ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן עא
סעי' א' התנה המלוה וכו' בשבועות דף מ"ב ע"א ההוא דא"ל לחברי' מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעי' באפי סהדי אביי ורבא דאמרו תרווייהו הא הימני' מתקיף לה ר"פ נהי דהימני' טפי מנפשי' מסהדי מי הימני' פרש"י ההוא לוה דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי וכו' מבואר דשלא בש"ה צריך קנין וש"ך בסק"ז ר"ל דל"ד נקט ואין דרכו של רש"י שלא לדקדק ולומר דבר שא"צ ובתומים הקשה דבטור לעיל סימן כ"ב כתב בשם הרמ"ה דכיון דקיבל עליו הבע"ד כתרי הוי תר"ל וצריך לקבל בשעת הלואה או בקנין וא"כ רש"י דס"ל בפז"ב דכ"ד דגם בתר"ל ל"צ קנין למה פירש כאן בשעת הלואה ונלע"ד דהל"ל אומדנא דנגד סהדי לא הימני' כאתקפתא דר"פ ומ"ט דאביי ורבא וצ"ל דס"ל דה"ל לפרש וכ"ז שלא פירש כיון דבלשון מהימנת עלי י"ל דנכלל גם נגד סהדי לא אזלו בתר אומדנא ובב"ק פרק הגוזל עצים דף ק"ט ע"ב איתא נתן הכסף לאנשי משמר ומת היורשים א"י להוציא מידם אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דא"ל מכפר ה"א תהדר ליורשיו דאדעתא דהכי לא נתן אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתה דהכי לא קדשה נפשה ובתוס' שם וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל בטל המקח דעד"ז לא קנה וי"ל דהתם לא בלוקח לחודא תליא מלתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקני' לו אדעתא דהכי אבל בקידושין בדידה תליא והוא אינו חושש האיך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידי' קאי וכן נותן הגזל עכ"ל וה"נ תינח בשעת הלואה דאדעתא דתנאה מלוהו שפיר י"ל דלא אזלינן בתר אומדנא דדעת לוה לבד דתליא ג"כ בדעת מלוה אבל שלא בש"ה תליא רק בדעת לוה דאי בעי לא נתחייב בתנאי זה והלואה כבר הי' גם לאביי ורבא הוה אמרינן דאדעתא דהכי שיכחיש סהדי לא הימני' ומל"מ פ"ו מזכי' פירש דברי תוס' בכתובות מ"ז ע"ב ד"ה שלא דהיכא דתליא בדעת שניהם ל"מ אומדן של אחד דאמרינן חברו לא נתרצה אדעתא דהכי וכ"ז דוקא אם יש לו פסידא אבל אם גם אחר האומדנא הוי כמעיקרא דזוזי יהיב וזוזי שקיל וכדומה בזה שפיר אזלינן בתר דעת אחד לבד עיי"ש וזה סברת ר"פ כיון דיש עדים שפרעו זוזי יהיב וזוזי שקיל אזלינן בתר דעת לוה לבד ולפ"ז אם פירש כבי תרי י"ל דעת רש"י גם לאחר הלואה ל"צ קנין.
בלא שבועה ואם יש ע"א מכחישו אפלגו הפוסקים עש"ך ולפמ"ש לעיל לא פליג ר"פ רק בשני עדים מעידים על הפרעון דודאי נפרע ולית פסידא למלוה אזלינן בתר אומד דעת לוה אבל נגד אחד דאפשר משקר ויש קפידא למלוה דיכריחנו לשבועה דאורייתא וטוב לו שלא ילוהו על אופן זה לא אזלינן בתר אומד דעת לוה וכיון דחזינן דאביי ורבא ס"ל גם נגד שני עדים מהימן למה נשוי פלוגתא רחוקה וכ"ז בש"ה אבל של"ב הלואה יש לילך בתר אומד דעת לוה וי"ל דגם נגד ע"א לא הימני' ואפילו הביא מאה עדים שפרעו עש"ך סק"ג ותומים סק"ב הקשה עליו מדברי רה"ג עיי"ש לא הבנתי דכל הטורח זה לשיטת החולקים על ר"ה בהא דלקמן ס"ה וס"ל הסברא דאפוכי מטרתא ומש"ה ס"ל דגם בתר פרעון אין מועיל עדותם כמבואר בר"ן בפרק שה"ד וש"ך לקמן ס"ק י"ג לדדהו מחלק הש"ך בין סטראי ללהד"ם אבל לרה"ג לעולם לפני פרעון בתרא ל"מ עדותם וצריך לפרוע ואח"כ מביא עדים ומוציא ממנו ועמ"ש לקמן ס"ה.
סעי' ב' דוקא בשעת הלואה עש"ך דדוקא בהאמינו כבי תרי ובתומים הקשה הא לעיל סימן כ"ב פסק המחבר בנאמן עלי אבא גם בתר"ל א"י לחזור אחר גמ"ד וכן הקשה על רש"י כנ"ל ונראה לפמ"ש בנ"י פז"ב לחלק נאמן עלי אבא דא"צ קנין מפשרה דצריך קנין דתרוייהו אינו מהדין וכתב משום דנאמן עלי אבא רק לדין מאמינו משא"כ פשרה תליא רק בדעת הבוצע עיי"ש ועיין ב"י לעיל סימן כ"ב בקבלו בין לדין בין לטעות הוי כפשרה וצריך קנין ובנאמן עלי אבא ונודע שטעה מבואר לעיל סימן כ"ב דחוזר ועיין נתיבות סימן כ"ה סקי"א וא"כ הכא דמהימן נגד סהדי שיעידו שפרעו הרי תובעו שלא כדין אלא משום דלהכי קבלו וגרע מפשרה ע"כ צריך קנין או שעת הלואה דהוי כקנין ע"י משיכת המעות ומיושב גם דעת רש"י דצ"ל בשעת הלואה דלאביי ורבא דמהימן גם נגד סהדי הוי כקבלו אף לטעות אמנם דעת רש"י י"ל עוד דלשיטתו אזיל דס"ל בפז"ב דף כ"ד ע"ב דדבר שהוא בידו וגזים שייך בו אסמכתא ודבר שאין בידו רק תולה בד"א אף דגזים לית בו משום אסמכתא דעל מה סמך עיי"ש בתוס' ובחידושי ר"ן פז"ב בשם רבינו אפרים כתב הא דבתר"ל צריך קנין משום דגזים וא"כ לרש"י ה"ט דס"ל דל"צ קנין כיון דתולה בדעת אחר ואין בידו כלל לית בו משום אסמכתא אף שהוא גוזמא אבל הכא בידו לפורעו בב"ד או ליקח שובר בכת"י מלוה וכי אתני מעיקרא שא"ל יפרע לו בזה האופן ליהמן המלוה יש בו משום אסמכתא דסמכא דעתו שלא יבא לכך דיוכל לפרעו בב"ד או לא יפרע עד יתן לו שובר בכת"י המלוה וע"כ שייך בו אסמכתא.
הלואה צ"ע ברו"ש שנשתתפו ששמעון לבד יתעסק ויהא ת"י כל העסק והמעות של שמעון ותאמין ראובן לשמעון כבי תרי על ריוח והיזק אם צריך קנין כיון דלא האמין שמעון לראובן כלום ול"ל בהנאה דהימני' גמר ומשעבד נפשי' ולא משך ראובן כלום לומר במשיכת המעות משתעבד נהי דהשותפות מתקיים ע"י התעסקות לשם שותפות מ"מ לענין נאמנות כתרי אפשר דוקא קנין או שעת הלואה ומטעם שכתב המרדכי והובא בש"ך כאן דהוי כערב וכ"כ בהגר"א כמו בערב סוף ב"ב וכמו בב"מ דף ל"ד ושם הטעם בהנאה דמהימן לו ונפק עליו קלא דאינש מהימני' והכא לא האמינו דהא נשאר ביד שמעון כל מעותיו ואי דהימן שמעון לראובן שיחזיר לו חצי היזק אם יהי' י"ל משום זה ל"ח הימני' דהפסד לא שכיח כדלקמן סימן ק"ח ס"ד וגם בנאמנות סתם לפ"ד הטו"ז דשלא בשעת הלואה צריך קנין ה"נ חשוב כשלא בשעת הלואה כיון דלא נתן לידו כלום ואף די"ל דשליחות א"צ קנין וה"נ דהוי כשלחו לעשות מסחר ואם יפסיד יחזיר לו מ"מ הנאמנות אינו ענין לשליחות דאם ישבע שהי' היזק דינא שישלם לו אבל בלא שבועה דאפשר שמשקר רק דמ"מ נתחייב ראובן וקבל עליו איך יתחייב בלא קנין ובלאו הנאה דמהימן לו.
סעי' ג' הודה בשו"ת ר"י אבן מיגאש סימן קע"ב כתב ז"ל הורה רבינו במי שהאמין את חבירו כשני עדים לענין פריעת הממון שאם פרעו לפני עדים והעידו עליו שנפרע אין עדותן מועלת כלום ויהי' דינו כדין כתי עדים המכחישות זו את זו ואיקו ממונא בחזקת מרי' ואם יש ביד התובע שטר ישאר בחזקתו ואין לו תקנה לענין פרעון הממון אא"כ יקרע את השטר ואם אין השטר מצוי יעיד על עצמו זה הנאמן כשני עדים ויאמר להם היו עלי עדים שקבלתי ממוני ויצא לו זה מהכחשה בגוף העדים וכשהעידו בגופו שנים שאמר להם היו עדים עלי היתה עדותן קיימת עכ"ל מ"ש ואוקי ממונא בחזקת מרי' קשה דא"כ יפטור הלוה וצ"ל דמוקי בתפס מלוה וכמ"ש בעה"ת הובא בש"ך סק"ב ואין מובן לפ"ז מ"ש אין עדותן מועלת כלום ואולי ט"ס וצ"ל כלומר ומ"ש שטר ישאר על חזקתו מבואר דלא כמ"ש הש"ך בסק"ב דבתרי ותרי לא מפקינן ממונא מהלוה.
ומ"ש שיאמר היו עלי עדים יל"ד הא בהודאה לפטור לא צ"ל אתם עדי כמבואר סימן פ"א סכ"ט ונ"ל כונתו כיון דאמר היו עלי עדים קבלם על עצמו לעדים שיאמנו יותר ממנו ופסל את עצמו נגדם אף דלוה האמינו כתרי וא"כ הוי כמעידים שנים על שנים אחרים דפסולים לעדות דנאמנים לפסלם כיון דמעידים על גופם ל"ח כתרי ותרי ובבעה"ת שער כ"ו ח"ד הביא לשון תשובת רי"ף דדוקא כי מסהדי דפרעיה הוא דל"מ דה"ל ההכחשה דתרוייהו בחדא מלתא מסהדי והא אכחיש להו מלוה דמהימן טפי מינייהו אבל הודאה מלתא אחריתי הוא ועליה דידיה קא מסהדי וה"ל כהזמה ומכי אמר דאודי גבייהו לא מצי למימר לא אמרי לכו מידי ע"כ ולפ"ז אצ"ל היו עלי עדים דמ"מ כהזמה דעמנו הייתם הוא אבל הר"י מיגאש נראה דס"ל כיון דהזמה דעמנו הייתם גופא חידוש הוא הבו דלא לוסיף משא"כ במעידין על גופן של עדות לפסלם לאו חידוש הוא כמ"ש בנתיבות לעיל סימן ל"ח סק"ב ובש"ך שם סוף הסימן דהזמה דעמנו הייתם ל"ח הזמה על גופן של עדות רק חידוש חדשה תורה שיחשב כמעידין על גופן וזהו שדיין הר"י מיגא"ש ז"ל וכשהעידו בגופו שנים שאמר להם היו עדים עלי ולא כתב שהעידו בגופו שהודת שקבל ממונו ע"כ ד ל"ח מעידין על גופו רק מחמת שאמר היו עלי עדים דהא דפסלינהו בגזלנותא לאו חידוש דמהימנו בתראי כיון דהעדות על הנוגע על עצמן של עדים הוי בעלי דינין ולא עדים וא"כ הא גם בהכחשת פרעון כשמעידין שהמלוה נפרע דהוי בע"ד וחשוב כמעידין על גופו ומ"מ כיון דלוה הימניה כתרי עדים ל"ח כבע"ד א"כ כשמעידין בענינו הודה ג"כ דהא הלוה קיבל על עצמו שיחשב המלוה כתרי עדים מעידים על אחר ולא על עצמו אבל כשמעידין שאמר היו עלי עדים תרי פסל המלוה את עצמו נגדם שיהיו נאמנים כעדים על בעל דין א"כ עתה מעידין על גופו שנפסל מלהיות לו דין עדים ואפשר דפוסקים החולקים בהודאה גרידא יודו כה"ג וגם ראיית הרז"ה אינה רק על הודאה גרידא ונלע"ד דגם דעת רמב"ם כן ולפיכך כתב יעיד זה המלוה על עצמו וכו' ונתקשה הש"ך בלשון זה ופירש שיעיד בפני ב"ד וחוץ מה שסתרו התומים קשה דמה ענין יעיד על עצמו הל"ל יודה לפני ב"ד וגם הל"ל יפרע בפני ב"ד אבל ברור שנמשך אחר רבו הר"י מיגאש והכונה שיאמר היו עלי עדים דאזי בטל נאמנותו שנתן לו הלוה כעדים ופסל שאר עדים אלא עתה מקבלם עליו לעדים ועושה עצמו בע"ד והם מעידים אח"כ על גופו שנפסל מנאמנתו ובב"י לעיל סימן עי"ן ס"ז כתב בשם הר"ן שי"א לדעת הרי"ף היה אם בא והעידו שהודה בפניהן אינם נאמנים וי"א דבהא מודה הרי"ף דנאמנים וגד"ת בשער מ"ב הקשה הרי מבואר בתשובת הרי"ף שהביא בע"ת שם דעל הודאה נאמנים והנה הר"י מיגאש תלמיד הרי"ף וכתב הורה רבינו כנ"ל דהיינו שאמר היו עלי עדים בזה ס"ל לרי"ף דנאמנים אבל בסתם הודאה שנפרע ס"ל דאין נאמנים ושני היש אומרים צדקו ואף שלא ירדו הפוסקים לחילוק זה אפשר מחמת שלא ראו לשון הר"י מיגאש.
סעי' ה' הג"ה פרעו תחלה בעדים לשון הטור ס"ו ואם פרעו בפני עדים וצריך לפרעו שנית כתב ר"ה שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו והר"י מיגאש כתב אפילו יש עדים על הפרעון ראשון אין עדותן מועיל לגבי הלואה זו לעולם שכיון שבתורת פרעון נתנם לו וכבר פסלן לזה אין לו עליו רק היסח כמו מנת לי בידך עכ"ל והר"ן כתב ז"ל וי"א אעפ"י שהעדים אינם נאמנים וכופין הלוה לפרעו מ"מ אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו עפ"י אותן עדים דהא לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון ואין דברים הללו מחוורין דא"כ הפוכי מטרתא למה עכ"ל ולע"ד כיון דצריך לחזור ולהביאם כמ"ש ר"ה שמביא העדים וא"כ יכולין לחזור ול"ח כיון שהגיד גם נ"מ אם נפסלו בין כך או מת המלוה והיתומים קטנים דלהוציא אין מקבלין עדים עליהם שו"ר בתומים כתב ג"כ דצריך לחזור ולהביאם ונ"מ טובא רק כונת הרן דאין כונת המלוה על זה דלא שכיח.
אמנם לולא דברי הר"ן נ"ל כונת ר"ה שיביא העדים רק אחר הפרעון וכן משמע מדלא אמר שחוזר ומביא העדים וה"ט דלעיל סימן ל"ג הובא בהג"ה בשם בה"ע דמם דאם העיד העד כשהי' קרוב ונודע מקרבתו ונפסק הדין אזי גם אחר שנתרחק. אינו חוזר ומעיד והביא ש"ך שם הטעם דעביד לאחזוקי דיבורי' ה"נ כיון דהעידו לפני פרעון השני ולא נתקבלו ואפסק הדין מחמת שפסלם הלוה תו ל"מ עדותם אח"כ דעבידי לאחזוקי דיבורם כיון דלפי הנאמנות היו פסולים ואינם נאמנים כשהעידו ראשונה נהי דנכשרו עתה לא עדיפי מקרוב ונתרחק ול"ל דקרובים שאני דחשידו להעיד שקר דהא מבואר בפרק מי שמת דף קנ"ט ולעיל סימן מ"ו סל"ה דלא חשידי רק גזרת מלך הוא והר"ן לפי הלשון שהביא שפיר הקשה אבל לפי הלשין שבטור א"ש.
ולפ"ז נסתר מ"ש הש"ך לעיל בסימן עי"ן ובסימן זה לענין נאמנות כבי תרי וכן בא"ל אל תפרעני אלא בפני פו"פ ועדים אחרים מעידים שפרעו דאם טוען המלוה להד"ם כיון דאחר הפרעון יכול להוציא ממנו עפ"י אותם עדים דנהי דלא נאמין להו על מה שאמרו שפרעו חוב זה דלזה פסלן הלוה מ"ט פ"ד והוי כאמרו מנה לו מעות ואוקמוה במלוה עליו והפוכי מטרתא למה ובזה כ"ע מודה דמהני עדותם רק מיירי שטוען המלוה סטראי ומכחיש לעדים אשר אומרים שפרעו על חוב זה דלענין זה פסלם הלוה והוכיח כן מלשון השגות ראב"ד מט"ו ממלוה וצווח התומים דסתימת הראשונים לא משמע לחלק בהכי ולפמ"ש דלא שייך אפוכי מטרתא אם העידו קודם שפרע שנית דתו אין תועלת בעדותם ימה עשו שסתמו דנם בטענת להד"ם כיון דלפני הפרעון אין מועיל עדותה תו אינו מועיל דעביד לאחזוקי דיבורי' ותמהני על השיך דבסימן ל"ג העלה דעיקר הטעם של בה"ע משום דעביד לאחזוקי דיבורי' וכאן לא שת לבו לזה ואפשר לפמ"ש בסימן כ"ח דדוקא בעד אחד דתורה לא האמינו להוציא ממון הרי חשוד לשקר רק מחייב שבועה לברר שמשקר בכה"ג י"ל עביד לאחזוקי דיבורי' ונוגע בעדותו ולא חשוב עד כלל אבל שני עדים קרובים נמי לא חשידי רק גזרת המלך לכן כשנתרחקו ל"ל דנוגעים לאחזוקי שקרייהו ולפ"ז ל"ק מה שהקשה בתומים סק"ב על הש"ך דא"כ בעד אחד מעיד דפרעו ומלוה מכחישו ואינו טוען סטראי להש"ך לאחר הפרעון יכול לתובעו בפ"א וצריך לישבע וא"כ מה קושיות ראב"ד ורמב"ן בהא דאמרינן גדר ושבועה אין לי עליך פטורה משבועה ופריך הגמרא שבועה מה עבידתי' ולא משני משבועת ע"א והוכיחו מזה דאין נאמנות מועיל נגד ע"א וקשה מאי ראי' דלמא בטוען סטראי מועיל אבל באומר להד"ם מה יועיל הא יצטרך לישבע אח"כ ואפוכי מטרתא למה וא"כ איך אפשר לפרש המשנה דקתני בסתם פטורה משבועה דמיירי בשבועת ע"א הא במכחשת לגמרי לע"א צריכה שבועה ולפמ"ש בעד אחד מודה הש"ך.
ועיין כתובות דף פ"ח דקאמר אי פקח הוא מייתי לה לשבועה דאורייתא דפרע לה באפי סהדא קמא ובתרא ומודיע להו ותמה פנ"י שם א"כ אפוכי מטרתא למה דכיון שפסקו לה ב"ד שתשבע ותטול ע"י שד"ר יסלק לה הכתובה ויחזיר ויתבענה עפ"י העד ותשבע שבועה דאורייתא וק"ו לרש"י דשבועה דרבנן בשלא שם ונק"ח תחויב אח"כ בשם ונק"ח וא"כ יותר הי' להם לתקן לטובתה שתשבע מיד שבועה בשם וחפצא דאטו בשופטני עסקינן שלא יתבענה אח"כ עיי"ש ולפמ"ש א"ש דכשיעיד העד קודם שיפרע שנית תו א"א להשביעה שבועה דאורייתא עפ"י אותו עד אחר הפרעון דצריך להעיד עוד הפעם דלפני פרעון לא נתקבל עדותו לחייב שבועה דאורייתא וא"כ עביד לאחזוקי דיבורי' ועכצ"ל אי פקח שלא יביא העד תחלה ולא ישביעה ותו ליכא שתי שבועות ואפוכי מטרתא ועכצ"ל כן דלמה פקחת להשביעה פעמים ואף אם תמנע מלישבע שנית בשם ונק"ח מ"מ נשבעת תחלה שד"ר לשקר ושבועת ד' תהי' בין שניהם חלה על שניהם כדאיתא ר"פ שה"ד ועיין לקמן סימן ע"ב סט"ו בש"ך ס"ק ס"ג בד"ה ונמצא.
ומ"מ עיקר נראה דאין לחלק בין שני עדים לעי"א דהא כ"פ ס"ל גם בהעידו שלא בפני בע"ד אינם חוזרים עוד להעיד משום דעבידי לאחזוקי דיבורא וכמ"ש תומים סימן ל"ג בשם הרמ"ה ומהרש"ל ובריטב"א בשבועות דף מ"ב ז"ל היכא דאתי עלי' בעדות פרעון דההיא הלואה כי אמר מלוה דלא נפרע בעוד שהשטר בידו הוחזק בנאמן כשני עדים ואיפסלו אידך לעדות פרעון תו לא הדר מלוה לאיפסלי ולאיכסורי אינהו שכבר הוחזק עדותו בב"ד אבל אם לוה פקח הוא מוקים להנהו סהדי דליחזי אידך פרעון בתרא והדר מסהדי עלי' דמלוה שיש לזה מנה אצלו שלא כדין דהא ידעי אינהו דההוא מנה בתרא שלא כדין שקלי' וגזל הוא בידו והשתא ודאי מהימני דלאו בעדות פרעון דשטרא אתי עלי' דהא לא אתי למסהד אפרעון קמא אלא מסהדי אמנה בתרא שיודעים שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין בהאמינו כתרי ובין בא"ל אל תפרענו אלא בפני פו"פ וכן הודה לי מורי הרא"ה ז"ל וכן עיקר עכ"ל.
אלא שבועת היסת בתומים כתב דלא משתבע בלשון דמכחיש לעדים כגון שיאמר שלא נפרע רק משתבע דלית לי' גבי' וכן כתב ר"י מיגאש בחידושי שבועות דף מ"א ע"ב משתבע לי' המלוה השתא לבתר דפרעי' דליכא גבי' מהנהו זוזי דקטעין דיהבי' ניהלי' מעיקרא מידי ומיפטר עכ"ל ולא לחנם האריך לבאר לשון השבועה אלא כונתו כמ"ש התומים.
סעי' י' שאין בש"ך סקכ"ז דאם המלוה אומר ישבע לי הלוה היסת שפרע צריך לישבע היסת ואם לא יחזירו השטר למלוה בלא שבועה וכו' ושער משפט תמה הא באינו רוצה לישבע היסת לא נחתינן לנכסי ואם נחזיר השטר למלוה ילך לב"ד אחר ויוציא הממון ולע"ד י"ל לפמ"ש תוס' בחולין דף צ"ו בד"ה פלניא האיך מחזירין שט"ח בסימנין והא אי אתי סהדי ואמרי פלוני פלוני דהאי סימני' לוה מפלוני לא מפקינן ותרצו שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין הרי אף דאח"כ יוציא המלוה ממון מהלוה בשטר זה מ"מ עתה אנו דנין על גוף השטר שאין הלוה מוחזק ומחזירין ועמ"ש לעיל סימן ס"ה ס"י.
ומה שהקשה השע"מ עמ"ש הש"ך ברישא דאם הלוה אומר למלוה אשתבע לי דל"פ דצריך לישבע וא"ל ישבע יחזירו השטר ללוה בלא שבועה דהיכי מיירי אי הלוה אומר למלוה שישבע בנק"ח אמאי כשאיר לישבע יחזירו השטר ללוה בלא שבועה דעכ"פ יתחייב הלוה היסת שכבר פרע דהא אף בשטר ביד המלוה י"ל א"א בתקחז"ל וישבע לי הלוה היסת ה"נ אף דאינו תובעו שישבע יצטרך לישבע כבל כופר הכל שב"ד משביעין אותו היסת יעיי"ש לא ידענא מי גילה לו רז זה דביש שטר ביד מלוה ולוה אומר אשתבע לי דל"פ ואינו רוצה לישבע דמשביעין ללוה היסת אף כשאין המלוה טוען שישבע היסת דהא כיון דחכז"ל הטילו שבועה בנק"ח על מלוה ישבע ויטול או יחזיר השטר ובסימן פ"ז סי"ב לא אמרו רק כשמלוה בעצמו אומר א"א בתק"ח ואני מבטל השטר ישבע לי הלוה היסת שומעין לו אבל לא שנטעון לו אנחנו נגד תק"ח ולא עדיף מכל היפוך שבועה דא"ל מהפך בעצמו אין טוענין לו רק אומרים זיל שלים ועוד אם הלוה תובע שטרו ומלוה אינו רוצה לישבע ורוצה שישאר השטר מונח ולא יתן לו הלוה המעות הרי עתה הלוה תובע וכל חיוב היסת משום חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו ואצל הנתבע ליכא חזקה דאינו מעיז דאשתמוטי כמבואר בשה"ד והכא אפכא המלוה אינו מבקש המעות עתה ואינו תובע רק הלוה ואם לאשתמוטי טוב לו השתיקה ולא יעיז בפני המלוה וכן מבואר בפרישה סימן פ"ז ס"כ דאין טוענין למלוה להשביע ללוה היסת זה.
גם מ"ש השע"מ דאם הלוה אומר למלוה אשתבע לי בנק"ח ח דל"פ ואשלם לך אם אינו רוצה לישבע אין מחזירין השטר ללוה דכי כופין לאדם טובתו לישבע וליטול הלא המלוה י"ל א"א בתקנה זו ואינו רוצה לישבע אף על האמת וגם השטר אינו מחזיר כיון שמונח ביד שליש הוא כמוחזק בו ומכח זה נדחק דכונת הרא"ש דלוה אומר אשתבע לי היסת עיי"ש אשהמיטתי' דברי הדרישה לקמן סימן פ"ב ס"ח עמ"ש הרמב"ם בפי"ד ממלוה טען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואח"כ ישבע ויטול דמיירי שמלוה אינו תובע ללוה אלא לוה תובע המלוה ובא לב"ד ואומר פרעתיו ויחזיר לי שטרי או ישבע שלא פרעתיו ואשלם לו בכה"ג ב"ד טוענין למלוה שיביא הלוה המעות וכ"כ סמ"ע שם ס"ק י"ז ולא נזכר כלל דהיינו היסת דהא סתמא משמע דהיינו שבועה בנק"ח גם קאי על דברי המחבר שם ס"ג דקאי עמ"ש בס"ב דישבע המלוה בנק"ח וגם לשע"מ נצמח היסת זה ליטול מכח דיכול המלוה לומר השבע היסת והפטר ועדיין לא השמיענו הרמב"ם זה עד הלכות טוען בשם רבותיו א"ו דלוה י"ל החזר לי שטרי כי זיילי נכסי או שאר טעמים ואין המלוה י"ל א"א בתק"ח כשיש הפסד לאחר וכמ"ש מהר"ם במרדכי שני דייני גזרות ואם לא ירצה לישבע בנק"ח צריך להחזיר השטר להלוה וראי' לזה מהיש"ש פ"ה דב"ק ס"ה דכתב מדברי הראב"ד דלעיל שמעינן היכא שפסקו ב"ד לתובע לישבע וליטול כדרך הנשבעין ונוטלין ובא הנתבע לפני ב"ד ואמר הרני מוכן לקבל שבועתו ולשלם לו והתובע אומר אינו רוצה עכשיו לישבע ודעתי להמתין אולי תודה מעצמך או אולי אברר בראי' שלא אצטרך לישבע הרשות בידו עד אימת שירצה עכ"ל ודברי ראב"ד הביא הרא"ש שם על הא דנזקקין לתובע תחלה דהוא כה"ג שהתובע אומר להמתין ולא יפסקו הדין עתה ואי זיילי נכסי דנתבע נזקקין לנתבע לפוטרו לגמרי עיי"ש וא"כ ממילא בשטר כשזיילי נכסי' דלוה גומרין הדין דמחויב לישבע וליטול בנק"ח כדרך הנשבעין ונוטלין אף דלטובתו תקנו שישבע ויטול ומוחזק בשבועתו דמה לי אם נותנין הב"ד פס"ד ללוה דפטור או מחזירין לו השטר דאם לא כופין להחזיר השטר מטעם דמוחזק מ"מ יכתבו לו הב"ד פס"ד ויתנו בידו דנתבע דהשטר בטל גם אין טעם לחלק בזה בין מוחזק ב"ש הכא דמונח השטר ביד אחר.
סעי' ט"ו הג"ה בשעת הלואה בקצו"ח כתב דדעת המחבר דבשטר מהני גם שלא בש"ה דיכול לחייב א"ע בשטר אף דס"ל לעיל סימן מ"ם גם אתם עידי מהני הכא דהוי על תנאי אם יאמר שלא פרע צריך שטר וכמ"ש הר"ן גבי מתנה ש"ח עי"ש ואינו לפמ"ש הש"ך לעיל סימן מ"ם דכל שהוא דרך תנאי גם שטר ל"מ רק קנין וגם לעיל סימן י"ב בפשרה כתב התומים דשטר ל"מ.
ומ"ש הקצו"ח דדעת רמ"א דהוי קנין דברים לכן גם שטר ל"מ שלא בש"ה קשה דא"כ מה מעליותא דשעת הלואה דאינו רק משום הנאה דמהימן לו או משיכת המעות הוי כקנין והא כתב מהרא"ש סימן ע"ג הובא בקצו"ח לעיל ס"ס ס"ו דכמו דקנין ל"מ היכא דהוי קנין דברים ה"נ הנאה דמהימן לו לא מהני.
סעי' י"ט לקוחות והיכא דהאמינו כבי תרי ויש עדים שפרע לו מבואר בטור לקמן ס"ס פ"ב דלראב"ד מהני הנאמנות ולרי"ף ל"מ לגבי לקוחות ובשע"ש הקשה דהא הרמב"ן ובע"ת ורא"ש כתבו דטעם דרי"ף דל"מ נאמנות נגד לקוחות אף דקדם הנאמנות למכירה משום דחיישינן לקנוניא שפרע והחזיר השטר למלוה אלמא אף דלפ"ז ל"ל חזקה שטרך בידי מה בעי מ"מ לא חיישינין להפסידו לגמרי רק להשביעו וא"כ ה"נ בהאמינו כבי תרי יטול עכ"פ בשבועה עיי"ש ולק"מ דאין מניחין אותו לישבע וליטול כנגד עדים וכמ"ש הה"מ פ"ו מטוען עיי"ש מל"מ וכיון דא"י לישבע וליטול מפסיד כדלקמן סימן פ"ב סעיף חית עיי"ש בטו"ז וא"כ להרי"ף לשיטתו לק"מ ואפילו להחולקים שם בסימן פ"ב היינו דלא הקנו להפסידו לגמרי למלוה משא"כ הכא דיש עדים שנפרע ואינו אלא מניעת ריוח וכיון שאינו יכול לישבע לא ירויח וניחוש יותר לפסידא דלקוחות
וה"ה למלוה מוקדם בשו"ת מהר"ם מלובלין סל"ה פסק בלוה שנתחייב להרבה נושים ומלוה המוקדם אין לו שט"ח בעדים רק כת"י בנאמנות ומאוחרים טוענים שמא פרוע ואף דלוה מודה שמא עשו קנוניא ופסק דגובה בשבועה ושע"ת הקשה לפמ"ש מהר"ם מרוטנבורג הובא בסמ"ע וש"ך סימן ס"ט דכת"י בנאמנות אינו גובה מהיורשים כ"ז שלא פירש דיהא נאמן גם נגד היורשים ה"נ לא מועיל נגד בע"ח מאוחר דהוי כלוקח ועי"ש ולע"ד בשלמא עד יורשים י"ל לא האמינו רק נגדו בחייו דלא יעיז פניו כמבואר בסמ"ע כאן ס"ק ל"א אבל לענין ב"ח מאוחר בחיי לוה ובפניו למה נימא דלא האמינו הא ג"כ לא יעיז ואם שמא עשו קנוניא מ"מ מה אכפת ללוה בשעת הלואה להוציא ב"ח מאוחר מכלל הנאמנות כיון דאינו חושש שיעיז המלוה נגדו ולא יבא לפסידא וגם חשש קנוניא אינו רק לחייב שבועה לברר יותר אבל לא להחליט להפסיד ממון מחמת כן דאל"כ אין לדבר סוף דגם בשט"ח בעדים איך יגבה מלקוחות ניחוש שנפרע ואי חזקה שטרך בידי מה בעי ניחוש דבאמת החזירו ללוה רק אח"כ משום קנוניא החזירו הלוה למלוה וכמ"ש השע"מ גופא בס"ק שלפ"ז וגם הב"ח מאוחר י"ל קנוניא עשה ומבואר כן בש"ת מהרמ"ל שם.
ומ"ש השע"מ דגם בנאמנות מפורש נגד בע"ח מאוחרים י"ל דאינו מועיל לדידן דקי"ל דנאמנות מפורש אינו מועיל לגבי מאוחר לענין שבועה וא"כ ה"ה דאינו מועיל לענין ממון כדמוכח מטור ס"ס פ"ב עיי"ש ג"כ אינו דכבר כתבתי לעיל דשאני התם דאין מניחין אותו לישבע נגד עדים גם אינו הפסד ממון רק מניעה ריוח אבל הכא דליכא עדים שנפרע משביעין אותו ולא יפסיד דאם ניחוש לקנוניא אפילו כשיפסיד לגמרי א"כ אין שום שט"ח שיועיל נגד לקוחות דל"ל חזקה שטרך בידי מה בעי כיון דניחוש לקנוניא ויהא נע"ד בפני לוין.
ומ"ש השע"מ דגם לראב"ד והרמ"ה דס"ל דמהני אם קדם הנאמנות ללקוחות ה"ד בנאמנות בשטר דקלא אית לי' וכמ"ש הטור בא"ע סימן צ"ח וא"כ כת"י ל"מ נגד לקוחות וה"ה נגד בע"ח מאוחר עיי"ש לע"ד תמוהין דבריו דאם נדמה בע"ח מאוחר ללקוחות ממש להצריך לבע"ח מוקדם קלא א"כ בלאו חשש פרעון לא יקדים הבע"ח שאין לו רק כת"י דאין לו קול וע"כ דאזיל מהרמ"ל בשיטת הפוסקים דמע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחר מע"פ קודמת לגבות מבנ"ח כמ"ש המחבר בש"ע לקמן סימן ק"ד סי"ג ולא כהחולקין דס"ל שם דבע"ח מאוחר בשטר הוי כלוקח ומע"פ כיון שאין לה קול אינו גובה ממשעבדי עיי"ש בסמ"ע והוא כן בטור א"כ מאן דס"ל דמע"פ מוקדמת למלוה בשטר קודם לגבות מבנ"ח לא ס"ל טעם דלית לו קלא דלא חשוב לו בע"ח מאוחר כלוקח נגד בנ"ח א"כ מה איכפת לן דהנאמנות אין לו קול כיון דמ"מ ידענו ע"י הנאמנות דהלוה חייב לא יהא רק מע"פ בעדים אמנם דוקא בידוע בעדים שקדם הכת"י להמלוה בשטר וכמ"ש הש"ך בסימן מ"ח ועיין תומים ונתיבות סימן מ"ג ס"ו וא"כ לדינא יחלוקו בעל הכת"י עם בעל השט"ח המאוחר וכמו שפסק הש"ך בסימן ק"ד סק"כ במע"פ בעדים מוקדמת ומלוה בשטר מאוחר.