אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן פב

סימן פא

סעי' א' אפילו אם כתוב בו נאמנות אינו מועיל הטעם משום דנאמן במגו דמזויף וכתב בשע"מ סק"ב בשטרי עסקא שלנו שאין הלוה נאמן לומר הפסדתי הקרן רק בעדים אם השטר אינו מקוים י"ל שנאנס במגו דמזויף רק כשהתנה כן בע"פ ע"כ סבור וקיבל שלא יועיל המגו דהא לעולם יהא לו מנו ע"כ התנאי שלא יועיל המגו וכמ"ש החכ"צ בהגהת טו"ז לעיל סימן ס"ט משא"כ בשטר עכת"ד ונתיבות לעיל סימן ס"ט ס"ב סק"ט כתב דבכל ב"ד שבישראל פוסקין בהלואה עסקא דידן שאינו נאמן לומר שהי' לו הפסד בעסקא אף שהוא בע"פ ויש לו מגו דלהד"ם לכן נראה דתיקון מהר"ם הי' בעסקא דידן שכ"ז שלא יברר ההפסד בעדים שיחויב באונסין והוי תנאי בענין החיוב ודמי למתנה ש"ח להיות כשואל אבל בשותפין שהתנה אחד עם חבירו שלא יהא נאמן בהפסד אם יש לו מגו בענין הנאמנות עצמו נאמן עכל ולא נראה לע"ד אם התנאי בע"פ ע"כ התנאי שלא יועיל המגו גם בשותפין וכמ"ש תומים בסימן ע"א הביאו נתיבות שם סק"ד ובסימן קל"ג סק"ג משא"כ בשטר י"ל דהתנאי הי' כשלא יהא מגו למקבל ואין ראי' ממה שהב"ד מחייבין בעסקא ע"פ דשם כשהתנו שלא יאומן לומר הפסדתי ע"כ אף שיהא לו מגו ואם אין המקבל מודה שחותנו שלא יאומן על הפסד בלא עדים נ"ל דאין להוציא ממנו דאפילו נימא שתקנת מהר"ם הי' כן מ"מ אפשר לא ידע מהתקנה ומהמנהג ועיין ב"ש סימן נ"ג ס"ק ט"ו בשם הרשב"א וש"ך לעיל סימן מ"ב ס"ק ל"ו וסימן ס"א סק"ט וה"נ נוהגין לכתוב בשט"ע שלא יהא נאמן לומר הפסדתי רק עפ"י עדים או כותבין דנעשה כתיקון מהר"ם ובנ"ש סימן מ"א הביא נוסח הת"ע שתיקן מהר"ם וכתוב התנאי מפורש ולא מצינו כלל שתיקן שלא יצטרך תנאי מפורש וכאן גרע משאר מנהג דלברר שהפסיד מעות העסקא שלא שכיח אחד מאלף דאטו לא יזוזו ידם מתוך יד המקבל משעה שבא המעות לידו עד שתפסידם וא"כ כשידע וראה שלא נפטר המקבל מחצי הפסד וגם הוא אדעתא דהכי נחיה אפשר לא על דעת תנאי והקנה מהר"ם נחית אלא כסבור שכן הדין ומקבל המעות על דעת לשלם לעולם כל ההפסד והוא איסור דקרוב לשכר ורחוק מהפסד וח"ו עקרת תקחז"ל ואם יש שטר ומפורש התנאי שלא יהא נאמן לומר הפסדתי רק עפ"י עדים אם י"ל מגו דמזויף נאמן לומר שהפסיד כמ"ש השע"מ בתחלה ומ"ש אח"כ דתליא במחלוקת דלרשב"א ור"ן ריש פרק כל הנשבעין דתורה חייבה שבועה לשומרין ואינם נאמנין במגו דלהד"ם או החזרתי דאפשר אומר בדדמי דסבור שהוא אונס כהא דאמרו בב"מ דף פ"א ע"ב ידעת בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא א"כ בעסקא כשטוען שנאנס י"ל דסבור שנאנס ולכן לא שיקר שהשטר מזויף דלא רצה לשקר כלל ואח"כ כשפוסקין לו שבועה ומדקדק אם הוא אונס שמא עכשיו כשהנה דעתו לשקר במזיד דהא כן התנה שלא יאומן אפילו בשבועה ומשום מגו דהי' י"ל תחלה מזויף אין להאמינו דהוי מגו למפרע דשמא תחלה לא רצה לשקר עכה"ד ולע"ד היא חכמה ואינה הלכה דודאי אם לא הי' חייב שבועה לא הי' מדקדק והי' חשש בדדמי אבל אחר שהדין פשוט דחייב לישבע מדקדק מעיקרא וכשטוען שנאנס אדעת כן טוען שישבע ואם אין דעתו אז לטעון שקר לא הי' טוען אונס וזה מבואר באס"ז פ' הכותב דף פ"ז ע"ב בד"ה דמפרע לא וז"ל הרשב"א דמפרע לא דייק פירש ר"ח דכיון דרמו עלה שבועה וידעה דמשתבעה תידוק ע"כ ומה שהביאו רשב"א ור"ן מהא דאמר ידעת בבר אחתך אף דזה כבר אחר שהדין שחייב שבועה מ"מ סבור שהוא אונס לדוגמא בעלמא נקטי דהא שם טען בפירש דאחת דחי' לחברתה ולא הי' הכחשה בזה ויכול הי' לישבע שהאמת כן רק טעה בדין דס"ל דסגי לנטורי כדנטרי אנשי וכדעת מ"ד דס"ל הכי שם אבל כשטען שנאנס אם אין דעתו לשקר ליכא למימר דטוען בדדמי דיודע שישביעוהו וא"כ י"ל מגו ול"ל שמא א"י הדין דצריך שבועה דא"כ בטלת כל מגו דשמא א"י אם מועיל טענה אחרת וכמ"ש הש"ך לעיל סימן ס"ו סט"ו ס"ק נ"ו ואף הרא"ש שם לא אמר רק בדבר שיש בו פלוגתא.

כגון אמנה עיין ש"ך שכתב אפילו טען שהעדים ידעו מזה נאמן וקצו"ח סק"א חולק דל"מ מגו לעשות העדים רשעים דהוי מגו במקום עדים ואפילו ליכא עדים אלא מתוך טענתו וכדמוכח מעובדא דנהר פקוד בב"מ דצ"ג ע"ב את"ד ובנתיבות סימן ס"ט ס"ב סק"ז כתב דמגו דמזויף עדיף משאר מגו כיון דאנן טענינן מזויף וצריך דוקא הודאתו שציוה לחתום הוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואהני אפילו במקום עדים כמ"ש תוס' בפרק מרובה דף ע"ב בד"ה אין לך מש"ה מהני אפילו במקום חזקה אלימתא וכ"כ עוד בסימן ע"א ס"א סק"ד דכל פה שאסר לא מגרע בדבריו הראשונים מידי וחשבינן כאלו לא אמר חובתו כלל כיון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר עכ"ל וצ"ל בהך דאמר אין באורחא דנהר פקוד אזלינא לא הוי כתפה שאסר דכיון דהתנה עמו שלא ילך בזה הדרך הי' צריך עתה לטעון שלא הלך שם ואם הי' טוען איני יודע הי' משואיל"מ דשומר חייב בא"י וא"כ ל"ל דהוי כאלו לא טען דהי' חייב משא"כ אם יטעון איני יודע אם חתימת העדים הוא פטור דאנן טענינן שמא מזויף וא"כ כשהודה וטען דחתמו אאמנה הפה שאסר התיר והוי כאלו לא הודה בחתימתן ואנן מצריכין אותו לקיים.

סעי' ב' השבע לי של"פ כתב בשו"ת גוא"י חחו"מ סימן עיין דאם לוה טוען יש לי בידך כנגדו מחמה שאחר כתיבת השטר הזיקו או ע"י חשבון מאיזה עסק שמגיע לו ויחשב זה לפרעון השטר והמלוה מכחישו ואומר זה תשבע לי א"צ לישבע קודם הפרעון וראייתו מהרשב"א שבש"ך יו"ד סימן ק"ס סח"י סק"ל עיי"ש ובקצו"ח בסימן זה ס"י מהש"ג דאם לוה תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון אתה חייב לי ממקום אחר כו"כ והמלוה מכחישו הוי כטוען שהשטר פרוע והכל תביעה אחת ואם טוענו שישבע לו לא יפרע אלא בשבועה ושלא לעשות פלוגתא בין רשב"א וש"ג נראה דשאני רבית דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן וטעם זה מבואר ביו"ד שם בעט"ז הובא בש"ך שם ועיין נתיבות לעיל סימן ע"ב סל"ד ס"ק מ"ט ולפ"ז כשטוען הזיקו א"צ לישבע קודם הפרעון ומ"מ אפשר לפמ"ש התומים בסימן פ"ז ס"ק ט"ז דעכשיו דמשליש המעות ביד ב"ד טרם שישבע שכנגדו הוי כאחר הפרעון עיי"ש ה"נ בזה ולע"ד נהגו להחשיב זה לפרעון מחמת דאין יד ב"ד תקיפה בזה"ז ושכיח שאחר שיקבל המלוה המעות לא יציית דינא לישבע לכן מחשבין זה כאחר הפרעון להשביעו היסת וכמו דיכולין לעקל וכדלעיל סימן ע"ג.

משביעין אותו ואם מוציא וועקסל וטוען השבע לי של"פ תלוי בשני טעמים שכתב בנוב"ק חחו"מ ס"י אהא דנתפשט בכל העולם דאינו נאמן הלוה על ח"כ לומר פרעתיך דלטעם ראשון הואיל ודד"מ הוא כן שלא יהא נאמן כ"ז שהשטר ביד המלוה וא"כ שטר שנכתב בנוסח תיקון המדינה אמרינן שהלוה שיעבד נפשו והוה כאלו נכתב בו נאמנות וכעין זה כתב הב"ח בסימן ס"ט ס"ז על הממרנות הואיל והוא תיקון המדינה י"ל דין כ"י שנכתב בנאמנות וא"כ אי"ל השבע לי של"פ נגד נאמנות כדלעיל סע"א וגם דד"מ כן אבל לטעם שני שכתב שם שהוא מבורר יותר שלא הי' מניחו ביד המלוה דשמא יתבע אותו בערכאות וא"כ לא עדיף משטר מקוים בעדים בלא נאמנות דמבואר בגמרא די"ל שטרך בידי מה בעי ומ"מ י"ל השבע לי של"פ לכן נראה שהוא לפי ראות עיני הדיין ועיין לעיל סימן ט"ו ס"ד בהג"ה ומה שכתבתי לעיל סימן ס"ט ס"ב.

סעי' ג' אומרים לו הבא מעותיו בנשבע ליפטור וטוען שישלים התובע פטור כי ירא שלא יחזור אח"כ לתבעו בדא"ה ושם לא יועיל לו פסק ב"ד נ"ל דצריך להשליש דהא הה"מ פי"ד ממלוה כתב דיש סעד לדין דסעיף זה מפרק הכותב דאמרה כתובו לי זכותא דכי משתבענא שקילנא והוא דף פ"ה ומיירי דנשבעת ליפטר וכתבו תוס' דכתבו לה דנשבעת ונפטרת מפלוני ומשלישין ביד שליש שיתן לה אחר שבועה שלא להצריכה עדים לאח"ז ובאס"ז שם כתב דבע"ד תבעה ממון ורב ביבי עיין בדינה ולא חייבה רק שבועה ולכך תבעה מרב ביבי שיכתבו לה שנשבעת ונפטרת פן יחזור ויתבענה בב"ד אחר ותחויב ממון שלא כדין עיי"ש ולמד מזה הרמב"ם להצריך לבע"ד להשליש מעות כשלא סגי לה פסק מב"ד ממילא בנתבע וירא שיתבענו בדא"ה דלא סגי לי' פס"ד צריך להשליש לו הבע"ד פטור באופן המועיל בערכאות וגם יש קצת ראי' לזה מלעיל סימן ע"ה סכ"ד ואם אומר התובע שלא יתן לו פטור מחמת שיש לו עליו עוד תביעות מבואר בסימן פ"ז סעיף כ"ד דאומרים לו שיטעון עליו הכל ביחד ואם אינו רוצה והנתבע אומר שאינו חייב לו כלום ישבע ונפטר מכל תביעות שיש לו עליו עד היום עיי"ש וממילא א"צ לישבע עד שישליש לו פטור מכל תביעות עד היום כל זמן שלא יהא לו עדות וראי' המועיל בד"ת.

ואם טען הלוה שאין לו בשו"ה ר"י אבן מיגא"ש סימן ס"ד מחלק דפוגם שטרו וכדומה דאינו נוטל בלא שבועה אפילו הלוה אינו טוען השבע לי בזה אין צריך הלוה לישבע שאין לו עד אחר שישבע המלוה והיכא דא"צ לישבע רק כשיטעון הלוה השבע לי צריך הלוה לישבע תחלה שאין לו ותשאר שבועת המלוה עד שיהא לו לפרוע לפי שהוא בחזקת חיוב מכח השטר דלא מרעינן לשטרא מדאין מחייבין אותו שבועה כשלא טען הלוה הרי שהשטר אצלינו קיים על חזקתו עיי"ש וגם הרמב"ם אפשר יודה לזה דהא לא כתב רק כשצריך לטעון השבע ותשובה לקמאי בנשבעים ונוטלים דאין כופין הלוה לישבע תחלה י"ל בהנהו דב"ד פוסקין השבועה בלא טענת שכנגדו שישבע ובטלה מחלוקת.

סעי' ו' ת"ח בש"ך ס"ק טו"ב הוכיח מהרא"ש פחז"ה סח"י בהך דרבה בר משרשום דבתפס מנדין וזהו ההפרש בין הדיוט לת"ח דלת"ח גם אין מנדין אותו כשתפס והקשה התומים בסק"ה דהא הרא"ש כתב זה בעובדא דרב"מ שהי' ת"ח ולא אהני לו תפיסתו מיתומים עוד הקשה על קושית הרא"ש שם על מה דאמר רב"מ דיהא נאמן במגו דלקוחה והלא יחויב היסת ומאי קושיא הא ת"ח לא משביעינן דיותר סברא לפטרו מהיסת משבועת אשתבע דל"פ דהוא בנק"ח ומחמת זה סתר דברי הש"ך ולע"ד משום כבוד ת"ח לא אמרו חכז"ל לגרום היזק לאחרים רק לא מזדקקינן לו ומשום דאפסיד אנפשי' דלא הי' לו להניח השטר בלא שובר ואף די"ל מה דלא משביעינן אשטר רק כשטוען אשתבע דחזקה דלא הי' מניח השטר ואי הימני' הא הימני' אבל כי טען אשתבע י"ל מתחילה אזה סמך ולא הימני' בלא שבועה מ"מ בת"ח לא הי' לו לסמוך על זה להשביעו דיש בזיון לתורה וכ"ז נגד הלוה אבל יתומים דהממון עתה שלהם ולא אפסדו אנפשייהו עם אביהן אפשר הי' לו שובר ולכן אנן טענינן שישבע ע"כ גם ת"ח אי תפס מנדינן לו.

ולפ"ז גם לענין היסת אין ראי' די"ל כיון דמלוה אפסיד אנפשי' והלוה בלא שטר לא מזדקקינן לו לבזות התורה ומבואר בפא"נ דף ע"ה ע"ב דרבינא לא רצה להלוות לר"א בלא שטר ואמר כ"ש מר דטריד בגירסי' ומשתלי וכה"ג בכל כפירת ממון ה"ל לעשות באופן שלא יבוא להשביע וגם מחאה הי' יכול לעשות בעדים אבל ביתמי ל"ל אינהו דאפסדו אנפשייהו ושמא אלו הי' אביהן קיים הי' מברר בעדים וכדומה וכמ"ש בש"ך סימן קל"ג סק"ז.

ונשאלתי מי שנתחייב שבועה אם יכול להפך על ת"ח והשבתי דשבועה דאורייתא דמדינא לא מהפכינן רק נהוג להפך אחר השלשת המעות מטעם דהוה כמשביעו אחר הפרעון וכמ"ש תומים סימן פ"ז סס"ק ט"ז י"ל בת"ח לא מזדקקינן לו ליקח ממנו המעות לחשבו כפרע ולא מצינו מנהג זה בת"ח ומפרט לפמ"ש די"ל דלא משביענן כלל היסת לת"ח א"כ נהי דיהא כאחר הפרעון פטור הת"ח וישבע בעצמו ואם אינו רוצה מפסיד אנפשי' ואין לנו להזדקק בשבילו לזלזל בכבוד תורה אבל בשאר היפוך דמדינא הוא הנה בסימן צ"ב סי"ג מבואר דמחויב שבועה א"י להפך על חשוד וקטן משמע דעל ת"ח יכול להפך מדלא אמר גם על ת"ח א"י להפך ומצאתי במשפט שלו' סימן קע"ה ס"נ הביא משו"ת כנסיי סימן צ"ה דמי שהומחה לרבים ונתקבל לרב גם בזה"ז יש לו דין ת"ח אבל שאר לומדים לא ולא פלוג בין למדן ללמדן ורב שנתחייב שבועה א"צ לישבע רק יקב"ח בצנעה לפני שליח ב"ד בבית הרב עצמו ודוקא בשבועת היסת ומי שמזלזל ופוסק שבועה לרב מבזה כבוד התורה עכ"ל.

סעי' י' רבית הוא כתוב בד"ג כצ"ג ס"ה ראובן הוציא על שמעון שטר מקויים בנאמנות וטען שמעון שראובן מכר לו סחורה בהמתנה ביותר משוי' עיין רדב"ז ח"ג סימן תנ"א פסק דחייב לשלם ואף אחר הפרעון אין מחויב ראובן לישבע חדא דלדעת הרבה פוסקים מותר לכתחלה ותו דכן המנהג בין הסוחרים ותו כיון דכבר זכה ראובן המעות בשטרו וא"ר אינה יוצאה בדיינין אין חייב שבועה עכ"ד ונפלאתי שסותר ד"ע שבס"ס תפ"ה כתב שיש חילוק בין אם הלוה נותן מעצמו א"ר דכבר מחל לכך אינה יוצאה בדיינים אבל היכא דאנן מחייבים אותו ליתן מכח השטר מחויב להחזיר אם לא ירצה לישבע ואפשר לא כתב בנידון דלעיל הטעם הזה כ"א לסניף בעלמא ודוחק מאוד עכ"ל הד"ג ובעיני יפלא הא להדיא כתב הרדב"ז בסימן תנ"א גופא די"ל חילוק זה אלא דמסיק וז"ל ומיהו בנ"ד דאיכא כמה טעמי חדא דמותר לכתחלה לדעת רוב ראשונים ואחרונים דכן הוא המנהג בין הסוחרים ותו דיש בשטר שבועה על שמעון שלא יערער ותו שכבר צריך להוציא המעות מתחת ידו ליד ראובן אין ראוי לחייבו שבועה עכ"ל וי"ל דאין כונתו כלל משום דא"ר א"י בדיינים אלא כיון דצריך להוציא א"כ אפילו לא יהא מנהג להיתר ואפילו לא יהא מותר לרוב הפוסקים מ"מ יכול המלוה לומר קי"ל כמיעוט הפוסקים אף דתפס שלא ברשות כמבואר באחרונים בכללי קי"ל ובש"ך יו"ד ס"ס קע"ז מוכח היכא דפליגי הפוסקים אי הוי א"ר או מותר אפילו רוב הפוסקים ס"ל דהוי א"ר אין להוציא מהמלוה עיי"ש.

אלא ישלם כתב הסמ"ע ס"ק ל"ד כתב בע"ת דמיירי אפילו באין בו נאמנות והיינו דוקא בזה שהמלוה עומד בשטרו ואומר שאין בו רבית אבל אם המלוה מודה ואומר שיש בו רבית אבל בהיתר נעשה צריך לישבע בנק"ח עכ"ל מדכתב והיינו דוקא בזה משמע דוקא בזה אפילו אין בו נאמנות ישלם אבל כשאומר בהיתר נעשה ישבע המלוה כשאין בו נאמנות אבל יש בו נאמנות א"ל לישבע ול"ד למחילה שכתב הרמ"א בסי"א דהנאמנות לא קאי רק אפרעון וכן מוכח מבע"ת שער כ"א ח"ג בתנאי דל"ד לאמנה ורבית דעקרי לשטרא מיד הלכך מהימן לוה לטעון על תנאי הי' ומשתבע מלוה אף דאיכא נאמנות בשטר דכי הימני' בפרעון הימני' ולכל מאי דעקר שטרא מיד אבל תנאי דלא עקר לשטרא מיד אלא לאח"ז והוא מלתא אחריתי לא הימני' והלכך משתבע ושקיל עכ"ל הרי במידי דעקר לשטר מיד כגון רבית מועיל הנאמנות ולא נ"מ רק כשטוען בהיתר נעשה.

סעי' י"ב שעדיין לא קיימו הלוה משמע דהוי התנאי בקום ועשה מ"מ נאמן הלוה בלא ראי' כיון שהוא מוחזק ול"ד לדלקמן סימן רמ"א ס"י דנותן לחבירו ע"ה שלא יעשה מוקמינן אחזקתו שלא עשה אף להוציא מהנותן דהתם אדעת שלא יעבור נכנס ולא עשוי להשתנות משא"כ כאן בידו לקיים ודעתו לקיים וכמו שפרש"י בפרק כל הגט דף כ"ה ע"ב דמה"ט לא חשוב כספק דודאי יתקיים ע"כ ה"נ הוי כטענת פרעון אף דהוה בקום ועשה מ"מ במע"פ א"צ הלוה להביא ראי' וה"נ בשטר כיון דלא מהני השטר לזה וכמו שיבואר וש"ך בס"ק ל"ג דכתב דלוה מוכן לקיים או שיש עדים שיקיים היינו משום דפטור הלוה בלא שבועה עכצ"ל כן ובזה אזדא קושית מים חיים שהביא בע"ת.

נשבע הלוה היסת ונפטר יש לעיין למה יהא עדיף מטענת פרעתי ונראה דה"ט דלפי דברי הלוה נעקר השטר ולא חל השעבוד כלל וכן משמע בב"ח ולפ"ז אם נתן שטר בחיוב בלא שום תנאי רק אח"כ קנו מהמלוה שאם יעשה הלוה כו"כ יהא מחול החוב וטוען הלוה שקיים התנאי ומלוה מכחישו מלוה נאמן בשבועה כמו בטוען פרעתי אמנם בבית מאיר א"ע סימן קי"ג כתב משום דלא שייך חזקה שטרך בידי מה בעי וכתב דבטוענים מלוה ולוה א"י פטור הלוה דאף דבשטר בשניהם טוענים א"י חייב הוא רק משום חזקה דשטרך בידי מה בעי תדע שהרי כתובות דף צ"ז ע"ב מגורשת ואינה מגורשת חייב בעל במזונותיה פרש"י ז"ל משום דמעוכבת בשבילו להנשא וקשה דת"ל דהוי נתחייבתי וא"י א"פ ועל מזונות דלהבא לכ"ע הוי דומיא דשטר וא"נ לומר פרעתי א"ו דז"א משום דשניהם בספק ול"ה דומיא דספק פרעון לגבי שטר ששייך החזקה של שטרך וכו' וכן משמע בח"מ סימן ע"ב סל"ד דהלוה פטור בשבועה אף דמסופק אולי נאנס המשכון והוי א"י א"פ ויש שטר עליו עיי"ש ולע"ד אינו מוכרח דבשטר י"ל בשניהם טוענים א"י משום ספק לא מרעינן לחזקת חיוב של שטר דל"ה כמוציא דלהרבה דברים שטר כגבוי וכמ"ש הרמב"ן הובא בסמ"ע סימן מ"ד סק"י רק דזה הוא דוקא בשטר שגובה ממשעבדי דא"י להבריח וכמש"כ כ"פ וכ"כ בקצו"ח ח בסימן זה ובכ"ד אבל מזונות דאינו גובה ממשעבדי ודאי הוי רק כמע"פ ואין ראי' ממזונות דלהבא דאינו נאמן משום דחזקה אא"פ תו"ז ובמזונות שלעבר בעל נאמן דהוי רק כמע"פ כמבואר בא"ע סימן עיי"ן ומסימן ע"ב סל"ד ג"כ אין ראי' כיון דמתחלה נתן לו משכון הוי כתנאי שאם לא יחזיר לו משכונו לא יגבה חובו או משום דאונס ל"ש עיי"ש בקצו"ח וכן נראה כמ"ש מהטו"ז כאן וכן הוא במהרי"ט צהלון סימן י"ט איברא המל"מ פט"ז ממלוה ה"ג הובא בשע"מ סימן קכ"ו ס"ק י"ב דעתו כהבית מאיר ולע"ד מוכח מרמב"ם מכהריט"צ מדכתב בסוף הלכות גזלה שטר שנפל אם מצאו אחר והחזיר למלוה גובה בו והרי הוא בחזקתו והא ליכא בזה שטרך בידי מה בעי אלא משום דמעמידין השטר בחזקתו וגם החולקים עליו י"ל משום דנפל אתרע דיותר יש למלוה ליזהר שלא ילך לאיבוד מן הלוה דאין לו לחוש רק שמא ימצאנו המלוה ונפילה דיחיד לא שכיח ועמ"ש בסעי' י"ב.

שנעשה ע"ת כתב הש"ך ס"ק ל"ג והלוה מוכן לקיים התנאי בהעלאה פ"ב דכתובות דף י"ט ע"ב תמה לפמ"ש הר"ן שם הא דבתנאי לא הוי עולה כמו אמנה כיון דביד המלוה לקיים התנאי וא"כ בתנאי שעל הלוה אם יעשה יפטר הוי עולה ובש"ע כאן משמע דמיירי בתנאי שביד הלוה דתחלת הסעיף מפורש בתנאי שביד הלוה ונראה לפמ"ש בסימן מ"ו סל"ז דתנאי שמחוסר מעשה כ"ז שלא נעשה לא חל החיוב משא"כ אם התנאי שאם יעשה הלוה יפטר החיוב אינו מחוסר מעשה וחל מיד לכן בתנאי שעל הלוה לעשות להפטר גם להר"ן לא הוי אמנה כיון דחל החיוב תכף ודאי חשוב חל שעבוד קצת אלא דר"ן הקשה לו בתנאי שעל המלוה לעשות כיון דמחוסר מעשה עד שיחול החיוב יהא כאמנה על זה תירץ כיון דבידו לעשות חשוב חייל שעבודא קצת דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כדאיתא בקידושין פרק האומר דף ס"ב וא"ל דא"כ בתנאי שאם יעשה הלוה יפטר נימא כיון שבידו לאו כמחוסר מעשה ויהא כאמנה זה אינו דמפורש בהר"ן דמטעם שביד המלוה לעשות שעבודא מהשתא חייל במקצת דודאי ל"ל דחייל לגמרי כיון דמחוסר מעשה א"כ כשהתנאי שיעשה הלוה ויפטר חייל שעבודא קצת מהשתא כיון דלא יפטר עד שיעשה.

ועוד כיון דכתב הר"ן אם חל שעבוד במקצת מותר להשהות כמו שטר ממנה ונפרע חמשים או אפשיטי דספרא ה"נ אם מחויב הלוה לעשות איזה פעולה זה שוה ממון דהא בשכר שאדבר עליך לשלטון מקודשת כדאיתא בקידושין דף ס"ג וכ"ש כאן דאפשר שוה הפעולה כהחוב שבשטר מדהתנו לפטור מכל החוב כשיעשנה וכמ"ש בגאון צבי דמה"ט הוי כפרעון עיי"ש ולא הוקשה לר"ן רק בתנאי שעל המלוה לעשות שתלוי בפעולה זאת י"ל דשוה ככל החוב וכ"ז שלא עשהו ליכא חיוב כלל ויהא כאמנה לזה הוצרך לתרץ כיון דבידו לעשות בע"כ של לוה יש מיד שעבוד במקצת.

הג"ה מגו להוציא נלע"ד היכא שי"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר מהני להוציא כגון בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ויש עידי ראה דאפילו יורש יכול להוציא מהנתבע המחזיק דאל"כ אפילו המערער גופא לא היה יכול להוציא כיון דהמחזיק מכחישו בברי וכן מצאתי בשע"מ סימן קל"ד סק"ב דבמטלטלין שאין למחזיק בהם חזקה כדברים עשוים להשאיל או אומן וכה"ג אם מה בעל הכלי ויורשיו תובעים להמחזיק והוא טוען שקנאו היורשים מוציאים מידו כמו בקרקעות דא"ל החזיק שני חזקה בחיי האב היורשים מוציאים מידו עיי"ש בכה"ג אם המערער מודה שמכרו רק לא נפרע דמיו אף שעכשיו אין לו רק טענת דמים מ"מ נאמן במגו דאלו לא הודה שמכרו הי' החפץ בחזקתו בכל מקום שהוא אפילו לא טען כלום כגון היורש א"כ הודאתו לא מגרע לו וכמ"ש הרמב"ן בטעמא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן לומר פרוע במגו דמזויף אף דהוי נגד חזקה דשטרך בידי מה בעי, ומגו במקום חזקה הא מבעיא לה בפ"ק דב"ב דף ה' שא"ה דאם לא הודה דכתבו לא הי' אפשר לומר שטרך בידי מה בעי דאימר מזויף לכן מהני המגו וכ"כ לעיל ריש הסימן בשם נה"מ ה"נ לענין חזקת ממון ותלי"ת מצאתי כן לתלמידי רבינו יונה באס"ז פ"ק דב"מ דף וא"ו בד"ה ואמרינן להו זילו פליגו בשנים אוחזין בטלית ואמרו להו ב"ד שיחלוקו ויצאו וחזרו ותפוס כולו ביד אחד וטוען לקחתי' ממנו והשני אומר אמת מכרתי לו רק לא נתן עדיין הדמים מהימן במגו אף דהוי מגו להוציא כיון דרק על פיו הוחזק שעד עכשיו היינו סבורים שהוא של שניהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן אם ראובן מוחזק בקרקע ואמר לשמעון אמת שמכרתיו לך אבל לא נתת לי המעות עדיין נאמן מגו שלא הי' אומר מכרתיו לך ובענין זה לא אמרינן דהוי מגו לאפוקי ממונא כיון שחזקת הנתבע הוא עפ"י הודאות התובע עיי"ש וזה דלא כסמ"ע בסימן קל"ד סק"ב באומן שטען בעה"ב השאלתי לו ואינו מהכלים העשוים להשאיל א"י להוציא מאומן המחזיק בעדי ראי' במגו דנתתי' לו לתקן דמגו להוציא לא אמרינן ולפמ"ש אינו כיון דאם לא הי' מודה בעה"ב דהשאילו לו לא הי' לו חזקה אפילו נגד יורש בעה"ב ע"כ אף דהודה שלא נתנו לתקן ונגד טענה אחרת שוה אומן לאחר מ"מ הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובתומים שם כתב דלר"ת דס"ל בכלים העשוים להשאיל י"ל גנובים במגו אף דמגו להוציא ל"א ע"כ משום דהכלי בחזקת המשאיל אף באומן הכלי בחזקת בעה"ב ול"ה להוציא ולכן ס"ל לרי"ף באומן אפילו ליכא עידי ראי' הבעה"ב נאמן אף דאית לאומן מגו דהחזרתי משום דהכלי בחזקת בעה"ב וחשוב האומן מוציא ואף דלא קי"ל כרי"ף מ"מ בזה דבעה"ב לא יחשב מוציא אפשר דכ"ע מודים וצ"ע עיי"ש וודאי לפי דבריו צ"ע דאם אומן ל"ח מוציא כיון דתופס בכלי יחשב בעה"ב מוציא כיון דאין לבעה"ב רק חמ"ק ועוד למה יגרע אומן נגד טענה אחרת שלא ניתן לו לתקן שלא יחשב מוחזק וכך באחר בכלים העשוים להשאיל ומערער מודה שלא השאילם רק טוען גנובים למה יהא חשוב בחזקת המערער בטענת גנובים דלטענה זאת שוה כלי זאת לדברים שאינם עשוים להשאיל וע"כ משום מגו אתי עלה והרי הוי מגו להוציא אבל לפמ"ש ה"ט דבאומן לענין טענת תיקון ובכלים העשוים להשאיל לטענה שאולה הוי המערער מוחזק דאפילו יורש מוציא בלא טענה וע"כ כשמערער מודה שלא נתן להאומן לתקן ולא השאיל כלי העשוי להשאיל רק בדרך אחר בא לידו נעשה המחזיק מוחזק על פי הודאות המערער והמה שאסר התיר ומהני להוציא אבל כשהמחזיק יש לו מגו דהחזרתי דליכא עידי ראה אי בעי הי' אומר החזרתי ואפילו שניהם אומרים א"י אם הוחזר או מת האומן היו יורשיו פטורים דא"צ להחזיר בעדים ושמא החזיר בעדים א"כ ל"ל גבי מערער הפה שאסר דאדרבה גבי מחזיק יש פה שאסר דלולא הודאתו לא הי' מערער מוחזק כלל ובסימן קל"ג ס"ו הבאתי עוד ראי' ועוד ראי' מהגמ"ר ריש פ"ק דב"מ שכתב לתרץ למה בז"א כולה שלי וז"א חצי שלי לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כספק ויבם משום דהאומר כולה שלי אינו ודאי רק על פי זה שמודה לו משא"כ ביבם דע"כ של ספק הוי ודאי ומוחזק לנו בכל הנכסים ובקצו"ח סק"ט הקשה מלקמן סימן קל"ח ס"ה דאם אמר השכרתיהו בפני פו"פ והלכו למד"ה נאמן במגו דחטפה ממנו והא הוי מגו להוציא ותירץ דמוקמינן לה בחזקה קמייתא שהוא של שניהם ומהני מגו ורמז לעיין בס"ק י"א ור"ל דאם תפס בעדים ויש לשני מגו ל"ה מגו להוציא דתופס אין לו חזקת ממון דגזלן הוא עיי"ש וה"נ מהני מגו דהוי כתפס בעדים וכ"כ באס"ז פ"ק דב"מ דף וא"ו בשם רמב"ן ז"ל כיון דתפסי לה מעיקרא תרוייהו מהימן השתא לומר מתקף תקפה לה ממני דכמאן דאיכא עדים דמני ולא מצי חד מינייהו לומר אודיי אודי לי או לקוחה בידי עיי"ש אבל קשה דא"כ מה צורך למגו בטוען השכרתי' כיון דבחזקת שניהם הוא וע"כ רק לענין טענת תקפה הוי כתפס בעדים דרגלים לדבר כיון דהיו תופסים ובאים לב"ד אבל כשאחד מודה דמרצונו בא כולו ליד חברו תו ליכא רגלים לדבר באיזה אופן לכן צריך מגו וא"כ יהא מגו להוציא כיון דעתה ל"ח כתפס בעדים ולפמ"ש ה"ט נהי דלפי טענה שטוען עכשיו חשוב מוציא מ"מ מהני המגו דהפה שאסר דאלו לא הודה שברצונו מסרו לחברו הוה אמרינן דחברו תקפה ממנו ולא הי' חשוב מוציא ואפילו יורש הי' מוציא כה"ג מהמחזיק לכן עתה הודאתו אינו מגרע לו וכ"כ תומים בכ"מ סק"ה דפה שאסר מהני להוציא מחזקת א"א.

סעי' י"ג נשבע הלוה עש"ך ס"ק ט"ל שהמה על הבע"ת נגד כמה מימרות בש"ס ולע"ד דס"ל דכשטוען שפרע מחצה אף דליכא חזקה דשטרך בידי מה בעי מ"מ מעמידין השטר בחזקתו וכמ"ש לעיל סי"ב דבשטר שגובה ממשעבדי א"צ לחזקה דשטרך וכו' רק בע"ת דס"ל בשטר מוקדם דאין הלוה נאמן לומר פרעתי אף דאין גובין ממשעבדי ועכצ"ל משום חזקה דשטרך בידי מה בעי ובזה י"ל בטוען פרעתי קצת באמת אינו גובה ולא נמצא סתירה לזה דבש"ס מיירי בכל דוכתי בשטר כשר דגובה ממשעבדי תדע דאל"כ תקשי לפי מה שהוכיח הש"ך בס"ס ק"ו מרמב"ם ובע"ת לענין מזויף אף דלוה מודה שכתבו חיישינן לקנוניא א"כ לעולם לא נגבה מלקוחות שמא פרע הלוה ונטל שובר וקי"ל כשאומר המלוה אבד שטרי כותבין שובר בע"כ של לוה וכ"ש דאפשר לוה גופא מעיקרא לקנוניא נתכוין ודוחק לומר כיון דלא אפשר ואי ניחוש להכי לא נגבה מלקוחות לעולם וננעל דלת בפני לוין ועוד לרמב"ם דס"ל בסוף הלכות גזלה דשטר הנמצא והוחזר למלוה מוקמינן לי' בחזקתו וגובה אף מלקוחות הא ליכא בזה חזקה דשטרך בידי מה בעי דלא ידעינן ממי נפל ואף דיש לדחות דבדיעבד ס"ל כטעמו של שמואל בפ"ק דב"מ דף ט"ז אם איתא דפרע מקרע הוי קרע לי' לשטר מ"מ ניחוש שלאחר שנפל מהמלוה הוכרח הלוה לפרעו וליטול שובר ועתה נמצא השטר ויגבה מלקוחות דליכא שובר גבייהו והא הרמב"ם ס"ל דגם דיעבד חיישינן לקנוניא לענין מזויף אף דלא חזינן ריעותא ועוד כשיטעון הלוה שובר הי' לי ונפל ממנו למה נגבה כה"ג דלא ריעא טענת לוה יותר מהמלוה דגם הוא נפל השטר ממנו וכאן לא שייך נע"ד דנפילה לא שכיח או ניחוש דיגבה מלקוחות אחר מיתת לוה ואינו בפנינו לברר שפרע וע"כ כיון דהשטר מקוים ודאי חל החיוב ועומד לגבות בע"כ של לוה דאינו נאמן לומר פרעתי מוקמינן לי' אחזקתי' בלאו חזקה דשטרך בידי היכי דראוי לגבות בו ממשעבדי ושם בב"מ אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דאם איתא דפרעי' קרע לי' וכתב רמב"ן הובא שם באס"ז ז"ל ותמהני שמא פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ומיד שליש נפל וי"ל א"כ היו כותבין שובר ע"כ ויש להבין מה קשיא לי' הא כל החשש מחמת ריעותא דנפילה מדלא נזהר לשמרו ש"מ דפסול ולא שוה לו ואם הושלש ה"ל לשליש ליזהר בו ויותר יש ליזהר לשמור של אחרים משלו כדלקמן סימן רצ"א סי"ד וצ"ל דלאו משום ריעותא דנפילה קשיא לי' רק כיון שלא ידעינן ממי נטל אפשר לא הי' ביד מלוה רק ביד שליש ותירוצו דחוק דמה צורך לשובר אם הושלש ואפשר הותנו שאם לא יפרע כולו לז"פ יחזיר השליש השטר למלוה לכן לא נתן שובר ונעשה באסמכה או לא עבר עדיין וכשנחזור למלוה יתבע כולו אבל לפמ"ש ל"ק דזולת הריעותא דמורה על פסולו מדלא נזהר בו יש לנו לאוקמוה לשטר אחזקתו שלא נפרע כלל ומהנפילה אין הוכחה שאבדו השליש דה"ל ליזהר בו וכמ"ש והא דל"ח שמא מתחלת כתיבתו הושלש מכח איזה תנאי שביניהם תירץ הריטב"א דזה לא שכיח וה"ט דאם מתחלה הי' בתנאי שכיח יותר לכתוב התנאי בתוך השטר וא"צ שליש א"נ כמש"כ הפנ"י שם מדאמר שמואל יחזרנו לבעלים והא על זה אנו דנין מי הם הבעלים אע"כ דמיירי שבודאי כבר הי' ביד מלוה.

מגו להוציא קרקע מחמ"ק ומהמוחזק כתב קצו"ח סקי"ג דאמרינן וראי' מלקמן סימן קמ"ז גבי עשאה סימן לאחר דאם אין כת"י יוצא ממ"א נאמן לומר חזרתי ולקחתי במגו דמזויף אף דאידך מוחזק בקרקע ויש לו חמ"ק כיון דודאי כשעשאה סימן היתה שלו ומערער אומר חזרתי ולקחתי עכת"ד ואינו ראי' דהא מבואר ברמב"ן פרק המוכר את חבית דף עיין גבי מודה בשטר שכתבו דנאמן לומר פרעתי במגו דמזויף אע"ג דחזקה שטרך בידי מה בעי משום דכ"ז שלא מקוים לאו סטר הוא והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל שאר מגו י"ל דל"מ נגד חזקה דשטרך בידי מה בעי עיי"ש וכבר כתבתי לעיל דגם בממון דאידך תפס ומוחזק אי לא הוי מוחזק רק על פיו אמרינן הפה שאסר ומהני להוציא וא"כ בעשאה סימן דאם לא הודה שחתם על השטר הי' הקרקע בחזקתו דהוא מרא קמא ועל ידי הודאתו שהוא חתימתו נעשה אידך מרא קמא אמרינן הפה שאסר וכן משמע בריב"ש סימן של"ו דמגו להוציא מחמ"ק ל"מ רק לענין הפירות שאכל כיון שמוחזק בממון.

כתב בשע"מ סק"א להוציא מיורשים שטוענים ספק מהני מגו אע"ג דמה שב"ד טוענים ליורשים מוחשב ברי בכל דוכתי מ"מ אלים טענה התובע שטוען ברי דליתנו מגו ויש להוכיח כן מדברי תוס' בפחז"ה דף ל"ב ב' שפירש ריב"ם דס"ל לר"י אף היכא שהתובע מוחזק בקרקע ודנין עלי' כיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת הוי מגו להוציא וא"כ תקשי לדידי' ממשנה רפ"ב דכתובות מודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי' ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואמאי הא הוי מגו להוציא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת א"ו כיון שהיורש א"י אם לקחה מאביו אמרינן מגו להוציא עכ"ל ואינו ראי' דשאני בהא דשדה של אביך היתה דחזקת מרא קמא בא ע"י הודאתו שהיתה של אביו לכן הפה שאסר התיר וכאלו ליכא חמ"ק ול"ח להוציא משא"כ בהך דפחז"ה בלאו הודאתו נודע שהקרקע תחלה היתה של המערער ודאי חשוב מגו להוציא וכמ"ש לעיל סי"ב ואע"ג דבפ"ק דב"מ דף ב' בד"ה זה כתבו תוס' בשם ריב"ם דבהך דפחז"ה הוי מגו דאי בעי שתיק דחתימת עדים ניכר לעומדים שם מ"מ חזקת מרא קמא לא מחמת הודאות של בעהש"ט הי' אלא דאי בעי שתיק והי' מוציא בשטר אבל מוציא הוה ועוד דדברי ריב"ם סותרין דבב"מ שם כתב דר"י ס"ל דאפילו מגו לא חשוב ובב"ב כתב דהוי מגו גם לר"י רק מגו להוציא לא אמרינן וא"כ י"ל דבב"ב ס"ל דלא חשוב מגו דשתיק כיון דהי' צריך להוציא שטר ולומר יש לי שטר אמת ולא חשוב הפה שאסר לכן לא הוצרך לומר לרב יוסף דל"ה מגו כלל רק דהוי מגו להוציא ובב"מ דכתב דהוי לרבה מגו דשתיק ומהני להוציא נמי צ"ל לר"י דל"ה מגו כלל דל"ל דר"י ס"ל גם דאי בעי שתיק ל"מ להוציא דא"כ תקשי מהא דמודה ר"י בשדה זו של אביך.

תו כתב בשע"מ דמדברי תוס' בב"ב דף נ"ב ובשבועות מכ"ה מוכח דס"ל דאף בברי ושמא ל"א מגו להוציא דהקשו תוס' שם מהא דפרכינן בב"ק גבי המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול דילמא זבנינהו ואיהו דמפיק לקלא והקשו דליהמן במגו דאי בעי אמר אני השאלתים לך ותירץ בשם הר"ד דהוי מגו להוציא ול"א והרי התם הוי בו"ש דהנתבע א"י אם נגנב או נמכר ובאמת נראה דזו הוא שיטת הרא"ש ומרדכי שם דפסקו דנאמן במגו דהשאלתים אף דס"ל דל"א מגו להוציא שא"ה דהוי בו"ש עכה"ד ול"נ בנתבע שהוא לוקח שאני דשמא שלו כברי דב"ד טוענין לו וכ"כ בנתיבות והרא"ש ומרדכי לא משום בו"ש פסקו כן רק דס"ל דדברים העשויים להשאיל בחזקת ודק בכ"מ שהן וע"כ עתה דאומר שנגנב ממנו אף דנגד טענה זאת חשוב מוציא דשוה כלי העשוי להשאיל לשאר כלי כיון דמודה דלא השאיל מ"מ הפה שאסר התיר וכמ"ש לעיל והר"ד ס"ל דכיון שתפוס ביד הנתבע אף שעשוי להשאיל חשוב התובע מוציא ומ"ש השע"מ שמצא כן ביש"ש פרק הגוזל בתרא דטעם הרא"ש משום בו"ש אמת שתחלה כ"כ היש"ש שם סימן למ"ד אבל אח"כ כתב ז"ל ועוד נראה בעיני והוא העיקר דהכא לא קרי מגו להוציא מאחר שהוא מכיר כליו ועדים מכירין שהם שלו א"כ הוא חשוב כמוחזק בהן ותדע דהא אי טעין השאלתי לך מהימן להוציא אפילו אם זה טוען ברי כנגדו לקחתי ממך עכ"ל הרי דעיקר שלא חשוב מוציא וקשה ומה ראי' מטענת השאלתי לטענת גנובים הא מפורש ברא"ש פרק כ"ה ס"ה דאם אמר גנובים בדברים העשויין להשאיל אתרע חזקתו של כלים שהן עשויין להשאיל כיון שטוען שלא יצאו מתחת ידו בתורת שאלה ושכירות ובמגו דשאלה ושכירות לא מחזיקינן אינשי בגנבי עיי"ש ונהי דדוקא כשטוען אתה גנבה לא מחזיקינן בגנבי כמ"ש יש"ש שם מ"מ כיון דאתרע חזקתו של כלים יהא חשוב מוציא אלא ודאי כמ"ש כיון דחזקת הנתבע בא ע"י הודאות התובע שלא השאיל דאם הי' טוען שהשאיל לא הי' חשוב הנתבע מוחזק כיון דעשוי להשאיל ואפילו בלא טענה תובע רק היורש הי' מוציא ג"כ ע"כ הפה שאסר התיר ונאמן במגו כאלו גם עתה לא חשוב מוציא משא"כ אם טוען אתה גנבת אף דאם הי' טוען השאלתי הי' מהימן ואפילו יורשו מ"מ עתה שבא להחזיק לנתבע בגנב ולהוציאו מחזקת כשרות אינו נאמן דחזקת כשרות הי' לנתבע בלא הודאתו ולא שייך בזה הפה שאסר לכן לא מהני המגו.

ועוד נלע"ד דהא דכתב מהרי"ד דהוי מגו להוציא אף דהוי ב"ש משום דדנין על כלי בעין שקנה הנתבע מאחר ויש לנו לומר חזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו דזה עדיפא מברי דהא אפילו מגו ס"ל לדעה ראשונה שבסימן צ"ט דל"מ נגד חזקה זאת אף דטוען ברי ומלוה שמא משא"כ בתביעת חוב ויש לו מגו מהני להוציא בבו"ש דבזה ל"ש חזקה דכל מה שת"י אדם כמ"ש הש"ך בסימן צ"ט סק"ה והרא"ש ומרדכי דס"ל דמהימן לומר גנובים במגו דשאולים לפמ"ש הד"מ ורמ"א סימן צ"ט ס"א דרא"ש ס"ל דמהני מגו נגד חזקה דמה שת"י הוא שלו ה"נ ולש"ך דכתב בדעת הרא"ש דל"מ מגו קשה איך ס"ל כאן דנאמן לומר גנובים במגו דשאולים הא הוי מגו נגד חזקה דמה שת"י אדם הוא שלו וכ"ש כאן שהוא להוציא וצ"ל דלולא שאמר התובע גנובים היו הכלים בחזקתו כ"מ שהן כיון שעשוים להשאיל ולא הי' בזה חזקה דמה שת"י אדם שלו כיון שעשוי להשאיל לכן גם עתה דטוען גנובים נגד החזקה נאמן כיון דע"י הודאתו נעשה החזקה ויצא לנו מזה גם בהך דסימן צ"ט דאם בא ב"ח לגבות חובו ממטלטלין שביד הלוה ולוה אומר של אחרים הן ויש לו מגו דיכול ליתנם להם הוי מגו נגד חזקה ול"מ אבל כשלא נראה לו מעות ואומר יש לי מעות ושל אחרים הן וכן במטלטלין כה"ג נאמן במגו דהא לולא הודאתו לא הי' לנו שום חזקה דלא ידענו כלל אם יש תחת ידו וזה מוכרח מדברי רא"ש ומרדכי דלא כש"ך שם דלא חילק בזה עיי"ש ותמהני על רמ"א בהג"ה שם שכתב אעפ"י שיש לו מגו להחזירם או לומר להד"ם אינו נאמן דהוי מגו במקום חזקה דכל מה שנמצא ת"י אדם הוא שלו המגיד פ"א דמלוה ובמגיד לא נמצא רק דלא מהני מגו שיכול לתתם במתנה או למוכרם וליתן המעות וב"ח לא יגבה מהן דזה ל"מ נגד חזקה אבל אם הי' יכול להעלים המעות והראה בעצמו ואומר של פלוני הן י"ל דמהימן כיון דבעצמו עשה החזקה הפה שאסר התיר.

תו כתב השע"מ שם דהמל"מ פכ"א ממלוה כתב דלכך ס"ל להנ"י פרק הגוזל בתרא דבדברים העשויים להשאיל א"נ לומר גנובים במגו דהשאלתים לך משום דהוי מגו דהעזה אף דלענין ממון אמרינן מנו דהעזה מ"מ מגו דהעזה ולהוציא לכ"ע ל"א וכתב השע"מ דמוכח אפכא ממשנה דפ"ב דכתובות ומודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי' ממנו דנאמן במגו אף דהוי מגו דהעזה כמ"ש תוס' בפחז"ה וגם להוציא לר"י דס"ל דאף היכא שהוא מוחזק בקרקע הוי מגו להוציא לפי' ריב"ם וכן הוא שיטת הנ"י שם וא"כ תפשוט ממשנה דמודה ר"י דאמרינן להוציא א"ו כיון דבו"ש הוא אמרינן מגו דהעזה ולהוציא עכת"ד ולפמ"ש ל"ק נהי דס"ל לר"י גם בקרקע חשוב מוציא היינו כשידוע בלאו הודאתו שהקרקע הי' של התובע או של אביו מכבר אבל בהא דמודה ר"י לא ידענו רק מפיו שאמר שדה זו של אביך לכן ל"ח להוציא והך דגנובים מגו דשאולים ס"ל להמל"מ כיון דתפס בידו חשוב התובע מוציא אפילו כשיטעון שאולים דהא חזינן בעצמינו שזה תופס בו.

כתב בתשובות הרא"ש כלל ס"ו ס"ח מגו במקום שטר שחתומים עליו עדים קרובים לא מהימן בטענה שאינו מכחישם במגו שהי' יכול להכחישם ובתומים הקשה דא"כ אמאי שבועת העדות אינו נוהג בקרובים הא יש תועלת בעדותן לענין מגו כמו שחייב ק"ש בנסכא דר"א ועוד בב"ב פחז"ה דקאמר אי דיש עדים ליחזי עדים ווה קאמרי דלמא מיירי בעדים פסולים ועוד דלעיל סימן כ"ח איתא דאין החרם חל אקרובים לפי שאין תועלת בעדותן ולהרא"ש יש תועלת לענין מגו ולע"ד נהי דאמרו בב"ב פמ"ש דף קנ"ט דחתם על השטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אחרים מעידין על כת"י אף שלא הוחזק כת"י בב"ד דהא דקרובים לא מהימני אינו משום דמשקרי רק גזה"כ היינו דלא מחזיקין לי' שיזייף וכותב אף אחר דגזה"כ דקרוב לא מהימן ומשום דמעשה לא עבדי אבל דיבורא אמרי כיון שאין תועלת בעדותן כשיכחישן הבע"ד רק אם יודה לדבריהן א"כ לא נגמר החיוב בעדותן לבד הוי רק דיבורא וכמבואר בגיטין דף ס"ז דאומר אמרו חיישינן שתשכור עדים ופריך והא עדים החתומים על שטר מקח וגט אשה לא חשו חכמים לדבר כשלוקחין השדה או האשה שתש"ה חתמו שקר ומשני דיבורא אמרי מעשה לא עבדו וכתבו תוס' שם אם ע"י דיבורא נגמר הדבר שע"י כך ניסת לשוק מעשה גמור חשוב אבל באומר אמרו לסופר שיכתוב אינו נגמר על ידם ואינו אלא דיבור בעלמא וא"כ בקרובים שאין נגמר על ידם אחר שפסלם תורה יש לומר דמשקרי וא"כ שפיר יש מגו דיכחישם ולא יוחזק לשקרן דאפשר הקרובים שקרו ולכן אין החרם חל עליהן דאין תועלת בעדותן רק כשחתמו על שטר ויוצא מתחת יד המלוה דהוי מעשה גמור אף דגזה"כ דאין נאמנין מ"מ מעשה לא עבדי לזייף דבשלמא דיבורא ל"ח מעשה רק כשנגמר העדות ובאין לידי עשיה על ידן אבל אם הוא מעשה בעצם לא צריך למעשה אחרת וא"כ כיון שגם קרובין לא חשידי לעשות לזייף נהי דגזה"כ דלא מועיל חתימתן מ"מ כיון דמסברא ודאי אמת ליכא מגו להכחישן דכ"ע יאמרו ששקר בימינו.

ועוד דודאי בכדי לא עבדי לחתום על שטר וודאי אדעתא שיועיל חתמו וסברי דכשר וא"כ בכה"ג גם קרובים לא נחשדו לשקר לזייף להוציא ממון ע"י עדותם אבל לענין החרם דלא חל אקרובים ע"כ דיודעין שפסולין לעדות ועדותם ללא יועיל וא"כ אף כשיעידו אפשר שישקרו ממילא הוי מגו מעליא להכחישן וגם שאר הקושיות מיושבים ובהך דב"ב פמ"ש דף קנ"ט נמי כיון שאחרים מעידין על כת"י חתנו בשטר שזמנו מטרם שנעשה חתנו אם ניחוש שחתם בשקר ע"כ דהקדים הזמן כדי שיסברו הב"ד שחתם כשהי' רחוק ויוציאו ממון על פי חתימתו ע"כ לא נחשד להעיד שקר.

בתשובת מהרי"ט ח"א סל"ג וק"ה כתב בטוען על עסקא שת"י החזרתי כולו א"נ במגו דנאנסו דרוצה לפטר וכולו ובנאנסו הי' חייב בפלגא המלוה אף דהי' י"ל פלגא המלוה החזרתי והפקדון נאנס ל"ה מגו די"ל דרוצה לשקר רק בטענה אחת לא בשתים והשע"מ כתב דכן משמע מהרמב"ן ומ"מ לענין דינא אינו דיש ראיה ברורה להיפך מפחז"ה דל"ו בהנהו עיזי דאכלי חושלא אתא מריה דחושלא ותפסינהו והוה קטעין טובא ואמר אבוה דשמואל דנאמן עד כדי דמיהן במגו דלקוח ופירשב"ם דטעין טובא יותר מדמי העזים ונימא דרוצה לטעון יותר דהזיקו לו כדי לתבוע יותר מכדי דמיהן א"ו אמרינן מנו דיכול לומר העזים לקח בעד ההיזק שמכרן לו המזיק ויתבע המותר ולע"ד אינו ראיה דבשלמא כשטוען החזרתי כולו חזינן דסובר לזכות בטענה זאת בכולו וטועה בדין ע"כ ל"ל מגו דנאנסו דלא יזכה רק בפלגא ולטעון שני שקרים אינו רוצה משא"כ בהנהו עיזי אף דטען טובא מ"מ לא נחזיקהו בטועה כל כך שיוכל להוציא מחברו בלא ראי' אלא משום דמחוסר שומא ואפשר יעלה דמיהן טובא או לדידי' שוה לו טובא וכ"ז שלא ישלם לו חברו כל ההיזק לא יחזיר כהראב"ד בבע"ת שמ"ט חטיו ולעיל סימן ע"ב סכ"ף בהג"ה ואפילו להחולקים שם מ"מ הניזק סבור כן דאינו רחוק מהשכל כל כך משא"כ שיוכל להוציא מחברו בלא ראי' לא יעלה על הדעת וכמבואר ריש פרק שור שנגח את הפרה דל"צ קרא להמע"ה דסברא הוא ועוד הא חזינן דאזל ותפס להעיזים הרי חשש בעצמו שלא יוכל להוציא מחברו וע"כ מה דטען טובא ע"כ מהנהו טעמי או דנ"מ אם יתפוס עוד וא"כ לכ"ז הי' מועיל לו טענת לקוח ול"ה מנו לחצי טענה ול"ד להא דפירשב"ם באומר זה בני דנאמן בנכסים שיש לו לענין ירושה במגו דהי' נותן לו במתנה ועל נכסים שיפלו לו אח"כ א"נ דא"י ליתנם לו עכשיו אף דגם אנכסים שיש לו הוי מגו לחצי טענה דרוצה לומר שהוא בנו לזכותו גם בנכסים שיפלו לו אח"כ מ"מ נאמן כיון שיכול לעשות שניהם לומר שהוא בנו וליתן לו הנכסים שי"ל עכשיו במתנה והובא בתומים ונתיבות סקי"א שא"ה דבידו לעשות בהיתר ולפ"ז בטוען מנה לי בידך והלה משיב יש לי בידך מאתיים כיון דטענת יש לי בידך א"נ רק במגו כמ"ש הבע"ת הובא בש"ך לעיל סימן ע"ב סכ"ט ס"ק קכ"ו כאן ליכא מגו דלהד"ם או פרעתי דרוצה לתבוע משכנגדו ובסימן רנ"ה ס"ד הוכחתי כמהרי"ט.

במקום דלא חשדינן אותו למשקר רק בדדמי לא אמרינן מגו ובתומים רצה לחדש דבמגו דאי בעי שתיק אפילו בדדמי מהימן ולא שמיע לן עכ"ל נתיבות סקי"ז ובאס"ז פ"ב דכתובות דף כ"ב ע"ב כתב וז"ל הרא"ש ז"ל תרוייהו בא"א קמסהדי וכו' מדאיצטרך למימר הכי משמע דאיירי באשה שאין אנו תופסין אותה בחזקת א"א אלא על פיהם וא"ת א"כ ליהמני' להאי דאמר נתגרשה במגו דאי בעי הוה שתיק י"ל דל"ח מגו דשמא הוא רוצה לומר האמת כדי לפוסלה מן הכהונה ואין כאן עדות מוכחשת לומר שעדותם בטל דהכא מיירי כגון שזרק לה גט וכו' עכ"ל ור"ל כמ"ש ר"ן וראשונים שזרק לה גט וע"א אומר קרוב לה הי' ונתגרשה וע"א אומר קרוב לו ותלינן דאחד טעה דעבידי למטעי בהכי וא"כ הל"ל מה"ט נמי דאין כאן מגו כיון דחיישינן דטועה ועכצ"ל במגו דשתיק מהימן וכן מוכח מהר"ן שם דהקשה דהעדים מוכחשים ותירץ דזרק לה גט וכנ"ל ולקושיא דמנו דשתיק תירץ דרוצה לפוסלה לכהונה וכן מוכח מב"ק דף ק"ז ע"ב הטוען טענת אבדה בפקדון ונשבע וחזר וטוען טענת גנבה כבר יצא בשבועה ראשונה ופירשו תוס' דנאמן במגו והובא בקצו"ח סימן פ"ז ס"ק כ"ז והר"ן פרק כל הנשבעין כתב דש"ש דחייבה תורה דחשדינן דאומר בדדמי.

מגו דאי בעי שתק לא אמרינן היכא די"ל שרצה לומר הך טענה מהא דאמרינן בכתובות דף כ"ב אחד אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה וע"כ מיירי דהוא בחזקת פנוי' דאי בחזקת א"א למה לי הך דאמר לא נתגרשה בלאו איהו נמי לא מהימן לומר נתגרשה איו מיירי דהוא בחזקת פנוי' ואפ"ה לא מהימן מ"ד נתגרשה בהאי מגו דאי בעי שתיק דשמא הי' רוצה לפוסלה מן הכהונה עכ"ל ר"ש וכתב הש"ך ס"ק כ"א דכ"כ הר"ן שם ובחידושי רמב"ן פחז"ה דף ל"ג כתב וז"ל וא"ת הא אמרן דהיכא דליכא סהדי דאכל מהימן לומר אכלי ודידי אכלי מגו דאי בעי אמר לא אכלי מעולם ומפסיד ארעא וכו' וי"א כיון דליכא סהדי דאכל ואי שתיק מפטר כי אמר אכלי ודידי אכלי ה"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"ג דכי טעין לקוחה הוא בידי אלומי לטענתי' מהימן שהרי כל עצמך אינך יכול לתבעו פירות אלא עפ"י הודאתו אבל היכא דצריך טענה כגון באו עדים שאכל לא אמרינן בה מתוך שיכול לגרע טענתו יהא נאמן עכ"ל וצריך להבין לי"א מה יעשו בהראי' שהביא הר"ש וצ"ל דשא"ה די"ל דר"ל האמת לפוסלה מהכהונה דסבור דהגט קרוב לה הי' ול"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמ"ש הרא"ש הבאתיו לעיל משא"כ כשאין חשש בדדמי רק לא מהימן דחשדינן לי' דמשקר אף דל"ל מגו דאי בעי שתיק דהי' מגרע טענתו ורוצה לומר לקוחה בידי ואכלתי הפירות כדי להחזיק בארעא מ"מ פטור מהפירות דאין לחייבו בהודאתו כיון דאמר דידי אכלתי ואם אתה אומר דמשקר במזיד כדי להחזיק בקרקע א"כ י"ל דלא אכל כלל ול"ל בזה הודאות בע"ד ועיין לעיל סימן פ"א סכ"ג ולפ"ז גם מהר"ן אין ראי' דס"ל כהר"ש דהא ברין שם מבואר נמי דמיירי בזרק לה גט וע"א אומר קרוב לה ועבידי דטעי א"כ מש"ה כתב דלא מהימן במגו דשתק דרוצה לפוסלה מכהונה היינו דר"ל אמת ומ"מ לולא דרוצה לפוסלה ה"א מגו דאי בעי שתיק דא"ל דברור לו הי' שותק אבל לומר דמשקר במזיד ולחייבו עפ"י הודאתו של הפה שאסר הוא שהתיר אפילו י"ל דלא רצה לגרע טענתו וכן מדויק לשון רא"ש הנ"ל דר"ל האמת לפוסלה ולא סגי לו למימר דר"ל לפוסלה מכתונה אלא דמ"מ הוי הפה שאסר רק משום דרצה לומר האמת ל"ה מגו והפה שאסר וכדעת י"א וא"כ אף דהר"ש לא מחלק בהכי מ"מ כיון די"א דלא כותי' ומהר"ן אינו מוכרח כר"ש וגם מהש"ס אינו מוכרח הוי סד"ד.

כתב בשו"ת מהר"ח א"ז סימן ר"ס ראובן תבע משמעון השאלתיך סוס והזהרתיך כמדומה אני שהסוס בכוב אצל הגוי שמשכנו אצלי לכן הזהר שלא יאנסוהו מידך ושמעון טוען לא הזהרתני ובא אשר לו הסוס ולקחו אם הי' ראובן אומר שהסוס שלו הי' שמעון חייב דסתם גוים אנסים רק כיון שמודה שגנוב ישבע שמעון דלא אודעי' ויפטר מטעם דנטוריתי' דסוס גנוב לא קיבל עליו ולא נ"ל לחייבו מטעם מגו דאי בעי ראובן הי' טוען א"י כלל אם הסוס גנוב משום דהאי ראובן ידענא בי' דלא דינא גמר וסבור הי' להרויח בטענה זו יותר עכת"ד ועש"ך לעיל סימן ס"ו ס"ק נ"ו כתב דלא אמרינן כ"ע לאו דינא גמירי שלא להאמינו במגו ואפשר כיון דהוי להוציא אף דס"ל מגו להוציא מ"מ כה"ג מודה דאין להוציא ונ"מ לדידן במקום דאמרינן דנאמן במגו להוציא כגון בשטר מסייעו או בבו"ש כשיודע הדיין בזה הבע"ד דלא דינא גמר א"נ במגו:

ובעיקר הדין צל"ע לפי מה דהוכיח הש"ך לקמן סימן שס"ח דסתם גנבה בעכו"ם לאו יאוש בעלים א"כ בדין לקחו הבעלים שלהם ועיין לעיל סימן כ"ח ס"ג ואי דמ"מ הי' צריך להחזיר ממונו משום תק"ה דשייך אף בלקח מעכו"ם כמ"ש הש"ך לקמן סימן שנ"ו ואפשר תקנו גם על העכו"ם שבא להוציא גנבתו מ"מ כיון דהגוף אינו של המשאיל הוי רק גורם לממון ואין בו דין שומרים כקדשים שחייב באחריותן וכשטרות ואפילו אחר יאוש בעלים מ"מ הממשכון גוי הוא וכי יתן איש לרעהו ולא של עכו"ם ועמ"ש לעיל סימן ע"ב ס"ב וס"ח.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה