אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן עג

סימן עב

סעי' א' זמן מדברי הב"ח נראה דה"ה אם אמר לו סתם הלויני לזמן והשע"מ השיג אליו די"ל כיון דסתם הלואה שלשים יום והוא אמר הלויני לזמן לישנא יתירה לטפוי אתי וא"צ לשלם לו עד זמן שירצה הלה עכ"ל וצ"ע דבקהלת יעקב בלשון חכמים כתב דבמ"ק דכ"ג ע"א איתא מאי לזמן מרובה אר"פ לאחר שלשים יום עיי"ש וא"כ נימא דלפיכך אמר הלויני לזמן למעט הזמן משלשים יום דשמא לא ירצה להלוות לו כסתם הלואה ועוד צ"ע דבר"פ הרואה בפירוש המשניות לרמב"ם משמע דזמן היינו שלשים ועיין מג"א סימן תכ"ב בסק"ה ובסימן רי"ח סק"ד ובמחצית השקל שם ונראה היכא דהמנהג בחסר ויתר משלשים יום בסתם הלואה אם אמר הלויני לזמן הוי שלשים יום דלא מצינו דלשון בני אדם ישתנה בזה מלשון חכמים ועיין נוב"ת חחו"מ סימן מ"ג הביא מריב"ש סימן ר"ו דבמה שאין לשון ב"א ברור הולכין אחר לשון תורה אמנם לפמ"ש תומים בסימן ס"ז סי"ד סוף ס"ק ט"ז דאע"ג דסתם הלואה למ"ד יום אי תפס המלוה משל לוה לא מפקינן מיני' משא"כ בקובע זמן אע"ג דתפס מפקינן מיני' והכריח כן מהירושלמי והב"ח וכ"כ בסימן ע"ח ס"ח ס"ק י"ב בסתם הלואה למ"ד יום אין הזמן רק דאין ב"ד נזקקין דאולי לית לי' זוזי אבל ביש לו מחויב לפרוע משא"כ בקובע זמן אין חיוב לפרוע אפילו ביתו מלא זהב וכסף ואי תפס מפקינן מיני' עיי"ש וא"כ אם אמר הלויני לזמן ל"ה לישנא יתירה רק נ"מ שלא יחויב אפילו יש לו ול"מ תפיסה.

סעי' ב' וקבע לו זמן מי שהלוה מעות לחבירו על חצי ריוח וקבע זמן פרעון והמקבל הלוום לגוים ומעכבים המעות בידם על כרחו עד אחר ז"פ של המקבל לא יוכל המלוה ליגוש את המקבל לומר פרע לי שכבר הגיע הז"פ ואפילו הגוים לא יפרעו לך לעולם מה לי בזה אתה חייב באונסין שהמקבל יאמר איני חייב לך כלום כל זמן שלא נפסד וכי מפני שאתה צריך להמתין אפרע לך דברשות מרא קיימה אפילו הפלגא מלוה דלמו"מ ניתנה ולא להוצאה שו"ת מהר"ח א"ז סל"ט ויל"ד דהא בפ"ק דמכות תנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ליתן לו מכאן עד שלשים יום והוא אומר מכאן עד עשרה שנים וכו' א"כ ה"נ שהז"פ אצל הגוים ג"כ עתה וכשמעכבין המעות שוה החוב בפחות הוי כנאנס ונפסד קצת דמ"ל קטלה כולה או קטלה פלגא ונלע"ד דה"ט דעכ"פ ל"ה כנאנס כולו רק מקצת נשאר מה ששוה וזה המקצת נשאר ברשות הנותן וא"צ המקבל להחזיר לו וכיון דהמקבל חייב באחריותו הוי מלוה אצלו ואם ישלם מה דבינו בינו הוי כאגר נטר אבל ל"ל לפמ"ש בקצו"ח כאן סק"ב דמה שמעכב המעות אינו רק מבטל כיסו ש"ח דפטור ובעדים זוממים שאני דהעידו להוציא המעות לפני הזמן דהא לקצ"ח כפירת זמן הוי ככופר בכל הממון וה"נ מה שהגוים אינם רוצים לשלם עתה יהא בנפסד לגמרי ויתחייב המקבל בפלגא מלוה ונלע"ד דהר"ח א"ז לטעמו דס"ל שם דעסקא אין שביעית משמט אפילו הפלגא מלוה כיון דאינו נעשה מטלטלין אצל בניו הוי כפקדון וברשותי' דמלוה ואינו בלא יגוש אבל לפי מה שפסק בש"ע לעיל סימן ס"ז ס"ג דשביעית משמט הפלגא מלוה הרי דהוא בלא יגוש וחשיב מלוה ממש הרי מחויב לפרוע הפלגא מלוה בז"פ שלו אמנם גם הך דסימן ס"ז אינו מוסכם ודעת רדב"ז דאינו משמט כלל ותומים שם הסכים עמו והרי תנא דמסייע להו וא"כ הוי סד"ד.

ואם המקבל עצמו קבע עם הגוים זמן מאוחר לז"פ שיש לו עם הנותן חייב לשלם מיד כל החוב כיון דשינה מדעת הנותן הו"ל גזלן ונתחייב לשלם מכיסו וכמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל פ"ט ס"ז בשותף שהרחיב הז"ם לגוי שלא ברצון שותפו עיי"ש והריוח שעולה מחמת אריכת הזמן כולו למקבל כיון שמשלם מכיסו תכף וכמ"ש כה"ג בנתיבות סימן קע"ו ס"י.

שלא קנו עש"ך בהאריך לו זמן אחר הלואה ועיין אורים ולע"ד צ"ע די"ל גם למ"ד דמחילה בשטר א"צ קנין דוקא מחילה וכמ"ש לעיל סימן מ"ב ס"ט דל"ל דהוי כגבוי משום דעומד לגבות דע"י המחילה תו אינו עומד לגבות ומחילה וקניינו בכ"א אבל בהאריך זמן עדיין עומד לגבות וכגבוי דמי לכ"ע וצריך קנין עש"ך סימן י"ב ס"ק ח"י ומה שהביא הש"ך כאן ראי' מחה"מ יש לדחות כיון דהלוה א"י לסלקו בלא זוזי לא חשוב כמוחזק בקרקע דאינו עומד להחזיר בלא זוזי וכמ"ש הר"ן בפרק כל שעה והובא במג"א סימן תמ"א במחוסר מעות לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו הוי כשלו עכשיו.

שלא קנו מידו בשו"ת ר"ח א"ז סל"ט הביא ירושלמי סוף שביעית המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו השביעית משמטתו והקשה משבת ר"פ שואל דהלואות י"ט למ"ד דלא ניתנה ליתבע אין שביעית משמטתו כיון דלא קרינן בו לא יגוש ועוד מ"ש ע"מ שלא לתבעו מהלוהו לעשר שנים ותירץ ז"ל אכן זה עצמו צריך לדעת וכי עבור שא"ל לא אתבעך קאי בלא יחל דברו אם יתבע אלא מיירי שנדר או נתן ת"כ שלא לתבעו ואיסור נדר גורם אבל המלוה מצד עצמה ניתנה ליתבע עכ"ד ולי צ"ע כיון שהלוהו אדעתא דהכי זכה במשיכת המעות וגם אח"כ הוי כמחילה וכמאריך לו זמן דל"צ קנין כמבואר כאן וה"נ כיון שאמר שלא יתבענו הלה ברצון הלוה שיפרע כשירצה אח"כ מצאתי בשו"ת מהר"ם ב"ב שאלה תל"ה דאם אמר לא אתבעך כיון דלא אמר לו מחול לך או הפטר או אחד מלשון מחילה אין זה אלא פטומי מולי ואפילו אם הוא לא תבע חייב בדיני שמים כיון דלא פטר אותו לגמרי וא"כ ל"ה מחילה ויכול לתובעו דמה שאמר לא אתבעך אין כאן מחילת ממון ולא זכה הלה במה שבידו דאין כאן אלא דברים בעלמא עכ"ל וא"כ ה"ה כשאמר כן בשעת הלואה כיון דליכא מחילת ממון ל"ל דזכה בקבלת הממון.

הלוה נשבע היסת בשע"מ הקשה מלקמן סימן קכ"ג ס"ז דראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע את לוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד עד שישבע שמעון ואיך יכול להפך השבועה ולעכב הממון ביד ב"ד הלא ע"ז גופא חייב לוי שבועה דכפירת זמן ככפירת גוף הממון עכת"ד וזה לק"מ דשאני הכא דנשאר הממון ביד הלוה אבל התם מניחו ביד ב"ד ועיין לקמן סימן רס"ז ס"י בטו"ז דלא מצינו שתקנו חכמים שבועה כה"ג אלא דתקשי להי"א ברמ"א שם וגם למה שמסיק השע"מ לקמן סימן ע"ו סק"ב דחשוב גרמי והיסת חייב לכ"ע אמנם י"ל כיון דאינו מעכב המעות לעצמו רק גורם לעכב ואינו רק דרבנן והרשאה ג"כ אינו רק תקנה ומד"ת י"ל לאו בע"ד דידי את כמבואר בתוס' ורא"ש בפרק מרובה דף עי"ן דאלו הי' נקנה לגמרי לראובן איך יכול לעכב עד שישבע שמעון דהא מבואר בטור דהמורשה טוען ג"כ ברי וא"כ כיון דאינו רק מתקנה תקנתא לתקנתא לא עבדינן כמ"ש הסמ"ע ותומים בסימן צ"ו ס"ג בהא דאין נשבעין לקטן על שטרות ומא גם בכובש לו שט"ח גורם לעכב ממונו ביד הלוים ומ"מ כיון דעל טענת קטן א"צ לישבע מד"ת רק מתקנה פטור בכפירת שטר ה"נ על טענת שליח המורשה א"צ לישבע מדינא רק מתקנה.

סעי' ד' שהיום סוף הזמן וכתב הש"ך דמיירי שלא נכתב זמן הלואה בשטר והמלוה אומר שהוא לאחר שלשים יום ובשע"מ כתב דנמשך אחר שיטת מהראנ"ח שהביא המל"מ בפט"ו מטוען דגם במטלטלין כל מידי דלחזרה קאי מוקמינן בחמ"ק והביא ראי' משטר דהכא דהמלוה נאמן שכבר הגיע הזמן אך המ"ל הוכיח דלא כמהראנ"ח ומעתה ברור דלא כהש"ך עכת"ד וכבר כתבתי לעיל סימן מ"ב ס"ט דבשטר י"ל כמהראנ"ח ואין ראי' ממ"ש תוס' גבי מטלטלין וקצו"ח כתב שם דהכא ה"ט דסתמא משמע היום כראה כונתו דלפיכך לא נכתב זמן פרעון שיהא המלוה יכול לתבעו כל אימת שירצה ויאמר היום הגיע הז"פ זולת אם יברר הלוה שעדיין לא כלו השלשים יום.

ומ"ש השע"מ להוכיח כסברת מהראנ"ח דאל"כ קשה בכל שטר יהא הלוה נאמן לומר הרחבת לי הזמן דבזה ל"ל שטרך בידי מה בעי אינו דבשלמא פרעתי הוא טענה טובה דכל שטר לפרעון עומד לולא דחזקה השטר בידו מה בעי אבל לומר הרחבת לי זמן טוען שנעשה התחדשות ומבואר בשו"ת רשב"א הובא בב"י חו"מ סימן ר"נ מחודש י"ד כל הטוען חדש עליו הראי' אף שהוא מוחזק ועוד דבדבר שמבטל השטר לגמרי אמרינן יד בעל השטר על עליונה כדלעיל סימן מ"ב בעד הפסח דאל"כ בחנם טרח לכתוב שטר ה"נ אם יהא נאמן לומר הרחבת לי הזמן בחנם נכתב השטר והזמן פרעון דיכול לדחותו לעולם וגם אפילו יודה לא יטרוף מלקוחות דכ"מ דיכול הלוה לטעון טענינן להו וכיון שכתב שטר ע"כ כונתם שלא יוכל לטעון הרחבת זמן והוי כחותנו.

סעי' ה' נשבע בש"ך סקי"א כתב דאינו חל בכולל לבטל מצוה רק טרם שחל החיוב ובשו"ת חוו"י חכם אחד הוכיח כן מנזיר דף ד' דאמר שם מיין ושכר יזיר לאסור יין של מצוה ברשות דלא הל"ל כרשות אלא דל"צ קרא רק כשלא שייך כולל כגון שנשבע לשתות מיד ונדר בנזיר קמ"ל דחל כרשות דא"צ לכולל עיי"ש ונראה דכ"ד המרדכי בשבועות שכתב אם נשבע לבטל המצוה בכולל חלה כדאמרינן בנזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כרשות והקשה עליו הביאור מרדכי בפ"ג דברכות ממ"נ אי גמרינן מנזיר גם ר"ש למה לא יליף ואם גזה"כ הוא בנזיר אנן איך נילוף ולפמ"ש יליף מהגמרא דקאמר כרשות ע"כ משום דבכולל א"צ קרא ובזה א"ש מה דאמר בנזיר שם ואי בעית אימא ר"ש ל"ל אחע"א דנדחקו רש"י ותוס' מה בעי בזה ולפ"ז הכונה דכיון שאין אחע"א אפילו בכולל אצ"ל דקרא אתי דוקא על אופן דמחויב לשתות מיד ועיין שע"ת בא"ח סימן תפ"ה.

ובגוף דברי ש"ך דחל בכולל להפקיע שעבוד חברו כמו במצות עיין בהגהת רבים זלה"ה יו"ד סימן רל"ח ס"ו שהוא עד מ"ש ר"ן בתשובה סע"ד שהובא ברמ"א שם ועיין שו"ת רא"ש כלל י"א ס"ד מוכח ג"כ דאין שבועה חל בכולל להפקיע שעבוד חברו דהא כלל הנאמן בשבועתו שלא לגלות החשבון לשום אדם ואין הפסד זולת להשותף וכן מוכח ברש"י ותוס' ור"ן ר"פ המדיר ובריב"ש סימן קנ"ט שוב מצאתי שכ"כ מח"א הלכות שבועות סי"ח ושכ"כ בשו"ת רשב"א אלף רל"ב

סעי' ו' שלא תבעו במסגרת השלחן הביא מעה"ג ס"ז באחד שלקח סחורה מחברו והתנה עמו שיתן לו הסחורה לז"פ והשליש המוכר ש"ח שאם לא יתן הסחורה להזמן יתן השליש השטר ללוקח ונעשה באופן דאינו אסמכתא ועבר הזמן ולא תבעו וטוען המוכר כיון שלא תבעו לא נתן לו והביא מפרק המקבל בשכירות שכיר דבלא תבעו אינו עובר לכן פטור המוכר והלוקח מחויב לקבל הסחורה ואינו ראי' דשם כיון שאינו תובעו מדעתו ממתין לו דאל"כ הי' תובעו אדל בנידון עה"ג י"ל דשתק כדי שיתחייב שכנגדו הקנס או שיתבטל המקח ועוד שאני בשכר שכיר ביומו דודאי לא שכח ואח"כ י"ל דשכח וכמבואר בפרק הגוזל דף קי"ג ובתוס' פ"ק דב"ב דף ה' בסד"ה ובא בזמנו ומעשה בא לפני באחד שהשכיר רחיים לחבירו על עשר שנים והותנו שהשוכר יפרע בכל חצי שנה השכירות מקודם וא"ל יפרע יתבטל השכירות ולא פרע בזמנו וטען השוכר משום שלא תבעו ומשכיר השיב דלפיכך לא תבעו כדי שיתבטל השכירות ופסקתי דהדין עם המשכיר דראיית עה"ג אינו ראי' ועוד בט"ז כאן הביא מהרשב"א שבשו"ת מהרלב"ח להיפך גם קצו"ח הסכים לטו"ז ובש"ך סימן רל"ב סק"ב כתב בשם הש"ג דמלוה לחבירו ואינו תובעו אינו חייב לפרוע דבמתנה יהיב לו וש"ך שם הניחו בצ"ע נראה ג"כ לא ברירא לי' וא"כ קרקע בחזקת המשכיר.

במשפט שלו' סימן ק"ץ הקשה על עה"ג משו"ת רשב"א שבב"י א"ע סל"ח בתנאי שנעשה שיביא כ"א מנה יניח ביד שליש ואם ימאן שום אחד יחזיר השליש השטרות לצד המקיים ופסק דמיאן היינו אם תובעו ומסרב דמשמע הלא"ה גם בלא תבעו חייב ולע"ד שאני כשצריך ליתן לידו ממש דראה ושתק ודאי מחל משא"כ בשליש אפשר לא ידע הבע"ד וליכא הוכחה דמחל וכשליכא הוכחה הוי דברים שבלב.

בשו"ת ד"ח ח"ב בחיו"ד סי"א כתב בשו"ב שנשבע שלא יקח יותר משכר הנקצב ועבר ולקח יותר וטען מחמת שקהל לא נתנו שכרו בזמנו נתבטל השבועה וקהל השיבו דלא תבעם והשיב הד"ח דנהי דפטור מהשבועה שנשבע שיפרע כשלא תבעו המלוה אבל בפועל ודאי חייב השוכר לפרוע בזמנו בלא תביעה כמבואר בב"מ דף קי"ב המחפו אצל חנוני אינו עובר עליו איבעיא להו חוזר או אינו חוזר ר"ש אמר אינו חוזר ר"א חוזר א"ר מא"ל מדקתני א"ע עליו מיעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר ור' ששת אמר מאי א"ע אינו בתורת לעבור אלמא דכיון דקתני אינו עובר משמע אבל חיובא איכא וגם ר"ש מודה בזה דל"ש תירוצא דר"ש בזה וכיון שמחויבים היו הקהל לשלם עברו על התנאי וממילא בטל שבועת השו"ב ואפילו בלא הוכחה מש"ס הנ"ל לא עבר השו"ב דנהי דנימא דדעת הקהל הי' אם יתחייבו ליתן כשיתבעם מ"מ חיוב השבועה של השו"ב ל"ה רק אם יתנו לו השכירות וא"ל יתנו יהא מאיזה טעם שיהי' בטול השבועה דמה לו בזה בחיובי אנשי הקהל הוא לא נשבע רק ע"ד שיתנו לו בזמנו עכ"ל ואיני מכיר ראייתו דנהי דקתני לא תבעו אינו עובר ומשמע חיובא איכא היינו לכשיתבענו יחויב לפרוע וה"נ בהמחהו דייק רק דמיהדר הדר והיינו כשחוזר ותובע וכן משמע לקמן סימן של"ט ס"י דבחדא מחתא מחתנהו לא תבעו או שהמחהו אצל שולחונו וקיבל עליו ליתן דאינו עובר ובקיבל עליו ליקח מהשולחנו ודאי אין השוכר חייב כ"ז שאינו חוזר הפועל ותבעו ומ"מ בקנו אינו עובר וה"נ בלא תבעו וגם בשו"ת עה"ג הנ"ל מבואר דגם בפועל הדין כן וראייתו ברורה מפרש"י דבלא תבעו הוי מדעת הפועל ולפי מה שפסק הע"ג לחייב הלוקח ליקח הסחורה ה"נ חייב השו"ב בשבועתו רק לפמ"ש יכול השו"ב לומר מה שלא תבעתי אינו משום דמחלתי אלא כדי שיתבטל השבועה שנשבעתי.

סעי' ז' הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני וכו' וישומו בתשובת הרא"ש הלשון ראובן נשבע לשמעון ליתן לו מנה וכו' דשוה כסף ככסף וכו' במעות ולא במשכון כמובא בטור ומבואר כיון דלא פירש במעות דוקא הוי שומא כמעות ולקמן סימן רנ"ג סי"ט מבואר דאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה דוקא ואם אין לו מעות בעין לא זכה המקבל ועיי"ש בנתיבות דהא דכתב י"א לענין הדינים שהזכיר באבדה קאי אבל הא דמנה דוקא קאמר ולא שוה כסף כ"ע מודו וסתם בסעי' ח"י בלא פלוגתא ובב"י לעיל סימן סמך סט"ו הביא תשובת רא"ש סוף כלל ל"ו דאם כותב אני נותן לפלוני כו"כ מעות אג"ק אינו קונה אם אין המעות בעין אף דיש לו נכסים דמעות דוקא נתן לו ומוכח שם דאין חילוק בין מעות למנה רק בין חיוב לנתינה ואפשר מש"ה שינה המחבר הלשון וכתב דנשבע לפרוע דבזה שוה כסף הוי פרעון אלא דא"כ דברי הרא"ש סתראי ננהו ועוד דבסימן קס"ג בסמ"ע ס"ק מ"א הביא מתשובת רא"ש כלל וא"ו ס"ו תקנה שכתוב בה שכל מי שיש לו מאה זהובים יתן מס היה אם יש לו שדה שוה כסף צריך ליתן ומבואר ברא"ש שם דאין להוציא שוה כסף כי הוצרך להזכיר סכום מעות הובא בקה"י במענה לשון א"כ קשה גם בנותן נימא דמה"ט אין להוציא שוה כסף דהוצרך להזכיר הסכום ועו"ק הא הך דסימן רנ"ג מוכח מפ"ק דגיטין דף י"ג כמ"ש הר"ן שם,

ולכן נלע"ד די"ל מנה דוקא וי"ל גם שוה כסף בכלל ולכן יד המקבל עה"ת משא"כ לענין מס קהל נקראים מוחזקים כדלעיל סימן ד' בהג"ה ולענין שבועה מפרשים לחומרא כמבואר ביו"ד סימן ר"ח ובש"ך שם סק"א דכ"ד הרא"ש ע"כ כאן בשבת דא"א לפרוע מעות ממש מפרשים להחמיר דגם שומא בכלל ע"כ צריך ליתן משכון בשומא ולפ"ז בחול צריך ליתן מעות דוקא.

ולפ"ז מוכח דאמרינן יד בעל השטר עה"ת בדבר שאפשר טעה הנותן בדין אף דליכא בו פלוגתא וגם יתבטל השטר לגמרי וכדעת הסמ"ע לעיל סימן מ"ב ס"ק כ"ו דלא כש"ך שם ס"ק כ"ב דהא הך תשובת הרא"ש דסוף כלל ל"ו מבטלין השטר מחמת דאמרינן מנה ממש קאמר ואין מטבע ניקנית בחליפין או כשהקנה אג"ק ולא היו לו בעין והרי לדידן הלכתא ודאי דאין אדם מקנה דבר שא"ב ואין מטבע נקנה בחליפין.

ומה"נ י"ל מ"ש הרא"ש שיתן לו משכון שוה מנה ולמה לא יחליטנו בפרעון ממש דהא כתב שם הרא"ש דמותר לפרוע בשבת לקיים השבועה אלא משום דצריך לפרוע במעות אחר שבת דאף דעבר הזמן לא נפטר משבועתו כמבואר בס"ו מתשובת הרא"ש ג"כ אלא דבשבת עבדינן מה דאפשר לתקן דשמא ל"ד מנה ממש נשבע וא"ל כיון דהוה ספק איסור תורה שמא מנה דוקא ידחה טלטול מוקצה דרבנן וישלם מעות די"ל עפימ"ש מג"א סימן תמ"ו סק"ב דלא דחינן איסור דרבנן משום איסור תורה שעובר בשוא"ת כיון דאנוס הוא מחמת גזירת חכז"ל פטור ועוד דל"ה בעדנא דמקיים דאורייתא עובר אדרבנן ומה"ט אסר שם לטלטול מוקצה אף ע"י גוי ולפ"ז מתורץ קושית תומים כאן למה לא יתן מעות ע"י עכו"ם או שיקנה לו מקום שמונח בו המעות די"ל לפמ"ש הש"ך לקמן סימן קצ"ח וסימן רי"ש דאם רוצה להקנות לו מטלטלין ולהקנות לו המקום שיקנה המטלטלין בתורה חצר צריך להקנות החצר תחלה ואח"כ יקנה לו המטלטלין וא"כ לא יהא בעידנא משא"כ שומא דמותר בחפצי שמים דהוי רק דיבור וע"י אג"ק ל"ח פרעון מן התורה דקנין אג"ק דרבנן כמ"ש הרא"ש בהגוזל עצים ס"ו ופ"ק דב"ק סי"ד ואף דבממון הפקר ב"ד הפקר מ"מ אינו קנוי למקבל מן התורה עד שיבא לרשותו כמ"ש ג"פ סימן ק"כ סק"ה ועוד בשלמא שומא ופרעון התיר הרא"ש משום דחפצי שמים הוא לקיים הלוה שבועתו משום דמלוה אינו רוצה לוותר מותר הלוה וסייעתי' אבל למלוה ליכא מצוה די"ל הריני כאלו התקבלתי ומשום הצלת ממונו לא התירו כמ"ש הה"מ הובא במג"א סימן ש"ו ס"ק ט"ז אלא דפרעון בע"כ שמו פרעון כדלקמן סימן ק"כ ס"ב וא"כ המלוה אינו עושה כלום משא"כ אם יקנה לו ע"י חצר של לוה א"א שיקנה בע"כ.

ובזה י"ל מה שהקשה המג"א שם כיון דקציצת דמים לא הותר בשידוך הבנות משום דהצלת ממונו לאו מלוה הוא יתן לו חפץ ששוה יותר בודאי ולא יצטרך שומא ולפ"ז א"ש דיותר מחובו א"א להקנות למלוה בע"כ די"ל איני רוצה במתנה כדלקמן סימן רמ"ה ס"י ואסור למלוה לקנותו ברצונו דלדידי' אינו מצוה אלא דיותר ה"ל למג"א להקשות דיקנה לו בחפץ השוה יותר שיעור חובו וכמ"ש הב"ח כאן ואף דנאמר דלא הרווחנו בזה דהוי כמזכיר סכום כיון שאומר שיקנה כשיעור החוב מ"מ לא יצטרך שומא ונראה דכה"ג פרעון בע"כ ל"מ דמלוה אינו רוצה להיות שותף עמו או לשלם לו המותר בדמים וא"כ מחוסר מכירה ול"ח פרעון משא"כ כשישומו שוה מנה ויתן לו בפרעון הוי פרעון בע"כ דמלוה דאם ירצה המלוה לא יחזרנו ולא ימכרנו וזוכה בו לחלוטין וכיון דכאן מיירי דמלוה תובעו דבלא"ה אינו עובר הלוה על השבועה ומעות א"א היום ליתן הוי פרעון בע"כ בכל מילי עיין לקמן סימן ק"א.

וישומו אותו ובש"ך וטו"ז תמהו דא"א לאדם חטא בשביל שיזכה חברך כדאיתא בפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור ול"נ דל"ד להתם דהשבות משום לתא דמלאכה ואין לדחות איסור קל משום איסור חמור של חבירו אבל שומא הוא רק משום ממצוא חפציך ולא אתסר חפצי שמים וכיון דמזכה חבירו לאו חפציך הוא אלא חפצי שמים ואינו חוטא כלל.

סעי' ט' החדש הראשון עיין פ"ת ועיין מה שכתבתי לעיל סימן מ"ג סכ"ט.

סעי' י' לעקל עיין אורים לקמן סימן קכ"ח ס"ק י"א ובשו"ת ד"ח ח"ב חחו"מ ס"ז בשם מהראנ"ח דבדבר דאיכא ספק שמא לא יבוא לידי גיבוי אין מעקלים עיי"ש עוד.

סעי' ט"ו וישומו אותו כמה שוה אם לסמוך על שומת עכו"ם עיין מג"א סימן ש"ו ס"ק ט"ז ובמחצית השקל שם ובתומים סימן ק"ג ס"ג סק"ב.

סעי' י"ד דנין כן בישראל נשאלתי בראובן שהעלה בגרונדבוך חצרו על שם שמעון ומכר שמעון החצר אחר מות ראובן ללוי והעלהו בגרונדבוך ע"ש לוי ועתה מבררים יורשי ראובן שלא העלה ראובן החצר ע"ש שמעון רק להברחה ובדד"מ נחלט החצר ללוי ויתבעו היורשים לשמעון והשבתי ברמ"א ס"ס שס"ט כתב היכא דד"מ לתקנת בני המדינה אזלינן בתרי' והש"ך סימן ע"ג סי"ד חולק ובתומים ריש סימן כ"ו נוטה לדברי הרמ"א וכן בשו"ת ב"א ס"ד הביא דברי התומים ונוטה לדבריו ובח"ס חו"מ סימן ס"ה כתב דהוי ספ"ד ובחידושי רשב"א גיטין דף יו"ד הביא דעות בזה עיי"ש לכן נהי דח"ס כתב בחו"מ סימן קמ"ב דחזקת יורשי הראשון עדיף מחזקתו של זה דכתב הערכי הקרקע על שמו וראוי זה שנכתב על שמי לנדותו שיסיר כח הערכי מעל הקרקע עיי"ש מ"מ כאן דהוי ספ"ד נהי דגוף הקרקע בחזקת יורשי ראובן וא"צ להחזיר דמי הקניה ללוי דלא נעשה בזה תקה"ש מ"מ א"א לכוף ללוי לחזור להכתיב החצר על שם יורשי ראובן דלענין זה ודאי י"ל קי"ל דדמ"ד ומ"מ הבירור צריך להיות באופן הכתוב בחו"מ סימן נ"ו ס"ב כיון דהימני' ראובן לשמעון.

ולע"ד עיקר כהרמ"א דמבואר בפ"ק דב"ב חי"ת ע"ב דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ולעיל סימן בי"ת מבואר דלכ"ע אם קבלו מדעת כולן בדיבור בעלמא נתקיים וא"כ דד"מ שהוא לתקנת בני המדינה הוי כהא דפ"ק דב"מ י"ב ע"ב עשו שאינו זוכת כזוכה מ"ט עניים גופייהו ניחא להו עיי"ש ה"נ ניחא לבני המדינה והמלכות שליחותייהו עביד אף דעכו"ם לאו בר שליחות כיון דא"צ רק הסכמה וכהא דפר"י נ"ג ע"ב אהא דא"א אוסר דשא"ש דנכרים שליחותייהו דישראל עבדי ומבואר בתוס' רי"ד אף דאין שליחות לעכו"ם שאני הכא דסגי בהסכמה ונתינת רשות וכ"כ בשו"ת בש"ר סימן ש"פ וברכ"י א"ע סימן ה' וח"ס א"ח סימן פ"ד וה"נ הוי כקבלו עליהן מדעת כולן.

סעי' י"ז ואם התנה עמו זה דעת מהר"ם דגם במשכון מטלטלין שייך אסמכתא א"ל אמר מעכשיו וראייתו מהמשליש שטרו וממה דאמר פא"נ דף ס"ו ע"ב גבי מההוא חמרא והקשו עליו מהתוספתא רפ"ק דב"מ משכן לו ביה ושדה ואמר א"ל נתתי לך עד ז"פ אין לי בידך כלום ר' יוסי אמר קנה ר' יודא אומר ינתחנו המלוה את חברו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך ליום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה עכ"ל וכתב רמב"ן דתוספתא מחלקת בין משכון קרקע למטלטלין דב"ח קונה משכון והרי דלא כמהר"ם והרא"ש נדחק דסיפא כר' יוסי והש"ך כאן סק"נ דחהו דהא קאי על פלוגתת ר' יוסי ור' יודא דמשמע דבסיפא מודה ר' יודא ובב"י לקמן סימן ר"ז הביא מת"ר דלענין משכון מטלטלין מודה ר' יודא דל"ה אסמכתא דעשה לו טובה מש"כ בקרקע דאין אדם מוכר קרקעותיו ברצון הוי אסמכתא בכל גוני עיי"ש ונראה דמהר"ם ס"ל דממ"נ אם רק קונס עצמו הוי אסמכתא ואם מחמת שהלוה לו ועשה לו טובה גומר ומקנה הוי אגר נטר ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ודאי רק קונס עצמו א"כ הוי אסמכתא ויוצא בדיינין אמנם ר' יודא דס"ל בפא"נ דף ס"ה ע"ב צד אחד ברבית מותר והיינו במכר אבל בהלואה מודה דאסור כמו שפרש"י שם וע"כ במשליש שטרו לא מהני טעם דעשה לו טובה לסלק אסמכתא לכן לא פליג ר' יודא בסיפא דתוספתא ולדידן דקיי"ל צ"א ברבית גם במכר אסור וקיי"ל אסמכתא ל"ק ע"כ גם במשכון הוי אסמכתא.

ולדעת רשב"א שבנמ"י בב"מ שם דקי"ל כרבא דגם ר' יודא מודה דצ"א ברבית אסור ולא פליג רק בעמ"ל ל"ל כן וגם חילוק הת"ר בין קרקע למטלטלין קצת דוחק ולכן נלע"ד באו"א דהראשונים כתבו מדאמר ינתחנו ולשון אין לי בידך משמע דמלוה מוחזק במשכון ומכח זה דחו דעת הרמב"ם דס"ל בהחזיק מיד ל"ה אסמכתא עיין מגיד משנה וכ"מ פי"א ממכירה וי"ל בישוב התוספתא מרישא לסיפא כיון שהחזיק מיד הוי כמעכשיו רק מעכשיו נמי ל"מ לסלק אסמכתא כדמוכחי הפוסקים מנדרים והא דבפרק איזהו נשך ס"ו ע"ב מוקי דאמר מעכשיו לסלק האסמכתא היינו משום די"ל מחמת הטובה שעושה לו בהלואה גמר ומקנה וכמ"ש תוס' שם בד"ה ומניומי אלא דא"כ הוי אגר נטר רק במעכשיו קנה דנמצא ל"ה הלואה כלל רק מכר מעיקרא וליכא אגר נטר וכמ"ש תוס' שם דף ס"ה ע"ב בד"ה לא תמכרם וכ"כ הרא"ש והג"א ואס"ז שם אכן כ"ז אם התנה בשעת הלואה אבל התנה לאחר הלואה נהי דמעכשיו הוי מכר מ"מ עד עתה הלואה הי' ואם משום טובה שעשה לו גמר ומקנה הוי אגר נטר ופנותן רבית בשעת פרעון דאסור גם בסתם כמ"ש הרא"ש שם דף ע"ג ע"ב וא"כ צ"ל רק קנס קונס עצמו א"כ אסמכתא הוא ומבואר בב"מ דף פ"ב דמלוה על המשכון היינו בשעת הלואה וזה ישוב התוספתא דברישא קתני משכן לו בית וי"ל אחר הלואה ובסיפא קתני המלוה על המשכון דהיינו בשעת הלואה ובכיון שינה מרישא לסיפא ומהר"ם צ"ל דס"ל גם כשהחזיק מיד ל"ה כמעכשיו רק התוספתא מיירי דפירש מעכשיו קנה דכן מוכח לשון אין לי בידך כלום דאם לא מיירי במעכשיו אף שיקנה אח"כ עדיין הפירות של לוה ויש לו אצל מלוה דמי פירות וגם ר' יודא מודה כה"ג דלא הקנה לו מיד דאסור כמו שפרש"י בפא"נ דף ס"ה ע"ב גבי לכי מייתית קני ומלוה משתמש ומוחזק במשכון מדאמר אין לי בידך וינתחנו אע"כ בדא"ל מעכשיו כדמוקי הש"ס להמשנה שם בפא"נ דף ס"ו וע"כ בסיפא דתוספתא דהתנו בשעת הלואה מהני מעכשיו דהוי מכר מעיקרא אבל בלא מעכשיו יפה פסק מהר"ם ולפ"ז לאחר הלואה גם במעכשיו הוי אסמכתא וכן בשעת הלואה אם אמר א"ל אפרע לך לז"פ גבה חובך מהמשכון והמותר יהא מתנה הוי אסמכתא דל"ל משום הטובה גמר ומקנה דא"כ הוי אגר נטר ובזה מיושבים שני תשובת הרא"ש שבטור סכ"ו במלוה על המשכון ואמר א"ל יפדנו יוחלט הוי אסמכתא ובסכ"ז באמר גבה חובך מהמשכון והמותר יהא מתנה הוי אסמכתא אפילו אמר מעכשיו דהקשו למה בסכ"ו לא קאמר אפילו במעכשיו ולפמ"ש א"ש ובזה מתורץ קושית ב"י לעיל סימן ע"ב וביו"ד סימן קע"ז על רי"ו דבנתיב ט"ז כתב אם א"ל אם לא אפדנו לז"פ המותר ששוה על החוב יהא שלך מעכשיו אסור משום הערמת רבית ובנ"ל הביא דעת ר"ם דאם אמר א"ל אפרעך לז"פ קנה המשכון מהני במעכשיו ולא הזכיר איסור ולפמ"ש א"ש דכשמוכר כל המשכון מעכשיו ליכא הלואה ומותר אבל אם רק היתר על החוב מקנה במעכשיו והחוב יגבה מהמשכון הרי עד ז"פ הלואה הוא אף דעושתו דרך קנס הערמת רבית הוא והא"ח שהביא ביו"ד סימן קע"ז שכתב ז"ל משכן לו משכון שוה יותר מן החוב וא"ל אם לא פרעתיך לז"פ הרי הוא שלך אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על משכון ועתה אמר לו א"ל פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר כיון שלא עשה כן בשעת הלואה ממש אינו נראה כרבית אלא קנסא דקניס נפשו עכ"ל חולק על רי"ו דמביא דברי ר"ם בנ"ל דמתיר בשעת הלואה דלא כנראה מהש"ך יו"ד סימן קע"ז ס"ק ל"ד וצ"ל דס"ל להא"ח בהרמב"ם דמעכשיו מסלק אסמכתא בכל מקום ולא משום שהלוהו ועשה לו טובה וע"כ מתיר כשאמר לו אחר הלואה שיהא שלו מעכשיו א"ב יפרע לז"פ דקנס בעלמא הוא ומ"מ מהני והא דאוסר בשעת הלואה אף דאם לא יפרע הוי מכר למפרע וליכא הלואה צ"ל דס"ל כתוס' בפרק איזהו נשך דף ס"ד בד"ה אי תקפה ברשותך ואי יתיקר ברשותי דאף כשמשך והתנה אי תקפת לא יהא מכר ותחזיר מעותי ואי יתייקר יהא מכר למפרע מ"מ אסור דבחד צד הלואה הוא וכ"כ הרא"ש שם וביו"ד סימן קע"ג סי"ג וע"כ ה"נ וכ"ש הוא כאן דביד לות לפרוע ולא יהא מכר אלא די"ל לאידך גיסא כיון דמחוסר ממונא הוא לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו כמ"ש הר"ן פכ"ש גבי תלוהו על חמצו וגרע מאי תקפה ממילא דהואיל ומחוסר ממון וקום ועשה הוי כנגמר המכר מיד וכמ"ש בס"ס כ"ה ולפ"ז לא יחלוק הר"ם אהך דסימן קע"ג סי"ג.

והרמב"ם בפ"ז מהלכות מלוה כתב הממשכן בית או שדה ביד חבירו והי' בעל הקרקע אוכל פירותי' וא"ל לכשתמכור קרקע זו לא תמכור אלא לי בדמים הללו אסור בשוי' מותר ובהשגות א"א קשיא לי והא הוי אסמכתא אם לא אמר מעכשיו עיי"ש ולפמ"ש י"ל דמשום שעשה לו טובה גמר ומקנה ולא הוי אסמכתא כמ"ש התוס' והא דמסיק הש"ס בפא"ב דאמר מעכשיו ולא נסתלק האסמכתא בלא"ה משום שעשה לו טובה היינו דא"כ הוי אגר נטר ועכצ"ל לא משום טובת הלואה הוא מחייב א"ע בכך רק דרך קנס וכמ"ש הריטב"א בפא"נ שם וא"כ הוי אסמכתא לפיכך מוקי במעכשיו ונהי דמעכשיו לא מסלק האיסור לדעת הא"ח מ"מ מסלק האסמכתא בכל מקום לרמב"ם ומוכח כן לדעת הא"ח דל"ל דמעכשיו מועיל שיהא מכר ולא אגר נטר דגם כה"ג אסור כמו באי תקפה ברשותך אמנם כשאומר לא תמכור אלא לי בשוי' דאין הלוה מתחסר כלום וליכא אגר נטר י"ל משום דעשה לו טובה גמר ומקנה ול"צ מעכשיו ובדמים הללו ג"כ לא הוי אסמכתא רק מחמת דל"ל דגמר ומקנה משום הטובה דאגר נטר הוא.

ואם א"ל ואם נשאר משכון ליורשים עיין טו"ז לקמן סימן רפ"א ס"ז בד"ה הוחלטו הספרים דטוענין ליורשים שמא התנה המלוה שא"ל יפדנו לז"פ יוחלטו ויהיו שלו מעכשיו.

ואם א"ל קנה מעכשיו א"ל אפדנו עד ז"פ במג"א סימן ק"ח ס"ק י"א כתב בהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג"ש ואירעו אונס ולא פדאו חלוט לו כמ"ש הב"י בחו"מ סימן ר"ז ועיי"ש במחצית השקל דמיירי במעכשיו וכה"ג דסילק האסמכתא וכ"כ הב"י בסימן ר"ז במת הלוה ולא פדאו דחלוט לו וקצו"ח ונה"מ לעיל סימן כ"ה לא זכרו את דברי מג"א וב"י הללו אמנם בבד"ה סימן ר"ז הביא מהריטב"א דמהני טענת אונס ויכול לפדותה אח"כ ולע"ד כן עיקר דמסקינן בנדרים דף כ"ז בקנו מיני' בבד"ח ואתפיס זכוותי' והוא דלא אנוס.

בש"ך סק"ו השיג על הרא"ש דפירש הא דקתני הגיעו שאין המלוה יכול לחזור דסבר וקבל והלא המלוה לא התנה כלל אלא הלוה אמר א"ל אתן וכי בשביל שאמר הלוה יפסיד המלוה עיי"ש ולענ"ד לשון התוספתא הגיעו משכון בין רע בין יפה משמע דשניהם א"י לחזור וכן פירש המג"א אף שאינו שוה כפי החוב דסבר וקיבל וקושית הש"ך י"ל כיון דבשעת הלואה אמר כן עד"ז לוה ומשך המעות ובזה שתיקה כהודאה כמ"ש נתיבות סימן פ"א ס"ז סק"ה באמר לחבירו אני מושך חפץ שלך לקנותו בסך זה ומשכו בפניו ושתק הוי כהודאה וריצוי לכ"ע ויש הוכחה לזה דברישא דתוספתא גבי משכן לו בית קתני רק יתקיים התנאי וכאן קתני הגיעו בין רע אלא משום דכאן קתני המלוה על המשכון דהתנה בשעת הלואה כדאמרינן בב"מ דף פ"ב ובמקו"ח סימן תמ"א הוכיח כהש"ך מלעיל סימן י"ב ס"ט דקנס אינו פוטרו מהקנין ולע"ד אדרבה דומה למ"ש החמ"ח בא"ע סימן נו"ן ס"ו ס"ק כ"ב דכשאמר א"ל אקיים אתן קנס הקנס פוטרו מהקנין ועיין יד אפרים בא"ח ח סימן תמ"א דס"ל דהוי כאפותקי מפורש ואף דמיירי התם במעכשיו היינו לענין נאנס לפני הז"פ דוקא במעכשיו אבל גם בלא מעכשיו הוי מכירה מז"פ.

סעי' י"ט עש"ך ס"ק נ"ה דהפקיד מעות מותרין אפילו תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם א"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן אחרים תחתיהם וכמ"ש תוס' בפרק א"מ א"ר דמי להלואה ושייך לשון מחילה עכ"ל וכ"כ הטו"ז והגאון ח"צ בהגהות טו"ז תמה דתוס' לא כתבו רק לר"ה דחייב באונסין אבל לר"נ דקי"ל כותי' דאינו רק ש"ש מוכרח דיכול לחזור בו המפקיד דאל"כ קשה גם לר"נ כמו דפריך לר"ה כי לא הוציא נמי למעול גזבר עיי"ש ולע"ד גם לר"נ אי הוי ברור דלהוצאה עומד הי' חייב באונסין רק ס"ל שמא לא יוציאן דלא יתרמי לו זבינא דאית בו רווחא או שלא יתחייב באונסין ול"ד לשואל דשאלו להשתמש בודאי משא"כ כאן רק ספק והממע"ה אבל מ"מ כשמפקיד תובע המעות יכול הנפקד לומר מתחלה נטלן להוציאן וצריכין לו עכשיו וליתן אחרים דהא המפקיד מותרין ע"ד נפקד הפקידן והממע"ה וממילא לא חשיבי ברשות מפקיד דכיון דחזינן לר"ה דחייב באונסין דודאי להוצאה נטלן למה נעשה פלוגתא רחוקה לומר לר"נ איפכא דודאי לא להוצאה נטלן והוא היפך הסברא אבל מעילה בספק לא מעל כמבואר ברמב"ם פ"ז ממעילה.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה