ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן עד
סעי' א' מציאת חש"ו ז"ל ש"ך עיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן קכ"ב כתב דאם גזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן כגון ע"י מתנת שכ"מ א"י בדיינים ודבריו צ"ע עכ"ל ועיינתי שם דהוה המעשה אשה שהי' לה בן ובת מומרת והי' להמומרת בן בנה קטן ובנה מת ואם המומרת נתנה נכסי' במתנת שכ"מ לבתה המומרת וכתב המבי"ט אף דמתנת שכ"מ מועיל דלא גרע מנתן מתנה לגוי המכירו מ"מ יש יכולת ביד ב"ד להפקיע המתנה ממנה וליתן לב"ב כיון דמתנת שכ"מ לא נקנה רק מדרבנן אין למומרת זכי' גמורה בהמתנה כ"ז שלא הגיע עדיין לידה את"ד הרי דגם במתנת שכ"מ לגדול ליכא גזל גמור להוציא בדיינים וגם דברי מבי"ט צריך להבין דמה מדמהו למציאת חש"ו דאפילו לר"י אינו רק גזל מדבריהם דשם אם לא זכה הקטן הוא הפקר משא"כ במתנת שכ"מ ממ"נ אי אזלת בתר ד"ת הוא של הבן וביד האחר ודאי גזל גמור הוא וצ"ל משום דהפקר ב"ד הפקר וכאלו מדאורייתא אינו של הבן רק מקבל המתנה לא זכה עדיין דרבנן לא עשו קנין גמור למקבל שיהא שלו כאלו זכה מן התורה וכמ"ש הג"פ סימן קכ"ב וקטן דאין לו זכי' מהפקר מן התורה א"כ אף לאחר שבא לידו בא מכח מתנת השכ"מ ולמבי"ט אם גזלו ממנו אחר אין מוציאין בדיינין אבל כשלא בא ליד המקבל אף בגדול הדין כן.
סעי' ב' אם מת אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשין בב"ע כתב משום דאזלינן בתר אומדנא מדלא תבעו אביו בחייו מחל לו והקשה טו"ז ממשנה דפרק נערה דמע"י של הבת אף שלא גבתה הוא של אחין דמשמע כ"ש אם גבהה ואדרבה אם גבתה מסתבר דלעצמה כיון דלא תבע ממנה עיי"ש ונראה דהנה הש"ך בסימן רל"ב סק"ב הביא מהש"ג שהמלוה לחברו ואינו תובעו אין הלוה חייב לשלם לו מאיליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו וסיים הש"ך וצ"ע הרי דאינו דבר ברור לומר מדלא תבע במתנה ביקש ליתן לו וסיים הש"ך וצ"ע הרי דאינו דבר ברור לומר מדלא תבע במתנה ביקש ליתן לו ולפי מ"ש בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ל"ח דהיכא דהוא ממוני' גמור אינו יוצא ממנו שיזכה בו אידך אלא בלשון גמור ובהוכחה גמורה אבל בזה דמדאורייתא אין לאב שום זכות במע"י בנו רק משום איבה תק"ח לכן בגילוי דעת כל דהו דלא קפיד האב סגי עיי"ש וא"כ בשלמא במע"י דבת דמדאורייתא שלו לא אזלינן בתר אומדנא קלה כזו משא"כ בבן דרק מדרבנן ומשום איבה ויש סמך לסברא זאת מדברי תוס' ר"פ הכותב סד"ה כדר"כ שכתבו בדו"ד א"ל בנכסיך דלאשה איבעי לה לאתנויי ומתנה הבעל וה"ל פטומי מילי בעלמא ומייתי מדרב כהנא דמכח סלוק בעלמא מועיל והיינו בדרבנן ומשום א"א בתק"ח כדמסיק הש"ס התם.
ובהגמ"ר שניות דפ"ק דב"מ כתב כי היכי דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ה"נ לא יוריש יגיעת בן אחד לבניו האחרים ותמה טו"ז דמשנה שלימה בפ' נערה דמע"י אף שלא גבתה מת האב הן של אחין ולא אמרו אין אדם מוריש זכות בתו לבנו רק מה שתעשה אחר מיתת האב עיי"ש ולגודל התמיה אפשר לע"ד לומר כיון דטעם תק"ח בסמוך על שלחן אביו הכל לאביו משום איבה שלא ירצה לפרנסו סגי אם של האב בחייו לאכלה ולמכרה וליתנה במתנת בריא אבל כשמת אפילו לא ירשו בניו אחריו לא אכפת לנו דאפילו ניזון משאר אחיו לא תקנו שיהא מציאתו לאחיו דלא שנא משאר יתום דניזון מאחר וכן בבת הנתונות מאחין עיין פ' נערה דף מ"ג דאין מע"י לאחין וכיון דאין שאר הבנים ראוין לירש יגיעת אחד ממילא גם האב א"י לרבות לאחד מזה מדר"י בן ברוקה דלא נאמר רק בראוי לירש כמבואר בב"ב דף ק"ל ולקמן סימן רמ"א ואיבה ג"כ ל"ש בזה לגבי האב דמה אכפת לו בזה שלא יוריש אחד יגיעת אחיו הלא לא הי' בן זה ניזון משל אחיו ואם אב אחד קפיד בזה הוי שנאת חנם וגם במתנת שכ"מ או מצוה מחמת מיתה כיון דכירושה שוי' ודליתא בירושה ליתא במתנת שכ"מ כדאיתא בב"ב דף קמ"ט ועוד כיון דמתנת שכ"מ קונה רק מתקנה ומע"י דבן לאביו ג"כ רק מדרבנן וא"א שיזכה בה זולת זה שיגע בה רק מכח שתי תקנות אזי תקנתא לתקנתא לא עבדינן כמ"ש בשו"ת מהרמ"פ סנ"ג לענין צוואת שכ"מ הנעשה בשטרי ערכאות אך נהי דלא שייך טעם איבה בירושה מ"מ כיון דאמרו חכמים ז"ל שהוא של אב לכל דבר תו הל"ל גם לענין ירושה ועיין ס"פ הדר דא"א לעשות בדרבנן תרתי דסתרי היכא דמינכרא ופרש"י דלא ליהוי מילי דרבנן כי חוכא ה"נ א"א לומר שהוא של האב לכל דבר וכשמת לא יפול לפני היורשים אך כיון דמצינו דוגמתו בדאורייתא דאינו מוריש זכות בתו לבנו אף דבחייו היתה שלו למכרה ולקדשה ולמע"י כבר לא חשוב תרתי דסתרו ויכולין חכמים לחלוק בתקנתן ג"כ וזה כונת המרדכי דבא לומר אף למאן דפסק כרבי יוחנן דמע"י בן גדול הסמוך על שלחן אביו הוא של אביו משום איבה מ"מ לגבי יורשין ל"ש איבה לכן גם לחלק בשעת מותו א"י וכדי דלא תימא אף דל"ש הטעם א"א לחלוק דהוי כתרתי דסתרו לכן אמר וכי היכא דאין מוריש זכות בתו לבנו ה"נ לא יוריש יגיעת בן לשאר בנים וממ"י דבת שבחיי אב יורשין הבנים משום דלאו משום איבה היא של אב רק מגזה"כ ולפ"ז אף שלקח האב מלאכת הבן ונשתמש בו או לא הי' כלל בביתו ולא ידע ממלאכת הבן עד שמת דלא שייך אומדנא מדלא תבע מחל מ"מ לא יורישנו מי שלא יגע בו וכן משמע מסתימת הרמ"א ובירושלמי שאמר בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו לבעל העיטור דהטעם מפני שלא תבעו אביו מחל י"ל מש"ה נקטו שנראה חלוק בחיי אביו כיון דנראה ולא הקפיד האב הרי מחל ולהגמ"ר צ"ל כמו שפירש הפני משה שם פ"ט דב"ב ה"ג כיון שראו אותו מתעסק בפני עצמו בחיי אביו נאמן שאינו משל אביו וא"ש טפי דלבעל עיטור הל"ל שראהו אביו חלוק וכיון דאמר הירושלמי מה שסיגל סיגל לעצמו משמע דאביו א"י לחלק לאחרים בשעת מותו וגם לשון רמ"א הכי משמע אם מת אינו מוריש ולא אמר אינם יורשים אלא דגם האב אינו יכול להוריש וכן הוא להדיא בהגמ"ר שם דהשיב על מה שטען האב שרוצה לחלק בעת מותו לשאר בניו דאינו מוריש יגיעת בן אחד לאחרים ולו יהא פלוגתא בין עיטור והגמ"ר כיון דעיקרו מתקנה הוי כספק בתקנה לכן סתם רמ"א כהגמ"ר עיין א"ע סימן קי"ח ס"ו בהג"ה ולעיל סימן קע"ה סמ"ה ובמגיד משנה פ"ד מגזילה ה"ז.