אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן עב

סימן עא

סעי' א' שלא ישתמש בו וכתב הסמ"ע דאם נשתמש בו א"ל קיימא לאגרא פטור אף לצי"ש לרמב"ן ביו"ד סימן קס"ו והקשה בשע"מ דגם בקיימא לאגרא אין ביד לוה להשכירו דמ"ל מלוה אין רצוני שיהא ביד אחר והוי כלא קיימא לאגרא וכמבואר לקמן סימן שס"ג ס"י דאם לקח השר ביתו והשאילו לאחר א"צ להעלות שכר ותירץ דבקיימא לאגרא חייש לצי"ש דחסרי' ממונא עכת"ד ואינו נכון כיון דבלא"ה לא יכול להשכירו וחשבינן לו כלא קיימא לאגרא לא חסרי' כלל וכן מבואר במרדכי פרק כיצד הרגל בההוא עובדא דלקח השר ביתו דהוי זה נהנה וזה לא חסר וקושייתו י"ל בקיימא לאגרא אם משתמש אדעתא דשכירות ל"ה גזלן כיון דעשוי לשכר ודאי המלוה אדעת שכירות נתכוין ואינו נאמן לומר שלא ע"ד שכירות דאאמע"ר וכמבואר לקמן סימן קפ"ג ס"ה בהג"ה ובי"ד סימן קע"ז ס"ה בטו"ז ס"ק י"א משא"כ סך דסימן שס"ג דגם כשדר בו שלא אדעת שכירות ל"ה גזלן דביתא מיתבא יהיב ובלא קיימא לאגרא כאן הוי שואל של"מ גזלן אפילו נתכוין לשלם דאינו עשוי להשכיר.

שולח יד כתב בסמ"ע סק"ה ונ"מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב באחריותן וגם וכו' לכאורה משמע דלאידך דיעה דקסבר מצוה קעביד פטור מאחריות ולפע"ד זה אינו דמבואר לקמן שנ"ט בש"ך סק"ה בחוטף משכון דלא נפסל לעדות משום דלא משמע להו לאינשי דלהוי גזלן בהכי ומ"מ קנהו כגזלן וחייב באחריות ה"נ נהי דכסבור דמצוה עביד ולא משמע לי' דהוי גזלה מ"מ הוי שולח יד בשוגג ומ"ש הש"ך בסימן שמ"ח אם אמר אחד לחברו קח לי שור בבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא הי' שלו דהשליח פטור בין אי יש שלד"ע בין אשלד"ע כיון דלא ידע השליח צ"ל דשם כיון דסבור דשלו הואהוי אנוס כמ"ש ביש"ש במרובה סל"ג וגם בזה דעת ד"מ וסמ"ע אליבא דנ"י דשליח חייב וכ"ש כאן דנשתמש בו ואדם מועד לעולם דע"י חסרון ידיעה שלא למד ל"ה אנוס עיין נסיבות בס"ב ס"ק י"ב ובש"ע לקמן סל"ג וקצו"ח שם ס"ק ל"ה.

עוד בסמ"ע אם אומר הממשכן שכו"כ נתקלקל מחמת למודו וזה שלמד בתוכו אומר שלא נתקלקל אינו נאמן בשבועה לפטור נפשו אלא הממשכן נשבע על פחיהתו ונוטל הקשו בגאון צבי ושע"מ הא בהיסת כשהוא חשוד לא עבדינן תקנתא לתקנתא ותרצו דמשום תקנת נגזל הוא אלא דג"צ הוסיף דאפילו אינו חשוד לשבועה מ"מ עשו תקנת נגזל כמבואר בש"ך בסימן צדי"ק סק"א וי"ד ועוד בכ"ד עיי"ש והמעיין במרדכי יראה להדיא דמשום דחשוד וא"י לישבע ישבע הלוה לכן נלע"ד משום דלוה בא לפדות המשכון ולנכות מה שפחתו ואם ל"ה המלוה חשוד נשבע בנק"ח ונוטל כדלקמן סי"ז וסכ"ז ועי"ש ש"ך ס"ק קכ"א ולראב"ן דחשוד ונפסל מלישבע ישבע הלוה ויטול משכונו וכדעת הפוסקים דלקמן סימן פ"ב ס"ח עי"ש בטו"ז ובש"ע לקמן סימן צ"ב ס"ט וה"נ הוא מהנשבעין ונוטלין ולפ"ז אם תובע לוה מהמלוה שישלם לו מכיסו כגון שכבר פרע החוב או טוען שפחתו יותר מהחוב אף לראב"ן לא יטול הלוה בשבועה ואפילו בשאר משכון ויש עדים שנשתמש המלוה בו רק טוען שלא פחתו דלא מצינו דעשו בזה תקנת נגזל ואדרבה מוכח מלשון ראב"ן להיפך מדכתב כיון שיש עדים ששלח יד נפסל מלישבע וישבע ראובן כמה חסרו שמעון ויטול ואם טענו עוד ראובן תביעות אחרות המוטלות על שמעון לישבע ישבע ראובן ויטול עיי"ש ואם כהנ"ל דראובן נשבע משום תקנת נגזל אף אל"ה שמעון חשוד רק דשני דינין קמ"ל חדא דפסול וחדא דיש בו תקנת נגזל א"כ הל"ל נפסל שמעון לעדות ושבועה מדקאמר נפסל מלישבע משמע דר"ל רק בהא תליא מה דישבע ראובן ועוד אם משום תקנת נגזל למה בשאר תביעות ישבע ראובן ויטול דאטו הנכנס לבית חברו ונטל כלום אם יטעון בעה"ב דהגזלן חייב לו אלף זהו' וזה כופר בכל יטול בעה"ב אלא ודאי דלוה יש לו עוד תביעות על המלוה ורוצה לנכות מחובו וליטול משכונו ושמעון כופר וכיון דחשוד א"י לישבע שבועת הנו"נ וישבע ראובן ויטול משכונו שו"ר לקמן סימן זה בשע"מ ס"ק י"ט הביא משו"ה הרי"ף דמלוה על המשכון והוא חשוד שכנגדו נשבע ונפטר.

סעי' ב' בין שמשכנו שלא בש"ה דעת רש"י בב"מ דף פ"ב שקונה משכון להתחייב באונסין וצ"ל הא דתנן המלוה על המשכון ש"ש דבשעת הלואתו אינו קונה כדאמר שם אימר דאר"ל שלא בש"ה ומלחמות פרק שה"ד הקשה דע"כ למסקנא גם בשעת הלואה קונה מדאמר בפרק השולח דמשכון בש"ה אין משמט והש"ך בסק"ט תירץ כמו שלא בש"ה קונה משכון משום דאין ללוה לשלם ומשכנו ע"י ב"ד ה"נ כשמשכנו בש"ה וכשתבע חובו אין לו לשלם נקנה למלוה המשכון משעה שאין לו לשלם דלא מסתבר לומר כיון שבא לידו בשעת הלואה לא יקנהו עכשיו דלמה יגרע כשהי' בידו עד עתה וע"כ כיון דע"י שמיטה א"י לגבות חובו משאר נכסים הוי כנתברר לב"ד שאין לו לשלם ומשכון זה קנוי למלוה ל"מ לפוסקים דכל שנה שביעית אין ב"ד גובין שום חוב וגם המלוה אין לו ליטש את הלוה מיד שנכנסה שמיטה אבל אם יפרע מעצמו א"צ המלוה לומר משמט אני פשיטא א"ש דמלוה על המשכון אינו משמט מדרי"צ כיון דמיד שנכנס שביעית א"י לגבות חובו ע"י ב"ד המשכון נקנה לו ול"ל האיך יקנה המשכון כיון דאינו רשאי לגבות החוב דהא פשיטא דאם הי' משלם מדעתו לא הי' צ"ל משמט אני הוא גובה מעצמו מהמשכון והוי כמשלם לו וגם לדעת הב"י דכל השנה גובה חובו וכן נראה עיקר מ"מ ניחא דב"ח קונה משכון כיון דבסוף שביעית לא יוכל לגבות חובו א"כ כך הגזה"כ כ"ז שזה לא יוכל לגבות חובו יהא המשכון שבידו כאלו מכרו לו עתה וקבל מעותיו כבר את"ד והנך רואה כמה נדחק להב"י וגם לדעת ש"פ מה דפשיטא לש"ך צ"ע טובא דאיך נאחז החבל בתרין ראשין דהשמיטה שגורם להשמיט יגרום היפוכו לקנות המשכון ואם גזה"כ דרחמנא אקני למלוה המשכון היינו היכא דיש כח לב"ד למשכנו אבל היכא דאין ב"ד רשאין למשכנו מנ"ל.

אמנם בזה דברי ש"ך ברורין דגם במשכנו בש"ה יכול לקנות המשכון ממילא אח"כ כשאינו משלם בזמן אלו הי' ביד לוה הי' ב"ד ממשכנין א"כ עכשיו שכבר ביד המלוה ממילא אקני לו רחמנא דלמה יגרע מחמת שהוא כבר בידו שו"ר בנתיבות כדברי דגם במשכנו הלוה מדעתו אחר הלואה או עבר המלוה ומשכנו בזרוע אם הוא באופן המבואר בחו"מ סימן צ"ז דב"ד ממשכנין אותו היינו לאחר ז"פ ולוה דוחהו או קודם ז"פ ואין לו לשלם אזי מהני גם כשמשכנו הלוה מדעתו או משכנו בזרוע דעביד דינא לנפשו עיי"ש.

ומה שהקשה המלחמות מהשולח י"ל דאיתא שם דלב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי אינו משמט א"כ נהי דב"ה פליגי בשטר משום דמחוסר גוביינא דב"ד ומי יימר דיזדקקו כמ"ש תוס' בסוטה דכ"ה ע"ב בד"ה לאו אבל בדבר שבידו אפשר גם ב"ה מודו ותליא בפלוגתת חכמים ור"מ בכל העומד לקצור עיי"ש וא"כ במשכנו בש"ה ודאי לולא השמטה עומד לגבות ע"כ או יפרעו במעות או לא יפרענו ויהא קנוי לו המשכון ממילא לאחר ז"פ כמשכנו הב"ד שלא בש"ה ולפ"ז י"ל דהכא עדיפא מעומד לקצור דמחוסר מעשה משא"כ הכא ממילא בא וכמ"ש בה"ע הובא בב"ח וש"ך לקמן סימן צ"ה דבתמרי דממילא נתנן לכ"ע כגדור וגם לש"ך דחולק שם מ"מ דעה מחבר שם וכן כ"פ דעומד לקצור כקצור כיון דבידו לקצור אלא דזה דוקא לרי"ל דב"ח קונה משכון שלא בש"ה אבל אל"ה ל"ל כל העומד לגבות כגבוי כמו שטר לב"ש כיון דבשטר קי"ל כב"ה דאינו כגבוי משום דמחוסר מעשה ב"ד ה"נ במשכנו בש"ה לפי המבואר לקמן סימן ע"ג דאין המלוה יכול ליקחנו לעצמו וצריך למכרו בב"ד בקיאים בשומא א"כ מי יימר דמזקקי לו ומי יימר דיזדמן קונה ועכ"פ זה אינו בידו רק לרי"צ דקונה משכון שלא בש"ה ויכול לקדש בו ולקנות בו אף דאינו שלו ממש ואסור למוכרו לחלוטין כדלקמן סימן צ"ז מ"מ חשוב קנוי לו כגבאו בחובו שלא ישמט א"כ ה"נ משכנו בש"ה כשיגיע הזמן דרשות ביד ב"ד למשכנו ממילא קנוי לו כשהוא כבר ביד מלוה ולזה א"צ דיינים לשומו כלל וא"כ מיד שמשכנו בש"ה עומד לגבות ממילא.

ועוד י"ל דחשוב כגבוי גם לב"ה דתוס' בסוטה שם כתבו משום דמחוסר גוביינא אמרינן מי יימר דיזדקקו לו דיינים כדאמרינן בקידושין דף ס"ב עיי"ש וכ"ז אם צריך דיינים ממש דלא שכיח ועיין בכתובות דף צ"ו ע"ב תוס' ד"ה נכסי בחזקת אלמנה ודף קו"ף בתוס' ד"ה מה אלמנה דמוכח מדבריהם כיון דמוכרת עפ"י שלשה הדיוטות וא"צ דיינים ממש חשיבי נכסי בחזקתה ודעת ריב"ש וכ"פ דמשכון יכול למכרו עפ"י סוחרים שלשה בזה ל"ל מי יימר דמזדקקי לו דשכיח טובא ואם הללו לא ירצו ימצא אחרים דאטו בהא דכל העומד לקצור כקציר אם צריך פועלים ל"ה כקצור ולקמן סימן ע"ג סט"ו בתומים וקצו"ח מבואר טעמו של הריב"ש משום דבע"ח קונה משכון הוי כעושה בשלו וכשותף שחולק בשלשה הדיוטות והובא בתומים שם לשון הריב"ש כיון שהוא מוחזק וקונה משכון עיי"ש ולפ"ז גם במשכנו בש"ה אף דאינו קונה כבר כתבתי דבזה פשוט דהגיע ז"פ ואין הלוה פורע ממילא קנוי המשכון למלוה ורשאי למוכרו בהדיוטות וא"כ מיד חשוב כגבוי דעומד ובידו לגבות ולפ"ז יומתק לשון הש"ס בהשולח דף ל"ז תנן התם המלוה את חבירו מעות על המשכון וכו' אלא מלוה על המשכון מ"ט אמר רבא משום דתפס א"ל אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס ה"נ דלא משמט א"ל שאני משכון דקנוי מדרי"צ עכ"ל הש"ס ויל"ד דא"כ למה מתחלה א"ר משום תפיסה דאם כונתו משום דקונה משכון הל"ל תכף דרי"צ ואם תחלה ל"ת טעמו רק מחמת דתפס איך לא שם לבו לדברי אביי וגם הדר הל"ל אלא שאני משכון א"ו דלא הדר בו רבא דודאי מלות על המשכון דהוי בשעת הלואה ל"ל דקנוי לו מדרי"צ דלא אמר רק שלא בש"ה ע"כ אמר דתפס א"כ אינו מחוסר גוביינא מעשה ב"ד רק מיד שיגיע ז"פ ולא יפרענו יהא קנוי וגם לב"ה חשוב מיד כגבוי ע"כ לא אמר רק משום דתפס ואביי ס"ד דתפיסה לבד סני וע"כ פריך מהלוהו ודר בחצירו וגילה לו רבא שאני משכון דקנוי לו שלא בש"ה מדרי"צ וה"נ כשיגיע ז"פ ולא יפרענו יהא קנוי לו וכיון דתפס ואינו מחוסר גוביינא לכ"ע כקנוי דמי כיון דעומד לקנות ממילא או לפמ"ש דא"צ דיינים למכרו כיון דתפס וקנוי מדרי"צ סגי בהדיוטות לכ"ע כגבוי דמי ואדסמיך לו קאי התם דמסיק בשטר שיש בו אחריות נכסים דאינו משמט לב"ש משום דעומד לגבות כגבוי דמי והכא דתפס כבר וא"צ מומחים לכ"ע כגבוי דמי וכ"ז לענין שמטה דע"כ עומד לגבות או מעות או המשכון והוי כגבוי כבר אבל לענין אחריות כשנאבד המשכון עכצ"ל המשכון עצמו של המלוה משום דעומד לגבות ובאמת משכון עצמו אינו ודאי עומד לגבות דיכול לפורעו במעות ואינו רשאי ללקחו לעצמו רק למכרו וגם ל"ל דמיד קנוי לו משום דעומד לקנותו כשלא ירצה לוה לפרוע או לא יהא לו לשלם דזה לא חשוב עומד לכך כיון דיכול לסלוקי' בזוזי גם לענין אחריות צריך קנין ממש.

ומה שהקשה המלחמות על רש"י מפסחים פכ"ש דאמר נכרי שהלוה לישראל וישראל שהלוה לנכרי על חמצו דפליגי בדרי"צ אי קונה משכון והתם כשהלוהו משכן חמצו נלע"ד דרש"י פירוש דשלא בש"ה קונה דנוטלו לגוביינא והיינו דמבואר לקמן סימן צ"ז כשמשכנו שלא בש"ה א"י לתבוע הלוה כ"ז שמשכנו בידו דחשוב גוביינא וא"כ י"ל דוקא בישראל שלוה מישראל אינו קונה משכון בש"ה דעיקר סמיכתו על הלוה דמשכון רק כערב וצריך לתבוע הלוה תחילה כדלקמן סימן ע"ג דאסור למכור המשכון עד שיתבע הלוה תחלה אבל נכרי עיקר סמיכתו על הערב כדאיתא בב"מ פא"נ דף עי"ן ע"ב דאסור להיות ערב בעד ישראל אצל נכרי ברבית כיון דנכרי בתר ערבא אזיל דבדיניהם הערב עיקר החייב ולוקח רבית מישראל ומבואר ברא"ש שם וביו"ד סימן ק"ע דה"ה אם הנכרי לוה מישראל אסור לישראל אחר להיות ערב דהנכרי ידחה המלוה אצל ערב דבדיניהם אזיל בתר ערבא קודם ואיתא בב"י מחודש כ"ט מ"כ בשם הר"ם דאם המשכון אינו שוה כפי הקרן ורבית שעלה על הישראל זכה הנכרי במשכון דדיני' דנכרי בתר ערבא אזיל ונכסוהו דאינש ערבין בו וכ"ש משכון שבידו עיי"ש וא"כ למ"ד דגם בגוי שייך דרי"צ דשלא בש"ה קונה משכון ממילא ה"ה בש"ה כיון דבתר ערבא אזיל ואינו תובע לוה תחילה עיקר סמיכתו על המשכון ונוטלו לגוביינא כיון דא"י לתבוע הלוה ויכול לדחותו ליפרע מהמשכון משא"כ בישראל מישראל צריך לתבוע הלוה תחלה וא"י לדחותו אצל המשכון לפי ד"ת ל"ח גוביינא ואינו קונה בש"ה.

ומה שהקשו על רש"י דלרי"צ שלא בש"ה דקונה משכון חייב באונסין והא בב"מ דף פ"ב מוקים למשנה דמלוה על המשכון ס"ש כרע"ק דאבד המשכון אבדו מעותיו דס"ל ברי"ל ולס"ד אמר רי"ל גם בשעת הלואתו ומ"מ הוי רק ש"ש נלע"ד דטעם רש"י משום דיכול לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות הוי כשואל והנה במפקיד מעות מותרין דמותר להשתמש בהן ל"ה רק כש"ש בפרק המפקיד דף מ"ג ובדמי אבדה בפרק א"מ דף כ"ט איתא דחייב באונסין ע"י היתר תשמיש וכתב רבינו אפרים שם דבמפקיד מעות דבלאו היתר תשמיש אינו רק ש"ח לכן ע"י הנאה שהותר לו להשתמש נעשה רק ש"ש משא"כ בדמי אבדה דבלא"ה הוי ש"ש ולפ"ז במשכון דנטלו לגוביינא שלא בש"ה לרש"י הוי ש"ש זולת היתר תשמיש ועוד בהנאה דתפיס לו אזוזי כאומן וכמ"ש הש"ך לקמן ס"ק י"ז וס"ק ל"ו ע"כ ע"י היתר תשמיש נעשה כשואל אבל בש"ה ל"ל הנאה דבטוח במעותיו דא"ל הלוהו כ"ש דהי' בטוח כמ"ש תוס' בב"מ דף פ' ע"ב ד"ה דקא וגם דר' יוסף לא ס"ד דש"ס עדיין וגם טעם דנוטלו לגוביינא לא ס"ד דרצה למצוא טעם לרע"ק דאבד מעותיו משום דרי"צ א"כ לולא דרי"צ הוי רק ש"ח וע"י היתר תשמיש נעשה רק ש"ש גם לרי"צ.

ועוד נ"ל לתרץ לרש"י דמשכנו שלא בש"ה חייב באונסין ובשעת הלואתו פטור וגבי שמיטה וחמץ אמר בש"ס דקנה מחמת דרי"צ אף בשעת הלואה דרש"י בפסחים דף ל"א כתב במשנה דנכרי שהלוה לישראל דבש"ס מוקי לה בהרהינו אצלו כיון דמטי זימנא ולא פרעי' ומחוסר גוביינא נמי לא הוי שהרי אצלו נתנן אגלאי מלתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוי דידי' וצ"ל אף דקי"ל א"ב משום דבשוא"ת לכ"ע י"ב כמ"ש שאג"א בתשובה וה"נ אם לא יפדנו יוחלט המשכון והיינו שפרש"י ומחוסר גוביינא נמי ל"ה וכו' ובפ"ק דביצה דף יו"ד בתוס' ד"ה ב"ש ז"ל תימא לב"ה דאית להו ברירה היכי משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים הא איכא למימר לבסוף כשמוציאו בההוא פתח הוברר למפרע דסופו לצאת דרך שם וי"ל כגון שעשו פתח חדש והוציאו המת דל"ש ברירה עכ"ל הרי דכיון מה שלא הוציאו דרך שאר פתחים נולד ע"י מעשה חדש ל"ל הוברר למפרע וה"נ לענין אחריות דל"ל הוברר למפרע דקנוי המשכון למלוה מחמת דאינו פודתו כיון שנולד ע"י מעשה חדש שנאנס המשכון ולולא זאת הי' עומד ליפדות ואנו דנין אם יטול המלוה מעותיו דיש ללוה לפרוע ממ"א והלוה אינו רוצה לפרוע מחמת דאין מחזיר לו משכונו משא"כ כשישנו למשכון בעין ומ"מ אינו פודהו כגבי שמטה וחמץ אגלאי למפרע דקנהו מלוה דמש"ה נעלו שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולא תשמיטנו שביעית ויהא בטוח במעותיו שא"ל יפדנו יגבה ממנו ול"ל גם כשנאנס המשכון יפטר הלוה דשמא לא הי' פודהו והוברר למפרע דקנהו המלוה דמספ"ל אי יש ברירה והממע"ה דז"א דגם למ"ד יש ברירה היינו כשנתברר לבסוף י"ל הוברר למפרע וכאלו נתברר תחלה משא"כ כשלא נתברר לבסוף וכן למ"ד אין ברירה אף שנתברר לבסוף דאמרינן דלא הוברר מעיקרא אין קנין חל הלל על הספק וכמ"ש הר"ן בפירושו לנדרים ר"פ השותפין.

אחר שהלוה דעת הר"י הלוי דשלא עפ"י ב"ד אינו קונה שלא בש"ה דמעות מלוה אינו קונה ומשיכה ל"מ ובקצו"ח סק"ב הקשה מפ"ק דקידושין ד"ח במשכון דאחרים מקודשת מדרי"ל דאיך זוכה האשה במשכון אף דנותן לה כל זכותו אכתי לדידה ליכא אלא משיכה ולאו קנין הוא במשכון עי"ש ולע"ד י"ל עפימ"ש רשב"א בפ"ב דקידושין מ"ז ע"ב בהא דקדשה בשט"ח דאחרים ז"ל אף ע"ג דאף הוא ניתנה להוצאה אצל אחרים מ"מ כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה ה"ל כנותן פרוטה מידו לידה ולמקדשה במנה והניח לה משכון עליו ל"ד דהתם נמי אע"ג דנכנס לרשותה דבר מחודש דהיינו השעבוד שנשתעבד לה ואפילו נשתעבד לה בשטר דמ"מ הוא לא הוציא עדיין מרשותו שום דבר להכניסו ברשותה ואנן תרתי בעינן שיוציא מרשותו ויכנוס ברשותה עכ"ל ה"נ ס"ל להר"י הלוי דמשיכה ל"מ רק כשהוציא מרשותו ומכניס ברשות הזוכה ובמשכון דהגוף של לוה העיקר נשאר אצלו ולא חשוב הוצאה מרשותו משא"כ במשכון דאחרים דלא נשאר אצלו כלום סגי מה שנכנס ברשותה השעבוד ועמ"ש לקמן סימן ת"א.

דאם פירש בהג"א פרק האומנין כתב דהלכה כשמואל בפירש דל"ה אסמכתא וכ"ז בש"ה אבל שלא בש"ה ל"ש דשמואל להפסיד יותר על החוב רק משום דרי"צ מפסיד נגד משכונו עיי"ש ועמדו האחרונים דמ"ש בין ש"ה לשלא בש"ה לענין דשמואל ונלע"ד דאם משכנו שלא בש"ה ע"י שליח ב"ד ל"ש תנאי דאטו מתנין הב"ד שיפסיד היותר על דמיו דלאו דינא הכי ול"ש תנאי רק אם הלוה נותן מדעתו ומתנה עמו בזה י"ל דלא אמר המלוה רק להסמיך את הלוה שיתן לו אמנם בש"ה א"ל גמר בדעתו להתחייב מי הכריחו להלוות על תנאי זה וכמבואר בריטב"א ונמ"י בנדרים דף כ"ז דבמתנה וכדומה שאינו מוכרח ל"ש אסמכתא ויצא לו זה מפר"י בשה"ד בתוס' ד"ה מתניתין כדפריש וז"ל בא"ד ורע"ק ל"ח אסמכתא אלא כגון אם אוביר ולא אעבוד שאין בדעתו להתחייב אלא להבטיח את חברו על דבריו שיאמינהו אבל הכא דעתו לכך ולכך אומר כדי לקיים עכ"ל ואין כונתם דבאם אוביר מסמיכו שיאמינו שיעבוד אך במשכון ל"ש נאמנות דאף שיברר שנאבד מחייב עצמו דז"א דמ"מ בידו לשמור שמירה מעולה מגו"א כש"ש ומסמיכו שיאמינו שישמרנו יפה אלא כונתם דבאם אוביר רוצה לקבל השדה באריסות וזה מכריחו להסמיך חברו שיאמינו ויתן לו השדה אבל במשכון אם הלוה אין מאמינו לא ילוה וזה שכתב הג"א דכן משמע מפר"י ומה שהקשה אח"כ ממשחק בקוביא והא שם יש צד הכרח דרוצה להרויח צ"ל הכונה דל"ש שאומר להאמין ולהסמיך דאין בידו כלל לנצח ואדרבה חברו רוצה שלא ינוצח ובלא"ה ל"ש כ"ז שם ואפשר לדעת ריטב"א יתיישב קושיית התוס' ממשחק בקוביא אף דל"ש טעם דאומר להסמיכו כדי להאמינו מ"מ לא גמר בלבו להתחייב דכסבור שינצח וזה הכריחו להכניס א"ע לכך משא"כ במשכנו בש"ה אין לו שום הכרח ולולא דגמר בכל לבו ורצונו לא הי' מתחייב דאינו מצוה שילוה על תנאי זה.

ולדינא אם פירש שלא בש"ה שאם יאבד המשכון יפסיד כל החוב תליא בפלוגתא דלקמן סימן ר"ז סי"א אי במחילה שייך אסמכתא.

נותן המלוה ללוה היתרון בס"פ שה"ד אמר משום פרוטה דר"י והקשו תוס' א"כ למה מודר הנאה ממעין טובל בימ"ג הא נהנה מפרוטה דר"י ונ"ל לפמ"ש תוס' בביצה דף כ"ז ע"ב אהא דאסור לשרוף תרומה טמאה בי"ט ולא שרי להסיקו תחת תבשילו דהוי אוכל נפש משום דבטל חלק הדיוט לחלק גבוה וכאלו כולו לגבוה וא"כ גם בימות החמה הל"ל כן דל"ח הנאה וצ"ל כמ"ש בשער המלך משום דנהנה אחר הטבילה דכלתה המצוה לכן אף דיש בו מצוה חשוב הנאה כן י"ל שלא תקשי על סברת תוס' הנ"ל ולפ"ז פרוטה דר"י דאינו רק כשעוסק במצוה י"ל דבטל הנאת הדיוט למצוה ול"ח הנאה אך כ"ז במה שאינו נוגע לחבירו אבל להיות ש"ש אם תאמר דבטל חלק הדיוט יפסיד חבירו שלא יהא לו ש"ש וחלק חבירו אינו בטל כדאיתא בביצה דף ל"ח ע"ב הרי שנתערב קב חיטים בשל חבירו יאכל הלם וחדי דממון שי"ל תובעין לא בטיל עיי"ש בפרש"י ד"ה ול"ש וה"נ כיון דנוגע לחבירו הוי ממון שיל"ת משא"כ במודר הנאה אין הפסד לאחר אם יתבטל הנאת הפרוטה לחלק גבוה והא דאמר פרק אין בין המודר דף ל"ג ע"ב דמודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח צ"ל דאל"ה שמא יחזיר כדי ליפטר מפרוטה לעני וכשעושה זה לעיקר אחשבי' להנאה אבל כיון דל"ש ודאי מיכוין רק למצוה וכ"כ ריטב"א שם דמשום דפרוטה דר"י ל"ש לאו משום הנאה זו מחזיר אלא לקיים המצוה וגם טו"ז ביו"ד סימן רכ"א סי"ב ס"ק מ"ב כתב דבנדרים אזלינן בתר כונתו שאחשבי' להנאה אף דאינו הנאה.

הג"ה לא הוי כתב סמ"ע סקי"ד דאם השכין ישראל ביד ישראל חבירו משכון של עכו"ם ונותן לו ממנו רבית פשוט דהוי ש"ש וכו' ותומים חולק דאין דין שומרים בשל עכו"ם ולכאורה הי' נראה לפמ"ש מ"ר בהגהת תרומת הכר"י ס"ס ס"ו דאם הפקיד אצל חבירו של הפקר יש בו דין שומרים מדלא כתיב כי יתן איש אל רעהו כספו עיי"ש ה"נ כיון דישראל נתנו לחבירו אבל תמהני דהא מבואר בפרק שה"ד דף מ"ב ע"ב במשנה פלוגתא דר"ש ורבנן אם הפקיד ישראל אצל חבירו שור של הקדש שחייב באחריותו אם גורם לממון כמ"ד ולת"ק אין בו דין שומרים הרי דלא אזלינן בתר המפקיד רק בתר גוף הממון של מי הוא ומה שהקשה בהג"ה הנ"ל מב"מ דנ"ח דשוכר פועל לשמור הזרעים דחייב באחריות ומיירי בזרעים של הפקר לק"מ דלס"ד גם בשל הקדש חייב דלא דרש רעהו למעוטי הקדש אזלינן בתר המפקיד ולא בתר גוף הממון של מי הוא וה"נ בהפקר ולמסקנא דרשינן למעט מוקמונין התם בקנו מידו ועמ"ש לקמן ס"ח.

וכתב חת"ס חחו"מ סימן רי"ו דפשיט דישראל רשע המלוה בר"ק דנעשה ש"ש על דמי המשכון כולו וכ"כ בשו"מ תליתאה ח"ב סימן ק"ע ולי צ"ע כיון דאיסור הוא כ"ז שלא נהנה ל"ח כנהנה כמ"ש תוס' ב"א פרק המפקיד דף מ"א ע"ב בד"ה חדא לומר לך ובאס"ז שם דכיון דאיסור הוא אפשר יחזור בו ומשליחות יד לא ילפינן כמבואר בסימן רצ"ב סס"א בהגביה להשתמש לא נעשה שואל ועי"ש בב"ח וכ"ש כאן די"ל דלוה מעמידו בדין ולא יתן רבית.

אבד מעותיו בשו"ת מהר"ח א"ז סימן קנ"ו פסק במשכון שמסר הלוה ליד נאמן המלוה עפ"י מלוה שלא רצה להלוות לו עד שהודיעו הנאמן שהמשכון אצלו אפילו נאבד מיד הנאמן בפשיעה חייב הלוה לשלם למלוה חובו בין למ"ד דמלוה על המשכון ש"ש בין למ"ד דנגד חובו הוי כפירש שיפסיד דוקא בנתנו ליד מלוה ואפילו אין להנאמן לשלם ואפילו לר"ת דס"ל בשומר שנתן לאשתו ובניו לשמור ואין להם לשלם דחייב השומר מודה הכא כיון שהלוה עצמו מסרו להנאמן וכ"כ בסימן רנ"ט ושם בסימן רנ"ח תשובת ר"מ בר' יקותיאל חולק על זה.

ולא יותר נשאלתי באחד שהלוה על משכון בהיתר עסקא הנהוג ולקח המשכון תחלה לשומו אם שוה כדי הלואה שביקש המקבל ואח"כ הלוהו עליו ונגנב המשכון דכתב התומים ס"ק י"ג דאימת יהא המלוה זה ש"ש על המשכון בשעה שמקבל הלוה המעות עסקא דמקודם אין כאן התחלת הלואה ולא התחלת שכר רק אז בעת נתינת המעות הוחל להיות ש"ש ולעומת כן הלוה מקבל ממנו פלגא פקדון וה"ל שמירה בבעלים עכ"ל ובשו"ת רח"כ חחו"מ סח"י כתב דאם לקח המשכון קודם שנתן המעות חייב לפי המבואר בחו"מ ס"ס רצ"א דאם נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה ואח"כ שכר הבעלים אעפ"י שהי' עמו כשנאבד חייב עכ"ל והדעת נוטה כרח"כ דהא בסרסור בסימן קפ"ה חייב מיד בשעת הליכה אף דלא נהנה עדיין רק מספק אולי אתרמי לי' וימכור יקח שכר וה"נ מיד יש לו ספק הנאה אם ישומו אותו דשוה ללות עליו אותו סך ילוה עליו בריוח ויתפסנו למשכון אזוזי עכת"ד השואל והשבתי בש"ת הרא"ש סוף כלל צ' ולקמן סל"ב מבואר דלא נתחייב משמירות המשכון קודם הלואה וקשה מ"ש מסרסור והנה דין סרסור מקורו מתשובת ר"מ במרדכי פרק האומנין סימן שנ"ט והוכיח מדאומנין ש"ש בהנאה דתפס אאגרי' מיד שלקח החפץ לביתו לעשות בו מלאכה אע"ג דלכאורה כ"כ דלא התחיל במלאכה יכול בע"ה לחזור עיי"ש וזה אינה ראי' לפמ"ש הנתיבות בסימן של"ג סק"א בשם הריטב"א דכיון שמשך החפץ לכ"ע א"י לחזור עוד כתב הר"מ שם דכיון כשימכרנו יטול שכר כפל כפלים מטרחו להכי טורח בחנם מעיקרא שיטול הרבה כשיגמור המקח ובההיא הנאה הוי ש"ש מעיקרא אע"ג דהמוכר מצי למיהדר כמפקיד מעות מותרין הואיל ונהנה אי מתרמי לי' זבינא מהנה להיות ש"ש מיד עיי"ש וא"כ פרוטה דר"י דהנאה פורתא היא כמ"ש תוס' ס"פ שה"ד דיה לשכרה בשעתה להיות ש"ש מחמתה ולפ"ז בעסקא י"ל ג"כ שכרו הרבה איברא דקשה לחלק בין רב למעט ואיזה שיעור ניתן אף דנראה מהר"ם דדוקא אם אפשר יהא לו ריוח יותר משכר טרחו אמרינן דמעיקרא טרח בחנם מש"ה מ"מ גם בפרוטה דר"י אפשר יזדמן עניים רבים או עני חשוב וכדומה שהי' צריך ליתן נדבה חשובה ושלא לעשות פלוגתא בין מהר"ם ותלמידו הרא"ש נ"ל דבסרסור אין צריך שמירתו על החפץ רק קודם שימכרנו דאח"כ כלתה סרסרותו ויחזיר המעות מיד ואם לא יחזירנו יהא לו הנאה מחודשת מהמעות כמפקיד מעות מותרין וגם במפקיד מעות כשיזדמן זבינא כלתה שמירתו לכן מהנה למפקיד קודם שיהנה להיות ש"ש משא"כ במשכון כשיהנה יהא בשעתו ואח"כ ש"ש ול"ל הואיל ונהנה מהנה למפרע כיון דישלם הנאתו אח"כ ולפ"ז במשכון על עסקא י"ל נמי דהוי ככלתה שמירתו בזמן הנאתו כשילוה המעות דאזי יהא שמירה בבעלים לכן יהא ש"ש מעתה כן אפשר לתרץ דברי רח"כ שלא יהא נסתר מהך דלקמן סל"ב אבל לע"ד כיון דמ"מ נשאר בידו לשומרו חשוב מהנה וכמ"ש בחת"ס חחו"מ סימן צ"ד דשמירת ש"ש אף דהוא ש"ב הוי שמירה מעליא משמירת ש"ח והובא בפ"ת סימן רצ"א סכ"ו ועיין מל"מ פ"א משכירות סוף ה"ד ואפשר הרח"כ ג"כ ס"ל כהמל"מ.

ומ"מ לדינא נ"ל דמלוה פטור אף דנניח כשמשך המשכון נעשה ש"ש כסרסור מ"מ הא מבואר לקמן סימן שמ"ו ס"ג בש"ך וטו"ז דאם בשעת משיכת החפץ לשמור אמר בעליו להיות שאול לשומר לעשות מלאכתו כשיתן לו מלאכה ולא קבע זמן למחר רק כשירצה השומר ליתן לו מלאכה יטרח בה חשוב מיד בעליו עמו כיון דנשתעבד לו מיד באמירתו וא"כ ה"נ כשנתן לו המשכון הבטיחו המקבל כשיתן לו הנותן מעות יהא פלגא פקדון בידו וישמרנו ואלו רצה המלוה ליתן לו מיד מוכן לשרתו תכף נחשב משעת משיכת המשכון שמירה בבעלים.

ועוד לפמ"ש הטו"ז לקמן סימן קע"ו ס"ח בד"ה נשאלתי דאם שכר סוס לחדש ולמחר שכר הסוס עם בעליו לשני חדשים ונגנב הסוס תוך חודש ראשון דפטור השוכר דשכירות החדש שנעשה בבעלים מפקע שכירות של"ב עיי"ש וה"נ כשנתן לו המעות נעשה שומר מחדש דכשלקח המשכון לשומו לא נעשה שומר בבירור רק לפי שעה עד שישומו ואז או יחזיר לו ויכלה שמירתו או ילוה עליו ויהא שומר עד זמן פרעון ואח"כ כשנתרצה ללות עליו והלוה עליו קיבל שמירת המשכון לזמן מוגבל עד שיפרע לו מעותיו א"כ אתי שמירה חדשה שהוא בבעלים ומפקע שמירה ישנה של"ב.

ועוד אם לא הי' נותן לו המעות היתה כלתה שמירתו דהוא לא הי' תופסו למשכון וגם הלוה לא הי' מניחו אצלו ומחמת נתינת המעות נשאר להיות שומר מאז והלאה וא"כ דין הוא שתפקע השמירה בבעלים את השמירה שלא בבעלים דאיך נאמר כיון שנתחייב בשעת משיכה של"ב נגרר השמירה שלאח"כ בתר המשיכה דהא לולא שנתן לו המעות לא הי' עמה שומר כלל וא"כ מה שהי' שומר בשעת גנבה נמשך מנתינת המעות והרי אז נשכר בעליו למלאכתו משא"כ הך דס"ס רצ"א לא נתחדש שום דבר בשמירת החפץ בשעה שנשכר בעליו לשומר וגם זולת שנשכר לו בעליו הי' נשאר שומר על החפץ מחמת משיכה מתחלה ע"כ נשאר על חיובו מאז.

סעי' ג' חייב המלוה כתב הסמ"ע דהא הלוה אינו אלא ש"ח ופטור מגנבה משמע דאם פשע לוה פטור המלוה ובטו"ז סימן רצ"א סכ"ג כתב דש"ש שהפקיד החפץ שהוא ש"ש עליו אצל בעליו בחנם ופשע בעליו חייב הש"ש כיון דבשעה שחזר והפקיד הי' ש"ש שלו הוי שמירה בבעלים ופטור הש"ח ונתיבות סימן ש"ה כתב מלתא בטעמא דהש"ח חייב בפשיעה דאין הש"ש עמו במלאכתו כיון דאינו שומרו רק שחיוב הגוף מוטל עליו לענין גנבה ולע"ד יש לומר לפמ"ש בתשובת רמ"א הובא בסימן ש"ג ס"ג באחרונים ונה"מ דאם אירע שרפה וצריך השומר להציל שלו אם ש"ש הוא מחויב להניח שלו ולהציל הפקדון וש"ח א"צ א"כ אף דמסרו לבעליו לשמרו בחנם מ"מ לא נפטר משמירה מעולה אם יצטרך כה"ג ואף אם ירצה להציל שלו ולשלם הפקדון לא סגי דנ"מ לטירחא וכושרא דחיותא כדאיתא בב"מ דף צ"ג ע"ב ואף דעכשיו אינו שומרו מ"מ אם הי' מזדמן המקרה מחויב לעסוק הוי עמו במלאכתו וכמ"ש נתיבות סימן שמ"ו סי"ב ועיי"ש בטור ס"ו בשם הרמ"ה ועיין מ"ש עוד בזה בסימן ש"ה ס"ו.

על בגדי אשתו בח"מ וב"ש ס"ס ע"ג מבואר דגם בהשכין שלא בשע"ה אין מוציאין מהמלוה והשע"מ השיג עליהם נהי דסתמא ברשותה השכינה מ"מ מנה אין כאן משכון אין כאן דהאשה אינה חייבת ולאחר מתן מעות אין ערב משתעבד בלא קנין עיי"ש ולע"ד כיון דב"ח קונה משכון שלא בש"ה אף דמלוה אינו קונה מ"מ קונה ע"י משיכה למשכון דגלתה תורה דקונה וה"ה בנתן לו הלוה מדעתו דהוי כמוכרו לו בעד חובו וכמ"ש ש"ך לעיל סק"ט בד"ה וגם בהך דפ' השולח וכן הסכימו קצו"ח ונתיבות לעיל סק"ו דבזמן שיש רשות לב"ד למשכנו גם כשנתן לו הלוה מדעתו קנהו וא"כ הה"ד כשנותן אחר משכון למלוה בעד ההלואה קונה אותו במשיכה על החוב וכמו דאיתא לקמן סימן ק"ץ ס"ג האומר לחברו תן מנה לפלוני וקנה לך קרקע שלי כיון שנתן קנה ה"נ שלא בשעת הלואה הוי כאומר בעד חוב שיש לך אצל פלוני אני מקנה לך המשכון והמשיכה הוא הקנין דמהני להשתעבד בתורת ערב גם לאחר מתן מעות ול"ד למנה א"ש משכון א"כ דשם אינו נותן משכון בעד חובו או חוב של אחר ועיין ר"ן בפ"ק דקידושין דף חי"ת גבי מנה אין כאן דאם נתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת ובריטב"א שם כתב אם אמר לה זכי במשכון זה שיעור מנה והתקדשי לי בזו ומשכה אותו זכתה בו לשיעור מנה אלא שיכול לסלקה בדמים עכ"ל וא"כ כיון דשלא בשעת הלואה כשנותן הלוה משכון שלו קונה המלוה המשכון וכמכרו לו הוא רק דיכול לסלקו בדמים ממילא אם נתנה האשה לבעלה להשכין שלא בשעת הלואה הרי נתנה המשכון להקנותו שיעור החוב למלוה אף דלא פירשה לשון קנין ובר מן דין אפילו באמר ליתן מנה ונתן לו משכון הוי ספ"ד כמבואר בש"ך לעיל סימן סמ"ך ס"ו ס"ק כ"ב וא"כ שפיר כתבי הח"מ וב"ש דאין להוציא מיד המלוה אבל לדעתי אפילו חזרה ותפסה מהמלוה היכא דנתנה לו להשכין שלא בשעת הלואה ל"מ תפיסה ועיין לקמן סי"ז בביאורים לנתיבות סק"ל בנותן משכון כדי ללות קנה המלוה המשכון מיד אף שלא הלוה עליו עדיין ול"ד למי שאמר הריני נותן לך מנה במתנה ונותן משכון דכשלא נתן על הלואה אין שם משכון עליו עיי"ש וא"כ ה"נ כשנתן משכון על הלואת אחר שכבר לוה שם משכון עליו ובד"מ לקמן ס"ס קס"ג סוף ס"ק י"ב ובסמ"ע שם ס"ק מ"א הובא תשובת הרא"ש דאם נתן משכון בעד אחר לאחר הלואה מהני.

סעי' ח' במשכון מעכו"ם כתב בשע"מ ס"ק י"א בהשכין לו משכון של נכרי והודיעו שהוא של נכרי ואין המשכון שוה כדי חובו ונאבד אצל המלוה והנכרי מעליל על הלוה א"צ הלוה לשלם למלוה יתרון החוב דה"ל כאלו פירש שא"ל יחזיר לו המשכון לא ישלם לו את חובו ויש לדמות זה למ"ש הטור בסימן קל"א תשובת רא"ש דהיכא דשמעון יצא ערב לנכרי בעד ראובן חייב ראובן לפרוע לשמעון מה שאנסו הנכרי ליתן שלא כדין עיי"ש ואינו ראי' לפמ"ש בתומים לקמן סימן קל"א סק"ו דדוקא בערב דלא עשה לטובת עצמו גם הראי' שהביא השע"מ מרדב"ז וצ"צ מה שכתבו לענין נאבד הממרם מיד המלוה וגם מה שהקשה השע"מ מפרק ג"פ דף קע"א לא ראה מ"ש הנתיבות לעיל סימן נ"ד לתרץ קושיא זאת וחילק בין שטר למשכון ממילא נדחה ג"כ ראיית השע"מ מהרדב"ז וצ"צ אך מסברא אפשר נכונים דבריו די"ל דזה שכיח ואסיק אדעתי' והוי כקיבל עליו ועוד י"ל כיון דשכיח דהנכרי יעליל עליו ודאי לא יניחנו הלוה אצלו ובטוח המלוה מחמתו על כל החוב אף דלא שוה הוי כשוה.

אלא דמי שוי' בנתיבות כתב דמיירי בשלא הודיעו שהוא של עכו"ם אבל בהודיעו חייב אפילו אם העליל העכו"ם כמו בערב לעכו"ם בשביל ישראל דלקמן סימן קל"א ס"ז וזה נכון כיון דשאל לו ועשה רק לטובת השואל הוי כערב אלא דקשה לי כיון דבלא הודיעו איירי למה ישלם דמי שוי' הא הסייף של עכו"ם ואין דין שמירה בעכו"ם המפקיד לישראל דרעהו כתיב וכמו שכתב התומים לעיל ס"ב וכאן שתק התומים.

והנה השע"מ ס"ק י"ב כתב היכא דשמעון יכול לפטור עצמו מן הכותי בדבר מועט צריך ראובן לשלם לשמעון כל דמי שוי' ואפילו הי' אותו דבר מישראל וגם לא השאיל רק נגנב ממנו מצריך לגנב לשלם לנפקד כל שוי' אף דנתפשר הנגנב עם בעל החפץ בדבר מועט וראייתו מפרק המפקיד דף ל"ה ע"ב דשוכר פרה לחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אר"י כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים ראשונים וא"כ תקשי לרבא דסבר בפרק מרובה דף ע"ח ע"ב דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור לנדרו ובא אחר וגנבו דגנב מצי למפטר נפשו בכבש אמאי ס"ל לת"ק דשואל ישלם לשוכר כיון דשוכר פטור לגמרי וא"ל דלר"י שואל שומר דבעלים הוא דהא תוס' והג"א והגמ"י ס"ל דאם המשכיר יודע שמתה כדרכה השואל ישלם לשוכר וא"כ תקשי יפטר השואל לגמרי א"ו דשאני הקדש דאין בו הנאה כלום והגנב אינו חייב לשלם אלא מפני שהבעלים חייבים באחריותו לכך כיון דמצי למפטר נפשו בכבש א"צ לשלם אלא כבש משא"כ היכא שיש להמפקיד שלו הרווחת ממון אף דהוא מצי למפטר נפשו בפחות לא מפסדינן זכותו כיון שהמפקיד בע"ד של הנפקד הוא וה"נ בהשאיל לו חפץ של עכו"ם עכת"ד ולא הבנתי החילוק דאם בהדיוט מרויח הנגנב אף דהחפץ של ישראל אחר הוא למה בהקדש לא ירויחו הבעלים דלא חשוב נהנה מהקדש כיון דשל הקדש נאבד ופטור הגנב בכבש וכן בפלוגתא דרבנן ור"ש בפרק שה"ד בהפקיד קדשים שחייב באחריותן ואם אינו חייב באחריותן לכ"ע פטור השומר ולמה לא ישלם למפקיד דואידו נטלו ובע"ד דידי' הוא למה נפסיד זכותו ויש לחלק מטעם אחר לפמ"ש ריטב"א הובא באס"ז פרק המפקיד שם דלרבנן משעת משיכה זכה בה השוכר עיי"ש א"כ בהקדש דלא שייך משיכה דכ"מ שהוא בי גזא דרחמנא הוא וליכא קנין בהקדש רק כסף כדאיתא בפ"ק דקידושין דף כ"ט ע"כ אף שהדיוט הפקיד דבר הקדש אצל חבירו אין המפקיד בע"ד דנפקד משא"כ בחולין ע"י משיכתו זכה להיות בע"ד של חבירו שקיבל הפקדון ממנו.

אמנם מ"ש דל"ל דלר"י השואל שומר דבעלים הוא והוכיח מהתוס' והג"א והגמ"י קשה לי דאדרבה הא לא קי"ל כוותייהו וכמבואר לקמן סימן ש"ז דאפילו יודע משכיר דמתה כדרכה אצל שואל משלם שואל למשכיר אלמא דלדידן דקי"ל כר"י שואל שומר דבעלים הוא וכן מבואר בריטב"א שבאס"ז שם דבהא פליגי רבנן ור"י כדמוכח פרק השואל דף צ"ו דלרבנן האי שואל לאו שומר דבעל הפרה הוא כלל אלא שומר דשוכר ולר"י רק שומר דמשכיר הוא וא"כ ה"נ א"צ השואל לשלם יותר למשאיל רק מה שצריך לשלם הוא למלוה שלו וכן בגנב וכהש"ג שהביא השע"מ.

אמנם עדיין צ"ע בחפץ של עכו"ם לפמ"ש הרא"ש בפרק המפקיד שם דטעמא דר"י דחשוב שוכר כאלו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל וכ"כ תוספת שאנץ באס"ז שם דחשוב שוכר כשלוחו של משכיר וא"כ י"ל תינח ישראל דיש לו שליחות וזכי' מטעם שליחות ה"נ כיון דזה זכות למשכיר נעשה שלוחו שלא מדעתו כדי שיזכה בתשלומי הפרה אם תמות ביד שואל וגם במפקיד אצל חבירו חפץ של הקדש הוי כשליח ההקדש להפקיד לשמור דיש שליחות להקדש דהא מסקינן בפ"ק דקידושין דף כ"ג כהנים שלוחי דרחמנא וכ"כ התוי"ט פ"ג דמעילה הובא בקצו"ח סימן ר' דיש שליחות להקדש מכח ראי' שכתבתי לכן פטור הנפקד מלשלם למפקיד וא"צ לטעם הנ"ל דליכא משיכה בהקדש אבל בשל עכו"ם דאין לו שליחות וזכי' אף דממונו הוא וכמ"ש הריב"ש סימן ת"א בקונה חמץ לגוי בחוה"פ במעותיו של גוי אין הגוי קונה אותה דאין שליחות וזכי' לעכו"ם והרי הוא חמצו של ישראל הקונה וא"כ י"ל לכ"ע נעשה מפקיד או משאיל הישראל בע"ד של השואל ובזה הוה א"ש מ"ש הש"מ כאן דמשלם שוי' של סייף וכן הא דכתב הסמ"ע לעיל ס"ב דאם השכין משכנו של גוי לישראל אחר ברבית דמלוה הוי ש"ש משום דיש לו הנאה עיי"ש דלטעם זה דלא נחית דישראל ראשון שלוחו של שני ע"כ הוי בע"ד של המלוה דל"ל דהוא כשלוחו של העכו"ם דא"ש וזכי' לעכו"ם וגם צריך להיות שליח של בעל הממון דהיינו העכו"ם שהוא בעל המשכון וכמ"ש תוס' בפא"נ דף ע"א ע"ב.

אלא דצ"ע לפמ"ש נתיבות סימן קפ"ב דאם נתן לשליח גוי או קטן כסף לקנות קרקע קנה המשלח דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד להוליך המעות להמוכר וא"כ ה"נ כיון דהחפץ של עכו"ם א"צ דין שליחות רק מעשה קוף דכשמשכו שומר שני נעשה שומר לבעלים ע"י משיכת החפץ וי"ל דאין הנתיבות חולק על הריב"ש הנ"ל דדוקא כשידע המוכר שהשליח קונה לצורך אחר מכוין להקנות להמשלח בלקיחת הכסף ושליח מעשה קוף עביד אבל הריב"ש דמיירי כשאין המוכר יודע כמ"ש במקו"ח סימן ת"נ עיי"ש וא"כ לא מיכוין להקנות אלא לשליח רק אי הי' בר שליחות הוי ידו כיד משלחו וקונה משלחו על ידו וכמ"ש הרא"ש פרק הגוזל עצים סימן ח"י וע"כ ה"כ כיון דמיירי דלא הודיעו לשואל שהוא סייף של גוי לא נעשה רק שואל של ישראל ומשלם לו שוי' ובכה"ג אפשר גם דינו של שע"מ צודק דאם אינו משלם להגוי שוי' מ"מ נוטל מהשואל שוי' ומ"מ גם זה אינו מוכרח די"ל דלא הוצרך הרא"ש לומר דהוי כשלוחו על הא דס"ל לר"י דאין השוכר נוטל התשלומין דבזה לק"מ כיון דאין הפרה שלו ולא מפסיד למה יטול בחנם רק קשה לו למה יחויב שואל לשלם למשכיר הא לא השאילו לו ולא נעשה שואל שלו לזה הוצרך הרא"ש ליתן טעם דהוי כשלוחו של משכיר וכן מסתבר מאד רק דאין לנו לומר דפליגי ר"י ורבנן בתרתי טעמי ולולא דהוי כשלוחו לר"י יודה לרבנן דמרויח השוכר והשואל שומר של שוכר ומוכרחין אנו לומר כן שלא יסתר המחבר את דבריו דבסימן ש"א פסק דבנכסי עכו"ם אין דין שומרים וכאן פסק דהשואל משלם שוי' ובסימן ש"ז פסק דשואל בע"ד של משכיר ול"ל דמשכון שאני דיש למלוה קנין בו ע"י מעותיו שהלוה עליו וגם להכי השכינו דא"ל יפדנו יוחלט לו וכיון שנאבד ואינו פודהו הרי הוא קנוי לו לכן הוי הוא בע"ד של השואל דתינח נגד החוב אבל אם שוה יותר מהחוב הרי השאר של הגוי.

ואפשר דעד כאן לא פליג ר"י רק משום דלא יעשה סחורה בפרתו של חבירו כיון שיהא מכח זה ריוח לבעל הפרה אבל הכא דאין דין שומרים לעכו"ם ובלא"ה לא יטול העכו"ם מודה דהריוח של המשאיל ועיין יו"ד סימן קס"ט סי"ד והגהות פי"ד סימן שמ"ו.

אמנם דברי הגמ"ר שממנו מקור דין זה י"ל בלא"ה דאפשר ס"ל כפוסקים כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי וכיון דישראל המשאיל חייב באחריותו לעכו"ם דידם תקופה בדא"ה הוי השואל כשומר של ישראל וגם אפשר לא ס"ל כלל דשומר לעכו"ם פטור וגם אפשר ס"ל דגם בדברים שנתמעטו מדין שומרים חייב בפשיעה ולהכי נקט שאבדו ולא נקט שנאבד אלא דאבדו בפשיעתו וגם כיון דכסבור דשל ישראל הוא הרי נחית אדעתא דישראל וקיבל עליו חיוב שואל לישראל וכמ"ש תוס' כתובות בפרק אעפ"י דף נ"ו בסד"ה הרי זו דחייבה תורה ש"ש על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה עיי"ש ול"ל הכא דהוי קבלה בטעות דטעה וכסבור דשל ישראל הוא דהא אלו ידע דשל עכו"ם הוא הי' מתחייב ביותר אפילו מה שיעליל עליו כיון דהישראל נכנס ערב בעבורו לגוי וכמ"ש הנתיבות ואף דבפרק הזהב גבי הקדש מצריך קנין הא כתב הריטב"א שם משום דבהקדש ל"ש הנאה דמאמינו וגם לתוס' ושאר פוסקים דבכל דבר שנתמעטו מדין שומרים והתנה להתחייב צריך קנין י"ל משום דהוי כאסמכתא לא גמר ומקנה בלא קנין וכאן דכסבור דשל ישראל הוא ונשתעבד לכל הכתוב בפרשה ע"כ לא נתכוין להסמיך בלבד דהא ב"ד יוציאו מידו ע"כ לפי דעתו דשל ישראל הוא וכמ"ש מג"א בסימן תמ"ח בדעת הראב"ד דבישראל שנתחייב לעכו"ם ליכא דין אסמכתא משום דבדיניהם ל"ה אסמכתא גמר ומקנה ועיין חת"ס חחו"מ סימן ס"ו ואה"נ אלו קיבל עליו חיוב נגד עכו"ם לבד ל"ה צריך קנין לדעה זאת אבל המחבר דפסיק ותנו לקמן סימן ש"א דגם בנכסי עכו"ם דוקא קנו מידו ואפילו בפשיעה פטור בלא קנין מנ"ל האי דינא.

והנה במרדכי פרק החובל סימן ק"א אהא דממון עניים דלא קייץ פטור השומר כתב ז"ל אם הגבאי אומר לשומר שמור לי לצורכי ארנקי של צדקה ואם תפשע תתחייב לי חייב והוא אינו יכול לפטור עצמו אלא משלם לגבאי והגבאי מיהא יש לו להחזיר לעניים ואין לו להרויח בדבר כי למה יעשה סחורה במעות של צדקה וקי"ל כר"י דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים עכ"ל והובא בהג"ה סימן ש"א בקיצור אם הגבאי אומר לשומר שמור לי חייב כשאר שומר ובטור שם כתב הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן וכתב הפרישה ז"ל בב"ק ל"ג יליף לה מדכתב לשמור ולא לחלק ופירש דע"כ לא חייבה תורה לנפקד אלא בשנמסר לידו ע"ת לשמור דהיינו שיחזיר לאח"ז לזה שהפקידו בידו אבל זה שמסר לידו מעות עניים לאו אדעתא שיחזיר ויקחם מידו אלא שהוא יחלקם וא"כ לאו שומר של המפקיד הוא וכ"ת א"כ שומר של עניים הוא לא מקרי שומר בשבילו שאין שום אחד יכול לתובעו ונראה דמ"ה דייק הטור וכתב דינו כהקדש פירש הר"ז כמו שהפקידו בידו הקדש שאין מחזיר לרעהו הפקדון וגם אין מי שיתבע אותו ממנו ולהכי לא נקט אינך דחשוב לעיל דפטור בהו לפי שהנהו לא מטעם זה איתמעטו עכ"ל וכה"ג כתב בסמ"ע שם ולפ"ז חזינן אף דהממון אינו של המפקיד והוא ממון שא"ל תובעין מ"מ אם הפקידו ע"מ להחזיר לו חייב ולכן כשאמר שמור לי דהיינו שיחזרו לו חייב וכמ"ש הסמ"ע שם וא"כ ה"נ בהקדש דאיתמעט מרעהו אם פירש שמור לי חייב וכן בשל עכו"ם וא"כ עולין דברי הגמ"ר והש"ע כאן יפין דודאי כשמור לי הוא דהא משאיל זה יש לו חוב על הסייף אצל העכו"ם והעכו"ם ממנו יבא לעדות וכ"ש כשהשואל לא ידע כלל שהוא של עכו"ם דקיבל עליו לשמרו למשאיל ולהחזירו לו וכן לעיל ס"ב בדברי הסמ"ע י"ל בזה ויש ראי' לזה משו"ת ר"ח א"ז סימן ר"ס הבאתיו לקמן ס"ס פ"ב.

אמנם מדברי המרדכי פ"ק דב"ב סימן תק"ג לא משמע הכי וגם מהמרדכי הנ"ל דפרק החובל לא משמע כן דהצריך שיפרש אם תפשע תתחייב לי ולא סגי במה דאמר שמור לי לצורכי אף דאז ג"כ הפקידו אצלו כדי להחזיר לו ונתיבות שם כתב דע"כ הך ותתחייב לי ל"ד דא"כ הי' צריך קנין ונדחק לומר דבממון יש ברירה ולמי שירצה הגבאי ליתן הוברר דשלו הוא והוי ממון שי"ל תובעין ולא נראה כלל להוציא ממון עי"כ דקי"ל א"ב גם בממון וכמבואר בשו"ת ת"א לרשב"א סימן פ"ב.

אבל לע"ד כיון דחיוב שנתחייב זה באחריות תועלת הצדקת הוא דהגבאי צריך ליתנן לעניים כדמסיק המרדכי שם לכן א"צ קנין ובזה מדויק מאד לשון המרדכי חייב והוא א"י לפטור עצמו והיינו נהי דכאן מהני מצד נדר אם התיר לו החכם פטור אף דאסור להתיר נדר זה מ"מ בדיעבד מהני וכמבואר ביו"ד סימן רנ"ח ס"ו וע"כ דייק והוא א"י לפטור עצמו אבל אחרים פוטרין אותו ע"י שאלה והיתר וי"ל גם חכם א"י להתיר לו בלא דעת המפקיד כיון דא"ל אם תפשע תתחייב לי הוי כהדירו ואין לו היתר בלא דעתו עיין יו"ד סימן רכ"ח בש"ך סק"מ וס"ק מ"ג מ"ש בשם המרדכי וכאן הדירו לתועלתו דהגבאי יש לו טוה"נ כשמחלק הצדקה למי שירצה.

ועיין ב"י לקמן סימן זה מחודש ל"ב בשם המרדכי פ' חז"ה דמספ"ל אם משכנו של עכו"ם ביד ראובן והפקידו אצל שמעון ומת העכו"ם אם זכה שמעון במה שהמשכון שוה יותר מהחוב אי נימא כיון שמכח ראובן תופס אותו לא קנה עכ"ל והיא בש"ע בסעי' מ"א וש"ך תמה שם מה הספק ובגליון שאצל ביאור הגר"א כתב דהספק מכח דברי ריטב"א שבב"י סימן פ"ג ובש"ך סימן כ"ח סק"ז דשמעון שהפקיד חפץ של ראובן אצל לוי אין לוי יכול לתפוס מחמת דראובן חייב לו דצריך לעשות השבה מעליא לשמעון שהפקיד אצלו עיי"ש הרי עכ"פ ספיקא הוי אם אזלינן בתר בעל החפץ או המפקיד חשוב בע"ד ולדידי' צריך להשיב וכיון דהש"ך לקמן סעי' מ"א ובסימן נ"ח סק"ח פסק דאין חילוק בין נפקד לאחר ה"נ אזלינן רק בתר בעל החפץ דלא כשע"מ ועיין רשד"ם ס"ס רס"ו שלפי דעת רבינו ירוחם שהביא שם מוכח ג"כ דלא אזלינן בתר המפקיד רק בתר ווי שהפקדון שלו ולרש"י אזלינן בתר המפקיד.

סעי' יב נשבע הלוה היסת שלא הי' שוה פחות מסלע והמלוה נשבע שא"ב ויכלול בשבועתו שלא הי' שוה יותר מסלע ואם הי' הלוה מאמינו שנאבד גם הוא לא ישבע אלא היסת הקשה הסמ"ע הא לקמן סט"ו איתא דכשהלוה צריך לישבע כמה הי' שוה לא ינצל המלוה משבועה שא"ב אף במאמינו עיי"ש ולכאורה ר"ל לפמ"ש ש"ך לקמן ס"ק ס"ג בשם בע"ת דחשש דכשיוציא ש"ש מתחלל היינו דיהא שבועת לוה לבטלה וכ"ד המחבר ולפ"ז י"ל דכל החרדה בשבועה בשם וכנוי אבל היסת לא חמיר בזה מחרם דל"ח שיוציא המשכון כמ"ש הש"ך בס"ק ס"ג ומצאתי אח"כ בפרישה כ"כ והא דלעיל ס"ט כשהלוה כופר בכל וצריך היסת נשבע המלוה תחלה שא"ב י"ל משום דבלא"ה דינא הכי דאל"כ יכול הלוה לומר תן לי משכוני ואפרע וכבר הקשה באס"ז בב"מ דף ל"ה דלמה צריך לטעם שמא יוציא דבלא"ה דינא הכי כמ"ש ותירץ כיון דלוה מודה במקצת וחייב שה"ת הל"ל דלוה ישבע תחלה ואח"כ המלוה שד"ר עיי"ש וא"כ בלוה חייב רק היסת דינא שישבע תחלה המלוה שא"ב בנק"ח אמנם מלקמן ס"ס ע"ה מוכח דגם בהיסת חיישינן להכי ועש"ך ס"ק פ"ו שם לכן נלע"ד דבלא"ה קשה למה שינו הטור והמחבר הסדר כאן דכתבו נשבע הלוה היסת וכו' והמלוה נשבע הא הדין שישבע המלוה תחלה וכאשר דקדקו עד כאן וב"ח וסמ"ע וש"ך כתבו דלאו דוקא ולע"ד שורת הדין הכי הוא דכ"ז שלא נשבע הלוה שלא הי' שוה פחות לא נדע אם ישבע וכשלא ישבע ממילא לא ישבע המלוה בנק"ח שלא הי' שוה יותר אף דגם אם נחייב למלוה לישבע תחלה וכשלא ירצה לכלול בשבועתו שלא הי' שוה יותר מסלע יפטור הלוה מלישבע מ"מ כיון שאפשר יתברר ע"י שלא ירצה אחד לישבע שהשני א"צ לישבע וא"כ אם נשבע הוי לבטלה ומוטב נכריח לוה להיסת ולא נכריח את המלוה לנק"ח ובשם דודאי יותר יתחלל ש"ש אם יתברר שנשבע בשם ונק"ח לבטלה מאם נשבע רק באלה ויותר חשש שלא ירצה לישבע משיוציא המשכון וגם בסיפא במאמינו אם ישבע מלוה תחלה שלא שוה יותר ושא"ב ואח"כ לא ירצה הלוה לישבע נמצא נשבע המלוה שתי שבועות אף שנכללו מ"מ שתים הנה בחנם דהא אם היינו מחייבין הלוה לישבע תחילה והי' משלם לא הי' המלוה נשבע כלל אבל עתה דלוה נשבע תחלה א"ל ירצה מלוה לישבע יהא רק חדא שבועה בחנם ואפילו יוציא המלוה המשכון לכן אין כאן חיוב שבועה שא"ב על המלוה ויכול כ"א לישבע תחלה ולפ"ז לעיל סעי' ט' אם מאמין הלוה שנאבד א"צ לישבע שא"ב בנק"ח דיותר נכניס עצמינו בספק היסת לבטלה מבספק נק"ח בחנם דכשנשביע למלוה בנק"ח ואח"כ לא ירצה לוה לישבע היסת יתברר דנשבע מלוה בחנם ובלאה"נ כתב בשע"מ דאם מאמינו שנאבד א"ל המלוה רק היסת גם לסמ"ע וש"ך.

סעי' י"ג היו עדים שנגנב כתב הש"ך בס"ק נ"ג דוקא עדים ששוה יותר דאל"כ נאמן במגו דל"ה מגו דהעזה ועוד דחושב הלוה דמלוה לא קי"ל בגוי' וא"י ותומים ונתיבות תמהו דא"כ שבועת שומרין ומו"מ האיך משכחת הא י"ל מגו דהחזיר וכופר בכל וע"כ או מגו לאפטורי משבועה ל"א או מגו דהעזה ל"א לפטור משבועה ומ"ש הש"ך דמהימן במגו דא"י א"כ במלוה אומר ה' דנרין הי' שוה ליהימן במגו דא"י אם שוה יותר מסלע עיי"ש ולפע"ד י"ל כיון דאמרינן בפרק המפקיד דף ל"ה מלוה לא קי"ל כמה שוה ועש"ך ס"ק נ"א א"כ הוי מגו בדדמי ע"כ ישבע שידייק היטב אבל הכא דטען דלא פשע זה יכול לדעת ומהימן במגו ומה שהקשו ש"ש האיך משכחת י"ל לפמ"ש ש"ך בסימן פ"ב בכ"מ דוקא בדבר דהימני' תחלה ולא הי' לו אח"כ שום עסק אחר ל"א מגו דהעזה אבל כשהפקיד אצלו ואח"כ מעכב הפקדון מחמת שאר טענה כגון דעיזיו אכלו חושלי' נאמן במגו עד כדי דמיו דאעפ"י שזה האמינו והפקיד תחלה אצלו מ"מ נעשה לו אח"כ עסק עמו עכ"ל שם אות וא"ו וא"כ ה"נ הרי נגנב המשכון בעדים ונולד חדשות לדון על שיוי המשכון יכול להעיז בשוי' ונאמן שלא פשע במגו דלא שוה יותר מחובו משא"כ כשלא נודע שנגנב א"נ דנגנב או נאנס במגו דלהד"ם והחזרתי דא"י להעיז כיון שלא נתחדש עסק ביניהן,

ועוד כאן עדיף יותר נהי דהימני' תחלה על המשכון שלא יכפרנו אבל על חיוב המלוה לשלם מכיסו אם יגנב ולא יכפר לו בשומת המשכון בזה לא הימני' כלל דא"כ הי' להם לשום המשכון תחלה כמה שוה לידע כמה ישלם כשיגנב דבלאו שומא אין המלוה מדקדק במה שוה דלא קי"ל בגוה ונהי דתחזיקו למלוה לנאמן מ"מ ה"ל לחוש אם יגנוב ובתום לבבו לא ידע ויפטר אע"כ כיון דל"ש לא עלתה ע"ד ואדרבה הימני' שישמרנו יפה דגם דמיו בו ועתה שיש עדים שנגנב ותובעו הלוה שישלם לו המלוה מכיסו יכול להעיז דל"ה שוה יותר מהחוב ונאמן שלא פשע במגו.

סעי' ט"ו ונמצא ש"ש כתב הש"ך דהכונה שע"י שיהא שבועה לבטלה נמצא ש"ש מתחלל דלא כפרש"י שיפסל וכדמוכח מלקמן סימן ע"ה ולפ"ז יכול המלוה לומר לא אשבע שא"ב כיון שמצוי' בשוק ותקבל אתה בחרם כמה הי' שוה ובשע"מ כתב דמוכח מדברי רמב"ם פ"ה מטוען ומטור לקמן סימן צ"ה להיפך דכתבו שם האומר לחבירו שטר מסרתי לך ועשרה דינרים הי' לי בו ראי' והלה אומר להד"ם ישבע היסת הפכה עליו הר"ז נשבע והקשה הפרישה איך ישבע תובע ניחוש שמא יוציא הלה את שטרו ויראה דלית בו ראי' כ"כ כמו שנשבע ונמצא ש"ש מתחלל ותירץ דודאי תובע יודע כמה יש בו משא"כ במשכון דתלוי בשומא וא"כ מוכח דלא ס"ל כר"ח עיי"ש

ולע"ד י"ל קושית הפרישה דשא"ה כיון דטען בב"ד להד"ם לא יוציאו לגלות קלונו שכפר בעיקר משא"כ בטוען אינו ברשותו י"ל מצאתיו אח"כ ועוד בשלמא במשכון הא דחיישינן שיוציאו לא שטען שקר רק ימצאנו אח"כ לפיכך ישבע שא"ב כדי שיטרח ויחפש אחריו ולא ישבע כמ"ש באס"ז משא"כ כשטוען להד"ם נאמר שטוען שקר ונרמי עליו שבועה כדי שיודה האמת ה"נ כשנטיל השבועה על התובע אפשר יודה האמת ולא ישבע.

אמנם לדינא נ"ל כיון דיש בזה פלוגתא בין רש"י ותוס' יכול המוחזק לומר קי"ל לכן אם מטיל על הלוה חרם יכול הלוה לומר קי"ל דהטעם כרש"י שלא יפסלנו ולא אקבל בחרם עד שתשבע שאינו ברשותך אף דמצוי בשוק ואם הלוה בא ליטול יכול המלוה לומר קי"ל ואינו נשבע כלל רק קבל בחרם וטיל כי קי"ל כר"ח ולפ"ז י"ל לפיכך נקט המחבר כאן ונמצא ש"ש מתחלל דמשמע כשיטת רש"י לפי פשוטו ובס"ס ע"ה מוכח דס"ל כר"ח אלא משום דהתם הלוה מוחזק י"ל לא אשבע עד שתבטל כל שטרי דקי"ל כר"ח ובטור דסימן צ"ה דנתבע מהפך על התובע ג"כ י"ל קי"ל כרש"י.

סעי' ח"י נשבע הלוה עש"ך ס"ק פ"ב ועמ"ש לעיל סימן נ"ד ס"ב.

שם בהג"ה אמר בשעה שראו העדים בשו"ת אבקת רוכל כתב ראובן שהוציא שטר בעדים על שמעון כתוב בו שהודה שמעון שחייב לראובן תשעים פרחים גם הודה איך לקח סחורה במאתן פרחים מראובן והקיפם לאדון חציין מלוה עליו וחציין באחריות ראובן ומחויב לפרוע לראובן המאה ותשעים פרחים בשובו לביתו רק ראובן חייב לו שמונים פרחים ונתרצה שמעון שיתפרע מן החצי שהם באחריות ראובן כשיגבם ורצה השואל לדמותו לתשובת רא"ש זה כיון שכבר הודה בעדים מה שיש לראובן אצלו אינו נאמן במה שאמר שראובן חייב לו והמחבר השיבו דעדות שבשטר כנחקרה עדותן בב"ד הוי כהודה מתחלה בב"ד ומהימן במגו עיי"ש סימן קמ"ד קמ"ה.

בש"ך ס"ק צ"ב כתב ואפילו טוען בפירוש החזרתי לך אינו נאמן ובשע"מ ס"ק כ"ב השיג על הש"ך דר"י בעל התוס' שכתב דא"י לטעון החזרתי משום דאינו ראוי להחזירו לפי אותו טענה והוחזק כפרן ע"כ ס"ל ברבינו יונה שבטור לקמן סימן ע"ט דגם על כפירה לפני עדים הוחזק כפרן וע"כ אם אומר החזרתי הרי מודה כשאמר לפני העדים כשראוהו בידו מכורה אצלי בשקר טוען דאל"ה למה לא מהימן לומר החזרתי הא מבואר בסימן ע"ט ס"ט דאם אמר אחר שאמר לא לוית לפני העדים פרעתי נאמן וא"כ אנן דלא קי"ל כרבינו יונה שם ליתא לדברי הש"ך עכת"ד ולא נראה דבשלמא בסימן ע"ט בהלואה די"ל אשתמוטי משתמיט לא הוחזק כפרן לכפור בפני ב"ד אף דכפר ונשתמיט בפני עדים משא"כ ש"ך ור"י בתשובה דמיירי בחפץ בעין וראו העדים בידו וטען מכור הוא אצלי ובעשוי להשאיל דמוקמינן בחמ"ק ודאי שיקר וכ"ש דהא עתה מודה ששיקר דטוען החזרתי א"כ כשכפר לפני עדים הי' דעתו ודאי לכפור גם כשיביא אותו לפני ב"ד דאל"ה הי' מחזירו עתה דיודע ודאי שיביאו לב"ד ומה יעשה ביום שידובר בו לפני ב"ד.

ומ"ש ראי' מטור ובע"ת דראוי להחזיר אחר שכפר מבואר בנתיבות ראי' מבע"ת להיפך דכיון דכפר בעדים תו אינו ראוי להחזיר קודם שיחייבוהו ב"ד אף דלא נעשה כפרן והוא מבע"ת שער מ"ב ח"ז דין א' דכתב דאם אמר אחר שנתעצמו בדין פרעתי נאמן משמע דאם טען פרעתי קודם שחייבוהו ב"ד א"נ והא דלקמן סימן ע"ט דאם אמר פרעתי אח"כ נאמן היינו אחר שנתחייב בב"ד וכשהי' לפני ב"ד שתק ולע"ד סתימת לשון הטור והש"ע דלקמן סימן ע"ט אין סובלין פירש רחוק כזה דכל כה"ג לא ה"ל למסתם דאם הביאו לב"ד מה זו שתיקה וגם הבע"ת שכתב שנתעצמו בדין דלשון זה הוא בפז"ב דף ל"א ע"ב שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד ופרש"י נתעצמו שנעשו קשין זה לזה ואם שתק לא נעשה קשה ויותר ה"ל לבע"ת לומר דאמר פרעתי אחר שעמדתי בדין כמ"ש שם באותו ענין עיי"ש לכן נראה דכונת בע"ת דלאחר שנתעצמו בדין היינו בתחלת הדין לפני ב"ד מיד אמר פרעתי ולאחר שנתעצמו היינו שזה תובעו בב"ד פרע לי מה שאתה חייב לי וזה אינו רוצה לפרוע לו ואומר איני חייב לך וכדומה שזה אומר הדין עמי וזה אומר הדין עמי ולא אתי בע"ת רק לומר כשעמדו בדין לא טען לא לויתי כמו שאמר לפני העדים דא"כ הי' נעשה כפרן בב"ד ומה שהביא בנתיבות סימן ע"ט סק"ה לשון בע"ת דאם טוען פרעתי אח"כ אחר שנתעצמו בדין האי אח"כ אינו בבע"ת לכן לע"ד אפילו טוען פרעתי קודם שעמדתי בדין נאמן ולא אמרינן כיון דכפר לפני עדים תו לא הי' ראוי לפרוע עד שיחייבוהו ב"ד כמו כאן דשאני הכא דהחפץ בעין משא"כ התם י"ל אישתמיט עד דה"ל זוזי ואז פרע ומ"ש הנתיבות כאן דבטור סימן ע"ט מבואר דהדין כן גבי פקדון אגב שיטפא כ"כ דליתא שם בטור רק בס"ט בתבעו מנה פקדון ובמעות גם בפקדון י"ל אשתמוטי עד דבחישנא כדלקמן סימן צ"ב לכן לולא דהוחזק כפרן ראוי להחזיר אף שלא חייבוהו ב"ד עדיין.

ובלאה"נ צריך להבין דעת בע"ת וטוש"ע בהך דסימן ע"ט ס"ט דאם תבעו והשיב לא לויתי באתם עדים דאם הכחישוהו עדים שלוה אינו נאמן לומר פרעתי מקודם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואם טען פרעתי אח"כ נאמן אם כשכפר תחלה הי' שלא בפני ב"ד דלא הוחזק כפרן רק כשכפר בב"ד עיי"ש והא מקור הדבר מע"ק דב"ב דף וא"ו בהא דא"ל מנה לי בידך וא"ל הן למחר אמר תנוהו לי ואמר להד"ם חייב משום דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והקשו הראשונים נימא מפני שהוחזק כפרן שהרי מודה בעדים שהי' לו מנה בידו ועכשיו אמר להד"ם ותרצו ראב"ד ורשב"א הובא באס"ז שם דאצטריך היכא דטעין שלא בב"ד להד"ם משום דעביד אינש דלא מגלי טענתו אלא בב"ד עיי"ש והנה הא דלא עביד אינש דמגלי טענתו חוץ לב"ד מקורו בפחז"ה דף ל"א בטוען וחוזר וטוען ומבואר שם ברשב"ם ורא"ש דאינו רוצה שיחשוב שכנגדו תשובה על דבריו ובמזיד טוען טענות אחרות להטעותו עיי"ש וא"כ התינח שגם עתה בא בטענה לפטור ואפשר אמת אתו לכן לא רצה מעיקרא לגלות טענתו כיון דחבירו תובעו שלא כדין אבל אם באמת חייב אם אינו כפרן למה לא גילה טענתו בשלמא בהך דפ"ק דב"ב שפיר תרצו דצ"ל דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי משום דאל"ה אף דבמביא זה עדים שכבר הודה לו אתמול שחייב בו מ"מ יוכל לומר פרעתיך אח"כ ומחמת דתבעת אותי בחנם לא רציתי לגלות לך טענתי חוץ לב"ד ואמרתי להד"ם לכן הוצרך הש"ס לומר כאומר לא פרעתי דמי והודאה מתוך כפירה מהני חוץ לב"ד וכיון דהוי כאומר לא פרעתי וחייב באמת תו ל"ל דלא רצה לגלות טענתו חוץ לב"ד כדי להטעות חבירו דלמה יעשה כן דודאי רצה לכפור באמת לכן מטעהו כדי שיצא זכאי גם בב"ד וכן כשאמר לפני עדים לא לויתי והביא התובע עדים שלוה כיון דכאומר לא פרעתי דמי וע"י עדים ידענו שלוה למה לא נחזיקנו כפרן דאם לא רצה לגלות טענתו חוץ לב"ד כדי שלא יחשוב התובע מה להשיב נגדו בב"ד מוכח דאדעתא לכפור גם בב"ד כמר מתחלה וה"ל להיות מוחזק כפרן ולא ליהמן שוב לעולם לומר פרעתי בממון זה אע"כ ל"ל אף דלא רצה לכפור לו לחלוטין מ"מ לא רצה לגלות טענתו אלא בב"ד כי לא הי' לו זוזי לשלם ולטרח בעצמו למכור נכסיו אינו מחויב כדלקמן סימן ק"א ועכ"פ יכול לבקש זמן ב"ד ואם לא יהא לו לשלם אין מלוה רשאי לירד בעצמו לנכסיו ליקחם בחובו או למוכרן כדלקמן סימן ק"ג ס"ו וצריך שומא בב"ד והכרזה ודין איזה ימכור אם בינונית או עדית וכדומה ושומא הדרא כשנמכר ע"י ב"ד ומסדרין לב"ח וא"כ הרבה טענות יפלו ביניהם אף כשיודה שחייב וגם עביד אינש דיזיף בצנעא דלא לתזלו נכסי' שלא יבינו העולם שהוא דחוק למכור נכסיו לפרוע כדאיתא בפחז"ה דף מ"ב לכן כיון דהתובע אינו יכול למעבד דינא לנפשו וכשאין לו מעות ע"כ יביאו לב"ד אינו מחויב הלוה להודות לו כלל חוץ לב"ד להפסיד לעצמו לכן לא הוחזק כפרן כלל וגם יכול לומר פרעתי אחר שאמרתי חוץ לב"ד להד"ם כי באמת רציתי לשלם רק לא רציתי לגלות חובי וטענתי חוץ לב"ד ובתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת וא"כ בטענו חפץ מבורר שהוא שלו ויחזירנו לו והלה כופר שלא בפני ביד ואומר לקוח הוא כשנתברר אח"כ דשקר טען ודאי הוחזק כפרן דלזה א"צ ב"ד דעביד אינש דינא לנפשי' בחפץ בעין ומבורר שהוא שלו כדלעיל סימן ד' גם הוא הי' מחויב להחזיר לו תיכף ומיד ולמה כיחש לו ואם שלא רצה לגלות טענתו חוץ לב"ד משום שלא ילמד התובע מה שיטעון נגדו בב"ד מזה גופא הוכחה דכפר אדעת לכפור גם בב"ד.

ש"ך ס"ק צ"ד אין דברי הרב מדוקדקים במ"ש ואם יש ע"א דהא גם בב' עדים שבא לידו בתורת משכון וראוהו עתה בידו הדין כן דלסברא אחרונה המלוה נשבע ונוטל וכו' ולע"ד ה"ט דהרמ"א דבתשובת רשב"א סימן תתקל"ט כתב כיון דע"כ עומד להחזיר כמוחזר דמי כמו בספק אילן קדם רק כיון די"ל לקוח חשוב המלוה מוחזק נראה כונתו אף דיש לו קנין במשכון דהא זכה כשהחזיק וישב על המקום כמ"ש בטו"ז לקמן סימן קצ"ב ס"ז אך כיון דגם לפי טענתו ע"כ יחזיר רק תובע דמים חשוב לוה מוחזק דהא גם בספק אילן קדם יש לבעל האילן קנין בו מעולם ומ"מ כיון דעומד לקוץ כקצוץ דמי אך כיון די"ל לקוח אינו עומד בודאי להחזיר דאפשר יטעון לקוח לכן מלוה חשוב מוחזק עיי"ש שכן מוכח כונתו ולפ"ז ה"נ דוקא בע"א כיון דאם טען לקוח נאמן נגד העד הוי כמוחזק אף שטוען עכשיו דאינו לקוח ומגו ל"ה משא"כ בשני עדים אף דקנוי לו המשכון ל"ח כמוחזק דאין שום טענה מעכב מלהחזיר.

סעי' כ"ו מדחי לי' ברדב"ז ח"ב כתב דאם קנו מיד לוה מסתברא דגמר והקנה.

סעי' כ"ז המשכון הילך עש"ך ס"ק קי"ח הקשה מרמב"ם ונתיבות ותומים תרצו כשמחליט לו המשכון הוי הילך והרמב"ם מיירי כשאינו גובה מהמשכון רק שנותן לו מעות מביתו עיי"ש ויש להבין דהא לשון הרמב"ם שהובא בש"ך מנה לי בידך על משכון זה אין לך בידי עליו אלא חמשים תר"ז מודה במקצת וישבע ואם אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות הרי זה נשבע ומשלם החמשים שהודה בהן הי' המשכון שוה מאה או יותר הואיל והמלוה יכול לטעון עליו עד כדי דמיו הרי המלוה נשבע ונוטל מדמי המשכון הי' שוה שמונים נשבע המלוה שאין לו פחות משמנים ונוטלן מן המשכון ונשבע הלוה מן התורה על העשרים שכפר בהן עכ"ל הרי בסיפא מבואר דנוטל מן המשכון ומ"מ נשבע הלוה מן התורה ונראה דדקדק הרמב"ם דברישא כתב דמשלם החמשים ובסיפא כתב דנוטלן מן המשכון דברישא שאינו נוטל רק מה שמודה לוה מוכרח הלוה לשלם מכיסו ואי"ל טול המשכון בחובך כדלקמן בסוף סימן זה ובסיפא דנוטל יותר מן הודאות הלוה במגו דלקוח אינו יכול לכוף ללוה לשלם מעות דלא עדיף מאם הי' טוען לקוח וגם ל"ל על השלשים שיש הכחשה דנאמן המלוה במגו דלקוח לא נכוף ללוה לשלם מכיסו והחמשים שמודה ישלם מכיסו ויקח נגדן מהמשכון דלוה יכול לומר לדידי שאיני חייב לך רק חמשים איני צריך לשלם לך כלל עד שתחזיר לי כל המשכון בעד החמשים דאחר שתקח מהמשכון שוה שלשים תו איני חייב לך רק עשרים וליקח מהמשכון שוה עשרים הרי כבר לקחת שוה ששים ונפרעת יותר מחובי לפי דברי וליטול מכיסי אינך נאמן ולפ"ז אם לא ישבע המלוה ואינו נוטל רק חמשים מוכרח הלוה לשלם מכיסו וע"כ לא הוי הילך בשעת הודאתו דמי יימר דמשתבע מלוה וכמ"ש הר"ן בס"פ שה"ד דהיכי דע"י הודאתו לא מיחייב עד שישבע המלוה לא חשוב הודאה דמי יימר שמשתבע וה"נ ל"ח הילך וכ"כ הש"ך לקמן סימן פ"ז בסק"ה דהיכא דמלוה צריך לישבע ולגבות מהמשכון ל"ח הילך והגם שיש לומר בלא"ה לפמ"ש הש"ך שם סימן פ"ז סק"ד דכשנותן לו רשות למכור המשכון ע"י ב"ד לא הוי הילך כיון דמחוסר שומא לכן כאן נמי בסיפא דכתב הרמב"ם בשוה שמונים נוטלן מן המשכון היינו אחר שימכר ע"י ב"ד ושומא מ"מ דוחק לומר כן דמשמע דכבר נישום וידוע שויו שמונים אלא די"ל שנישום אחר טענתן ומ"מ לדינא נכון מ"ש.

סעי' כ"ח זה נשבע באס"ז פחז"ה דף ל"ג סוף ע"א משמיע מרבינו יהונתן דבהיסת לא אמרינן דזה נשבע וזה נשבע אם אחד ודאי נשבע ש"ש וכמ"ש לקמן סימן קמ"ב

עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהם ואם לא נתרצו שניהם נשבעים בנתיבות ושע"מ תמהו כיון דבהיסת כשנהפך וחברו אינו רוצה לישבע פטור זה ה"נ יפטרו שניהן גם קשה מסימן קל"ח ס"א עיי"ש ולע"ד בלא"ה יש סתירה מיני' ובי' דתחלה אמר עומד הדבר עד שיתרצה אחד א"כ כ"ז שלא נתרצו יעמוד הדבר ואין לזה על זה והדר אמר א"ל נתרצו שניהם נשבעים לכן נלע"ד דהך וא"ל כונתו שאינם רוצים שיעמוד הדבר אלא כיון ששמעו הדין שיעמוד הדבר אומרים שיגמור הדין מיד אזי חוזר הדין דשניהם נשבעים ויטילו גורל מי נשבע תחלה ומוכרח לישבע כיון שאינו רוצה שיעמוד הדבר מיראתו שלא יתחמץ שכנגדו או דלא להזילו נכסי' וכה"ג ואחר שישבע אם ירצה חבירו להפוך שבועתו אה"נ דיכול להפוך אלא כיון שראה שכבר נשבע שכנגדו אפשר שלא ירצה להפוך עוד ולשלם.

סעי' ל"ג הי' יודע עיין מח"א הלכות גזלה ס"ו ועמ"ש לקמן סימן שס"א ובי"ד סימן קע"ז סל"ב.

סעי' ל"ד יורש וכו' בשו"ת ר"י אבן מיגאש חולק על זה ותוכן דבריו שם בסימן ס"ח כיון שאין כתוב בשטר חוב שקנו מיד המלוה שהמשכון הוא אצלו גם לא העיד המלוה על עצמו עדי השטר בזה הנה מה שנזכר המשכון בהשטר הוי דרך סיפור לא על דרך חיוב על המלוה ע"כ אם הי' המלוה חי וטען שהחזיר המשכון ללוה הי' נאמן בשבועה ראוי לטעון כן ליורש אחר שיחרימו בפניו ח"ס על מי שמצא משכון זה בעזבון מורישו או שידע שמכרו או שנאבד ממנו באופן שמחויב לפרעו ולא יודה ואחר שיחרימו כן מחויב הלוה לפרוע כל החוב עכת"ד ונראה דס"ל כמ"ש הקצו"ח לעיל סימן כ"ד בשם הש"ג ובסימן זה בסק"ח וכ"ח ובמשובב נתיבות כיון דא"י לפרוע חובו במשכון בע"כ דמלוה לכן למ"ד דמלוה על המשכון ש"ש דינו דזה גובה וז"ג ותובע מלוה חובו וזה תובע משכנו עיי"ש והוי המלוה נתבע על המשכון ואין על יורשיו רק ח"ס עיין סימן ס"ט ס"ה ובסימן ק"ח ס"ה ומה"ט נמי ס"ל דמלוה נאמן להכחיש הלוה ולטעון החזרתי ומוציא חובו מיד הלוה.

וכדי שלא לומר דר"י מיגאש חולק אדין דכאן ומפרט שהוא מתשובת הרי"ף כמ"ש בשע"מ ואין סברא שיחלוק ארבו לכן נראה דטעמו של רי"ף דלא טענינן ליורש שאביו החזיר המשכון דלא שכיח כיון דעליו סמך להלות ואף דהרא"ש בתשובה סימן צדי"ק ס"א כתב דשכיח שיחזיר המשכון היינו שלא להוציא מיד המלוה ולומר דהוי כחזקה דאא"פ תו"ז עיי"ש אבל מ"מ ל"ש וכמו טענת נאנסו דנאמן לטעון בעצמו וליורשים לא טענינן כיון דקצת לא שכיח וכונת הרא"ש דשכיח קצת ועוד דרא"ש טעמא יהיב דלא נטל רק לזכרון וה"ד בלא שטר אבל כשיש שטר ע"כ לבטחון נטלו כמבואר בס"פ שה"ד וכ"כ נתיבות כאן דלא שכיח שיחזור המשכון אמנם עובדא דר"י מיגאש הי' באם שהלותה לבתה דשכיח טובא שהאם מוותרת נגד בתה לכן הוי טענת חזרה מעליא אלא אם קנו מיד האם שנטלה המשכון או העידה העדים עלי' דהוי חיוב עלי' בשטר אזי אף דשכיח שתחזור המשכון לבתה מ"מ אם לא מחלה גוף החוב הוי לה לכתוב בעדים שהחזירה המשכון דלא לאוריעו שטרא דהוי כתנאי שלא תהא נאמנת לטעון החזרתי.

נשבע הנתבע היסת עיין שע"מ ס"ק ל"ב השיג על הטו"ז דלעיל ס"ס מ"ח שפסק בשטר שכתב בו משכון ונפל חילוק בין מלוה ולוה אי זה הוא המשכון ופסק דנשבע המלוה ונוטל עיי"ש וסתר השע"מ דבריו מכח מ"ש הרי"ף בתשובה סנ"ט דאפילו אמר היורש לנתבע אני החזרתי לך המשכון השטר בטל עיי"ש ולע"ד אינו ראי' דשאני טענת חזרה דלא שכיח שיחזיר המשכון וחזקה לא החזירו ומה שהביא מתשובת הרא"ש דשכיח כבר כתבתי לעיל דדוקא בלא שטר י"ל דלקחו רק לזכרון וכבר הוכחתי לעיל מהר"י מיגאש דמלוה נאמן לטעון שהחזירו היכא די"ל דשכיח שיחזיר ואף דה"ד למ"ד מלוה שיש וזה גובה וז"ג משא"כ לפוסקים דהוי כהתנה שאם יאבד המשכון לא יגבה חובו הוי פרעון על החוב ונאמן הלוה מ"מ דוקא בטענת חזרה דטענה גרועה הוא כמ"ש נתיבות משא"כ אם מכחישין עצמם אי זה הוא המשכון ולטענת לוה הוי המלוה גזלן בזה נאמן המלוה יותר וא"צ למגו כלל דהוי כטענת יש לי בידך כנגד החוב ויש למלוה שטר דאינו נאמן הלוה עיין בנתיבות כאן ומה שהקשה על הטו"ז דסותר את עצמו מסימן צ"ה ל"ק דודאי אם שכנגדו טוען אמת אמאי יחוש שיאמר שקר שיודע שלא נאנס על מה שאינו יודע וע"כ דאמרינן שמא באמת ראה בידו סמוך לטענתו ותבע אותו מיד ומוכרח להשיב משא"כ בסימן מ"ח ממ"נ אם הלוה תובע המשכון א"צ המלוה למגו דלהחזיק בלא"ה נאמן אע"כ דמלוה תובע מעותיו וא"כ אם הלוה ראה המשכון אצלו בידו להמתין קצת ויטעון אח"כ נאנס.

סעי' ל"ה יתן ביד שליש שע"מ הקשה נהי דא"י לישבע איך נוציא מידם ונפסידם בהמתנת המעות ואינו קושיא חדא דהא מבואר כאן דראובן שואל משכנו הרי היורשים אינם תובעים ורוצים להמתין או אפשר ע"ד כן הלוה עד שיתבע משכונו ועוד הא כשהוא ביד שליש אפשר להלוותו כשאר מעות יתומים בקרוב לשכר ואם לכשיגדלו לא ישבעו יחזיר המקבל רק הקרן ללוה זה. אך בעיקר הדין כיון דכתב הש"ך דאם יורשים טוענים שמא מגיע עליו כו"כ הלוה נאמן רק כשטוענים ברי אף דטענת קטן אינה טענה מ"מ כשיגדלו וישבעו הוי טענה ועיין נתיבות דהיינו דיורשים אינם יכולים למכור המשכון של לוה אלא גם הלוה א"י להוציא המשכון מידם דבזה חשובי מוחזקים דקנוי להם המשכון לעכבו עיי"ש וא"כ כשהן קטנים וטענתם כשמא עד שיגדלו וישבעו א"כ אינם יכולים למכור המשכון רק לעכבו שיעמוד כך ממילא אין להם הפסד בעמידת המעות.

ומה שהקשה השע"מ בסימן פ"ט סק"ד כיון דהלוה מעכב המעות שלא יבא ליד התובע לכ"ע חייב היסת דעכ"פ גרמי חשוב עיין בדבריו סימן ע"ו סק"ב ל"ק לפמ"ש הסמ"ע והסכים התומים לדבריו בסימן צ"ו ס"ג דאין נשבעין לקטן על תביעת שטרות היסת דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ועוד דבסימן ע"ה הביא המחבר שני דעות באמר לי אבא אי מחייב היסת וכאן פסק דישבע היסת ונראה משום דבלא"ה יכול להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת כמבואר לעיל סימן ט"ו ס"ד בהג"ה ע"כ הכריע כאן יותר להשביע ואפשר טעם מאן דס"ל דחייב היסת באמר לי אבא ובשאר רגל"ד ג"כ משום הכי דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן אמנם כתב הנו"ב ואחרונים דדוקא אם יבורר לגמרי שני צדדי הספק אחר הבירור וא"כ כאן דאחר ההיסת מ"מ לא נאמין לו לפוטרו רק יניח המעות ביד שליש עד שיגדלו יתמי וישבעו להיפך ע"כ אין צריך לברר ועיין לקמן סימן ע"ה סי"ז בש"ך ס"ק ס"ג.

סעי' ל"ח חייב להשיבו לישראל וכתבו הב"ח וש"ך דאם השיבו לעכו"ם חייב לשלם להלוה ושע"מ ס"ק ל"ד דחה הדין מכח ההוא דפרק הגוזל בתרא דתרי סהדי דידעו סהדותא לעכו"ם על ישראל עיי"ש ולע"ד שאני התם דהעכו"ם לא נתייאש מהחוב משא"כ הכא דאבד המשכון דיודע דאבד חובו ואפילו להח"צ שבהגהת טו"ז לקמן סימן קס"ג דיאוש ל"מ בחוב היינו משום דנתחייב להשיב כמבואר שם אבל כאן דהפקעת הלואה שרי ודאי מהני יאוש וכן מבואר במהר"ם שהביא ב"י כאן דפקע חובו וע"כ מטעם שנתייאש דהא מבואר לקמן סימן רנ"ט ס"ג דאבד במקום שרובה עכו"ם אפילו דבר שיש בו סימן ודאי נתייאש וא"כ עכו"ם שאבד דישראל א"צ ג"כ להחזיר לו ודאי מתייאש וצ"ע אם מצא הישראל וקודם שנודע להעכו"ם שאבדו החזירו לו דבכה"ג הוי ישל"מ ועדיין לא נפקע חובו דבזה י"ל כהשע"מ ואף דודאי הי' מתייאש אח"כ ואהני היאוש דב דבישראל כה"ג ל"מ משום דבאיסורא בא לידו משא"כ בעכו"ם מ"מ הוי רק מניעת ריוח ופטור כדלקמן סימן רצ"ב ס"ז בש"ך ס"ק ט"ו.

המעות מעכו"ם וכו' דמעות להוצאה נתנו צל"ע לפמ"ש ריטב"א בפ"ב דקידושין דף מ"ז ע"ב בהא דפליגי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה דגם לדידן דס"ל דא"י לחזור הוא רק מתקנת חכמים אבל מן התורה לא נקנה ללוה המעות כיון דלא נתנן לו להיותן שלו רק להשתמש עיי"ש וא"כ למה יתקנו כן בהלואה לעכו"ם כדאיתא בב"ק דצ"ו תקנתא לעכו"ם ניקו ונעביד דאין בזה טובת ישראל דבאונסין בלא"ה חייב דלא גרע משואל כמבואר בקדושין שם ועיין בסמ"ע וש"ך ריש סימן ס"ו ואף לפי מה שהוכיח הש"ך שם ס"ק פ"ה מהנ"י דאף דהוא דרבנן הוי קנין גם לעכו"ם י"ל היינו במוכר שטרות וכה"ג דהוי טובת ישראל המוכר שיחול הקנין ומצאתי בתומים הביא ריטב"א זה ואין להקשות מלעיל סימן ל"ט סי"ז בהג"ה דאם אמר להלות לו על משכון והחזיק במשכון לא יוכל לחזור בו וה"נ הרי החזיק במשכון דנהי דאינו יכול לחזור משום דכשהחזיק במשכון נתחייב להלוות כמו לקח חפץ נתחייב בדמיו מ"מ אין ללוה קנין במעות הללו דוקא ויכול ליתן לו אחרים כל זמן שלא הוציא מהן אם מלוה ברשות בעלים לחזרה מחמת שאין ללוה קנין בגופן.

סעי' ל"ט זה קנה נגד מעותיו הרשב"א בפרק הפרה כתב דה"ה אם אין לו משכון רק מלוה ע"פ על גר ואין לו רק מטלטלין ובא אחר וזכה בהן אין שעבודו נפקע דאי לא גם במשכון למה קנה נגד מעותיו למ"ד דמשכנו בשעת הלואה לא קנה ושע"מ תמה דא"כ אכתי תקשי דלוה יהא יכול למכור משכון שיש לו ביד מלוה לאחר באג"ק ואדרבה אמרינן פח"ה עשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו דלית לי' קלא ולמה לא קמ"ל טפי אפילו במשכון א"ו דמשכון אית לי' קלא ועוד כיון דהא דבלית קלא אינו גובה מלוקח תק"ה וכה"ג שהוא מתחלה ביד מלוה לא אמרינן תק"ה דגם אצלו שייך תק"ה דהא אם משכן גנבה חייב הנגנב להחזיר למלוה חובו משום תק"ה וא"כ גם ראיית הרשב"א אינו כלום את"ד השע"מ ולק"מ דרשב"א מביא ראי' מהחזיק במשכון דאם הוי כלוקח אין להוציא מידו אבל ודאי אם מלוה מוחזק במשכון אין להוציא ממנו דתק"ה שלא להוציא דוקא וכמ"ש מהר"ם אלשיך הובא בש"ך סימן קכ"ו ס"ק ק"ה ובסימן שנ"ו סק"ד ולכן לא אישתמיט בשום דוכתא דאם מכר הלוה המשכון באג"ק לאחר שיוציא היד מלוה דודאי כיון שהמלוה מוחזק יש בו משום תק"ה ולכן לא נקט בפחז"ה הדין במשכון דסתמא ביד מלוה הוא ואם הי' ביד לוה כשמכרו הוי אפותקי רבותא טפי אפילו ה"א דקלא אית לי' יכול לוקח לומר אף ששמעתי שהשבינו אצלך מכיון שראיתיו ביד לוה סברתי ודאי פדאו דאל"כ מת בעי גבי לוה ובלא"ה י"ל דנקט שורו אפותקי משום עבדו אפותקי דסיים שם דגובה ממנו אפילו אינו משכון.

סעי' מ"א יש להסתפק וש"ך ס"ק קס"ג הקשה מה ספק יש הרי אפילו במשכון שבחצר המלוה שאינה משתמרת אם קדם זה וזכה בו קנה השאר ולע"ד י"ל לפמ"ש המלחמות פרק אלו מציאות גבי נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה דהיכא שנטלה בתורת אבדה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה ניקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים עיי"ש וה"נ ספקו של מרדכי כיון דידו כיד בעלים א"א לקנותו לעצמו ואף דהמלחמות כתב דש"ש שלהם ל"ד ובאס"ז הובא שם דף כ"ו ע"ב דברי הרמב"ן ולא כתב משום דש"ש ועיין טו"ז לקמן סימן קמ"ט דרשות הנפקד שהחפץ מונח שם הוי רשות המפקיד ואין הרשות קונה חפץ המופקד לנפקד ואפשר דמלחמות דוקא קאמר בש"ש דידו כיד בעלים לפמ"ש הש"ך לקמן ריש סימן ק"ה דדוקא שליח בשכר ידו כיד בעלים ואזיל לשיטתו ולשיטת בה"ג דשומר אבדה ש"ש ומ"מ אם לא הגביהו בידו רק רוצה לקנותו מחמת המקום המונח י"ל גם בש"ח אין רשותו קונה ואף דבקצו"ח סימן קפ"ט הוכיח דלא כטו"ז מקדשה בפקדון שיש לו אצלה אינו הוכחה לכאן דשם כשקדשה סילק המפקיד א"ע מהמקום משא"כ כאן הישראל המפקיד לא סילק עצמו ומ"מ בנתיבות בפתיחה לסימן רי"ש פסק כמהרי"ט שאין רשות הנפקד קנוי למפקיד כלל ועמ"ש נתיבות כאן ס"ק נ"ב וראי' לדבריו מתשובת רש"י שבהג"ה לקמן סימן רפ"ג ס"ב.

סעי' מ"ד פטור שמעון דהא לא עשה שמעון משיכה במשכון ובמה יתחייב באחריות המשכון ועוד טעם אחר לפוטרו דבלא"ה הי' המשכון ממושכן בעבור ראובן והי' נשרף כ"כ מהר"ם ובשע"מ ס"ק ל"ח הקשה דהא שואל חייב במתה כדרכה אף דבלא"ה היתה מתה בבית המשאיל דמ"ה מ"ל הכא מ"ל התם ול"ל דנטמא דשואל חייב באונסין משום דכל הנאה שלו ולכן הכא דגם משאיל נהנה בו כיון שגם הוא לוה מהכותי ע"כ פטור השואל זה ליתא דאין הנאת המשאיל בא מחמת השאלה ולגבי השואל הוי כל הנאה שלו והוי שמעון שואל גמור וחייב באונסין ונראה דמהר"ם סובר דשואל משכון ללות עליו לא מיחשב כשואל ודמי למה דבעי בש"ס בפרק השואל דף צ"ז שאלה לראות בה ופרש"י ויהא נראה עשיר ויתנו לו בהמתנה ואי ממונא בעינן ואיכא א"ד בעינן ממונא מיני' דשאלה גופא וליכא והוא איבעי דלא אפשטה ופטור השואל כמבואר בסימן שמ"ו ס"י וה"נ בשואל משכון ללות עליו לא מיחשב שואל דהא אינו נהנה מהמשכון עצמו אלא במה שילוה עליו עכ"ל ולפ"ז הוי ספק ומהני תפיסה ובד"ג כלל צ"ו סימן נ"ד כתב השואל מחבירו חפץ כדי למשכנו אצל אחר ללות עליו מעות לעצמו ונאנס המשכון ביד המלוה עיין שע"מ סימן פ"ב ס"ק ל"ח שכתב בדעת מהר"ם דפטור השואל מאונסין כיון דל"ה הל הנאה שלו דכיון דאינו נהנה מגוף המשכון רק במה שלוה עליו מעות ל"ה כשואל אלא ש"ש עכ"ל הד"ג וליתא דהשע"מ לא כ"כ ולא שייך כלל לומר בזה דאין כל תנאה שלו אלא דס"ד לומר כן על נידון דמהר"ם דראובן הי' לו כבר המשכון אצל הגוי דלוה עליו גם הוא ואח"כ כתב השע"מ ט"א כיון דאינו נהנה מגוף המשכון ואינו ענין לאין כל הנאה שלו והדג ערבב הטעמים שלא במשפט.

איברא דדברי השע"מ לא נהירין דקשה להלום דבריו בדברי מהר"ם ונלע"ד דמהר"ם ר"ל אפילו לפוסקים דל"צ משיכה בשומרים וסגי בנסתלקו הבעלים והניחו לפני השומר כדלקמן סימן ש"מ ס"ד מ"מ הכא דבלא"ה הי' בבית הגוי מחמת המשאיל לא חשוב נסתלקו הבעלים גם מה דר"ל השע"מ מחמת דאין כל הנאה שלו ומסיק דחשוב שואל גמור לא נ"ל אלא דהוי כאלו שאלו שנים כדי ללות עליו דהם שותפים ה"נ המשאיל והשואל שותפים וכל חד נהנה ממקצת המשכון לפי ערך חובו גם מ"ש השע"מ דזה דומה לשואל לראות בו לא נראה דכאן משעבד המשכון למלוה וא"ל יפדנו יגבה חובו ממנו שו"ר בנתיבות סימן ש"ם ס"א כדברי.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה