"ס מעיקרא משום הילך עיי"ש ולי צ"ע אף דתומים הסכים לזה דנהי דא"י להפקיע החוב ע"י מכירה ומתנה הא יכול להפקיע בקונם כדלקמן ס"ס קי"ז ומפרט לרמב"ם דס"ל קונם מפקיע אף מזונות דאשה שהוא מן התורה לדעתו כמ"ש הר"ן בכתובות ר"פ המדיר דלדבריו ב"ח מפקיע חובו בקונם כמ"ש במראה הפנים על ירושלמי ר"פ המדיר וא"כ איך יהא כגבוי וכהילך ואף לפמ"ש הש"ך בסימן פ"ז סק"ב דהילך היינו שביד הלוה ומוכן בידו ליתן אף שלא נתנו עדיין י"ל התם מיד שאומר הילך קנהו המלוה וכדלקמן סימן ק"כ ואף למאן דפליג התם י"ל משום דפרעון בע"כ אינו מקנהו בע"כ אבל כשמלוה מרוצה הוי פרעון ותו אין הלוה יכול לאסרו דא"א אוסר דבר שאינו שלו ומפרט דברמב"ם פ"א מטוען כתב ונתנו מיד ומה דס"ד דש"ס בשתים פטור משום הילך הוא דלס"ד דמוכרח לומר משום הילך י"ל דאתיא כמ"ד דקונם לא מפקיע מידי שעבוד וכדאיתא פלוגתא בזה בר"פ המדיר בר"ן אבל למה דקי"ל דקונם מפקיע מידי שעבוד ע"כ לאו הילך הוא ומוכרח כמסקנא דש"ס דהטעם משום שע"ק ואף דהרי"ף בר"פ המדיר מביא אוקימתא דש"ס באומר לה צאי מע"י במזונותיך היינו דס"ל כמ"ש הר"ן בתחלה דכשם דאלמוה לשעבוד הבעל אלעוה לשעבוד דידה ולא ס"ל כתוס' בפרק אע"פ נ"ט ע"ב בד"ה קונמת דגם לשעבוד דבע"ח אלמוה וכן הת"י בגליון התוס' שם לא ס"ל וכ"ד הי"ח דלקמן ס"ס קי"ז ואף דמ"מ משמתינן לו שיתיר נדרו כמ"ש הר"ן הובא בבא"ג שם ל"ה כגבוי כיון דאם לא ישגיח בזה לא ניחות לנכסי' אבל קשה דאיכא דמותיב שם בפ"ק דב"מ דס"ד להוכיח דהילך חייב מדאמר רע"ק שלש פטור הא שתים חייב ומה קושיא לימא דלא חשוב הילך דקונם מפקיע מידי שעבוד ומזה ראי' גדולה לפוסקים דס"ל דאלמוה לשעבוד בע"ח ולאידך דעה צריך לומר דהאיכא דמותיב ס"ל דקונם לא מפקיע משעבוד.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה