ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן פז
סעי' ו' בש"ך ס"ק נ"ו אלא היכא שהראשון נאמן כתרי ולא השני אבל לדידן דקי"ל דעד מסייע פוטר משום ק"ו א"כ עד המסייע נמי נאמן מדאורייתא כמו עד המחייב וה"ל כתרי לגבי תרי דאין חילוק בבאו בב"א או בזה אח"ז עכ"ל כסברא זאת ממש כתב בשו"ת רשב"ץ ח"ש שאלה פ"ט כיון דע"א נאמן לאסור מק"ו דאם להתיר האמינו תורה כ"ש לאסור לכן אין חילוק בין באו בב"א לבאו זה אח"ז עיי"ש וכבר תמהתי על הש"ע בי"ד סימן ל"ט סי"ז והב"י שם שהביא מהרשב"ץ לחלק בין באו בב"א לזאח"ז וכתבתי שם טעם הש"ע כיון דע"י עד ראשון האוסר הוחזק לודאי איסור דע"א שהעיד זה חלב ובא אחר ואכלו לוקה כמ"ש הרמב"ם פי"ו מהלכות סנהדרין לכן השני שבא להתיר אח"כ אינו נאמן נגד חזקת איסור וא"כ הכא דע"א אינו נאמן רק לחייב שבועה ולא הוחזק לודאי דיכול להכחישו בשבועה מהני עד המסייעו שבא אח"כ ומיושב קושית התועים מסימן ל"ט ביו"ד שם וכן ראוי להורות.
הש"ך בס"ק ט"ז דמשואיל"מ אין ע"א פוטרו ובש"ך לעיל סימן ע"ב ס"ק ס"א כתב בחמשין ידענא וחמשין ל"י אין עד מסייע פוטר וכ"כ סמ"ע שם ובשע"מ כאן סק"ה כתב דפוטרו כיון דאית לו מגו לומר כמו העד אנן סהדי דקושטא קאמר דא"י ופטור לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ב ס"ק נ"א דל"א בנון ידענא ובנון ל"י דחייב רק משום דחשדינן לו דיודע ואין נשבעין שה"ת דא"י וכאן די"ל מגו אנן סהדי דא"י וסיים השע"מ אולי הסמ"ע וש"ך בסימן ע"ב מיירי כשבא העד אחר שטען בב"ד א"י וא"כ כשטען לא ה"ל מגו עכת"ד ולע"ד אם כדבריו אפילו בא העד אח"כ הרי יש לו מגו עתה לחזור ולומר נזכרתי שאינו חייב רק בון וכמו בא"י א"פ דלעיל סימן ע"ה ס"ט בהג"ה ולעיל סימן כ"ט וכ"כ נתיבות לעיל סימן ע"ה סי"ב סק"ח דגם במשואיל"מ כגון בחמשין ידענא וחמשין ל"י יכול אח"כ לומר נזכרתי דמא"י ליודע לזה חתר וטוען אמנם י"ל בנידון דסמ"ע וש"ך בסימן ע"ב במלוה על המשכון ונאבד דמלוה טען א"י כמה הי' שוה יותר מהחוב מיירי דטען שלא ידע מעולם כמה הי' שוה דשוב לא יכול לומר שיודע דהוי חוזר וטוען חמש דאחר דמתחלה לא ידע איך יודע עכשיו והמשכון כבר נאבד אבל באומר חמשין לא ידענא שאינו זוכר אם לוה בזה אפילו יבא העד אח"כ יש לו מגו.
אלא דשע"מ כתב וז"ל ול"ל דאין זה מגו לומר להד"ם בברי דהוי מגו דהעזה דהשתא שטוען א"י אינו מעיז דכיון דהעד מסייע לו מעיז וראי' ברורה מרא"ש פ"ק דב"מ דהוכיח דעד מסייע פוטר משבועה מדאמרינן בשטר שכתב בו סלעים והמלוה אומר ג' ולוה אומר שתים דפטור משבועה משום דמסייע לו שטר כ"ש בע"א מסייע והרי התם קי"ל במלוה אומר חמש ולוה אומר שלש נאמן במגו דשתים ול"ה העזה כיון דשטר מסייעו א"כ כ"ש כשע"א מסייעו ואינו ראי' דבשלמא כשאומר לוה שלש דמעיז גם עתה רק אינו העזה כ"כ ככופר הכל וגם עתה אין השטר מסייעו לכן י"ל מגו דיאמר שתים נהי דמעיז קצת יותר לעומת זה יהא שטר מסייעו משא"כ כשאומר א"י אינו מעיז כלל אפשר אינו רוצה להעיז כלל אף בעד מסייע דמ"מ מלוה יכיר בשקרו וטוב לו יותר לומר א"י דיסייעו העד ולא יעיז כלל וכיון דהש"ך בסימן ע"ב ס"ק נ"א כתב דאפילו מסתבר יותר דבאמת אינו יודע מ"מ כל שהתובע אינו מודה לו שאינו יודע הוי משואיל"מ ה"נ אף דיש לו מגו כיון דהוי מגו דהעזה ל"ל אנן סהדי דקושטא קאמר תדע דהא בב"ש א"ע סי"ז סק"ו הביא מהרא"ש דבע"א מסייעה א"י להעיז ולדברי שע"מ יהא דברי רא"ש סותרין זא"ז ועכצ"ל כמ"ש.
כתב עוד השע"מ אף דבתשובת רשב"א שהביא ב"י בסימן ע"ב מחודש כ"ב מפורש דבנון ידענא ונון ל"י ל"מ עד מסייע אין ראי' מדבריו דאזיל לטעמי' דס"ל דאין עד מסייע פוטר מש"ד אלא משבועת התקנה דוקא כמ"ש המל"מ פ"ה משאלה אבל לדידן דקי"ל דעד מסייע פוטר אף מש"ד ה"ה בנון ידענא ונון לא ידענא וגם קצו"ח בסק"ט כתב דאין ראי' מתשובת רשב"א לפמ"ש מל"מ פ"ה מהלכות שאלה דרשב"א סובר דל"מ עד ע"פ ספק ומה אעשה שהמל"מ וקצו"ח ושע"מ לא ראו בתשובת רשב"א עצמו רק בב"י וברשב"א עצמו ח"ג סימן כ"ג ז"ל דבר ברור הוא שאין העד נאמן שאין עד אחד בא לממון כלל אלא לשבועה וד"ת אלו לא הי' כאן ע"א הי' המשאיל נוטל בלא שבועה דהוי משואיל"מ הרי דמשום דבא לפטור מממון אינו מסייעו לפטרו אפילו ת"ל דמשבועה דאורייתא הי' פוטרו
ובקצו"ח סק"ט הקשה דאם איתא דמשואיל"מ כשיפטר ע"י עד חשוב קם לממון א"כ כשטען א"י וע"א מעיד דחייב דמשואיל"ם למה הא הוי קם לממון וכן בחשוד דצריך לשלם עפ"י העד י"ל לפמ"ש בתשובת מיימני לספר משפטים סימן ס"א דבנסכא דר"א ל"ח קם לממון דאי הוה בעי הוה טען לא חטפי והי' נשבע ולא משלם להכי כי טעין דידי חטפי ואיכא חד סהדא משלם כיון דעיקרו לא אתי סהדא לחייב ממון קרינן בי' אינו קם לממון אבל בחשוד אי שכנגדו שקיל בלא שבועה ע"י ע"א ונמצא דבכל שעתא יטול ע"י ע"א ונמצא קם לממון שהחשוד א"א לו להשמט כלל מלשלם היכא דאיכא ע"א לכשכגדו ולפ"ז תינח כשנתחייב לשלם ע"י עד אחד ל"ח קם לממון דביד הנתבע להשמט בטענה להפטר וכשלא טען כן הודאתו גרמה לחייבו אבל כשמחויב שבועה ואי"ל ומשלם ומביא עד אחד לפטרו בזה אין ביד התובע להשמט מהפסד זה בשום טענה א"כ אם יפטר ע"י העד הוי קם לממון ובזה נדחה נמי קושית קצו"ח כיון דילפינן עד מסייע פוטר משבועה בק"ו אם מחייב מכ"ש דפוטר דכח המוחזק עדיף ק"ו זה יש נמי שיועיל לפטרו ממשואיל"מ ולפמ"ש א"ש דבשלמא כשמחייב לא הוי קם לממון דביד הנתבע להנצל רק הודאתו גרמה אבל לפטור דאין ביד תובע להנצלותא קם לממון משא"כ לענין השבועה יש ק"ו דאין ביד נתבע להנצל משבועה נגד ע"א.
ומחשוד ל"ק דמה"ט שכנגדו צריך לישבע כמ"ש בתשובת מיימוני ואף דזה רק תקנתא צ"ל או דס"ל דמה"ת חשוד פטור מלשלם וכמ"ש תומים סימן צ"ב סק"י או דס"ל כמ"ש תוס' בב"ק דף ק"ח דמן התורה חשוד נאמן לישבע והובא בקצו"ח סימן צ"ב סק"א ובארעא דרבנן במה"ב אות ח' וא"כ הם אמרו והם אמרו דלא יטול שכנגדו רק בשבועה ולא קם הע"א לממון לא מן התורה לא מדרבנן רק הא קשיא לי על התשובת מיימני מה יענה בשניהם חשודים ועד אחד מעיד לחייב הנתבע דמבואר בשבועת העדות דף ל"ב ע"ב דחייב לשלם והא בזה קם לממון דשכנגדו נוטל בלא שבועה וגם מזה קשה לי עמ"ש תוס' פ"ק דב"מ דף ה' בד"ה שכנגדו הא דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ולא אמרינן משואיל"מ כבחמשין ידענא וחמשין ל"י ובנסכא דר"א משום דא"כ לא שבק לו חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם ומה יענו בשניהם חשודים דחייב לשלם א"כ לא שבקת חיי לחשוד דחשוד אחר יבואתו לידי שבועה וגם בזה צווח אני רוצה לישבע ועכצ"ל דלא אמרו תוס' ותשובת מיימני רק היכא דאפשר לתקן ע"י שבועת שכנגדו אבל כשכנגדו נמי חשוד לא השגיחו בזה דיחשוב קם לממון דהא בלאה"נ מן התורה או דחשוד נשבע ונפטר או פטור בלא שבועה וחכמים קנסוהו לחשוד וכיון דהשבועה עליו הי' מוטל קנסוהו לדידי'.
הג"ה כשכת"י תובע מסייע לנתבע פטור משבועה במבי"ט ח"ב סכ"א מתשובת רב עמרם גאון ז"ל אם כופר והשטר מסייע לדבריו אין אנו דנין להשביע שאם אנו דנין להשביע לא יהי' השטר מועיל כלום אבל צריכים להודיע את בעל הדין שאם יפטר אותו השטר מדיני אדם לא יפטר אותו מד"ש ויודע נסתרות ישפוט על אמיתת הדבר ומזהירין בזה דברים שחשובין כמו החרם לפי חכמת הדיין עכ"ל ונראה לעשות כן ג"כ בשטר שיש בו נאמנות.
סעי' י' אם קדם ותפס כ"כ הרי"ף אהא דאמר בפרק הכותב אי פקח מייתי לה לש"ד דנ"מ אי תפסה וכתב הרמב"ן דמסתברא דדוקא בתפסה מעות אבל תפסה מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנינן מפקינן מינה והדר לא גבי' אלא בשבועה והביאו הסמ"ע וכתב הש"ך שכן דעת הש"ע בא"ע סימן צ"ו שכתב אי תפסה מעות לא מפקינן מינה וכ"כ האחרונים שם והשע"מ הקשה מהא דלעיל סימן מ"ב ס"ח דכל היכא דיד בעהש"ט עה"ת אי תפס מטלטלין לא מפקינן מיני' וכן הוא בסימן מ"ו סל"ז בספיקא דתרי ותרי ולא אמרינן כיון דגופייהו לא מקנינן מוציאין ממנו והדר לא יגבה מספק לכן דחה השע"מ דברי הש"ע וסמ"ע וש"ך וכתב דהרי"ף ע"כ לא מחלק דהא כתב הנ"מ על הגמרא ומדינא דגמרא כתובה אינה נגבה רק מקרקע ומעות ומטלטלי לא משתעבדי ובקרקע לא משכחת תפיסה ועכצ"ל נהי דלא משתעבדי מ"מ תפיסה מהני עכת"ד ולק"מ דשאני בספק דא"א להשתלם כלל מהלוה אפילו אית לו מעות בעין א"כ הוי כלית לו מעות ושום דבר רק מה שתפס המלוה דלא עדיף מאם הלוה גברא אלמא דהוי כלית לו ונפרעין ממשעבדי ומערב כדלקמן סימן קי"א סי"ג וקכ"ט ס"י ה"נ נכסותו ערבין ביה וכיון דלא יוכל להשתלם מן הלוה נפרע מהמטלטלין שתפס אבל הכא הרי יכול להשתלם בשבועה ממעות ע"כ צריך להחזיר המטלטלין וממילא ל"ה כתפס דאין לו זכות בהן ומה שהקשה מדברי רי"ף ג"כ לק"מ אף דקצו"ח נמי הקשה הכי דשפיר נ"מ גם לדינא דגמרא דתפסה והוציאה ואין לה לשלם רק קרקע כקרקע שיש לבעלת א"כ כשתשבע תעמוד בשלה דל"ש ז"נ וז"ג כשהקרקעות שוין וכדלעיל סימן פ"ה ממילא חשוב תפיסה וא"צ שבועה והרמב"ן הורה הלכה עתה שתקנו הגאונים דגם מטלטלין ומעות משתעבדי לכתובה דוקא בתפסה מעות דבתפסה מטלטלין אין לה קנין בהן וצריכה להחזירה אף אחר שתשבע וישלם לה מעות לכן ל"ח תפיסה אבל תפסה מעות אפילו ישנם בעין א"צ להחזירה עתה ואף דגם בזה יש לפקפק לפ"ד האחרונים שחלקו על הש"ך דלקמן סימן ק"א סק"א מ"מ הא בלא"ה כתב הה"מ פט"ז מהלכות אישות סק"ה דדעת קצת מפרשים דגרושה הבאה לגבות מהבעל גובה אף מן המטלטלין דמיני' דידי' אפילו מגלימא דעל כתפי' ועיין תומים לקמן ריש סימן ק"א מה שהביא מהרשב"ץ ולע"ד ודאי כשתפסה מעות ובעל רוצה לסלקה בקרקע או מטלטלין אין להוציא מידה די"ל קי"ל כהפוסקים דכשיש לבעל מעות צריך לשלם במעות אבל כשתפסה מטלטלין ואינה רוצה לישבע אין לומר קי"ל נגד סתימת הש"ע וסמ"ע וש"ך וב"ש דפסקו כרמב"ן וי"ל תשבע ואשלם לך מעות ולא מטלטלין הללו שו"ר בזכל"א א"ע אות כף העלה לתלנה דאם תפסה מעות אפילו מיתומים יכולה לומר קי"ל ואין יכולין לסלקה בקרקע או מטלטלין.
ותפס לא מפקינן מיני' כ"כ הרי"ף בכתובות פרק הכותב אהא דאמר שם בש"ס אי פקח הוא מייתי לה לש"ד דנ"מ אי תפסה ובבע"ה שכ"א ח"א ס"מ כתב אהא דאמרינן בשה"ד אי צורבא מרבנן הוא לא מזדקקינן לי' דיש תימא מה אריא צ"מ הלא כך הדין בכ"א ויש דפריש דנ"מ אי תפס ואינו רוצה לישבע דלא מפקינן מצ"מ ואין זה נוח לפי מת שפסק הרי"ף בפרק הכותב דה"ג דינא לכולא עלמא דאי תפס בדרבנן לא מפקינן מיני' והר"ן בשה"ד תירץ דכי אמרינן בדרבנן לא נחתינן לנכסי' בנתבע שתפוס ברשות אבל תובע שתפס שלא ברשות מפקינן מיני' וזה עיקר והקשה הגד"ת איך תפס הר"ן לעיקר היפך סברת הרי"ף ובשער שביעי ח"א ס"ב תמה עוד דבפרק הכותב החזיק הר"ן בסברת הרי"ף דאפילו בנשבעין ונוטלין דתפס שלא ברשות לא מפקינן כיון דבפרק שה"ד אמר טעמא דלא נחתינן לנכסי' בדרבנן דקי"ל כרבנן דבגזל דרבנן לא מוציאין וא"כ אין לך תופס שלא ברשות יותר מגזלן דרבנן ואפ"ה לא נחתינן לנכסי' וזה ראי' גדולה ומה יענה לזה הר"ן בפרק שה"ד והנלע"ד דמבואר לעיל סימן ס"א ס"ו שטר שכתב בו שיש רשות למלו' שירד לנכסי' לוה בין בפניו בין שלא בפניו בלא רשות ב"ד ובלא שומא והכרזה אינו רשאי לעבור על דברי תורה לירד לנכסיו שהמלוה את חברו לא ימשכנו אלא בב"ד אבל אם לא מצא דיין שרוצה לדונו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו עכ"ל מבואר אף דיורד לתפוס לגוביינא ואין החסרון מחמת השומא דהא הרשהו ליטול בלא שומא מ"מ עובר על דברי תורה ובב"מ דף קט"ז איתא ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתי' מחברי' אתא לקמי' דאביי אמר לי' זיל אהדרי' והקשו תוס' בד"ה וחייב הא אביי ס"ל אע"מ ולמה אמר זיל אהדר ותרצו שאם הי' יודע שהוא אסור לא הי' חובלו וה"ל זכי' בטעות לכן גם לאביי אעל"מ והובא בשע"מ לקמן סימן צ"ז ססק"ב וכ"כ תוס' בתמורה דף וא"ו בד"ה שאני דמיירי שלא נתכוין לעבור לכן א"ל אהדר ולפ"ז לאו דוקא בבלי או"ג דכיון דיורד שלא ברשות עובר על ד"ת ואם אינו מתכוין לעבור הוי זכי' בטעות וצריך להחזיר ממילא לא חשוב נחתינן לנכסי' דאין לו זכי' במה שתפס אבל צורבא מרבנן כיון דלא מזדקיקין לי' א"ב אין לו דיין שרוצה לדונו ולבזות תורתו לישבע אינו מחויב והוי במקום פסידא רשאי לעשות דין לעצמו ונ"מ שפיר בין צ"מ לשאר אינשי ולא ברשיעי עסקינן שיתכוונו לעבור על ד"ת ובמועד קטן דף י"ז איתא דצו"מ עביד דינא לנפשי' פרש"י דאמר לי' את מחייבת לי הכי והכי משמע משום דאחר אינו רשאי לעשות עצמו דיין ויש בו משום לא תבא אל ביתו אבל צו"מ ביון דפסיקא לי' עביד דינא לנפשי' ויש לו דין דיין לעצמו ועכ"פ בכה"ג דלא ימצא ב"ד להזדקק לו לעשות לו כד"ת לפרוע לו בלא שבועה ודאי רשאי וכ"ז בחוב הבא מחמת מלוה אבל בכתובה דהוי כבא מחמת שכירות שנשאת לו בזה אין איסור כמבואר בסימן ד' בהג"ה דאם חייב לו בלא הלואה מותר לתופסו וע"כ שפיר כתב הרי"ף בכתובה דמהני תפיסתה ואפשר גם הר"ן בהכותב לא כלל שאר בשבע נשבעין ונוטלין עם כתובה רק בדומה לכתובה ובזה לא יסתרו דבריו ולפמ"ש הי' ראוי לנו לומר דבחוב הבא מחמת מלוה ולא ידע התופס דאסור לתפוס ל"מ תפיסתו וצריך להחזיר רק אם מודיעין שעשה איסור ואינו חושש הרי הוא תופסו עתה בכונה לעבור ואע"מ אמנם לפמ"ש הריב"ש בסימן שצ"ו דנוטלו לגוביינא לא אסר תכתוב אלא בנוטלו להבטחה לבד ואין דעתו להפרע מהמשכון ההוא וכ"כ נ"י הובא בקצו"ח סימן צ"ז סק"ג דבתורת גבי' שרי וקצו"ח הקשה היכא שייכה תורת גבי' בלא ב"ד ומאן שם לי' וע"כ אינו אלא למשכון והניח בצ"ע אבל בריב"ש מבואר דאם אין דעתו להפרע מהמשכון ההוא רק נוטלו כדי שלא תשמיטנו שביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו עובר אבל אם נוטלו להפרע ממנו ע"י שומת ב"ד אינו עובר ונראה דחולקין על הרא"ש מרי' דהאי דינא דלעיל סימן ס"א ס"ו מ"מ צ"ע אי תפס בחוב הבא מחמת מלוה לגוביינא אם י"ל קי"ל כיון דפתיך בי' ספק איסור עיין ש"ך יו"ד ס"ס קע"ז ושאני בכל ספק ממונא כיון דב"ד לא יגבהו להוציא מהשני הוי כאין נמצא לו דיין אבל הכא דדיין יזדקק לו רק אינו רוצה לישבע ואינו צורבא מרבנן
סעי' י"א אין שומעין בשע"מ הנשה דלפמ"ש הרא"ש דנק"ח בש"ד רק מדרבנן א"כ יהפך עכ"פ שלא יחויב לישבע בנק"ח דיאמר או אשבע בלא נק"ח כד"ת או השבע אתה דהא דרבנן יכול להפוך ול"ק דמבואר בא"ח סימן ס"ז בספק קרא ק"ש מחויב לקרות כולה ובברכה אף דברכות דרבנן וספק דרבנן לקולא גם מן התורה אינו רק פ' ראשון מ"מ כיון דחייב לקרות הדאורייתא מחויב לקרותה במו שתקנו חכז"ל עיי"ש בפר"ח ה"נ כיון שגוף השבועה מוכרח לישבע דש"ד א"י להפוך ממילא צריך לישבע כמו שתקנוה חכז"ל.
סעי' י"ג חשוד פטור כתב בשו"ת ר"י אבן מגא"ש סימן קנ"ז מעשה שנתחייב אחד אצל רבינו יצחק ז"ל היסת ואמר התובע לנתבע אני יודע שתשבע לי לשקר שכבר נשבעת לפלוני ופלוני לשקר וא"ל ר"י מכיון שהודית שהוא חשוד לא נשאר לך עליו שבועה ולא שום דבר עכ"ל ונראה אם חזר לומר שסבר כך מחמת ששמע מפלוני ופלוני חוץ לב"ד וטעה בדין דכסבור דחשוב עדות מתני חזרתו כדמוכח בסמ"ע לעיל סימן כ"ח ס"ק ל"ז ולא גרע בע"ד מעדים רק כשאמר דהאומר לו נאמן בעיניו גרע בע"ד מעדים דעדים א"י להאמין לזולתם לחוב לאחריני משא"כ בע"ד דאומר דמהימן בעיניו הוי כתודה דיודע בעצמו וכמבואר ביו"ד סימן קכ"ז ואם חוזר ואומר שקר אמרתי שסברתי שיתנו לי השבועה או שאר אמתלא י"ל דמהני לפי המבואר ביו"ד סימן א' סי"ד עיי"ש בש"ך ובסימן ב' בש"ך ס"ק י"ט בשם מהרי"ק דל"ש בזה שוי' אנפשו חד"א לפוסלו נגדו לעולם כיון דמהני תשובה עיי"ש ולפ"ז גם בנידון הרי"ף אף דאומר דיודע בבירור שכבר נשבע הנתבע לשקר מ"מ כיון דלא נתברר זה בפני ב"ד לא יפסל מלישבע גם כנגד זה כיון דכל חשוד כשעושה תשובה מתכשר ומוכח מזה בהפר"ח ביו"ד סימן א' ס"ק מ"ב דס"ל דעד העד פסול לעולם ובת"ש שם סימן ב' ס"כ ובפרמ"ג וישפ"ק כתבו דגם מהרי"ק לא קאמר רק כשהעד חוזר ואומר שקר העדתי ל"ש שוי' אנפשי' חד"א כיון דאין האיסור ברור דבידו לעשות תשובה עיי"ש א"כ ה"נ ועמ"ש לקמן סימן צ"ב ס"ו.
חוץ משבועת היסת שא"צ נק"ח וצריך טעם למה ישתנה משבועת המשנה דצריך נק"ח וכן לענין לישבע בשם ובכינוי מזה ראי' לדעת ידי אלי' הובא ביד מלאכי כללי הכף דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן לא אמרינן אלא בתקנת תנאים אבל אמוראים אין כח בידם לתקן כעין תורה והיסת דר"נ תקנו לא תיקון כעין תורה אבל רש"י דס"ל בפרק כל הנשבעין דגם היסת בזמן תנאים ניתקן הא ס"ל דגם שבועת משנה א"צ נק"ח כמבואר דעתו בפרק הכותב דף פ"ח.
והנה בפשה"ד דף מ"א בתוס' ד"ה מאי ז"ל בפרק הכותב גבי הא דאר"נ אי פקח הוא מייתי לה לש"ד פרש"י דנ"מ דבדרבנן לא בעי אנקוטי חפצא ואין נראת דההוא נפקותא לא אמרינן הכא עכ"ל ובעל עיטור הובא בש"ך כאן ס"ק ל"ח הקשה עוד מפ"ק דב"מ דף ה' דאמר אם איתא לדרח"ק משתבע ופריך נחייבו מדר"ג ומשני דר"ג תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן משמע דבחדא תכסיסא הוא והש"ך הוסיף להקשות דנ"מ מדר"ח לחייב לכשנגדו בנק"ח והרא"ש תירץ קושית תוס' בסה"ד שם דלא בעי רק נ"מ לדינא לא לענין תכסיסי השבועה ומההוא דב"מ לא הזכיר ונלע"ד טעמא דל"צ נק"ח בדרבנן דהגר הכריח הרא"ש בריש הפרק שם דנק"ח תקנתא דרבנן לאיים וא"כ כשכל השבועה דרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ושפיר בעי מה איכא בין דאורייתא לדרבנן לס"ד דלא ידע האי סברא דתקנתא לתקנתא ל"ע אלא דמ"מ הי' קשה לו להרא"ש דלמה צ"ל נ"מ לענין חשוד לימא נ"מ לכל נשבעין לענין נק"ח אחר דכבר מוכרח להמציא הסברא דתקנתא לתקנתא ל"ע ע"כ תירץ דלא בעי רק לענין דינא אבל בב"מ שפיר פריך לס"ד דנחייבו מדר"נ כיון דלא ידע עדיין סברא דתקנתא לתקנתא ל"ע א"כ תכסיסי השבועות שוין ומשני שפיר בסתמא דר"נ תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא ל"ע ותירץ זה כולל דממילא נ"מ גם לענין נק"ח ובחשוד שפטור לגמרי.
ועוד לפמ"ש האחרונים דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תקון דוקא א"ל עשו שיור בתקנה משא"כ אם עשו איזה שיור ותקנו לחצאין לא אלים כשל תורה וא"כ ת"ג אם שבועה דרבנן כש"ד לענין היפך וחשוד ונחותי לנכסיו אזי גם תכסיס השבועה הי' כעין דאורייתא אבל לפי מה דמסיק דעשו שיור לענין חשוד ממילא גם נק"ח לא צריך וע"כ ל"ה אפשר לומר א"ב לנק"ח עד שלא מצא איזה שיור בענין החיוב של הנשבע לכן בב"מ לס"ד דלא ידע סברא דתקנתא לתקנתא ל"ע וס"ד דגם בשד"ר מחויב לגמרי או לישבע או לשלם א"כ גם לענין תכסיס השבועה כעין דאורייתא תקון ועיין לקמן סימן צ"ב ס"ט ולדעה ראשונה דהתם הך דתקנתא לתקנתא ל"ע לא אמרו בשה"ד רק בהיסת לכן שפיר י"ל מה"ט דבהיסת ל"צ נק"ח משא"כ בשבועת המשנה אבל לדעה בתרייתא דגם בשבועת משנה מיירי א"כ אין לחלק בין שבועת היסת למשנה אלא או כרש"י דתרוייהו א"צ נק"ח או כמהר"ם שהביא הש"ך דתרוייהו בנק"ח אך לטעם ראשון שכתבתי דאמורא א"י לתקן כעין תורה א"ש.
סעי' כ"ב כל מי שיתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת יש לו להחרים וטו"ז הוכיח דא"צ קב"ח בנשבע ונוטל וכן בהיסת שהפכה מדכתב המחבר סימן פ"ב ס"ט ואין הלוה י"ל או השבע וטול או הוציאני מהחרם דהיכא ס"ד שרוצה שמלוה יוציאו מהחרם דהא גם כי ישבע זה צריך לקב"ח תחלה וא"א להפטר מחרם דהא יאמר אשבע ואתה תקבל בחרם ואחר החרם לא ירצה לישבע ובשע"מ הוכיח דאותן הנשבעין בטענת ספק שמבואר בריש סימן צ"ג א"צ המשביע לקב"ח מדכתב הב"י בבד"ה על דברי רמ"ה דשותף שטוען לישתבע לי שחשיד לי בכך הדין עמו דיש לתמוה הא טענת שמא הוא ואפשר דחרם סתם קאמר עכ"ל וא"א דבשבועת שותפין צריך התובע לקב"ח שחשדו בכך מה קמ"ל דמצי להפך עליו שיקב"ח ומה צורך להיפוך הא בלא"ה צריך התובע לקב"ח קודם שישבע ופשיטא די"ל שיקב"ח בכך וכך וישלם לו א"ו דבשבועת שותפין א"ל התובע לקב"ח עכת"ר ולשון המחבר ורמב"ם כל מי שיתחייב שבועה וכו' משמע דאין חילוק וקושית טו"ז ושע"מ י"ל עפימ"ש רבינו יונה והובא בתרומת הכרי סימן זה ס"כ דאסור לקבל עליו לאמר אנכי אשבע למען הפחד חברו אעפ"י שאין בלבבו להשבע וע"ז נאמר לא תשא שמע שוא ויש בכללו לא תקבל לשבוע שוא וכן אמרו חכז"ל במכילתון ותרגום לא תשא שמע שוא לא תקבל עכ"ל וא"כ י"ל דגאונים לא תקנו לקב"ח רק כשזה מקבל עליו לישבע רגל"ד שבאמת רוצה לישבע ולא חשדינן לו שעובר על תשא לא תקבל שמע שוא ע"כ הטילו חרם על המשביעו שלא יביאו לשבועת חנם משא"כ כשאומר לא אשבע וקבל אתה בחרם דאדרבה מדאינו רוצה לישבע רגל"ד דאמת עם השני ולא תקנו קב"ח בזה לכן ס"ד דלוה י"ל או השבע וטול או הוציאני מהחרם וגם ל"ל כמ"ש הטו"ז דא"א לו להפטר מחרם דהא יאמר אשבע ואתה תקבל בחרם ואחר החרם לא ירצה לישבע דאסור לקבל השבועה כשאין בדעתו לישבע ולוה בטוח שמלוה לא יעבור על זה דמיקיים לוה במלוה תומת ישרים תנחם וכן הב"י שפיר קאמר בפירוש דברי רמ"ה דיכול להפוך שיקב"ח אף דאומר לא אשבע דבזה ליכא תקנת גאונים ולכן אין לחלק והכי נוהגין.
סעי' כ"ה באתננה בש"ך ס"ק נ"ח כתב אף דסתמה נדה ובכרת מ"מ ל"ש קלב"מ רק בבא על אמו וח"ס חחו"מ סימן כ"ז כתב כיון די"ל אעל"מ רק גלתה תורה באתנן דמהני אפילו באמו אין לך בו אלא חידושו דאינו רק כשתפס או לצי"ש עיי"ש ולע"ד ליתא חדא דאיסור נדה הוי רק כזמן כיון דאין האיסור בעצם רק מצד אחר וכמו באיסור שבת דמקח קיים עיין לקמן סימן ר"ח ת"נ אי טבלם ליכא איסור מן התורה ועוד לפמ"ש מהרי"ט דאעל"מ רק כשיתוקן האיסור עי"כ א"כ ל"ש כאן.
סעי כ"ח אינו נפסל לשבועה עפ"י עצמו כתב בסמ"ע דר"ל דחוזר ונשבע בזה על השאר שהרי הודה ששבועתו הראשונה היתה לשקר וקצו"ח ס"ק כ"ז השיג עליו מדאמרינן בהגוזל דף ק"ז הטוען טענת אבדה בפקדון ונשבע וחזר וטען טענת גנבה א"צ לישבע פ"א דנאמן במגו דאי בעי אמר אמת נשבע ולק"מ דודאי בלא"ה י"ל דחוזר ונשבע כיון דמעיקרא לא נשבע רק היסת שלא בנק"ח ועתה מודה במקצת וכמ"ש הב"ח ע"כ דסמ"ג ר"ל אף כשאומר עתה הילך או בדבר שאין בו ש"ד וכן מוכרח דאל"כ הא יכול התובע לומר כיון דלדבריך חשוד אתה אני אשבע ואטול וכדלקמן סימן צ"ב ובפרישה שם ס"ח הקשה כן ותירץ דמיירי דאומר טעיתי בפעם ראשון ולא נראה דא"כ בלא"ה לא נפסל דנהי כשיש עדים ל"מ לומר שטעה מ"מ כשליכא עדים הפה שאסר התיר ולמה אומר דלא נפסל עפ"י עצמו דאאמע"ר הא אינו פוסל עצמו כלל ועכצ"ל דמיירי בגונא דגם השתא אינו חייב ש"ד ומ"מ אף דאומר הילך אין לו מגו דכפר הכל דהוי העזה יותר וכמ"ש בנתיבות סימן זה ס"א סק"א משא"כ בב"ק דגם עתה כופר הכל.
סעי' ל"ג אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר ופירש הש"ך כגון דהחשש שיוציא שטר עליו או יביא עדים שהמלוה התנה אל תפרעני אלא בעדים ויתחייב לשלם לו מפני העדים או השטר ונמצא שבועת לוה לבטלה וש"ש מתחלל ומביא ראי' מתוס' פרק המפקיד דכתבו דלוה אינו נשבע כמה הי' שוה המשכון שמא יוציא המלוה אח"כ המשכון ונמצא נשבע לבטלה וכתב בשע"מ דלפ"ז ה"ה אם ידוע לב"ד שיש עדים שהיו אצל גוף המעשה אלא דלתניהו קמן אין משביעין את הלוא דדילמא יבאו אח"כ ויעידו כדבריו ונמצא ש"ש מתחלל ומכח זה השיג על הב"ח דלעיל ריש סימן ט"ז עיי"ש ולע"ד אינו דבשלמא בגונא דצייר הש"ך שפיר יש חשש דמלוה יביא העדים אח"כ וב"ד ע"כ יזדקקו לגביית העדות דנ"מ לענין ממון וממילא יתברר שנשבע הלוה בחנם אבל בלא"ה אין חשש דאם לוה יביאן לא יזדקקו הב"ד להגביית עדות כיון דכבר נפטור הלוה למה יעשו כך שיהא ש"ש מתחלל ח"ו על מגן וכ"ז שלא יעידו בב"ד אין כאן בירור דאפילו יאמרו חוץ לב"ד אפשר משקרי דכ"ז שלא נחקרה עדותן בב"ד י"ל מבודין היינו ואפילו יזדקקו הב"ד לשמען מ"מ כיון דאין נ"מ בעדותן מבואר בפרק שבועת העדות דכל דלא נ"מ בעדותן אין חייבין דאם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון עיי"ש דף ל"ב וכיון דאינם בא"ל יגיד ממילא ליכא להאמינם דלא האמינה תורה עדים רק אי קאי באם לא יגיד וא"כ הכא גם בב"ד הוי כחתן לב"ד ולא חשוב בירור כלל ולא לחנם הוכרח הש"ך לצייר בגונא שיהא תועלת בעדותם לענין ממון ובלא"ה כל הדין חידוש דמתוס' אין ראי' דשא"ה דאפשר לתקוני שישבע המלוה תחלה אבל שלא להשביע כלל ויאכל הלה וחדי מנ"ל וכן מצאתי בעה"ג סימן פ"ג וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ואם אין חשש רק שיביא עד אחד אין לדחות השבועה לגמרי וכמ"ש השע"מ ונ"מ לדידי אף שאם יבא יהא נ"מ בעדותו לענין שבועת התורה וכה"ג אבל ה"ד שלא לדחות לעולם אבל זמן נותנים וכמ"ש בשע"מ סימן ט"ז סק"א דפשוט דשלשים יום נותנין ונסתפק אה נותנין זמן יותר אלא דאם לא בא לזמן שנתנו לו אזי משביעינן לו אף דידוע שיש ע"א שיודע הדבר גם ראיית השע"מ מתוס' אינו מוכרח רק דלא נימא דלא נשביעו לעולם עיי"ש דלא כד"ג כלל ל"ב ס"ה דכתב בשם השע"מ דאין ממתינן עד שיביא העד עיי"ש דמשמע דאין נותנין זמן כלל ולכן כתבו בכלל זמן לפרעון ולעדות ובאמת ליתא לישנא דאין ממתינין בשע"מ.
ובפחז"ה דף ל"ה זה אומר של אבותי וז"א של אבותי כד"ג כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא וכתב בתשובת הרא"ש כלל ע"ז ס"א דאיכא למיקם עלה דמלתא שמא ימצא אחד מהן עדים לאח"ז וגנאי לב"ד שיפסקו שודא או חלוקה ויצטרכו להחזיר הלכך נסתלקו חכמים מן הדין ואמרו כד"ג אולי יתברר הדבר לאח"ז הילכך מצי אידך למימר אישתבע דבדין תפסת וכן הוא לקמן סימן קל"ט ס"א עיי"ש ולכאורה אדרבה כיון דאין ב"ד נזקקין מחשש שיתברר דסתמא יש עדים בעולם שידעו מי מאבותיהם החזיקו בו רק ליתניהו קמן כעת מה"ט גופא לא נשביעו דכשיבואו עדים יתברר שבחנם נשבע ויל"ע דבלאו חשש שיתחלל ש"ש אם ידוע שהיו עדים כשנעשה הוי על"ג ואיך נחייבו לישבע ואם אינו רוצה לישבע משמתינן לו שישלם וכ"ש בש"ד דניחות לניכסי' הא על"ג ואטריחי ב"ד בכדי תרי זימני לא מטריחינן כדאיתא בב"מ דף ק"י ולקמן סימן שי"ז ס"ג ומשמע שם דלא משבעינן לי' מדלא כתבו כמו בס"ב וכ"ש דקשה מלעיל סימן ט"ז דאם גלוי וידוע לב"ד שפו"פ הם עדים בדבר והרחיקו נדוד נותנים לו זמן עד שיוכל להביאם דאפילו נימא כמ"ש השע"מ דמיירי שהנתבע נתחייב ממון ורוצה להביא עדים ליפטר מהממון דכה"ג נותנים לו זמן ואם לא הביאן להזמן מוציאין הממון ממנו ולמה הא עבידי לגלויי ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטריחינן ולכאורה ראי' מזה למ"ש הסמ"ע סימן שי"ז בס"ק י"א דדוקא התם חשוב על"ג דמוטל על העדים לזכור כיון שסתמו בשטר אבל הש"ך וטו"ז חולקים והש"ך שם סק"ט הביא מריא"ז אע"פ שמתו העדים אפשר שיתברר הדבר כי שמא העדים או בע"ד גילו הדבר ברבים ועשוי להתגלות וגם הריטב"א בריש ב"מ חשיב הך דפחז"ה דז"א של אבותי וז"א של אבותי דעבידי לגלויי וא"כ אידי ואידי חד שיעורא וכמו בסימן קל"ט חייב שבועה ה"נ בהך דסימן שי"ז ודוקא ממון אין מוציאין כשעל"ג אבל להשביע משביעינן דאם ישבע לא מטרחינן לב"ד ואם לא ירצה לישבע רגל"ד דשקר בימינו וודאי לא יחזור הדין אחר שיוציאו מידו וא"כ מוכח איפכא מדברי השע"מ דהך דסימן ט"ז מיירי דוקא לענין שבועה אבל לענין חיוב ממון להוציא אין להזדקק כלל כ"ז שיש חשש שיתברר וכן משמע לקמן סימן פ"ח קל"ב דבכתוב בשטר סלעין ומלוה אומר שלש ולוה אומר שתים פטור רק מש"ד אבל היסת נשבע והרי על"ג כמו בהך דסימן שי"ז ע"י הע"ח וע"כ משבועה לא פלט ודוחק לומר דשאני הך דסימן שי"ז דלא ה"ל להניחו לאכול אחר עבור הזמן וכיון דלא עיכב עליו איהו דאפסיד אנפשי' ולא מטריחינן ב"ד בכדי דה"נ אפסיד אנפשו שהלוה שלש על שטר שכתוב סתם סלעין ועיין גד"ת סוף שער ס"ח והובא בש"ך לעיל סימן מ"ב סי"ב ס"ק כ"ה מוכח דלא מחלקי בין שטר שכתב בו סלעין לבין משכנתא שכתב בו שנין ולש"ך הך דסלעין עדיף לסייע ללוה ומ"מ נשבע היסת אף דעל"ג ע"י ע"ח שהיו שם ומוטל עליהם לזכור ועמ"ש לקמן סימן צ"א ס"ב.
סעי' ל"ד על תנאי כך וכך נאמן במגו בשע"מ ס"ק כ"ה כתב דאם לא פירש התנאי רק אומר שהי' כן בלבו ל"מ מגו דמ"מ הוי דברים שבלב מדאמרינן בקידושין דף נו"ן דהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו אעפ"י שאמר בעה"ב לא הי' בלבי אלא ע"ז מעל משום דהוי דברים שבלב אף די"ל מגו דמזיד הייתי והשיג מכח זה על החכ"ץ שכתב בסימן קט"ו בקדושי ע"א דהיכא דאיכא מגו ל"ה דברים שבלב עיי"ש וכבר קדמו בראי' זאת הב"מ בא"ע סימן מ"ב ולע"ד אינו מוכרח די"ל דבשלמא בלא מגו כיון דלא חשש לפרש ודאי לא קפיד משא"כ כשיש לו מגו י"ל דסמך שיאמנו דבריו מכח המגו לכן לא פירש וגבי אמר לשלוחו הבא מהחלון ל"ל כן דאם קפיד שלא יביא אלא מזה ה"ל לפרש דאחר שיוציא מעות אחר מה יועיל לו המגו דהא בלא"ה לא ידע כלל שהמעות הקדש רק אומר בלבו הי' שלא יביא רק מזה שלא הי' רצונו להוציא רק מזה.
אמנם נראה דתליא בשתי סברות שבתוס' ר"פ השולח בד"ה מ"ד איגלאי מלתא למפרע דתחלה כתבו דדברים שבלב אינן דברים אעפ"י שנאמן לומר כך הי' בלבי ואע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לא"י בדין הוא דל"ה דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום חכמז"ל כדברים שבלב ולפ"ז י"ל רק בגט עשו כן וכמו דגזרו שלא יועיל ביטול שלא בפני ב"ד ומכ"ש בקידושין בע"א דגם למאן דמחמיר אינו רק דחוששין וכיון דמן התורה הוי דברים שבלב כה"ג דברים דמה דלא חשש לפרש דסמך אמגו א"כ הוי רק כספקא דרבנן אבל למ"ש תוס' אח"כ ועוד נראה לר"י דדברים שבלב אינן דברים אפילו היכא דקים לן שנאנס מלפרש א"כ הוי מן התורה ואפילו נאמן שכך הי' בלבו כמו התם בהשולח דאיגלאי למפרע א"כ ה"נ אנו ל"מ כיון דמ"מ בשעת מעשה לא נודע מה בלבו אף דל"ל מדלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים בכל ענין דהתם בהשולח נמי ל"ל כן ומ"מ הוי דברים שבלב ואינן דברים ובפסקי תוס' שם העתיק רק סברא בתרא.
סעי' ל"ו פטור מהאחרים כתב הש"ך סקפ"ג דשותפים שחייבים שבועה נראה דישבע אחד וחברו יאמר אף אני כמוהו וקצו"ח השיגו ממ"ש רי"ף פ"ג דשבועות דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה אבל מתפיס בנדר חייל כדתנן הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ובנזיר מבואר והוא דהתפיס תכ"ד ואפ"ה דוקא בנזיר משום התפסה את"ד ובפ"ז דסנהדרין דף סמ"ך ע"א משמע דגבי עדות מדינא מהני אף אני כמוהו רק משום מעלה עשו אך רש"י פירש אף אני כמוהו שמעתי עיי"ש ובריטב"א פרק שני דנדרים כתב דההוא דנזיר לאו משום התפסה הוא כיון דאמר תכ"ד ואני כאלו פירש ואני נזיר כמותך רק כיון שתולה נדרו באחר קרי לו התפסה ולאחר כ"ד אם אמר ואני כמותך מהני משום יד אלא שהרמב"ן שם ור"ן בפ"ג דשבועות כתבו דהא דנזיר שאמרו ואני ואני תכ"ד לאו משום דהוי כמוציאין נזירות מפיהם כאומר ואני נזיר דא"כ אמאי הותר הראשון הותרו כולם הא לא אתפסי בי' והריטב"א תירץ זה אף דלאו התפסה הוא מ"מ תלה נזירתו בראשון כשיהא מותר יהא גם הוא מותר ולע"ד גם להרי"ף דהוכיח דההיא דנזיר משום התפסה י"ל שפיר דתכ"ד כאלו פירש ואני נזיר אלא דמה שאמר ואני יש לפרש בשני אופנים חדא ואני נזיר שנית ואני כמותך בתורת התפסה וקי"ל ספק נזירות מותר כיון דספיקו חמור מודאי כמבואר בנדרים דף י"ט לכן מפרשינן בתורת התפסה וכשהותר הראשון הותרו כולם משא"כ בשבועות דסתמן להחמיר כנדרים וכמ"ש במבי"ט ח"א סימן רנ"ו הובא בש"ך יו"ד סימן ר"ח סק"א ועוד כיון דבשבועות ל"ל התפסה וא"א מוציא דבריו לבטלה ע"כ כונתו אף אני כמוהו נשבע ואף דלא קי"ל כר"מ דס"ל א"א מוציא דבריו לבטלה מ"מ היכא שא"צ לשנות דיבורו לכ"ע יש לפרשו באופן שלא יהי' לבטלה וכמ"ש תוס' בר"פ המדיר דף עין ע"ב בד"ה נעשה וכ"כ ב"ח יו"ד סימן רל"ט ס"ח ורמ"א שם סי"ד ואף דנשבע בעל כרחו הגון הכא י"ל דל"ש לומר דאינו מוציא דבריו לבטלה מ"מ כיון דב"ד משביעין אותו ואומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך רק על דעתינו לב ב"ד במקום לבו וכמבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות שבועות הלכה ט"ו וט"ז ועש"ך יו"ד סימן רי"ח סק"ב.