ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן פא
סעי' א' לחתנו העשיר כתבו סמ"ע וש"ך ל"ד אלא כל שאינו עני שהי' חייב ללמד עם בנו ובתומים וקצו"ח הקשו דמ"ע ושננתם לבניכם גם לעניים נאמר וגם בתשובת מיימנו איתא נו"א דעני שאין לו מאתיים זוז יש בו משום צדקה ונדר עיי"ש ולע"ד קשה דרמ"א כתב כיון דלאו עני וכו' יכול לומר משטה משמע דבעני אפילו יטעון משטה ל"מ והא להמבואר בתשובת מיימני דמשום נדר חייב לעני למה לא יוכל לטעון משטה הייתי ולא כיונתי לנדר כלל ול"ל משום דחשוב דברים שבלב ול"ה דברים לסתור דברי פיו וכמ"ש בח"מ וב"ש בא"ע סימן מ"ב ס"ב דהא במודה לחברו י"ל משטה ול"ל משום דחברו יודע שאינו חייב לו לפי טענתו וממילא ידע דהודה להשטות ולכן ל"ה דברים שבלב דהא גם כשחברו א"י י"ל להשטות כיונתי כדלעיל סימן ע"ה סי"ז ועיין תומים סק"ב דל"ה דברים שבלב כיון דרגילים להשטות א"כ גם לנדר יועיל טענה זאת כמבואר ביו"ד סימן רל"ב ס"ב ובטו"ז שם סק"ב דנדרי זריזין ל"ה נדר משום דל"ה פיו ולבו שוים בשעת הנדר וכתב הבית מאיר שם מפני שדרכן בכך לא מקרי דברים שבלב ואפשר לומר דרמ"א נמשך אחר דברי המרדכי דלא נזכר שם חיוב נדר בעני וס"ל דה"ט בעני דאי"ל משטה דיש בו משום שכירות דעני שחייו נדחקים ומוכרח לפקח על חיי גופו וב"ב ואין לו פנאי ללמוד עמו ומוכרח להתבטל יותר מהעשיר והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כדאיתא פרק כיצד מברכין דף ל"ה ע"ב ועיין מג"א סימן תרנ"ו סק"ז ובזה ודאי יש בו משום שכירות ואין י"ל משטה דלאו בדעתי' תלי' כיון דזה עשה פעולה על פיו וע"כ קמ"ל רמ"א רק בעשיר די"ל משטה ובתשובת מיימוני קמ"ל בעני שהי' מחויב ללמוד בלאה"נ עם בנו וליכא משום שכירות מ"מ חייב משום נדר כשאין לו מאתיים זוז לכן בתשובת מיימני נקט נדר ליתן לו דזה סובל לשון מתנה בחנם וצדקה והרמ"א נקט ואשלם לך דהוא שכירות דבלשון זה לא מתחייב משום נדר אף לעני שאין לו מאתיים זוז כיון דבפיך זו צדקה וכאן בפיו קיבל רק לשלם ולא ליתן בחנם וא"כ כשפטור משום תשלומין גם נדר אין כאן וראי' לזה משו"ת ר"י אבן מיגא"ש סימן קנ"ג והבאתיו לקמן סימן ר"ז סעי' י"ט ועיין מ"ש שם.
אמנם במהר"ם במיימנו שם מוכח דגם לבטל הנדר אינו יכול לטעון משטה הייתי בך מדפסק שם כי טען להד"ם ישבע והרי היכא די"ל משטה כי טען להד"ם אפילו עדים מכחישים אותו פטור כמבואר כאן ועוד הא סיים בתשובה שם כיון דטען דלא הי' קנין בדבר וחוזרני הוה כאלו אומר משטה אני בך עיי"ש הרי דמ"מ חייב משום נדר ונראה לפמ"ש בתומים סק"ו דמהר"ם ס"ל דאם אמר לחתנו עשיר וקנו מידו חייב אבל לפמ"ש הרמ"א בא"ע סימן קס"ט ס"נ בחליצה מוטעת כרשב"א דל"מ רק השלשת מעות דמשמע דקנין ושטר ל"מ וכמבואר להדיא בתשובת רשב"א ה"נ ל"מ קנין דמהר"ם גופא למד דין זה מחליצה עיי"ש א"כ כיון דנדר וצדקה כמסירה להדיוט והוי כקנין באופן המועיל וכמבואר בתשובת מהר"ם ב"ב סימן רי"ב ע"כ בעני דהוי נדר אי"ל משטה אבל לדידן דגם קנין ל"מ בכה"ג ה"נ בעני נהי דהוי כנדר לא עדיף מקנין ועוד דמבואר בתומים סימן ס"ו סק"ב דמהר"ם ס"ל בצדקה לעניים אמירתו המסירה וקנין ממש אבל ב"י כתב בחו"מ סימן רכ"ה דאינו בקנין ומסירה רק כנדר לבד וכדעת הרשב"א דפסק כמותו ביו"ד סימן רנ"ח ס"ז בהג"ה שם דהקדש לעניים אינו כקנין ועיי"ש בתומים שהקשה דברי הרמ"א אהדדי דביו"ד סימן רנ"ח פסק בצדקה אמירה אינו כמסירה וקנין ובחו"מ סימן ר"ז פסק בנדר לצדקה אין בו אסמכתא והא כל טעמו משום דהוי כקנין בבד"ח ולק"מ דבמרדכי פרק שור שנגח מבואר ט"א משום דאסמכתא קונה מן התורה וכיון דלמהר"ם הוי נדר לעני כקנין ממש אי"ל משטה וכמ"ש אורים כאן סק"ו דלפיכך ציבור המודים אין י"ל משטה דדברי ציבור כקנין וא"כ להרמ"א דל"ה כקנין י"ל משטה הייתי ולא נדרתי כלל ואפשר אפילו לא טען טענינן לי' דבשלמא כשנשבע על הודאתו אינו יכול לטעון משטה והשבעה דלמה ישבע אם אינו באמת משא"כ דלא נדר בפירוש רק אמר למוד עם בנך וממילא הוי כנדר כיון שהוא עני והרי יש כאן סבה שלא הי' יכול לעשות בענין אחר משום דרצה שילמוד עם בנו ולפיכך אפילו כשאמר א"ע טענינן לי' משטה כמ"ש הש"ך בסק"ז וע"כ יפה עשה רמ"א שהשמיט הך חידוש דתשובת מהר"ם דאם חתנו אין לו מאתיים זוז חייב משום נדר וצדקו סמ"ע וש"ך בפירוש דברי רמ"א דכונתו דבעני שלא הי' חייב ללמוד עם בנו חייב משום שכירות אבל בגונא דמיירי מהר"ם דהי' מחויב ללמוד עם בנו גם בעני פטור לדעת הרמ"א.
ומ"ש תומים וקצו"ח דיש בו משום שכירות לא נראה כן דמבואר בפרק שום היתומים דף כ"ג ע"ב דערב דכתובת לא משתעבד מ"ט דמצוה קעביד ולאו מידי חסרה ולמה לא יתחייב כערב על שכירות וכמבואר בש"ך סימן קכ"ט ס"ה סקי"ב וה"נ התא הכתובה כשכירות על שנשאת לו א"ו דלית בזה משום שכירות משום דמצוה הוא וא"ש בזה לתרץ קושית הב"מ למה לי הא דר"ג דהן הדברים הנקנין באמירה הא כל שכירות נקנה באמירה וביו"ד ס"ס של"ו ואעפ"י שיש מצוה לרפאותו שכל מצוה דרמיא אכ"ע וכו' מוכח דכאן דרמיא קודם רק על האב אין חייב משום שכירות.
סעי' ב' שכ"מ בשע"מ סוף סק"ב הביא מכנה"ג בשם ספר משפט צדק דהיכא דיש עדים להיפך תולין הודאתו בהשואה ולי צ"ע כיון דאודיתא הוי קנין מתחייב אף שאינו חייב באודיתא וכבר הקשה תומים סק"ב גם בבריא למה יוכל לטעון להשטות נתכונתי כיון דבפיו נתחייב מה בכך דבלבו הי' כונה להשטות הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים ותירץ כיון דרגילי להשטות לא הו"ל דברים שבלב וא"כ בשכ"מ דאין דרך להשטות הוי דברים שבלב ואף דגם לבריא כשלא טען אין טוענין לו היינו מכיון שאינו טוען הוכחה דלא השטה וליורשים טוענין אך י"ל קושית תומים דאם מחמת הודאתו באת עליו לחייבו משום דודאי באמת הודה ל"ש כלל לומר דהוי דברים שבלב דאם כיון להשטות אינו חייב מכבר כלל וקושית תומים רק שיתחייב חיוב חדש מחמת שהודה ולא יועיל כונת לבו א"כ י"ל כיון דל"ח הודאה לאמת הדבר מחמת הודאות בע"ד כמאה עדים ממילא גם קנין אודיתא ליכא וכמ"ש קצו"ח ונתיבות בסימן מ"ם דרק היכי דחשוב הודאה נגד טענת השטאה חשוב ג"כ קנין וע"כ גם בשכ"מ אף דל"ל א"ע מ"מ כיון דאם מביא עדים דאינו חייב נאמן לומר שכונתו להשטות ממילא גם חיוב מחמת אודיתא ליכא ולכן הוצרך ג"כ הסמ"ע לדחוק על שמשביעין אותו שכיון להשטות.
סעי' ז' שתיקה כהודאה בתומים פקפק על דין זה ונה"מ סק"ה כתב דאם עשה מעשה בשל חברו עפ"י דיבורו בפניו ושתק כגון שאמר לחברו אני לוקח חפץ שלך בסך זה ואני מושכו לקנותו ומשכו בפני חברו ושתק הוי כהודאה וריצוי לכ"ע עכ"ל ובשו"ת מהר"ח א"ז סנ"ג מבואר בראיות מכמה דוכתי דגם כה"ג ל"ה כריצוי עיי"ש וצ"ע מלקמן סימן רפ"ז סס"א בהג"ה ואפשר דוקא באחין וכדמשמע מלשון נמ"י ורמ"א וא"כ לכאורה מוכח ג"כ דלא כנה"מ ונלע"ד דדוקא במתנה וחיוב חכם אין שתיקה הודאה די"ל לא חששתי להשיב משא"כ במכירה לכן דייק הנתיבות שאמר לחברו אני לוקח חפץ שלך בסך זה דאלו אמר אני לוקמו בחנם ודאי אין שתיקה הודאה דלא עביד אינש דיהיב מתנה לנוכראה וכדאיתא פ"ק דב"מ דף ט"ו ע"ב ובהכי לא קשה מהראיות של מהר"ח דכולם מיירי באין מקבל מחירו או מחייב יותר מהראוי וא"כ כאן דהוי שכירות הוי כמכירה ואף דכתב מהר"ח גם לענין מכירה בעובדא דידי' דראובן קנה ספרים מאחד ולא רצה להמתין המעות וקיבל עליו שמעון שאם לא ישלם ראובן לזמן המוגבל שישלם למוכר מה שיפסיד ע"י עיכוב הפרעון וראובן שתק וכתב מהר"ח ז"ל ואם באת לומר דכל הנהו ראיות ל"ד להכא דהכא כיון שהמוכר לא הי' מוכר הספרים אם לא היו נודרים לו כך יש לנו לומר מדשתק ניחא לי' דליהוי שלוחו אדרבה להיפך יש לנו לומר מש"ה לא ניחא כי הי' ירא אם אמחה לא ימכור לי כמו עשאה סימן לעצמו דפרק בתרא דכתובות דף ק"ו ע"ב דאמר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבין לי גם כאן אי לאו דשתק לא הוי מזבין לי עכ"ל וא"כ ה"כ נימא דהי' ירא אם ימחה לא ילמוד עם בנו זה אינו דאם שתק מחמת דירא שלא ילמוד עם בנו א"כ ניחא לו בלימודו אצל מלמד זה ממילא מגלגלין עליו לשלם וכמו בהך דבנה למעלה מד"א דפ"ק דב"ב דף ה' ובטוש"ע לקמן סימן קנ"ז כ"י משא"כ כשבאנו לחייבו יותר על שוייו כהך דעשאה סימן וכנידון מהר"ח ועמ"ש בסימן פ"ח סי"ב ובפרק השולח דף מ"ם עבד שהניח רו רבו תפילין יצא לחירות ואם הניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות וכן כשנשא בת חורין בפני רבו ל"י לחירות רק כשהשיאו רבו הרי דשתיקה לאו כהודאה אף דלבו ראה שהעבד עושה מעשה בשלו לצאת ממנו לחירות.
סעי' י"ט המוסר לחבירו שטר ז"ל הש"ך ה"ה אם אמר לו לשון זה אני חייב לך מנה בשטר נראה כיון דלהרמב"ם והמחבר לעיל סימן מ"ם יכול לחייב עצמו בכה"ג כ"ש דמהני לענין הודה וכ"כ רה"ג ונראה דאף הרמב"ן ורשב"א שחולקים על הרמב"ם במחייב עצמו מודים כאן עכ"ל וקצו"ח ושע"מ הקשו ממ"ש במלחמות ובחי' רמב"ן ס"פ ג"פ עמ"ש הרי"ף דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן בנקט שטר מקוים אבל נקט שטר שאינו מקוים וכו' וה"ה היכא דלא נקט שטר כלל אי אמר תנו נותנין דרב ושמואל דאמרי שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו א"נ דאדם עשוי שלא להשביע את בניו וכתב עליו הרמב"ן ותמהני אמאי בלא נקט שטר ואמר תנו נותנין והא מע"פ אינו גובה ממשעבדי ותירץ שאמר יש לפלוני עלי מלוה בשטר תנו לו הרי דמ"מ בלא תנו י"ל שלא להשביע ושע"מ הוסיף להוכיח כן מש"ס גופא דפריך מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ א"ג מיורשים ומשני בנקט שטר שאינו מקוים אמר תנו קיימי' לשטר ואכתי קשה אף דאמר תנו נימא דהלואה אמת והשטר מזויף ומע"פ א"נ וכמ"ש סמ"ע לעיל סימן מ"ט ס"ה א"ו דמיירי באומר מנה לפלוני בידי בשטר תנו לו ואפ"ה בלא תנו אמרינן שלא להשביע אמר כן עכ"ל וזה יש לדחות דבלא"ה דעת קצת מראשונים דלא טענינן ליורשים מזויף רק הוכיחו מהך דס"פ ג"פ דדוקא כשאמר תנו דקיימי' לשטרא כמבואר בנ"י שם וא"כ מסתיין לומר כשלא ברור שהלוהו אבל כשאמר תנו דודאי הלוהו תו ל"ח דשטרו מזויף דחזקה מלוה מידק דייק ולא שדי זוזי בכדי כדאיתא בפ"ב דכתובות דף ח"י ע"ב גבי אינן נאמנין לפוסלו ואף דיש לדחות דשא"ה דנחית לכתוב שטר בשעת הלואה אמרינן ודאי דייק לחתום כשרים משא"כ כאן דמוציא עכשיו שטר ואפשר מזויף ומתחלה הלוה בלא שטר כלל מ"מ אין בזה קושיא על הש"ך ואין שום ראי' מסמ"ע דלעיל סימן ס"ט דמ"מ י"ל כיון דמזויף טענה גריעא ל"ח לה היכא דודאי הלוה ודאי לא שדי זוזי בכדי ועשה שטר וכן מוכח מהב"ח סימן ל"ט ס"ז וסימן ע"ג ס"ח ורמ"א וש"ך סימן ע"ג ס"א דכתבו דהלוהו סתם ואח"כ מוחה הלוה מלכתוב שטר צריך להחזיר המעות דמסתמא לא הלוהו רק ע"ד שיתן שטר.
אמנם בלא"ה י"ל לפמ"ש נתיבות לעיל סימן ס"ט ס"ה דאף דהודה מנה לפלוני בידי בשטר י"ל שלא להשביע וסמך כיון דלית לזה שטר יבורר שהודאתו שלא להשביע כיון שלא הי' יכול להראותו עיי"ש שכתב בדעת הש"ך כן ובאמת הש"ך כאן כתב להיפך ונראה טעמו של הש"ך כיון דקי"ל לעיל סימן נ"ד באמר המלוה דאבד השטר כותבין שובר ה"נ מה זו סמיכה דיאמר שאבד השטר וא"כ לרב ושמואל דס"ל בפג"פ דף קע"א ע"ב דאין כותבין שובר ע"כ דוקא כשאמר תנו דקיימי' לשטרא אבל כשלא אמר תנו אף דאמר מנה לפלוני בידי בשטר י"ל דשטר של זה מזויף והשכ"מ אמר שלא להשביע דסמך שלא יוכל לגבות בלא שטר וכן י"ל בזה קושית קצ"ח מהש"ס דלס"ד דר"ה מיירי דלא נקט שטר מקוים וא"כ היכא גובה ממשעבדים ול"ל דאמר מנה לפלוני בשטר ואפ"ה י"ל השבעה ולפמ"ש ל"ק דבפרק ג"פ דף ק"ע ע"ב אמר רב הונא אמר רב דאין כותבין שובר.
ומ"מ מרמב"ן שכתב בדעת הרי"ף אליבא דהלכתא לא נתיישב בזה לכן נלע"ד לפמ"ש תוס' בד"פ הנושא דלפיכך בכתב שטר מתחייב מדטרח לכתוב שטר ודאי גמר ומקנה ה"נ לרמב"ם מדאמר שחייב מנה בשטר גמר ומשתעבד וכן לשאר פוסקים כשאמר דרך הודאה שחייב מנה בשטר ודאי גמר והודה דשלא להשביע סגי לי' לומר שחייב לפלוני דאטו בלא שטר א"צ לשלם וכ"ז בבריא אבל שכ"מ שאומר שלא להשביע בניו ולרב ושמואל דמע"פ א"ג מיורשים אם יאמר שחייב מע"פ לא הועיל כיון דאין חיוב על היורשים לשלם ועכצ"ל דחייב בשטר שלא להשביעם ולדידן דמע"פ גובה מיורשים אין חילוק לכן לא חילק השיך ומה דפריך הש"ס על ר"ה בהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דנימא שלא להשביע עצמו אף דמיירי נמי ע"כ שאמר מנה לפלוני בשטר כמ"ש קצו"ח ה"ט דהא שלא להשביע עצמו כדי שלא יאמרו עשיר הי' כשהי' בריא ולא פיזר צדקה כראוי וכדומה וא"כ דעושה רק כדי שלא ידברו בגנותו מוכרח לומר דחייב מנה בשטר דאל"כ איך הקדיש כל נכסיו והפקיע מע"ע שלא יגבה ממשעבדי והוי לוה רשע ולא ישלם ומבואר בפחז"ה דף מ"ה דחשיד להעיד שקר ולהיות רשע בסתר מלומר עליו דהוא לוה רשע ולא ישלם וכן מבואר לעיל סימן ל"ז וכן מבואר בכללי מגו דאינו מגו לעשות עצמו רשע וא"כ הוכרח לומר דחייב בשטר דאזי לא הפקיע חובו ומ"מ כל כונתו רק שלא להשביע.
סעי' כ' בחזקת שהוא חייב עש"ך דלהתחייב בדבר שאינו חייב בעינן א"ע דוקא ול"מ הודאה גמורה ושע"מ הכריח כן מדברי ר"ן ר"פ הנושא שכתב דלרמב"ם דבאתם עדי מתחייב הא דב"מ דף צ"ד במתנה ש"ח כשואל דפריך במאי בדברים ה"ה באומר א"ע והתם ל"ש שום השטאה והשבעה כמ"ש מרדכי והג"א דתנאי שמתנין בשעת מעשה ל"ש משטה והשבעה וה"נ מוסר ע"מ כן לשמור וא"כ למה צריך קנין או עדים עיי"ש והנה לש"ך בסימן מ"ם דכ' דשא"ה דדומה לאסמכתא אינו ראי' רק להר"ן דמהני א"ע הוי ראי' לכאורה ומ"מ אינו ראי' דשאני כשמתחייב בפירוש מעכשיו ממתחייב בלשון הודאה דכשהודה בהודאה גמורה חזינן דגמר בכל לבו והודאתו כמאה עדים דחייב מחמת דגמר לחייב עצמו וכמ"ש כה"ג סמ"ע סימן ר"ז סט"ו ס"ק מ"ב וה"נ מדהודה דחייב אנן סהדי דבכל לבו גמר והקנה כאלו הקנה משא"כ מחייב בפירוש מעכשיו הוי פטומי מילי ודברים בעלמא א"ל קנו מידו או שטר או א"ע לכל מר כדאית לי' דעי"כ חזינן דגמר בלבו להתחייב.
סעי' כ"ב תכ"ד עיין פ"ת לא"ע סמ"ז סק"ג בשם יד המלך פ"ט מה"א ופ"ג מה"ע דפירש דהך תוך כ"ד קאי רק אהודה מעצמו דתבעו אחר והודה א"י לחזור תכ"ד ויישב בזה קושית ש"ך מתוספתא עיי"ש ודוחק לפרש כן ועוד בתשובת רשב"א סימן אלף סמך ז"ל התובע מחבירו מנה בפני ב"ד והודה וא"ל התובע אל הפרענו אלא בפני עדים ובתכ"ד חזר הנתבע וטען טס של כסף יש לי בידך משכון תחת מנה אין בדבריו כלום דכיון שהודה אינו חוזר וטוען ולא אמרו הכ"ד כד"ד אלא תכ"ד עצמו אבל בכ"ד חבירו לא עכ"ל והובא בקצרה בסמ"ע סימן פ' סק"ז הרי גם בהודה לתביעת חבירו יכול לחזור תוך כ"ד של עצמו ואף דיש לדחות לפמ"ש ש"ך שם דמיירי שהי' משמעות דבריו ראשונים שאין לו אצלו משכון עיי"ש וא"כ י"ל דמיירי דבתביעת חבירו לא הי' מזה שום משמעות רק בהודאה נתבע וא"כ לענין החזרה שי"ל משכון הוי הודאה מעצמו מ"מ דוחק לומר דהודה יותר ממה שתבעו זה ודי לנו במה דדחק הש"ך לפרש וכל כה"ג ל"ה לרשב"א לסתום וקצו"ח שם השיג על הש"ך דאפילו ל"ה שום משמעות בהודאתו שא"ל משכון א"נ אחר כ"ד.
סעי' כ"ג ואי"ל טעיתי אע"ג די"ל מגו שני שותפין הקיפו סחורה לא"י ופרע בג"פ לאחד מהם ובשעת מכירה נתעסקו שניהם ובפרעון שלישי ספר לו השני שקיבל המעות ראשונים כמה קיבל וחשבו עתה עם הלוה וטעה ונתן יותר עשרה זהו' וביקש שותפו חצי מהטעות עיין בחו"מ סימן קפ"ג ס"ז דהיכא דעסקו תרוייהו אף שאחד לבד הטעתו חולקין וכתב שם בסמ"ע דבזה כ"ע מודו וה"נ תרוייהו מכרו הסחורה ועמדו שניהם בפרעון השלישי וחשבו עם הלוה והשליש השני הטעות באם לא יזכור הלוה יחלוקו ואח"כ חזר בו ואמר טעיתי כי לא נתן יותר כלל והי' שאר מעות עתה ת"י באופן שהי' לו מגו לומר החזרתי או להד"ם בכנגד הטעות ובאו לפני לדון והנה כאן ובסימן קכ"ו העלה הרמ"א דעיקר דא"נ לומר טעיתי במגו דפרעתי היכא דהודה בעדים וכאן דהשליש המעות ועשה מעשה עדיף מ"מ פסקתי דנאמן דכל הטעם משום דלא שכיח שיטעה וכאן אדרבה נימא הלוה לא טעה דפרע דייק ומפרע לא דייק ועכ"פ אינו עלול לטעות יותר מהמלוה וע"כ לכ"ע נאמן לומר טעיתי במגו לכן אף דאין להאמינו מחמת דחשוב מודה מעצמו כיון שתשליש במע"ש עיין א"ע סימן קס"ה ס"א בהג"ה ולעיל סי"ז וש"ך כאן סק"ס וגם כיון שספר כמה קיבל בב"פ ראשונים קודם שידע שהלוה טעה ל"ח כמשיב אבדה מ"מ נאמן מטעם שכתבתי.
סעי' ל"א ומפני כח השטר וכו' מבואר בשו"ת הרא"ש דמה שטוען לוי אנוסים היינו מחמת השטר לאו טענה הוא כיון שלא מסר מודעא בפני עדים קודם שיפרע והובא בבאה"ג ונראה דדוקא בזה דמלוה גופא א"י א"ל הרויחו אבל אם טוען לוי אתה יודע שלא הרווחנו יכול להשביעו היסת כיון דמתנה באונס אף בלא מס"מ ל"ה מתנה ולא איברי סהדי אלא לשיקרי והרי טוען לוי אהה יודע בעצמך ומה צורך לעדות וכן משמע בב"ח וגם בגוף הדבר גמגם הגר"א דהא קי"ל כחכמים דפליגי על אדמון בכתובות דף ק"י וס"ל דירא למסור מודעא דחברא חברא אית לי' ואף דלפמ"ש הסמ"ע בסימן פ"ה סק"ה ל"ק מ"מ שנויי הוא והבו דלא לוסיף.