ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן סו
סעי' א' אלא בכומ"ס בשו"ת הרא"ש כלל וא"ו סימן ט"ז כתב בראובן שטען שקהל נתנו לו שט"ח שעל שמעון לגבות ממנו בעד חובו שהי' לו על הקהל אינה טענה דאותיות אין נקנין אלא בכומ"ס וקשה דהא בכלל הנזכר בסימן י"ט וכ"א כתב דדברי קהל ככומ"ס ואין לומר משום דהכחישוהו לא הוי מוחזק בתפיסתו השטר כיון דבעלמא אין קנין לשטר אלא בכומ"ס א"כ אף דבקהל קונה בלא כומ"ס מ"מ כיון שאין התפיסה עושה קנין ל"ה מוחזק מחמתו וכמ"ש הש"ך בסימן זה סק"מ דאינו נאמן לומר שטר זה ניתן לי במתנה שכ"מ מה"ט אף דבשכ"מ א"צ כומ"ס והוא דעת הרא"ש וכה"ג כתבו רמב"ן ור"ן הובא בנתיבות כאן ס"ק י"ט דהא כתב הרא"ש שאם נתנו לו הקהל השטר לגבות בו הי' צריך כומ"ס דאותיות אין נקנית אלא בכומ"ס הרי דלגוף הקנין גם מקהל צריך כומ"ס ומה"ט נמי ל"ל משום דלא אמרו בע"פ קני לך איתו וכל שעבודי' דהא מצריך כומ"ס ועוד הא דעת הרא"ש בכלל ע"ה ס"ב ובכלל פ"ג ס"ד דשכ"מ שאמר תנו שטר זה לפלוני הוי ככתב ומסר לו וקנה אף דלא פירש איהו וכל שעבודי' ואף דבההיא דכלל ע"ה י"ל משום דאמר כל נכסי הוי גם השעבוד בכלל לענין שכ"מ וכדעת הרשב"א מ"מ הך דכלל פ"ג יוכיח כמ"ש ובב"י סימן זה סעי' מ"ג מחודש ל"ח כתב דנראה דדעת הרא"ש בתשובת שבטור ס"ס רמ"ח דשכ"מ אצ"ל קני לך איהו וכל שעבודי' ותשובה זאת הוא הכתובה בכלל ע"ה ס"ב וכ"כ הב"ח בס"ס רמ"ח בדעה הרא"ש וא"כ ה"נ דדברי הקהל ככומ"ס ודוחק לחלק בין שכ"מ לקהל דלא מצינו דמוסיפין על דברי שכ"מ רק במצוה מחמת מיתה ומפרש בים איידי דבהילו סגי כשאמר כתבו ולא אמר תנו ולרא"ש ל"ש בריא ול"ש שכ"מ לענין הלשון כמבואר בטוח"מ סימן רנ"ג ס"ד ובשו"ת הרא"ש כלל י"ג ס"כ במכירות החכירות דהוי דשלב"ל כתב כיון דנהגו להקנות בשטר מהני משום סטימתא עיי"ש והלא בלא"ה דברי קהל ככומ"ס וא"צ קנין ולקמן סימן קס"ג כתבתי די"ל דבדשלב"ל מידה רא"ש דגם קהל א"י להקנותה ול"מ רק משום שנהגו אמנם הך דכלל וא"ו קשה
ונלע"ד דדוקא במתנה ומחילה דמיירי בו הרא"ש בסי"ט וכ"א אמר הרא"ש דדברי קהל ככומ"ס כיון דל"ש חזרה לענין היחיד דלא יפסדו הקהל כלום אבל במכירה ושכירות דנתחייבו ליחיד במחיר שנתחייב היחיד להם ויחיד לא גמר ומקני בדיבור לבד וישנו בחזרה ע"כ גם הקהל יכולין לחזור דאין קנין לחצאין וכמ"ש הרא"ש בב"מ דף ע"ז לענין דעייל ונפיק אזוזי הובא בנתיבות סימן קצ"ה ס"ג וע"כ הך דחכירות ומכירות השט"ח דדברי הלוקח לחוב לו אינם ככומ"ס וישנו בחזרה לכן גם קהל יכולין לחזור ולפ"ז אם נתנו הקהל שט"ח שיש להם על אחר במתנה א"צ כומ"ס ועיין בד"מ חו"מ סימן של"ג סק"ה ובנתיבות שם סוף סק"א ועיין מג"א א סימן נ"ג ס"ק כ"א בשם כה"ג דרבים יכולין למחות אפילו אחר שהסכימו על ש"ל ובשו"ת ריב"ש סימן עת"ה ותו"ע מוכח נמי דבשכירות לא אמרינן דברי קהל א"צ קנין מדהוצרך לומר דאין הקהל יכולין לחזור כיון שהחזן עשה פעולתי ול"ל דפליג על הרא"ש דס"ל מעשה קהל א"צ קנין כדמוכח מדברי הש"ך לקמן סימן פ"א סק"ד ועוד הא כתב בשו"ה ב"י על א"ע בדיני יבום שאלה ב' דל"ל דריב"ש חולק על תשובת הרא"ש דא"כ ה"ל להביאה ולדחותה ומדלא הביאה ע"כ לומר דלא פליג עליו ולפמ"ש א"ש ובמשפט שלום סימן ר"ט ס"ט כתב דבתשובת פרח מ"א סימן קנ"ג ח"א הקשה תשובת הרא"ש אהדדי ועיינתי שם שהקשה מכלל וא"ו ס"ה שכתב הרא"ש ועל הסכמה שבין הקהל ובין אביך ולא הי' קנין דע שכל עסק ממון שבין אדם לחבירו בלי קנין דברים בעלמא יש בחזרה חוץ ממוחל ממון לחבירו דל"ב קנין ע"כ דל"ל דמיירי שהיחיד מחל ובא לחזור ועל זה אמר חוץ ממוחל דלא שייך למימר ועל הסכמה שבין הקהל ובין אביך דמה צריך הסכמת הקהל למה שמחל לתם ותירץ הפרמ"א דבסימן ה' מיירי במקום שאין מנהג קבוע ופשוט להתנהג עפ"י תקנת טובי העיר אפילו בלא קנין ובסימן י"ט מטעם מנהג נגע בה עיי"ש והמעיין בסימן כ"א יראה דדינא קאמר דלא הזכיר מנהג כלל ונ"ל נמי דמיירי דקהל נתנו או מחלו דא"כ א"ל להסכמת היחיד ולומר דמיירי שהיחיד חוזר כבר נראה ונדחה בפרמ"א שם לכן מחוורתא כמ"ש דבסימן ה' נתחייב היחיד נגד חיובם לכן הוצרך הסכמה משני הצדדים וכיון דהיחיד יכול לחזור גם הקהל לא סמכו דעתייהו וישכם בחזרה והא דלעיל סימן כ"ב ס"א בהג"ה דכל מה שמקבל בפני ראשי העיר א"י לחזור אף דהיחיד נתחייב שם ה"ט משום שקבלום לדיינים והפקרן הפקר כב"ד הגדול אפילו טעו ואדעתא דהכי לא קבלן וכמבואר בתשובת מיימני להלכות סנהדרין פחז ס"י וזה לא שייך רק בפסק שגזרו לא במכירה ושכירות שעשו עם יחיד דאין זה מעשה ב"ד ועיין שו"ת אמרי א"ש חיו"ד סימן צ"ג לענין ש"ץ שנשכר לקהל ורוצה לחזור בו הביא פוסקים דס"ל דגם כשחוזר מחמת יוקר או רוצה לילך לעיר אחרת אף דלא שייך טעמא דעבדי תם כיון שרוצה לעבוד אחרים מ"מ יכול לחזור ויהיב טעמא דהא דהתחיל במלאכה הוי קנין ולא הוי קנין דברים כמו ידור פלוני בביתי משום דנשתעבד גופו אבל השתא דגלי רחמנא דפועל יכול לחזור עכ"פ לישב בטל ממילא לא חל השעבוד עליו והוי רק קנין דברים ודפח"ח ולמה לא העיר דקהל א"צ קנין ונגמר בדברים לבד א"כ לא שייך לומר דהוי קנין דברים וכן משמע בש"ת ב"ח הישנות סימן י"ד ולפמ"ש דבשכירות לא אמר הרא"ש א"ש ומ"מ הל"ל דברי הד"מ בסימן של"ג דמלמד שנשכר לרבים א"י לחזור בו משום דכל דברי רבים א"ל קנין ולפמ"ש אם שתי קהלות עשו איזה הסכמה ביניהם להתחייב זה לזה א"ל קנין ואין להקשות הא בש"ת הרא"ש הנ"ל סט"ז טען ראובן שהקהל נתנו לו השטר לגבות ממנו מעות שהי' לו אצל הקהל וא"כ הרי מעות ראובן כבר אצל הקהל וא"צ קנין דמחילה אצ"ק ואם הקהל מקנים ג"כ בלא קנין למה הצריך כומ"ס די"ל דראובן לא פטר את הקהל מיד רק אם יוכל לגבות בשטר זה והלשון מוכיח כן מדלא טען שהקהל נתנו לו השטר בעד מעות שהי' לו אצל הקהל ומחילה על תנאי צריך קנין כמ"ש סמ"ע סימן כ"א סק"ו ובנו"ב סימן ל"א וא"כ יכול ראובן לחזור ולומר איני רוצה לתבוע אחר אלא הקהל.
נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה והש"ך בסק"י תמה דבתשובת הרא"ש מבואר דבשטר כזה יכול למחול א"כ דמי לשאר שטר וצריך כומ"ס אמנם ברא"ש מבואר בשטר שהי' לאשה על בעלה. ונכתב בו לכל המוציאו ויוצא עכשיו מתחת ידי אחר ותובע מהיורש של הזוג דל"מ תנאי זה רק לענין דל"צ כומ"ס אבל לא לענין שלא יוכל למחול וע"כ מוחל לעצמו ומזה מוכח דא"י לחזור דאל"כ הרי היורש חוזר ומה צריך למחילה וכבר תמה התומים עליו בזה אמנם סברת הש"ך נכונה דתליא זב"ז וצריך ישוב דברי הרא"ש ונלע"ד דודאי י"ל אם נכתב לך ולכל המוציאו הוי כנכתב מעיקרא על שם המוציאו והראב"ד ס"ל דכה"ג א"י למחול ורמב"ן הקשה דהא אין ברירה והא דקי"ל א"ב דהוי ספק וע"כ בדרבנן י"ב כדאיתא בביצה דף ל"ח ובאחרונים והנה קי"ל ספק ממון לקולא והקשה מהר"י באסאן הא הוי ספק איסור גזל ותירץ דגם כשיתן לשכנגדו יהא ספק גזל והאחרונים בכללי תפיסה הירצו כיון דנתבע מוחזק והתורה אמרה המע"ה לא אסרה תורה למוחזק ספק גזל ולפ"ז לפמ"ש לקמן סימן זה סי"ז במסר השטר ולא כתב ותפס הלוקח גם בלא דעת המוכר מן הלוה לא מפקינן והוא דעת ת"ה שם ועיין קצו"ח סימן קכ"ג וא"כ הכא דהוי ספק אי יש ברירה ונשתעבד ללוקח זה מתחלה ודי מסירה לבד וכשחוזר בו המוכר יש לדון למי יתן החוב אם למלוה או ללוקח צריך ליתן ללוקח מחמת ספק איסור גזל אצל המלוה דאינו מוחזק וללוקח ליכא ספק איסור כיון דאם תפס לא מפקינן אפילו כשלא נכתב דמשתעבד לכל המוציאו וחזקת הלוה ל"מ דהוא חייב ליתן בין כך ובין כך אבל כשמחל המלוה ללות אנו דנין על הלוה אם יש ברירה לא מהני מחילה ואצלו תרתי למעליותא דמוחזק וגם כשיתן ללוקח יהא אצל לוקח ספק איסור גזל דבמחל ל"מ תפיסת הלוקח וכיון שכן אף דמחילה מהני מ"מ לענין חזרה די במסירה לבד
ולפמ"ש בתומים לקמן ס"ק ל"ו דלפיכך דייק התיה מתשובת הרא"ש דאם תפס הלוקח אף בלא ידיעה העובר לא ומפקינן מיני' במסר ולא כתב דהרא"ש לטעמי' בתשובה שכתב דהוי ספקא דדינא אם מסירה קונה לבד בכל שטר דרשב"ם פוסק כרבי דמסירה לבד קונה רק הלוקח אינו יכול להוציא מן הלוה מספק וע"כ תפס אין מוציאין ממנו עיי"ש וא"כ הכא דכתב כל המוציאו רק דיש ספק ברירה הוי ס"ס והלוה לא הוי מוחזק דצריך לשלם עכ"פ למלוה או ללוקח וכמ"ש הש"ך בסימן צ"א ס"ק י"ב כה"ג אבל כשמחל המלוה ליכא רק ספק אי יש ברירה ולוה מוחזק ולענין חליפין נמי דג"כ הוי ספק בכל שו"ח אי מהני וכמ"ש הת"ה ועכשיו שנכתב לכל המוציאו הוי ס"ס.
אמנם ראיתי בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן חיה שכתב דבנכתב בו לכל המוציאו מש"ה יכול למחול דאמדינן דעת המלוה ששייר לעצמו שיוכל למחול ונ"מ שאם יאבד הש"ח ומצאנו אחר שיגבה חובו הוא מהלוה וימחול לו ולא יגבה המוציאו עיי"ש ולפ"ז כיון ששייר עיקר הממון לעצמו הל"ל דצריך כומ"ס כמ"ש הש"ך אלא דבתשובה הקודמת לזאת לא כתב ה"ט וכתב דיכול למחול וא"צ כומ"ס וגם לתשובה זאת י"ל דל"ה רק כתנאי דודאי הלוה נשתעבד לכל המוציאו אלא כיון דהממון של המלוה ע"כ נשתעבד על דעתו רק כשלא ימחול אבל ל"ל אומדנא שיוכל לחזור בו דאם עתה נתחמץ ואינו קם בהימנותי' ורוצה לחזור מעיקרא בחזקת כשרות הי' ודאי הי' ניחא לו דליקי בהימנותי' ושארית ישראל לא ידברו כזב וכ"ש לש"ך דישנו במש"פ.
אך גם האומדנא לענין המחילה אינו רק לרא"ש דמוחל א"צ רק להחזיר דמים שקיבל אבל לפוסקים דמשלם כל דמי השטר מה יועיל במחילתו וליכא אומדנא וע"כ אף לש"ך דכומ"ס תליא במחילה מ"מ למאי דמסיק ש"ך גופי' לקמן דצריך לשלם דמי כל השור ליתא להאומדנא ויפה דן הת"ה דשטר כזה א"צ כומ"ס וגם א"י למחול כמ"ש הש"ך בדעת הת"ה דא"י למחול ומתורץ קושית הש"ך מדברי תשובת הרא"ש דכתב דבשטר כזה יכול למחול אלא דלכאורה יש לדחות דודאי כשיאבד השטר וימצאנו אחר יטעון המלוה שלא מכרו רק דאינו נאמן כיון דמסירה לבד קונה שטר כזה ומ"מ כשימחול לא נוציא ממנו מדד"ג דיאמר ברי לא מכרתי וכ"כ אורים ס"ק מ"ז וא"כ כשיוכל למחול יפרע לו הלוה ויפטר מלוקח משא"כ אם לא יוכל למחול לא יפרע לו הלוה דיוכרח לשלם שנית ללוקח דנגדו נאמן הלוקח גם להוציא היכי דמסירה לבד קונה וא"כ האומדנא במקומה עומדת אבל מ"מ א"ש להסוברים לקמן סט"ז דאם פרע לוה למוכר חייב לשלם ללוקח וכתבו תומים ונתיבות שם דהוי כמוחל לעצמו וגורם הפסד ללוקח וע"כ חייב וס"ל להת"ה דזה לא עדיף ממוחל לעצמו ולרא"ש פטור מלשלם כל דמי השטר ודמים שנתן לא שייך בזה דנהי דנאמן נגד הלוה שקנה השטר והוא שלו משום דתפיסתו מוכחת עליו מ"מ לענין גרמי י"ל במתנה ניתן לו או בפחות שבממון לקחו וכן מוכח בתשובה הרא"ש הנ"ל ס"ב דכתב דיורש מוחל לעצמו ומה יועיל לו והא מפורש שם דמוציא השטר טוען שנתן כל דמיו אלא ודאי דלענין זה אין תפיסת השטר מוכחת ומועלת לטענתו רק לענין שהשטר שלו.
ולדעת הראב"ן דלקמן סכ"ו וכ"ד תוס' בב"ב דף קי"ח ע"ב ד"ה המוכר דאם אין למוחל לשלם ל"מ מחילתו וכ"כ הב"י בדעת הרא"ש וא"כ הכא כשימחול א"א להוציא מהמוחל דטוען לא מכרתי ונאמן לעצמו בברי אבל נגד הלוה נאמן הלוקח שקנה השגור להוציא ממנו ולטענתו דהשטר שלו המוחל מפסידו וצריך לשלם לו ולהוציא מידו א"א א"כ הוי כלות נכסי למוחל דכל הנועם משום דהיכא דמפסיד ללוקח ל"מ מחילתו וה"נ בודאי נפסד ממילא ל"מ מחילת המלוה ואם יפרע הלוה צריך לחזור ולשלם ללוקח דהפרעון רק מטעם מחילה וכמ"ש הרא"ש גופא שם נמצא לפוסקים דמוחל חייב לשלם הכל ולראב"ן בלית נכסי למוחל ל"מ מחילתו ה"נ ל"מ אבל לרא"ש דא"צ להחזיר רק דמי מכירה ובמתנה פטור ה"נ דאינו נאמן רק שהשטר שלו וכמ"ש ומהני מחילת הנותן ושפיר יפרע לו הלוה ע"כ האומדנא לא הוי רק להרא"ש.
אמנם כל זה להכרעת הרא"ש בפסקיו בספ"ק דב"מ דף כף דהמוכר שט"ח וחזר ומחלו א"צ לשלם רק דמים שנתן אבל למ"ש בתשובה דצריך לשלם כל דמי השטר הק"ל מה אומדנא זו עו"ק בדברי הרא"ש בתשובה כלל ס"ח הנ"ל דאמדינן דעהו ששייר לעצמו עיקר הממון שיוכל למחול ונ"מ שאם ימצאנו אחר יגבה מעותיו מן הלוה וימחול לו חובו ולא יגבה האחר עכ"ל דמה צורך למחול אחר שנפרע ודאי נפטר הלוה ויתכן כי מן המלוה אינו יכול להוציא מצד דד"ג כשימחול דיטעון ברי לא מכרתי ואף דלוקח נאמן לומר קניתי נגד הלוה היכי דא"ל רק מסירת אלא להי"א לקמן סט"ז דאם פרע לוה למלוה צריך לחזור ולפרוע ללוקח וכתבו האחרונים שם דטעם הי"א עפימ"ש בתשובה הרא"ש כלל ע"ג ס"א באחד שסירב בדין מלשלם ועקלו הב"ד ביד לוה שלו חובו והלך הלוה ופרע למסרב הוי מזיק שעבודו של חבירו וחייב לחזור ולפרוע לו עיי"ש וא"כ ה"נ לא יפרע הלוה דכנגדו נאמן המוציא השטר ויחוייב לפרוע לו שנית ע"כ כתב הרא"ש שיגבה מעותיו היינו בצנעא וכשיתבעו האחר בפני ב"ד ימחול ועל המלוה אין למוציא השטר כח להוציא ממנו מדד"ג דטוען ברי לא מכרתי לך אך אף דלשון הרא"ש נראה כן מ"מ דוחק לומר אומדנא כזאת דאטו הלוה יציית לו להזיק שעבוד חבירו כיון דמן הדין אם יעשה כן חייב לשלם למוציא השטר וכלפי שמיא גליא ועוד הא כתב הב"י בשם תשובת הרא"ש דס"ל דאם ליכא נכסים למוחל לפרוע ל"מ מחילתו וה"נ כיון דמהמלוה לא יוכל להוציא הוי פסידא דלא הדר למוציא השטר ונגד הלוה נאמן דלקח השטר ל"מ מחילת המלוה וכמ"ש לעיל והיינו דבפסקי הרא"ש בפרק הכותב לא כתב אומדנא זאת לסתור דעת הראב"ד דס"ל בכתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דא"י למחול ובתשובה בכלל ס"ח שכתב אומדנא זאת עכצ"ל דסובב הולך לשיטתו בב"מ דף כף דהמוחל א"צ לשלם רק דמים שקיבל ובמתנה פטור לגמרי א"כ אף דמוציא השטר נאמן דהשער שלו משום דתפיסתו מוכחת עליו מ"מ אפשר במתנה ניתן לו ומהני המחילה וכמ"ש לעיל וע"כ יפה דן הת"ה לפי מה שהעלה הש"ך מרוב הפוסקים דמוחל משלם כל דמי השטר וכן במתנה א"כ בשטר שכתב בו משתעבדנא לך ולכל המוציאו אינו יכול למחול ונקנה במסירה לבד.
ולפ"ז לפמ"ש הנ"י בפרק החובל בסם ר"ת דבכתובה א"צ המוחל לשלם רק מה שקיבלה בעדה מהלוקח דשמא ל"ת לידי גוביינא ומעיקרא זבינא ריעא הוא ול"ד לשט"ח י"ל גם לראב"ד אפילו נכתב בכתובה משתעבדנא לך ולכל מאן דאחי מחמתך מהני מחילה מכח האומדנא שכתב הרא"ש ששיירה לעצמה זכות זה שתוכל למחול רק בשט"ח לא ס"ל לראב"ד אומדנא זאת דגם כשימחול יוכרח לשלם הכל מדד"ג ומתורץ מה שהקשו עליו מספ"ק דב"מ דף כ"ף דמצא שובר אם האשה מודה יחזיר לבעל דפריך וניחוש דמכרה כתובתה ומשני איתא לדשמואל דמוכר שט"ח ומחלו מחול והקשו לראב"ד ניחוש דנכתב בכתובה משתעבדנא.
ובתומים החזיק בסברת הת"ה בסק"ז דלשטר שכתב בו אני משתעבד לך ולכל המוציאו א"ל כתיבה אפילו נימא דיכול למחול עפימ"ש הרא"ש בפרק הכותב לדחות דברי הראב"ד הנ"ל דאף למ"ד במעמ"ש א"י למחול היינו משום דעמדו שלשתן ומחל המלוה ללוה שעבוד גופו אבל במוכר שט"ח כיון דלשעבוד הגוף ל"מ מכירה כמ"ש ר"ת ונשאר אצל המלוה שעבוד הגוף אנן סהדי דלא נשתעבד הלוה גופו למלוה וללוקח ולא נשתעבד רק שעבוד נכסי למאן דאתי מחמתי' עכ"ל הרא"ש וע"כ כיון דכל המכירה לשעבוד נכסי וכבר נשתעבד ללוקח א"צ כתיבת אבל למחול יכול דלא נשתעבד גופו לשניהם ודבריו נכונים אבל דברי הרא"ש עצמן אין מובנין דה"נ נימא דנשתעבד גופו ללוקח ע"מ שימחול לו המלוה שעבוד גופו כשימכור לאחר ומפרשי הרא"ש לא מצאו מענה.
והנלע"ד דבתשובה כלל ס"ח כתב הרא"ש דיש אומדנא שהמלוה משייר לעצמו עיקר הממון שיוכל למחול כדי שאם יאבד שטרו וימלאנו אחר יגבה הוא חובו מהלוה וימחול לו ובפסקיו בהכותב לא טען נגד הראב"ד אומדנא זאת וצ"ל דאינו ברור אדרבה מורין הדברים כראב"ד שגם גופו שיעבד למאן דאתי מחמתי' ואימר לא חס המלוה לנפילה דלא שכיח דמזהר זהיר בו ולו יהא כונת המלוה כן הוי דברים שבלב וזכו העדים בחתימתן למאן דאתי מחמתי' כמשמעות השטר דלוה משתעבד לו גופו כמו למלוה וע"כ הוצרך הרא"ש לבא מכח אנן סהדי דאין הלוה משתעבד גופו לשנים ועל כרחן נפרש הלשון רק אשעבוד נכסי והיינו עד"ז דאם אין המלוה מוחל שעבוד גופו אנן סהדי דלוה לא נשתעבד גופו לשניהם ולומר דהוי על תנאי שיהא מחול לו שעבוד גופו למלוה כשימכור צריך לומר אפכא דאנן סהדי דמחל המלוה שעבוד גוף הלוה ונחת אדעתא דהכי דאל"כ דתאמר דליכא אנן סהדי רק שמא מחל תו ה"ל רק דברים שבלב ול"מ מחילתו כמ"ש קצו"ח ונתיבות לעיל סימן י"ב דאם ל"ל הוכחה ברורה דמחל אף אם בלבו מחל הוי רק דברים שבלבו וה"נ ל"ל אנן סהדי דמחל ואדעתא דהכי כתב בשטר שהלוה ישתעבד לכל דאתי מחמתי דאימר אינו מרוצה המלוה שיהא שעבוד גופו מחול וישעבד הלוה גופו ללוקח ולא יוכל למחול דיבא לפסידא אם יאבד השטר ואדרבה יש אומדנא על זה כמ"ש הרא"ש בתשובה וכיון שכן תו ל"ל אנן סהדי דאדעתא דהכי נחת המלוה למחול שעבוד גופו של לוה כשימכור השטר וישתעבד גופו ללוקח וא"כ אף לכשת"ל אולי לא קפיד המלות בכך ואינו חושש שיאבד השטר ומוחל שעבוד גוף הלוה מ"מ הוי דברים שבלב וממילא כשמוכר השטר נשאר אצלו שעבוד הגוף דלולא המחילה אינו נמכר כמ"ש ר"ת וממילא אנן סהדי דלא נשתעבד הלום גופו לשניהם ואף את"ל דלא עלה כ"ז אדעת הלוה מ"מ אנן סהדי דאינו רוצה להשתעבד גופו רק לזה או לזה וכיון שהדין נותן דאינו נמחל שעבוד גופו מהמלוה ממילא אין גופו משתעבד ללוקח אבל כשמכר החוב במע"ש דמחל המלוה ללוה שעבוד הגוף ממילא משתעבד ללוקח מכח משתעבדנא שבשעת מתן מעות לאמימר דודאי גם גופו נשתעבד ללוקח אם יהא נמחל לו מהמלוה נמצא דמ"ש הרא"ש בתשובה דיכול למחול מכח האומדנא של מלוה ומ"ש הרא"ש בהכותב דיכול למחול מכח אנן סהדי של דעת הלוה הכל עולת בקנה אחד וצריכין זל"ז ואצל המלוה ליכא אנן סהדי רק אומדנא קצת והשכל יעיד על זה רק אומדנא זאת מועיל להיות אנן סהדי אדעת הלוה דאינו רוצה להשתעבד לשניהם.
סעי' ט"ו ואין בו נאמנות ומשמע דאם יש בו נאמנות א"צ המוכר לישבע ותימא דבש"ע א"ע סימן צ"ח ס"א איתא דאם פטרה הבעל משבועה ומכרה כתובתה לאחרים דאם היא קיימה תשבע שלא נפרעה שלא פטרה אלא כשתגבה בעצמה ממנו והוא מדברי רא"ש וה"נ נימא בשט"ח עכת"ד השע"מ וקדמוהו ב"מ שם והנה הטו"ז שם כתב הטעם דלא פטרה אלא להנאתה וקשה הא תצטרך לשלם כשלא תשבע וא"כ הנאתה היא וכן הקשה הב"מ שם ולענ"ד הטעם דמוכח מגמרא בכתובות דף פ"ז וברא"ש שם פרק הכותב סימן כ"ז וכ"ט והובא בשע"מ לעיל סימן נ"ה דהוי לן למימר דלא תבעה לפטרה רק ממה דאסקה אדעתא דהיינו משבועות פוגמת דשכיח ולא מאפטרופסת דלא אסקה אדעתה דלא שכיח כל כך רק כיון דתובעת שיפטרנה מפוגמת אסקה אדעתה שיוכלל בפטור גם שבועת אפטרופסת רק היינו כשתהי' אפטרופס בחיי בעלה אבל אפטרופסת ליורשים לא שכיח כלל ולא אסקה אדעתה כלל גם שהכלל בפטור פוגמת והנה אף דמכירת שטרות לא שכיח כמ"ש הרא"ש והיא לעיל ר"ש סימן סמ"ך מ"מ שכיח קצת וכיון דאסיק אדעתו דמלוה לתבוע פטור על שבועה נכלל בזה גם כשימכור השטר לאחר אמנם מכירת כתובה כשיושבת תחת בעלה לא שכיח כלל כדאמרינן בב"ק דף פ"ט כל לבעלה ודאי מחלה וא"כ שהמכור ולא תמחול לבעלה לא שכיח כלל ולא אסיק אדעתה כלל לכן לא נכלל בהנאמנות ומקור דברי הרא"ש מפרש"י בהמשנה שם ומבואר שם ברש"י ורא"ש ובש"ע א"ע שמכרה הכתובה כשלא נתגרשה עדיין וא"כ זה לא שכיח כלל שו"ר בתומים ס"ק ל"א הביא מ"ש הרא"ש ספ"ק דב"מ ס"ס מ"ח כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה לא תמצא מי שיקנה הכתובה והוי לא שכיח עיי"ש ברא"ש וקשה הא כל מכירת שט"ח לא שכיח כמ"ש הרא"ש גופא כדלעיל סימן סמ"ך ס"א וע"כ כמ"ש דמכירת כתובה בחיי בעלה קודם שנתגרשה לא שכיח לגמרי.
אפילו בשבועה עש"ך ס"ק נ"ו ועמ"ש עליו לקמן סל"ב.
סעי' ט"ז ב"ד אומרים לו ליתנו ללוקח ואם יפרע למוכר חוזר וגובה ממנו הלוקח ואם קדם הלוה וכו' והרא"ש פירש דאם עבר הלוה על ציווי הב"ד חוזר וגובה מן הלוה וש"ך הקשה דאינם יכולין לפסוק רק אם השטר בתקפו אבל כל שנמחל השטר אינם יכולים לפסוק שאין בכחם לעקור דין ודת תורתינו וכיון שפרע נמחל השטר.
ולע"ד י"ל דטעם דמהני מחילה כתבו ראשונים דמכסט"ח דרבנן וקשה למה לא יהא כד"ת מכח הפקר ב"ד הפקר אלא י"ל לפי מה דאיתא בפרק איזהו נשך דף עין גבי זוזי דיתמי יהבינן להו קרוב לשכר ורחוק מהפסד בבי דינא ופרש"י דצריך ב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות קרוב לשכר ועיי"ש במרדכי ומל"מ פ"ד ממלוה הרי היכי דיש איסור לא סמכו לומר דהפקר ב"ד בעמון ואלים תק"ח כד"ת אלא צריך ב"ד בשעת מעשה דכן היתה תק"ח דב"ד שבשעת מעשה שיתעסקו בו יעשו בכחם הפקר ב"ד וכן מוכח מפרוזבול דתיקון הלל משום הפקר ב"ד וצריך שיעשה הפרוזבול בפני ב"ד והם יעשה ההפקר וכדאיתא בהשולח דף ל"ה ע"ב וע"כ ה"נ אף דליכא איסור מ"מ כ"ז שלא נעשה בפני ב"ד עדיין ליכא הפקר ב"ד שיהא אלים כד"ת לכן יכול הלוה לפרוע למלוה ומלוה יכול למחול ובב"ד נעשה הקנ"ח כד"ת בכח הפקר ב"ד ועיין לקמן סימן ס"ז ס"ח ובמהרי"ט חחו"מ סימן קי"ד הובא בשע"מ שם סק"ג ובש"ך סימן פ"ו ס"ה ס"ק י"א בפסקא המתחיל ועוד מוכח מ"ש בשם רבינו ירוחם דס"ל כשתגבהו ב"ד הוי כגבוי וא"י למחול ותשובת רא"ש כלל ע"ג הובא בתומים סימן פ"ו ס"ק י"א דע"י פסק ב"ד נפקע כח מלוה וכאלו הוגבה לשני.
וי"א שאם פרע הלוה למלוה לא נפטר בזה מהלוקח בש"ך ס"ק ס"ב תמה דמה צד חיוב יהי' בזה ללוקח על הלוה דכיון שפרע הרי נמחל השטר ולע"ד י"ל לטעם שכתבו הראשונים דמהני מחילה משום דמכשט"ח רק מדרבנן וצריך טעם למה לא אלמותו לתקנתם שיהא כד"ת ומ"ש לענין חזרה דא"י לחזור וגם הלוה לא י"ל לאו בע"ד דידי את ונראה לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז לענין איסור דרבנן דלא גזרו לענין להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אד"ת עיי"ש ה"כ בשלמא לענין מחילה והרוחת זמן דיש בזה הפסד ללוה והוצאות ממון לא תקנו להפסידו משא"כ לענין חזרת מוכר כיון דמעצמו מכר איהו דאפסיד אנפשי' ולענין שיטעון הלוה לאו בע"ד דידי את כיון דמ"מ צריך לפרוע לזה או לזה לא חשוב כ"כ הפסד ולא חשוב הוצאות ממון וכמ"ש כה"ג הש"ך בסימן צ"א ס"ק י"ב וא"כ ל"מ מחילה רק משום דלא תקנו להפסידו ולהוציא ממנו היכא דמד"ת הי' פטור אבל כשפרע הרי באמת חייב הי' הרי תקנו שמחויב לשלם ללוקח ועדיין לא פרע לו וחל התקנה עליו.
ועיין נתיבות מ"ש בטעם חיוב לוה משום דמלוה לא עשה כלום דפרעון בע"כ שמי' פרעון נמצא רק הלוה גרם ההיזק כיונתי לדעתו ומ"ש אח"כ לתרץ קושית הש"ך דראיות בע"ת דקלא אית למכירה דאל"כ קשה לפי הס"ד דהתם דלא ידע הא דשמואל הי' לו להקשות בפשיטות דהאיך כותבין שובר דילמא מכר השט"ח ומזיק ללקוחות דיטעון הלום שלא ידע מהמכירה ופרע להמלוה עיי"ש לא הבנתי דלס"ד דל"מ מחילה אפילו יטעון כן יחויב לשלם ללוקח דמלוה כמו זר נחשב.
בש"ך סוף ס"ק ס"ב ובספר גי"ת וכו' א"ו ל"ש לומר קלא אית לי' אלא ללוקח בתר הכא דאיהו דייק וה"ל להזהר אבל הב"ד אין יודעין מלקוחות עכ"ל המעיין בפחז"ה ריש דף מ"ב יראה דמוכר בעדים קלא איה לי' אחר שיחקור הלוקח וידייק אבל בשטר אית לי' קלא ממילא וכן מבואר בפירשב"ם שם ומה שהקשה הש"ך דא"כ בכולה סוגיא פ"ק דב"מ וכו' י"ל דנהי דרוב אית לי' קלא לכתחלה יש לב"ד לחוש למיעוטא כיון דאיכא ריעותא דנפילה ומשום קנוניא וגיית הכי קשיא לי' דאם דרוב יש להן קול בכתיבת מכשט"ח איך נוציא ממון מהלוה יטעון אני לא ידעתי דאין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דחיובו רק משום מזיק אם לא ידע אינו מזיק בכונה ואנוס פטור בגרמי וגם לפמ"ש לעיל דחיובו דחל עליו התקנה לשלם ללוקח כיון דע"כ צריך לשלם לאחד ה"ד אם ידע הטילו חכמים עליו לשלם ללוקח כיון דבלא"ה ישלם לאחד אבל כשלא ידע לא הטילו חכמים עליו לשלם פעמים וכ"ש מנמחל החוב ובמוכר שדהו בעדים דגובה הלוקח מלקוחות שקנו אח"כ או מלוה דגובה מלקוחות ואינם יכולין לטעון לא ידענו ה"ט דע"כ אזלו חכמים בזה אחר הרוב משום נע"ד ולא חשו על המועט משא"כ בקונה שט"ח אף אם יפטור הלוה לא יתבטל תק"ח דיכול למכור שט"ח ואיש הירא יודיע ללוה ומדס"ל להנך י"א דאינו יכול לטעון לא ידעתי ע"כ כ"ע שומעים וא"כ גם ב"ד ישמעו אם מכר.
סעי' כ"ב נוגע עש"ך דאם המוכר מודה א"י לחזור וקצו"ח ובפ"ת הובא מגש"ע דהגר"ע ז"ל נמי הקשה כיון דהוי נוגע ממילא השטר כתיבה שהוא השטר קנין פסול ומה בכך דמודה הא לא נקנה ע"י השטר כתיבה זו ולע"ד י"ל לפמ"ש באס"ז פחז"ה דף מ"ג הא דמהני סילוק בנוגע והא בעדות צריך תחלתו וסופו בכשרות והא כשראה העדות הי' נוגע ותירץ הראב"ד דה"ד בפסול גוף או קורבה אבל נוגע משום חשדא הוא וכשנסתלק החשד כשר עכ"ל ור"ל דלא הי' פסול כלל גם בשעת ראי' רק נחשד למשקר בשביל הנגיעה וכשנסתלק הנגיעה ומעיד חזינן דלא משום הנגיעה מעיד אגלאי למפרע דתחלתו ג"כ כשר הי' ולפ"ז ה"נ כשמודה המוכר הרי דלאו בשקר חתמו והיו עדים כשרים בשעת חתימה וחל הקנין והבע"ת דמסיים דכבר נפסל גם עד הכשר כשנצטרף עמו צ"ל דס"ל אף דהנוגע פסול רק משום חשד דמשקר מ"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומוכח דלא כנו"ב א"ע סימן ז"ך דכתב דאם פסול נוגע משום חשד דמשקר לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה דאינו עד כלל אלא די"ל דבע"ת ס"ל דנוגע כפסול קורבה דלא כש"ך ומה שהוכיח בשע"מ דבע"ת ס"ל דאם בע"ד מודה כשר השטר כש"ך מדכתב דעד הכשר נפסל בצירופי' עם הנוגע והיינו שלא יחייב שבועה ואם ס"ל דכיון שחתום נוגע אינו שטר א"כ בלא"ה שטר בע"א אינו שטר כלל עיי"ש לע"ד בע"ת לא מיירי בשטר כלל דלא נזכר שם שטר כלל אלא שהלוה הי' אחד מעדי הצוואה עיי"ש וכסבור השע"מ דפירושו מעדים שציוה להם לכתוב השטר ולא נראה דממ"נ אם כבר כתבו וחתמו הל"ל מעדי השטר וא"ל כתבו וחתמו בלא"ה יכול הנותן לחזור אלא כוונתו פשוטה שהי' צוואת שכ"מ וגם בדין שלפני זה קאי בצוואת שכ"מ ומסיק דא"צ כומ"ס ועל זה קאמר הכא דאם לוה הי' אחד מעדי הצוואה פסול ופוסל השני עמו ואינו מחייב ליורשים המכחישים אותו שבועה אבל הטור דנקט הדין בבריא והלוה חתום בשטר המתנה לא סיים דגם השני נפסל כבע"ת דבלא"ה שטר קנין אין בו ממש בע"א וכן נראה לע"ד עיקר אף לטעם דנוגע פסול משום חשד משקר מ"מ כיון דאם הנותן כופר ל"מ עדותו א"כ אין ראי' מהשטר והרי הרמב"ן הביאו בע"ת בשנ"א ח"ג דין ד' כתב דהצריכו חכז"ל קנין דכתיבה להיות לו ראי' לגבי ראי' ושעבוד שבשטרות עיי"ש א"כ איך יקנה ועוד מבואר בנתיבות לעיל סימן מ"ה סק"ב כל שאין מן השטר ראי' לאו שם שטר עליו ואין קנין בשטר כזה כמ"ש התומים בס"ס ס"ח ותמה הנתיבות על הש"ך שם דלא ס"ל הכי וה"נ הש"ך לשיטתו דאף דאין מהשטר עצמו ראי' מהני הודאות בע"ד להכשיר השטר שיחול ע"י הקנין למפרע.
סעי' כ"ג המוכר שט"ח המבי"ט פסק דלוה יכול לבטל המכירה ולומר אני אתן המעות כיון דמכירת שטרות דרבנן וק"ל דא"כ בפ"ק דב"מ דף י"ט ע"ב במצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דפריך ליחוש שמא זבינתא לכתובתה לאחר מאי חשש הלא ע"כ תחזיר ללוקח מעותיו ולמה להו קנוניא בלא"ה יכול הבעל לבטל המכירה וליתן המעות ואם יהא ללוקח עדים שהתרה בבעל והסכים להוכירה גם חשש פרעון ליכא כמ"ש תוס' שם בסד"ה ש"מ ומצאתי בתומים סוף ס"ק נ"א הקשה כן ונלע"ד דודאי י"ל אף דל"ה רק מדרבנן אלים כד"ת כמ"ש ב"י א"ע סימן כ"ח דאם קדשה במלוה שביד אחר במע"ש מקודשת מה"ת אלא דהיינו משום הפקר ב"ד הפקר וביבמות דף פ"ח ע"ב כתבו תוס' דל"ל הפקר ב"ד הפקר להיות כדין תורה רק אם הוציאו לגמרי מרשותו עיי"ש א"כ במוכר שט"ח דהשאירו בקנינו דיכול למחול ל"ל הפקר ב"ד הפקר ולס"ד בב"מ שם דס"ל דא"י למחול אלים כד"ת.
ובזה י"ל קושית תוס' ופוסקים שם דמה ש"מ איתא לדשמואל דיכול למחול הא תתחייב לשלם כל החוב מגרמי ולפמ"ש י"ל דלשמואל בלא"ה יכול לבטל המכירה כהמבי"ט.
ולפמ"ש לעיל סט"ז דה"ט דיכול למחול דלא תקנו להוציא מהלוה ולהפסידו א"כ כשפורע הלוה מה שנתן הלוקח הרי ע"י התקנה יפסיד המותר מדמי המכירה אלא דלס"ד דלא יכול למחול הרי לא חשו לפסידא דלוה א"כ לק"מ אמבי"ט.
אלא דמשמע שם במבי"ט דגם אי מכירות שטרות דאורייתא יכול הלוה לבטל המכר וא"כ הק"ל אמנם הטעם משום מצרנות ובמקום שיש פסידא למוכר ל"ש מצרנות כדלקמן סימן קע"ה וכן במבי"ט ח"א סימן קמ"ד כתב דוקא אם אין פסידא למוכר השט"ח אם יקחנו הלוה וא"כ בכתובה כשיושבת תחת בעלה ממ"נ אם יכתוב לה כתובה אחרת לא ירויח וליכא משום אל תמנע טוב מבעליו ואם ידורו בלא כתובה יעשו איסור ודאי ל"ש אל תמנע טוב ועשיית הישר והטוב ולא עביד רבנן תקנתא לרשיעי וגם פסידא גדולה לאשה דקלה בעיניו להוציאה ואפילו כתובתה מרובה ויאמר הבעל אתן לה כתובה דאורייתא וגם טוה"נ שקבלה מהלוקח וירויח הרבה מ"מ יותר קלה בעיניו להוציאה אם כתובתה קטנה וכמשאחז"ל נתנני בידי לא אוכל קום זו אשה שכתובתה מרובה וכשמוכרת לאחרים מותר לדור עמה ואינה קלה בעיניו להוציאה וכדאיתא בהחובל דף פ"ט וכל טעמו דמבי"ט משום אל תמנע טוב מבעליו כמו שהביא מסימן שי"ו גבי משכיר ומשום עשיית הישר והטוב כמו שהביא מסימן קע"ה.,
ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו על הראב"ד דס"ל דבכתוב בשטר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך א"י למחול דניחוש שמא כתוב בכתובה כן ומה משני שם איתא לדשמואל ולפמ"ש י"ל דמבואר הטעם בהשגות פ"ו דמכירה דע"י משתעבדנא לוה בע"ד של לוקח ולוקח מלוה שלו ממש וא"צ לבא מחמת מלוה הראשון עכשיו וכאלו מעיקרא על שם לוקח נכתב וכמ"ש שמ"ע וש"ך לקמן ומבואר בתוס' פרק החובל דף פ"ט דאם יכתוב הלוקח הכתובה על שמו אף שהוא על תנאי אם יגרשנה הבעל מ"מ אסור לדור עמה דהוי כמשהה אשתו בלא כתובה עיי"ש וא"כ בכתוב משתעבדנא וכו' אסור לדור עמה כיון דהוי כנכתב על שם לוקח עכשיו והנה מבואר לקמן בש"ך ס"ק פ"ח דגם אם כתב משתעבדנא דלראב"ד הלוקח בע"ד של לוה ממש היינו דוקא אם כבר קנהו בכומ"ס ונתקיים הקנין כדין ונעשה לוקח אח"כ חשוב כמלוה עצמו אבל קודם שנתקיים הקנין כדין אינו בכלל אתא מחמתי' עיי"ש ולפ"ז גם בכתוב משתעבדנא לך ולמאן דאתי מחמתך למבי"ט יכול הלוה לבטל המקח ולא נתקיים הקנין ללוקח ול"ח אתי מחמתי' כ"ז שלא ידע הלוה ושתק וא"כ בכתובה ליכא חשש שכתוב בה משתעבדנא וכו' דא"כ כשמכרה הכתובה לאחר אסורה לדור עם בעלה ולית לה פסידה כשתמכרנה באותו טוה"נ לבעלה וליכא חשש קנוני' דבלא"ה יכול לבטל המכירה.
אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו וי"ח וכתב הש"ך דאם הלוקח קידש אשה באותו הנייר וש"פ הוי ספק מקודשת ובשע"מ ס"ק כ"ד כתב דהוי ודאי קדושין כיון דהמע"ה א"כ זוכה בד"ת והוי שלו ממש ועוד דזוכה ביאוש ולע"ד נהי דמספק א"צ להחזיר מ"מ ל"ח שלו ודאי וכמ"ש בספר יראים לענין גזל עכו"ם אף דמותר מהד"ת וא"צ להחזיר מ"מ ל"ח לכם באתרוג הובא במג"א סמן תרל"ז סק"ג ויאוש ג"כ ליכא עד עמדו בדין לדעת ת"ה ולדעת הש"ך גם כשעמד בדין כיון דבפ"ד מהני תפיסה וכמו שהעלה בנתיבות בסוף דיני תפיסה.
סעי' כ"ה עכו"ם שמכר שט"ח לישראל עיין שו"ת ד"ח ח"ב חחו"מ ס"ו בישראל ב"ח לעכו"ם ורצה להבריח נכסיו ובא ישראל אחר וקנה הוועקסל מהעכו"ם וטען הלוה מה לי ולך שקנית השט"ח ואיני יכול להטמין ממך ופסק הד"ח דלוקח עשה איסר ונסתייע מהיש"ש ב"ק פ"י סכ"ג דאם העיד לעכו"ם משמתינן לו עיי"ש ולע"ד ל"ד דביש"ש מבואר דוקא עד אחד ולא בשני עדים אף דהי' מפקיע הלואתו בהיתר אלא בע"א דעכו"ם מוציאין שלא כד"ת לכן אף דחייב כיון דבהיתר מפקיע הלואתו משמתינן לע"א וא"כ בלקח שט"ח ממנו ל"ש זה אך דגם בשני עדים כתב היש"ש דלכתחלה אסור רק לא משמתינן להו וי"ל עוד אף דהוי רק גרמא למניעת ריוח כיון דבאמת חייב מ"מ אינו בדין שישתרש במניעת ריוח של חבירו עיין רא"ש פרק כיצד הרגל ובחו"מ סימן שס"ג ס"י ובשע"מ סימן כ"ו ובחת"ס חחו"מ סימן קע"ח ובנחלת צבי להפ"ת חו"מ סימן רצ"ב ומ"מ יש לדחות דכל הנהו מרויח בחפץ חבירו כמו דר בחצר חבירו והך דסימן רצ"ב מרויח במעות חבירו משא"כ כאן מרויח ע"י מעותיו שקנה שט"ח של גוי רק אלמלא קנהו הי' הלוה מרויח שהי' מפקיע הלואתו וקדם זה והרויח והוי כעני מהפך בחררה במציאה וזכה בה אחר דלא הוי רשע כדלקמן סימן רל"ז וא"כ גם מהיש"ש אין ראי' דודאי התם כיון דהישראל מותר להפקיע החוב ויכול להרויח לולא העדים והם אין להם הנאה כופין על מדת סדום משא"כ הלוקח להרויח ואף דמוכר שט"ח לחבירו ומת ויורש מוחל לעצמו חייב לשלם כדלעיל סעי' כ"ג התם שאני דמפסיד וגורם היזק ללוקח במה שמרויח לעצמו משא"כ אם רק מונע חבירו מלהרויח וראי' לזה מפרק הכותב דף פ"ו דאר"נ תיזול ותיחלה לכתובת אמה לגבי אבי' ותירתי' מני' וכתבו תוס' שם בסד"ה תיזל והשתא לא תקשי האיך השיאה ר"נ עצה להפסיד ממון אחרים בשביל קורבה שהרי לא היו מפסידין לגמרי שהיו מחזירין להם מעות שנתנו עכ"ל הרי אף דלקוחות כבר קנו הכתובה והי' ריוח ברור מ"מ השיאה ר"נ עצה שתמחול ותרויח לעצמה ושם משמע ופרש"י דעדיין לא בא הכתובה ליד הבת אמנם ביש"ש פ"י דב"ק סכ"א הובא בטו"ז לקמן סימן שס"ט ס"ז משמע דלכתחילה גם כה"ג אסור דז"ל שם אי עבר והציל עצמו ואמר לאנשי המלך שיגבה מאחד מאנשי הבקעה ונפטר בזה א"צ לשלם ולא גרע מהא שהעיד לפני עש"ג על יהודי שחייב לגוי עכ"ל אמנם סמ"ע בסימן קצ"ד סט"ו ועיי"ש נתיבות סק"ז נראה חולקים על היש"ש וגם החכ"צ סימן ס"ח הובא במשפט שלום סימן קע"ו סוף סי"ב ס"ל כסמ"ע ונתיבות ודוחק לומר דגם יש"ש לא קאמר רק במס דנהי דדמ"ד היינו דאינה גזלה כשמוציא אבל כשתפקיע עצמו הישראל בהיתר לא חשוב ריוח רק מציל עצמו מהפסד וכשחבירו מגלהו הוי כמפסידו ואסור להציל עצמו בממון חבירו דכ"ז שלא נודע ממונו הוא דא"כ איך מדמהו היש"ש לעדות על הלואה שכבר נטול הממון וחייב רק רוצה להרויח וגם על הנתיבות שכתב דדוקא להציל עצמו שרי לגלות קשה מהתוס' שהבאתי דגם להרויח שרי ובנידון הד"ח בשטר דלא חשוב כמוציא הוי ממש רוצה להרויח והלוקח מונעו ועדיף ממע"פ ועיין לקמן סימן שפ"ח סי"ב בבאר הגולה אות ס'.
ואפילו את"ל דאסור מ"מ מ"ש הד"ח דאי עביד ל"מ ל"נ דאין איסור בגוף המכירה דהא אפשר יתעשר הלוה או יהא זמן שלא יוכל להבריח נכסיו ולהטמין ויוכרח לשלם להגוי הכל ורשאי ישראל לקנות השט"ח וארי' אברח מעליו אם קונה ע"ד כן רק האיסור שקנה ע"ד לגבות מיד וא"כ ל"ל אעל"מ כיון דבעצם משכחת בהיתר וכקונה קנין בשבת ועדיף מעני מהפך בחררה דכתב הד"ח שם דל"ל אעל"מ כיון דמשכחת בהיתר ור"נ לנדרים מ"ג דף כ"ח כתב דאם ישראל קנה המכס אסור להבריח ממנו אף דרשאי הי' להבריח א"ל קנה ותקשי הא אסור לקנות דגורם היזק לישראל שלא יוכלו להציל עצמם ונימא אעל"מ וא"ת שא"ה דחל הקנין לענין אופן שא"א להבריח ממילא חל לגמרי ה"נ י"ל כן דחל הקנין כשלא יוכל להבריח ממילא יחול לגמרי.
בלא כומ"ס עמ"ש בסימן שס"ט סי"א.
סעי' כ"ו משתעבדנא כתב הש"ך דוקא שנתרצה הלוה וה"ט דרמב"ן הקשה לראב"ד דא"כ לאמימר דקאמר בפ"ק דגיטין דף י"ג בטעמא דשמואל דמע"ש קונה דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך איך קאמר שמואל דמוכר שט"ח יכול למחול ותירץ הר"ן דלאמימר דוקא למי שאתרצה אמנם ראב"ד סתמא קאמר ומשמע דלא מחלק נם דוחק לומר דשמואל מיירי דוקא כשלא נתרצה הלוה עוד הקשה הרמב"ן דהא קי"ל א"ב לומר הוברר למפרע דלזה נשתעבד וע"כ לאמימר רק מדרבנן נעשה כאומר משתעבדנא וא"כ יכול למחול ונלע"ד דהרא"ש פרק הכותב דף פ"ו כתב דגם בכתב משתעבדנא לא נשתעבד רק למי שיתרצה ובגיטין דף י"ג כתב וז"ל ומה"ט דמפרש לקמן נעשה כמי שאומר לו משתעבדנא אין לדקדק שיקנה בע"כ דדלמא לכל דאתי מחמתך שירצה להשתעבד לו מרצונו קאמר עכ"ל הרי כתב רק דלמא וא"כ י"ל מש"ה לא מחלק הראב"ד דכיון דאינו ודאי דכונתו רק למי שיתרצה ממילא הוי דברים שבלב ולא מבטל מה שאמר בפירוש משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך דמשמע לכ"ע אבל אמימר דרק נעשה כאומר ואין אומר ואין דברים ולכאורה זה גופא דברים שבלב רק צ"ל דאומדנא כן הוי לאמימר וכיון די"ל כונתו רק למי שיתרצה תו אין אומדנא על היותר ואפילו היתה כונתו להשתעבד לכל גם למי שלא יתרצה הוי דברים שבלב וע"כ צריך שיתרצה דוקא ותלי"ת מצאתי כן בתומים והנה בקושית הרמב"ן דאין ברירה י"ל לפמ"ש תוס' ביומא דף נ"ו בד"ה דברי לתרץ דשמואל אדשמואל דהיכי דהתנה בפירש יש ברירה ה"נ כיון דפירש לך ולכל מאן דאתי מחמתך יש ברירה וכן לאמימר אף דלא אמר בפירוש מ"מ כיון דנעשה כאומר מכח אומדנא הוי כהתנה בפירוש אמנם לענין זה דצריך דוקא למי שיתרצה בנעשה כאומר משום דליכא אומדן דעת על היתר מ"מ אפשר דלא היתה כונתו על תנאי זה דוקא שיתרצה רק לדינא צריך שיתרצה א"כ אין ברירה לומר הוברר למפרע דנתרצה ונשתעבד לזה דל"ל דהוי כהתנה בפירוש דמי יימר דכונתו היתה על תנאי זה ויהא אומדנא כאלו התנה הא י"ל דנשתעבד גם למי שלא יתרצה א"כ לא התנה כלל ומ"מ בעינן דוקא למי שיתרצה משום דברים שבלב על יותר מזה וע"כ ס"ל לשמואל דמוכר שט"ח יכול למחול אף אם שמע הלוה ונתרצה.
ולפמ"ש הר"ן בגיטין דבמשתעבדנא ל"ש ברירה דדוקא בדבר אי דמר לאו דמר כמו לאיזה שתצא בפתח תחלה אבל הכא יכול להשתעבד לכל העולם בזה אח"ז י"ב יעיי"ש וא"כ כ"ז אם א"ל שיתרצה אבל אם נשתעבד רק למי שיתרצה צריך לברירה לומר הוברר למפרע דנתרצה לזה וקי"ל בזה א"ב כמו ע"מ שירצה אבא בר"פ כל הגט עייש"ה ברמב"ן וא"כ לפי מה שכתבתי בכתב מפורש משתעבדנא א"צ שיתרצה ממילא לא תליא בברירה וא"י למחול משא"כ לאמימר דנעשה כאומר משתעבדנא דצריך שיתרצה תליא בברירה וקי"ל א"ב לכן יכול למחול.
עוד י"ל קושית רמב"ן לראב"ד דבמשתעבדנא א"י למחול א"כ לאמימר איך אמר שמואל דיכול למחול דבט"ך לקמן ס"ק קח"י הביא מהריטב"א פא"מ די"ל שהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול לי עכ"ל וראב"ד לא יחלוק אזה רק כיון דל"ל אנן סהדי דעל תנאי זה נשתעבד הוי דברים שבלב אבל לאמימר דרק נעשה כאומר משתעבדנא דאנן סהדי דע"ד כן מלוהו ול"ה דברים שבלב וכיון די"ל אולי לא הי' בלבו להשתעבד רק א"ל ימחול לו המלוה א"כ אפילו לא היתה כונתו כן מ"מ ליכא אומדנא דמוכח לומר דנשתעבד יותר רק על זה דעכ"פ אם לא ימחול נשתעבד י"ל אנן סהדי וע"כ על היותר הוי דברים שבלב ויכול למחול וע"כ לאמימר יכול למחול ומה שהצריך הראב"ד במכירת שט"ח לכתוב זיל דון ואפיק משום דאנן לא קי"ל כאמימר כיון דמסקינן בגיטין בטעם דמע"ש דלא כאמימר.
א"י למחול הראשונים הקשו על הראב"ד מספ"ק דב"מ בסוגיא דמצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דפריך ניחוש שכתובה ליתן בניסן וזבינתא לכתובתה מניסן ועד תשרי וכו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל עיי"ש וניחוש שנכתב בכתובה משתעבדנא ונראה דהדרישה וטו"ז בסימן ס"ה הקשו דבלא"ה יכולה לכתוב שובר בלי זמן ולא יוציאו הלקוחות מבעל מספק ועוד קשה לפמ"ש בעל עיטור דלפיכך מחזירין לה גט הנמצא ול"ח דזנתה ויחפה על בת אחותו כיון דנפל הגט יש בלא"ה ספק אם נתגרשה ולא נקטלי' מספק וא"כ ה"כ הלקוחות לא יוציאו מספק כיון דשובר לפנינו ומה פריך וצ"ל דחזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו ודאי הכתובה שלה היתה כשמכרה ולתוס' שכתבו שם דליכא למיחש רק שמכרה קודם שנתגרשה י"ל אף אי בשטר ליכא האי חזקה דכל מה שת"י אדם כמ"ש הש"ך לעיל סימן מ"ז דמ"מ חזקה א"א פורע תו"ז ואפילו לאביי ורבא דלא ס"ל הך חזקה בריש ב"ב בכתובה מודו כמ"ש לקמן.
אלא דבין חזקה שת"י אדם ובין חזקת דאינו פורע תו"ז לא עדיף מרוב דודאי ימצא על צד המיעוט יוצא מחזקות הללו רק אי שטר לא חשוב מוציא ולפיכך אמרינן בשטר מגו להוציא כדעת כ"פ ה"נ מועיל רוב או חזקה כזו ובש"ג בהמקבל כתב דכתובה דהיא מעב"ד חשוב הגבוי ולא שט"ח דעלמא וי"ל דזהו טעמן של אביי ורבא דלא ס"ל אאפת"ז דלא עדיף מרוב רק בכתובה דמע"ב מהני רוב ומשני ש"מ איתא לדשמואל וליכא חשש רק למשתעבדנא וזה לאו מעב"ד רק כשט"ח ול"ח כגבוי ובלא"ה לא יוציאו מספק ואביי ורבא הן בעלי המימרא דשם עיי"ש.
ולהש"ך בסימן פ"ב דבשטר ל"ה כגבוי רק אם ודאי הי' שטר טוב ונפל ספק אי נפרע אבל אם יש ספק על התחלתו ל"ה כגבוי ול"מ מנו להוציא ועיי"ש ובאחרונים וא"כ בשלמא לענין החוב הבא מכחה ידענו שטרם השובר הי' חייב לה אבל לענין משתעבדנא יש לידון אם נקדם השובר למכירתה ולא נשתעבד הבעל מעולם ללוקח ולא הוי הגבוי אצלם רק מה שבאין מכחה והרי איתא לדשמואל דיכולה למחול מה שבא מכחה.
ולפמ"ש במקום אחר דהא דמהני חזקה דא"א פורע תו"ז אף דלא עדיף מרוב משום דרובא כברי ושמא כדאיתא ריש פ"ב דכתובות א"כ הוי כא"י א"פ וכ"ז אם באין הלקוחות מכחה לס"ד דא"י למחול אבל יכולה למחול ומשום משתעבדנא אי קדם השובר למכירה לא נתחייב הבעל ללוקח והוי כא"י אם נתחייבתי ובלא"ה לא נוציא מספק לב"ע או יכולה לכתוב שובר בלא זמן.
עוד נראה דהנה דעת תוס' בב"ב דף קמ"ז ע"ב וכ"ד הראב"ן דבלית נכסי למוחל א"י למחול וכתב קצו"ח הטעם דכשמוחל מתחייב מדד"ג א"כ מחויב הלוה ללוקח משדר"נ וליתא בזא"ז עיי"ש והרמב"ן הקשה על הראב"ד דמה יועיל משתעבדנא הא קי"ל א"ב ולפ"ז י"ל דמ"מ ספק הוא וא"י להוציא מהמוחל די"ל י"ב ול"מ מחילתו ואף דמ"מ ע"י מחילתו א"י להוציא מן הלוה וכמו טבח שעשה ספק טריפות דפטור כדלקמן סימן ש"ו עיי"ש בסמ"ע ובה"ג וכיון דא"א להוציא מידו הוי כלית לי' נכסי וכן מצאתי בתומים סימן מ"ט דהיכא דא"א להוציא הוי כל"ל נכסי וא"כ בא הלוקח על הלוה בממ"נ אי י"ב ל"מ המחילה ואי א"ב מחויב לי המוחל מדד"ג ויש לי אצלך משדר"נ אף דיש למוחל נכסי הוי כאין לו כיון דאינו יכול לגבות ממנו מספק אי יש ברירה ושפיר קאמר הראב"ד דא"י למחול אף דקי"ל א"ב אמנם לפי המבואר בסימן מ"ט בשני יוב"ש ואחד ערב בעד חברו או קנו קרקע זה מזה א"י המלוה לטרוף מקרקע זאת בממ"נ אם אתה חייב לי שפיר ואם השני הרי אתה ערב לו או קנית שעבוד שלי דערב אינו חייב רק ביכול לגבות מהלוה עצמו והכא כל יוב"ש יכול לדחותו לומר יוב"ש השני לוה ממך ולפ"ז גם בשדר"נ כן הוא בשני יוב"ש ואחד חייב לחבירו ואחד מהן חייב לאחר א"י לגבות האחר ממ"נ אם אתה חייב לי שפיר ואם יוב"ש השני הרי אתה חייב לי מדר"נ דכל שדר"נ הוי כנכסי לוה ומשום ערבות וה"נ נכסי' לוה שלי משתעבד מדר"נ מטעם ערבות וקיימתי' מסברא ומצאתי' בנתיבות סימן פ"ו בשם הגאונים דשדר"נ ערבות הוא וצריך שיתבע הלוה תחלה וא"כ ליתא למ"ש אמנם זה להטור ומחבר דלעיל סימן מ"ט דפסקו כרבא בבכורות דמ"ח דחידש דין זה דשני יוב"ש הנ"ל אבל הרמב"ם פי"א מבכורים פסק אף דמת האב תוך שלשים נתחייבו הנכסים שנשארו להשני זכרים מכח ממ"נ עיי"ש בכ"מ ובריט"א על בכורות ובתומים סימן מ"ט ומהרש"ך ומהריק"ו כולם כאחד אמרו דרמב"ם פסק כר' ירמי' בבכורת שם דגובה בממ"נ לא כרבא והראב"ד מדשתק לו ודאי מודה לו א"כ נכון מ"ש לראב"ד אבל רבא שפיר קאמר בב"מ שם ש"מ איתא לדשמואל דלרבא משתעבדנא ל"מ דא"ב מהמוחל א"י לגבות דשמא י"ב ומן הלוה א"י לגבות בממ"נ כיון דמהחייב עצמו א"י לגבות משדר"נ א"י לגבות כיון דאינו רק ערבות וא"כ יכול הלוה לדחותו שמא אין ברירה ומהני המחילה.
שאעפ"כ יכול למחול כתב בסמ"ע ס"ק ס"ד דמוכח מהרא"ש דלדעת החולקין על הראב"ד דגם בכתב לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך יכול למחול דא"צ כומ"ס ובשו"ת הרא"ש כס"ח פ"ח כתב דלפיכך בכתב משתעבדנא וכו' יכול למחול דאומדנא ששייר המלוה לעצמו עיקר הממון שיוכל למחול שאם יאבד השטר וימצאנו אחר יגבה המלוה מהלוה וימחול לו ולפמ"ש הסמ"ע בדעת הרא"ש קשה לי על תשובת הרא"ש ביון דנחת להאומדנא יאמרנו על זה האופן ששייר לעצמו עיקר שעבוד הגוף והממון שיצטרך הלוקח כומ"ס ואם יאבדנו לא יוכל לגבות המוצאו בלא כומ"ס דלגבי לוה לכ"ע איבר לומר שטר הי' לי ואבד היכי דצריך כומ"ס משא"כ כשלא יצטרך רק מסירה יהא נאמן לכ"ע שקנאו דתפיסתו מוכחת על קנינו וזה עדיף לו משיור מחילה דשמא יקדמנו המוצאו ולוה לא ירצה לפרוע רק למוצאו והב"ח וש"ך בס"ק זה כתבו דמלוה חושש שמא יאבד השטר וימצאנו אחר ויגבה בו ויפסיד חובו וגם להפקידו אינו יכול מהך חששא וצ"ל דס"ל לרא"ש דא"כ למה הצריך המלוה ללוה לכתוב משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך או לכל המוציאו ע"כ כדי שלא יצטרך כומ"ס ולפ"ז יש לתרץ קושית הש"ך לדעת הסוברים דשטר כזה א"צ כתיבה א"כ לאמימר דכל לוה כאומר משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך למה מוכר שט"ח לרבנן צריך כומ"ס ורמב"ן הקשה לאמימר למה יכול למחול המוכר שט"ח ולפמ"ש י"ל דודאי מה דאמר אמימר נעשה כאומר משתעבדנא מנלי' דלוה משתעבד בכך מה נ"מ לו בזה וכ"ש להסוברים דמע"ש גם בע"כ של לוה למה לו צרה זאת אלא דהאומדנא דהמלוה רק ע"ד כן מלוהו שישתעבד לכל דאתי מחמתי' כדי שיכול להמחות ולהקנות החוב לאחר ולוה שצריך המעות ע"כ משתעבד על דעת המלוה ולפ"ז כ"ז במע"פ דיש תועלת גדול בזה למלוה דבלא"ה א"י להקנות החוב לאחר ועתה ע"י שהלוה משתעבד לכל דאתי מחמתי' לא יפקיד כלום משא"כ בשטר דע"י שישתעבד לוה לכל דאתי מחמתי' לא יצטרך כומ"ס ויוכל לבא להפסד גדול אדרבה אין רצון המלוה בזה וגם תועלת גדול אין לו דיכול בלא"ה להקנות בכומ"ס וקרוב להפסד ורחוק משכר ואף את"ל דלאו כל אדם קפיד בזה מ"מ תו ל"ל אנן סהדי דרק ע"ד כן מלוהו כיון דיש מקום חשש פסידא והרי לרא"ש וב"ח קפידא גדולה למלוה בזה וע"כ בשטר לא אמר אמימר סברא זאת דנעשה כאומר וכו' משא"כ הראב"ד דמיירי בפירש בשטר משתעבדנא חזינן דדעת המלוה שישתעבד הלוה לכל דאתי מחמתי כאלו נכתב על שמו מעיקרא ממילא א"י למחול וא"צ כומ"ס.
ולהש"ך דגם במשתעבדנא וכו' צריך כומ"ס ג"כ א"ש דבשלמא במע"ת לס"ד בגיטין שם דלית בו שום קנין רק משום דנעשה כאומר משתעבדנא אזי אנן סהדי שכן הי' דעת המלוה דעל אופן זה מלוהו כדי שיהא יכול להקנותו משא"כ במלוה בשטר דמהני כומ"ס בלא"ה וגם עתה דנעשה כאומר משתעבדנא צריך כומ"ס להש"ך א"כ אין תועלת למלוה בזה לענין למוכרו ול"ל אנן סהדי דמלוהו ע"ד כן דוקא ממילא אין הלוה משתעבד לכל מאן דאתי מחמתיה וע"כ יכול למחול לאמימר ולק"מ על הראב"ד.
ואין לו במה לפרוע דעה ראב"ן פ"ב דכתובות דאם אין למוכר לשלם ההיזק ללוקח לא מהני מחילתו והש"ך בס"ק פ"ט השיגו מפרק החובל דף פ"ט דפריך התם אאשה דפגיעתה רעה משום דלית לה נכסי דתזבין לכתובתה ומשני דתמחול לבעלה ותוס' בב"ב דף קמ"ז ג"כ ס"ל כראב"ן והקשו דא"כ מה קאמר רבא בספ"ק דב"מ גבי מצא שובר כתובה ש"מ איתא לכדשמואל דמחלו מחל הא אם לא יהא לה לשלם ל"מ מחילתה ונלע"ד להסביר טעמו של ראב"ן לפמ"ש במח"א סי"א מהלכות זכיה והעקר דמוחל לחברו מה שחייב לו והלוה לא רצה במחילתו תליא במחלוקת דלתוס' בקדושין דף י"ט בד"ה אומר אדם דגם אי לית זכיה לקטן גבי יעוד דין היא שתזכה בשאר שאינו אלא מחילת שעבוד בעלמא ע"כ נראה דס"ל דמחילה לא הוי הקנאה רק סילוק בעלמא כמ"ש ב"י חו"מ סימן קצ"ה בשם רשב"א לפ"ז יראה דמה שמחל לחברו מיד שיצא מחילתו מפיו נסתלק שעבודו אף שלא נתרצה הלוה אבל לפמ"ש הריטב"א בקדושין דף ט"ז בשם רבו דמחילה כמתנה א"כ הוי הקנאה וכל שלא רצה הלוה לא מהני עכ"ל והובא בכ"נ בכלל דשלב"ל והנה מראב"ן שבמרדכי פ"ק דסנהדרין מוכח דס"ל מחילה כמתנה וצריך שיתרצה הלוה דכתב מחילה א"צ קנין כיון שהחוב ביד הלוה זכה במה שבידו כאותה ששנינו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח עכ"ל ולפ"ז כשמוחל המוכר ללוה החוב הוי לן למימר דגם לוה חייב בתשלומין כיון דסייעו במחילה ואף דאינו עושה שום מעשה מ"מ גורם היזק ולא גרע מאם אמר הלוה למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה המלוה לישבע דחשוב גרמי ומחויב לשלם ללוקח כדלעיל סי"א ובש"ך שם ס"ק ל"ז ובס"ק ק"ט בשם ריא"ז בש"ג פרק הכותב והרי אינו אומר כלום רק אינו רוצה לישבע מ"מ כיון שלוקח נפסד על ידו חייב מדד"ג וא"כ למה ישלם המוחל הכל ואדרבה לדעת הפוסקים הובאו בקצו"ח סימן כ"ה דהיכא דלא יכול אחד לעשות לבדו ההיזק שייך דינא דר' נתן רצה מזה גובה רצה מזה גובה והיכי דלית לו לחד גובה כולה מאידך א"כ ה"נ יגבה הלוקח ממי שירצה אבל ביורש שמוחל לעצמו דעת קצת פוסקים כיון שאינו מתכוין להזיק פטור ודעת קצת פוסקים דחייב כדלעיל סכ"ג והש"ך הסכים דחייב וי"ל דה"ט כיון דלוקח מפסיד לא משגחינן בכונתו כעין דבר שאינו מתכוין דחייב בפ"ר אמנם כאן דלוה שמסכים להמחילה אינו מתכוין להזיק רק לטובת עצמו ואי דפ"ר דלוקח מפסיד זה אינו דגם כשיפטר הלוה יוכל לגבות מהמוכר דמכוין להזיקו וכיון דאין פסידא למה לא יתרצה הלוה לטובת עצמו וכ"ש לדעת הש"ך דד"ג קנסא נהי דקנסינן לו גם כשמתכוין לטובת עצמו משום דחבירו נפסד על ידו אבל הכא לוקח לא יפסיד לוה נקנוס ללוה ותלי"ת מצאתי בש"ך לקמן סימן שצ"א ססק"א ז"ל אלא דאם יש לו לשלם כיון דעכ"פ חייב המושיט מטעם מזיק ובעל הפרה לא הזיק בידים שאלו לא הושיט לא אכלה לכך גובה מהמושיט עיי"ש וה"נ הלוה אף דנתרצה מ"מ לא עביד מעשה והמוחל עביד בדיבורו לכן כשיש למוחל פטור הלוה אבל כשאין נכסים למוחל חייב לוה מדד"ג דמסייעו בהסכמתו ולפ"ז איבול שטרא רק חייב חיוב חדש ובטו"ז לעיל סימן ס"ה כתב דגם כשאין האשה מודה ולא יחזירו השובר אין מוציאין מבעל מספק כיון דשובר לפנינו והב"ש בא"ע סימן ק"י ס"ל דגובין בשטר וכדבריו משמע דאל"כ מה חשש לקנוניא כיון דבלא"ה א"א ללקוחות לגבות מבעל ואף דספק הוא לא מרעינן לשטר ומוקמינן בחזקתו אמנם כיון דמפלו מחול איבטל השטר ודאי רק דנין לחייבו חיוב חדש מגרמי י"ל השובר אמת וכבר נפרע השטר ולא נוציא מספק ואף דהי' לוקח גובה מספק ל"ח גורם ודאי דאם כבר נפרעה אין עליו כלום מדינא ומכ"ש להמבואר לקמן סעיף ל"ב דאם קנה שט"ח של עכו"ם ויודע שנפרע אף דיכול לגבות בו וזה מחלו לא חשוב גורם היזק ופטור דהוי רק מניעת ריוח וה"נ ובגיטין דף מ"ח בע"כ שעשאו רבו אפותקי ושחררו לת"ק דפטור המשחרר חייב העבד לפי הנאתו ולרשב"ג דמשחרר חייב פטור העבד אף דנהנה ולעולא שם עיקר השחרור נעשה עתה ע"י שכופין את רבו לשחררו ומ"מ לרשב"ג כיון דמשחרר ראשון התחיל לגרום ההיזק חייב כל ההיזק וממילא פטור העבד וה"נ בשיש למוחל לשלם פטור הלוה אף דנהנה וכשאין לו שדינן על הנהנה.
אמנם י"ל בכתובה כשיושבת תחת בעלה לכ"ע מחילה מטעם סילוק דמהרי"ק בשורש פ"ט כתב דמהני מחילה בחוב שלא הגיע ז"פ דהוי דבר שבא לעולם דיכול להקדיש החוב ולמוכרו וכן בכתובה ואף דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה דוקא אי מכר קרקע הלוה לא מהני דיכול לסלקו בזוזי אבל החוב בכלל גם מע"פ הוי בא לעולם ולפיכך יכול למוחלו עיי"ש ובפרק שור שנגח דו"ה ס"ל להרז"ה דחוב חשוב בא לעולם ולהמלחמות דשלב"ל ומה דיכול למכור בכומ"ס י"ל דשטר שאני משום שעבוד נכסי ואינו מוכר גוף חוב מדיכול למחול רק מוכר השעבוד וכשמוכר גוף החוב באג"ק נחלקו במרדכי פרק הכותב כדבסמוך בהג"ה די"א דא"י למחול וצ"ל דס"ל כהרז"ה דלהרמב"ן א"י למכור גוף החוב רק השעבוד אם לא יפרע ותו' בב"ב דף ע"ז ד"ה קני לך כתבו דמכש"ט דרבנן דבע"ח מכאן ולהבא גובה ור"ת ס"ל דשעבוד נכסי יכול למכור מן התורה וא"י למה לא הזכירם המהרי"ק ולרמב"ן קשה למה מהני מחילה בחוב דהוי דשלב"ל וצ"ל מטעם סילוק ולהרז"ה מטעם מתנה והקנאה דסילוק ל"מ בדבר שבא לרשותו ויכול למכור ולהקדיש אמנם כ"ז בחוב דודאי עתיד לבוא רק מחוסר זמן דממילא אתי וזה מוכרח לשלם משא"כ כתובה דאפשר תמות תחתיו ולא יבא לגוביינא וכמו קרקע פרטי של לוה דחשוב דשלב"ל דאולי יסלקו בד"א אף דגבאו אח"כ ותוס' כתבו דלא תקנו בכתובה מעמ"ש דאין כאן חוב ברור דשמא לא יבא לגוביינא לעולם ועש"ך ריש סימן קכ"ו נסתפק לדעת תוס' בשאר מלוה שלא הגיע ז"פ אי מועיל מעמ"ש וי"ל דתליא בספיקו של המל"מ פ"ד מה"א ה"ז אי מתוס' זמן הוי דבר שב"ל והנה לפוסקים דמהני מחילה בע"פ על הכתובה לאחר נישואין וכמ"ש ב"ש סימן ס"ו עפ"י סברתו בדעת הרמב"ם דרק תנאי בשעת נישואין ל"מ אבל מחילה אח"כ מהני אפילו בע"פ וע"כ משום סילוק דמשום הקנאה ל"מ בדשלב"ל וכן לפמ"ש החמ"ח שם דגם למ"ד דצריכה לכתוב התקבלתי היינו דאל"כ י"ל משחקת הייתי בו י"ל ג"כ מטעם סילוק נגעו בה ול"צ הקנאה רק כיון שכתבה גמרה בדעתה להסתלק ולפ"ז מהני אפילו בע"כ של בעל מטעם סילוק ואין הבעל גורם היזק ללוקח כלל וגם בלית לה נכסי מהני המחילה גם לראב"ן ול"ק מפ"ק דב"מ ומפרק החובל כלל ואף דלקמן סל"ב לא כתבתי כן בדעת הרא"ש מ"מ לראב"ן י"ל כן.
אמנם י"ל גם למ"ד דמחילה מטעם הקנאה דוקא כשהוא גופא עתיד לגבות החוב חשוב אצלו בא לעולם משא"כ כשמכרו דלוה יכול לפרוע ללוקח תו אינו ברשות המלוה ורק משום סילוק מהני מחילה ומהני גם בע"כ ועב"ש סימן כ"ח סקט"ז לכן נראה להסביר טעמו של ראב"ן דאם אין למוחל לשלם ל"מ מחילתו דאיתא בכתובות דף פ"א כל היכא דאמרו רבנן שלא ליזבין אי זבין ל"ה זביני ועיין בחו"מ סימן ר"ח לענין מקח הנעשה באיסור דמהני ועיין ש"ג פרק המשולין ומהרי"ט כתב כללא דאם אפשר לתקן האיסור אעל"מ ולפ"ז המוחל דגורם היזק עושה איסור והל"ל אעל"מ לתקן האיסור אלא דנכופו לשלם מדד"ג ויתוקן ולמה נפסיד ללוה אבל כשאין למוחל לתקן דבורו כלא חשוב דעבר אדרבנן עכ"פ ועיין ש"ג שם דגם בנשבע שלא למחול ל"מ מחילתו.
אך בזה לא יוסרו קושית הש"ך מפרק החובל וקושית תוס' ממצא שובר ונראה לפמ"ש רשב"א הובא בש"ך לקמן ס"ק ק"י במוכר שט"ח ובא הלוה וטען שפרע למלוה ומלוה אינו רוצה לישבע ומודה שנפרע אם יש למלוה נכסים ליפרע ללוקח ליכא למיחש לקנוניא ופטור הלוה ויטול לוקח מעותיו מן המלוה ואם א"ל נכסים חוששין לקנוניא ואין זוקקין מלוה לשבועה דחזקה דשטר לא סי' פרוע כשמכרו ונוטל הלוקח מהלוה בלא שבועה וש"ך השיגו דנאמן לומר פרוע מגו דמחל וודאי כן הוא לדעת ש"ך דלעיל ס"ק ע"ה אבל לראב"ן דשם אדרבה מה דמצי מחיל משום די"ל אשתבע לי דלא פרעתיך א"כ י"ל מה דזוקקין המוכר לשבועה דוקא ביש לו נכסים וכרשב"א וכה"ג מבואר לקמן סימן קכ"ו סי"ד דבא"ל נכסים א"נ וא"כ לא נשתייר אצלו זכות וע"כ ס"ל לראב"ן דל"מ מחילתו ולפ"ז י"ל לתרץ הא דמצא שובר כתובה דאמרינן כיון דמצי מחיל נ"ל פרוע להיפך מראב"ן ורא"ש וכמו שהקשה הש"ך לעיל ס"ק ע"ה על הראב"ן ובס"ק ק"י על הרשב"א וכן קושית תוס' על סברת ראב"ן בב"ב דף קמ"ז דבסוגיא דמצא שובר ל"ח דאשה לית לה נכסי וכן מה שהקשה הש"ך מפרק החובל דיש להקשות לראב"ן דטעם דיכול למחול משום דיכול הלוה לומר אשתבע לי דל"פ א"כ תו"ז ל"מ מחילה וגם כתובה כשיושבת תחת בעלה לכ"ע אאפתו"ז דל"ל דפרע כדי לא ליטרדן וכ"כ הב"ש בא"ע סימ' צ"ו לדעת רוב הפוסקים א"כ לא יזקק הלוקח לשבועתה דאם יטעון אחר גירושין פרע לה לא מהני דמכירה קלא אית לה וה"ל לפרוע ללוקח וכמ"ש בע"ת הובא בש"ך לעיל ס"ק ס"ב ואף להסוברים לעיל סט"ז דאם פרע למלוה נפטר היינו משום דיכול למחול זהו גופא מחילה כמ"ש ש"ך שם אבל לראב"ן אדרבה נימא דאינו נאמן לומר אשתבע לי דל"פ קודם גירושין וממילא א"י למחול ואף אם יטעון שפרעה אחר גירושין לא יפטור בזה ובסוגיא דמצא שובר דפריך שמא מכרה כתובתה בטוה"נ היינו קודם שנתגרשה כפרש"י שם וצ"ל דגם ראב"ן לא הוצרך בזה הטעם רק בשט"ח שנמכר אחר ז"פ דהוי כגבוי וכדעת הרז"ה בפרק שור שנגח ומהרי"ק בשורש פ"ט וכן בסמוך מאן דס"ל בהג"ה דאם הקנה החוב גופא אג"ק א"י למחול ס"ל מה דמהני מחילה משום דאינו נמכר רק השעבוד וגוף החוב של מלוה רק כ"ז שחייב למלוה יכול לכופו שיתן לו השעבוד ויפרע לו ומכחו של מלוה בא אבל אם התנה לו גוף החוב א"י למחול ודעת החולקים דל"מ שום קנין על גוף החוב דאינו ברשותו ורק מוכר השעבוד וע"כ לעולם יכול למחול והש"ך מסיק כן להלכה וא"כ להרז"ה דחוב חשוב ברשותו יכול למכור החוב גופו ואף דבע"ח מכאן ולהבא גובה ואי אקדיש או זבין קרקע של לוה ל"מ היינו בדבר פרטי דאפשר יסלקנו בזוזי אבל החוב בכללו דודאי יגבנו הוי ברשותו ואפילו נימא במע"פ דלא כהרז"ה אבל בשטר לכמה דברים חשוב כגבוי וכשאין ספק בשטר ודאי כגבוי כמ"ש כנה"ג בחו"מ סימן פ"ב וכ"כ רמב"ן דמגו להוציא מהני בשטר דל"ח להוציא וע"כ ס"ל לראב"ן דגוף החוב נמכר ולמה ימחול וע"כ חידש משום די"ל אשתבע דל"פ ע"כ נהי דאצל מלוה גופו כגבוי דבידו לישבע על האמת אבל לוקח השטר אינו בידו דשמא לא ירצה מלוה לישבע וא"כ לוקח א"י לזכות בגוף החוב דאצלו הוי אינו ברשותו וכ"ז לאחר ז"פ אבל קודם ז"פ גם אצל מלוה ל"ה כגבוי כעת לפמ"ש המל"מ פ"ד מה"א ה"ז בשם התוס' דמחוסר זמן חשוב לא ב"ל ועיין שע"מ הלכות מכירה פכ"ב א"כ אפילו לא י"ל אשתבע לי דל"פ אינו נקנה גוף החוב ואף את"ל דבשט"ח גם לפני ז"פ חשוב החוב ברשותו דמחוסר זמן ל"ח דשלב"ל דממילא אתי בודאי מ"מ בכתובה דשמא לעולם לא תבא לגוביינא לכ"ע הוי דשלב"ל וא"כ ל"מ המכירה לגוף החוב ויכולה למחול אף דאינו נאמן לומר פרעתיך ממילא אדרבה מהני פרעון אחר המכירה למוכר ויכול המלוה לומר שנפרע במגו דמחיל אף דאין לו נכסים דלא תלוי במה דלא י"ל אשתבע לי דל"פ ודברי ראב"ן אחד.
ואם הקנה לו החוב עצמו אג"ק י"א דא"י למחול וטעמם דאם מכר השט"ח בכומ"ס לא קנה רק השעבוד ולא גוף החוב אבל אם הקנה אגב קרקע גוף החוב א"י למחול וקשה מספ"ק דב"מ דמשני איתא לדשמואל ניחוש שמכרה גוף החוב אג"ק גם מהחובל דף פ"ו תיזבון כתובתה אג"ק ולפמ"ש בסמוך לעיל דבכתובה בעודה נשואה גם ראב"ש מודה דחשוב דשלב"ל ול"מ מכירה בגוף החוב רק למכור השטר בכומ"ס לגבות מכתובה ע"י קנין השעבוד נכסי ומד"ס כדעת ש"פ אלא דלראב"ש בכומ"ס לא נקנה רק שעבוד נכסי ולראב"ן הנ"ל ס"ל דגם גוף החוב קונה ע"י כומ"ס וכן מבואר ברא"ש פג"פ דף קס"ט דקונה שעבוד נכסי וגם החוב ע"י כומ"ס.
סעי' כ"ז במתנת שכ"מ דוקא בכולה או במצוה מחמת מיתה אבל במקצת הוי כמתנת ברי דלא כמשמעות רשב"ם כ"כ תפארת שמואל על הטור ושמ"י,
סעי' כ"ח מכנסת לבעלה וכו' אינם יכולה למחול בתוס' כתובות דף פ"ה ע"ב הקשו א"כ במצא שובר כתובה דאם אשה מודה יחזיר לבעל משום דיכולה למחול דניחוש שהכניסם כתובתה לבעל שני ונלע"ד דמהר"ם שי"ף בב"מ שם הקשה מה חששא הא יכולה לכתוב לו שובר כ"י ובלא זמן אף בעדים ומספק לא נוציא מיד הבעל וכן הקשה בדרישה בסימן ס"ה ונראה לפמ"ש הרשב"א הובא בש"ך לעיל סימן מ"ז ולקמן ס"ק ק"י דחזקה כל מה שת"י אדם הוא שלו ובשעה שמכר השטר ודאי שלו הי' עיי"ש וא"כ בספק נוציא מכח האי חזקה אלא דאפילו ת"ל דחזקה דאתיא מכח סברא היא כרוב כמ"ש תה"ד מ"מ ע"י רוב ג"כ אין מוציאין ממון והא דלקמן סימן צ"ט אהני חזקה זאת אם תולה מעותיו באחר שם לא חשוב מוציא דאינו ברשות האחר אלא דכאן חזקת חיוב מסייע וכמבואר באס"ז רפ"ב דכתובות דאם חזקה מסייע לרוב מוציאין ממון ע"י אמנם עדיין י"ל דודאי גם לס"ד בב"מ שם דא"י למחול מ"מ ידע מכשט"ח דרבנן דבע"ח מכאן ולהבא גובה רק ס"ד דמ"מ א"י למחול וא"כ לפמ"ש הר"ש במקוואות דאם יש ספק אם יצא מחזקתו מדרבנן ולד"ת ודאי יצא מחזקתו לא מוקמינן אחזקתו עיי"ש וא"כ ה"נ אפילו נכתב השובר אחר המכירה מן התורה מתני תמחילה ויצא מחזקת חיוב אמנם גם מן התורה בשעת מכירה חזקת חיוב לא נשתנה והשתא נכתב השובר ואתרע מהשתא החזקה כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר אבל לפמ"ש מהרי"ט דחזקה העשוי' להשתנות ל"ת חזקה מעליא ולעיל סימן ס"ה בטור ובש"ג ב"מ דף י"ג הובא תשובת הרא"ש דהא דאמרינן שטר שנפל אתרע וחיישינן לפרעון ולא מוקמינן על חזקת חיוב משום דעומד להפרע ובטו"ז יו"ד סימן שצ"ז כתב בחזקה שעומד להשתנות אם כבר נשתנה רק א"י אימת לא מוקמונן אחזקה לומר דמזמן היותר קרוב נשתנה עי"ש וא"כ כיון דמה"ת כבר נשתנה החזקה ליכא לאוקמוה כלל אחזקה ולומר השתא אתרע וא"כ נהי דאנו דנין לפי דין דרבנן דמהני מכירה בשט"ח מ"מ תו ל"ל אוקמוה אחזקתו כיון דמה"ת ודאי נשתנה אלא דהש"ס פריך דניחוש שמכרה בטוה"נ דהיינו קודם גירושין וכפרש"י ואזי אינו מחויב לפרוע ואינו עומד ליפרוע דשמא תמות קודם לבעלה א"כ שפיר י"ל אוקמוה אחזקתו והשתא איתרע כיון דבשעת מכירה לא הי' עומד ליפרע וא"כ ל"ק דלמא גרשה והכניסה כתובתה לבעל שני דבלא"ה תוכל ליתן לו שובר בלא זמן או בכת"י וחזקת חיוב ליכא על אותו שעה שהכניסה לשני דכבר הי' עומד ליפרע ולפ"ז ל"ק נמי שמא מכרה במעמ"ש דקודם גירושין ל"מ מעמ"ש כמ"ש תוס' שם ולאחר גירושין עומד ליפרע.
סעי' ל"ב כשמוחל הרא"ש בספ"ק דב"מ הקשה למ"ד דצריך לשלם כל דמי השטר מה משני ש"מ איתא לדשמואל הא אם תמחול צריכה לשלם הכל עכשיו שהוא גרושה וכשמכרה לא קבלה רק טוה"נ שהיתה עדיין נשואה ותירץ דמיירי שגם עכשיו היא נשואה והש"ך ס"ק נ"ו כתב שלא הועיל בתירוץ זה דודאי לפי מה שהקשה דעכשיו היא גרושה שייך תירוץ זה אבל ל"ה צריך להקשות כן ועדיפא מיני' איכא לאקשוי דבין שהיא עכשיו נשואה או גרושה סוף סוף הא אנן לא ידעינן למי מכרה הכתובה ודלמא מכרה בזול או אפילו בזול הרבה ואין אונאה לשטרות ואי מחלה השתא צריכה להחזיר לו כל מה ששוה הכתובה ואי נפרעה קודם לכן א"צ להחזיר רק דמים מועטים שקבלה עכ"ל.
ונלע"ד דבמחנה אפרים סי"א מה"ז והפקר נסתפק אם מוחל לחבירו מה שחייב לו והלוה לא רצה במחילתו וכתב דתליא במחלוקת דלפמ"ש תוס' בקידושין דף י"ט ד"ה אומר אדם דגם אם לית זכי' לקטן גבי יעוד דין הוא שתזכה בשאר שאינו אלא מחילת שעבוד בעלמא ע"כ נראה דס"ל דמחילה לא הוי הקנאה רק סילוק בעלמא כמ"ש ב"י חו"מ סימן קצ"ה בשם רשב"א לפ"ז יראה דמת שמחל לחבירו מיד שיצא מחילתו מפיו נסתלק שעבודו אף שלא נתרצה הלוה אבל לפמ"ש הריטב"א בקדושין דף ט"ז בשם רבו דמחילה כמתנה א"כ הוי הקנאה וכל שלא רצה הלוה במחילתו לא מהני עכ"ל והנה לעיל סימן כ"ה ס"ג בהג"ה איתא כשטעו הב"ד ומשלמין אם פסקו הדין ע"פ הרוב משלמין שני חלקים וחלק שלישי מפסיד דשלישי י"ל אם לדידי צייתי לא טעיתם והשנים יכולים לומר מ"מ לולא השלישי לא הי' נגמר הדין ולא גרמנו כל ההיזק בלעדו ולא נשלם חלקו והן דברי רא"ש פאד"מ וא"כ אם מחילה הקנאה וצריך דעת הלוה שניהם גורמים המחילה ונהי דלוה פטור דמתכוין לטובת עצמו כמ"ש כ"פ הובאו בש"ך לעיל ס"ק פ"א או משום דאינו עושה מעשה ודיבור רק נתרצה במחשבתו ואין לחייבו על מחשבה כדאיתא בגיטין דף נ"ג גבי פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותידוש ופרש"י ד"ה ותידוש דאמחשבה לא מחייבינן עיי"ש ולעיל בש"ך סימן כ"ה סק"ה בשם הרשב"א מ"מ יאמר המוחל אני לא עשיתי כל ההיזק דאלמלא נתרצה הלוה לא הועיל מחילתי ולא אשלם חלקו ואף דלוה לא חשוב מזיק ופטור הא גם בסימן כ"ה כשטעו הרוב פטור השלישי דלא חשוב מזיק ומ"מ כיון דבלעדו לא אהני מעשיהם פטורים מחלקו ועל שאר פוסקים והריטב"א דס"ל דמוחל משלם הכל ל"ק די"ל דלא ס"ל הך דהרא"ש אלא כיון ששניהם גרמו ההיזק וא"י לגבות מהלוה גובה מהמלוה כולו ועיין קצו"ח סימן כ"ה שם אבל על הרא"ש קשה וצ"ל לרא"ש דמחילה מטעם סילוק ול"צ רצון הלוה.
אמנם בכתובה כשיושבת תחת בעלה כתבו המרדכי והג"א פרק החובל דלא מהני מחילה בע"פ וצריכה לכתוב לו התקבלתי וכ"כ תוס' שם וחמ"ח וב"ש בא"ע סימן ס"ו ומשום דל"מ תנאה לבטל תק"ח בסוף ביאה לכ"ע כדאיתא בפרק אע"פ דף נ"ז וע"כ מטעם מתנה הוא לא משום סילוק כיון דתנאה ודיבור בע"פ ל"מ ועוד כיון דמחילה בע"פ ל"מ רק בכותבת לו התקבלתי א"כ כתיבות תשובר עושה המחילה הוי כשטר הקנאה דהשטר אינו עושה הקנין עד שיבא ליד הזוכה ורצה לזכות בו דל"ש בזה לומר דהוי ראי' לבד וכמ"ש השיך לעיל סקי"א לענין כתיבות קני לך איתו דצריך שיבא ליד הלוקח כיון דל"מ בע"פ הוי שטר מקנה אלא דק"ל על מה שמבואר בפרק אעפ"י שם לחד מ"ד בכותבת התקבלתי בתוך הכתובה דהא לא בא השובר ליד בעלה ותלי"ת מצאתי בהפלאה שם שכתב כמו שכתבתי ממש ומה דקאמר בשוברתה בתוכה היינו דמוסרת לו שובר חוץ לזה וגם כותבת על הכתובה דס"ל אין כותבין שובר שמא יאבדנו עיי"ש ואף את"ל בשוברתה מתוכה לבד מהני מ"מ כשאינה כותבת על כתובתה כ"ז שאינה מוסרת השובר לידו מילי בעלמא ננהו וכמחילה ע"פ וכותבת על הכתובה שאני דתברא בצדה.
ובזה נתיישב לי מ"ש בש"ס בב"מ שם ועוד אביי לטעמו דשובר בזמנו טורף דעבזיל וכתב באס"ז בשם הריטב"א דע"כ מיירי בשובר מקנה שאומר לו חוב פלוני מכור לך בשטר זה אבל בשוברים שלנו שמוחל או מודה לו ואינו אלא לראי' אפילו רבא מודה דמשעה שמחל והודת נפטור הלה ופשוט הוא עכ"ל ולפי דבריו ק"ל מאי דוחקי' דרבא לאוקמוה בשובר כזה דלא שכיח דלמה יכתוב כן ודי במחילה בעלמא וגם גוף הדין צ"ע אם בתורת מכירה יצטרך כומ"ס ואולי ס"ל לריטב"א דדוקא מוכר לאחרים צריך מסירת השטר אבל ללוה עצמו א"צ דהשטר שלו דנותן שכר הסופר ואינו של מלוה רק עד פרעון וכיון שמקנה לו גוף החוב ממילא השטר של לוה אבל לפמ"ש הרא"ה בב"ב דף ע"ז דצריך מסירת השטר קודם כתיבת קני לך כי מכירה ל"מ בשיעבוד דהוי דבר שאין בו ממש רק נגרר אחר השטר וע"י זכיית השטר זוכה גם השעבוד עיי"ש וא"כ ה"נ איך ימכור לו השעבוד בלא מסירת השטר בתורת מכירה וצע"ג לדינא אמנם לפמ"ש א"ש דודאי לא נכתב בשובר רק התקבלתי וזה צריך בעודה נשואה ובשובר זה נעשה המחילה ושובר מקנה הוא וצריך שיבא ליד תבעל ויזכה בו וכן פרש"י דנכתב בשובר התקבלתי כתובתי ולא כמ"ש הריטב"א ולפי מה דפשוט לו לריטב"א תקשי לרש"י וע"כ כמ"ש ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א שם דאמאי לא פריך על משנה דמצא שוברין לא יחזיר שמא נמלך ודייק לעיל שם בגמרא אם אמר תנו נותנין וכו' ולפ"ז א"ש דבשאר שוברין מיירי ודאי בשובר ראי' כיון דמהני מחילה בע"פ וגם לרבא עבז"ל רק בשובר כתובה דצריך לכתוב התקבלתי והוי שובר מקנה פליג רבא וגם המקשן ע"כ כרבא ס"ל דאל"כ לא פריך כלום ודע דמ"ש הריטב"א דבשובר ראי' גם רבא מודה דוקא כשמחלה לו אח"כ או מטי השובר ליד בעל ברצונה דבלא"ה ודאי ל"ל משעה שמחל נפטר הלה דודאי לא כתב שובר רק על תנאי אם ימחול אח"כ יהא לראי' או כשיפרע לו ועיין תומים סימן ס"ה ונתיבות סימן ל"ט וכן מורין לשון הריטב"א דבשובר ראי' גם רבא מודה נמצא בעודה נשואה צריך שובר מקנה ורצון הבעל לזכות בו ויכולה האשה לומר לא גרמתי כל ההיזק אף דהבעל א"צ מעשה דבנתינת השובר לרשותו מרצונו סגי מ"מ פטורה מחלקו ואף לדעת רמב"ם דס"ל מחילה בע"פ ג"כ מהני דוקא אם מגרשה או כותב לה כתובה אחרת וכמ"ש הה"מ פי"ב מה"א וא"כ כ"ז שלא יכתוב לה כתובה אחרת ל"מ מחילתה וא"כ היא לבדה א"י לעשות כל ההיזק בע"כ של בעל ואף דגם בזה אין לחייב הבעל כלום דמה שכותב לה כתובה אחרת ל"ה רק גורם דגורם דעי"כ מהני מחילתה מ"מ לא תשלם רק פלגא דע"י שניהם נגמר המחילה וכל אחד לבדו א"י לעשות ההיזק וכמו בהך דסימן כ"ה ג"כ לא חשוב השלישי גורם היזק מדפטור ולא חשוב רק גורם דגורם ע"י שלא נסתלק מביניהם הי' יכולת ביד הרוב לגרום ההיזק אבל לאחר גירושין מהני מחילה בע"פ לכ"ע וכמ"ש מרדכי פ"ק דסנהדרין והחמ"ח וב"ש בא"ע סימן ס"ו וא"כ צריכה לשלם הכל ושפיר כתב הרא"ש כשמחלה אחר גירושין צריכה לשלם הכל אבל לפי מה שתירץ דמיירי בעודה נשואה א"כ כשתמחול א"צ לשלם רק פלגא ודעת הרא"ש וכ"פ בפרק הזהב דאין אונאה לשטרות רק עד פלגא וא"כ ממ"נ אם יוציא הבעל השובר שקדם למכירה ומכרה בזול בחצי שוי' צריכה לשלם דמים שקבלה ושפיר נאמנת במגו שתמחול עכשיו ולא תשלם ג"כ רק פלגא משוי' ואם מכרה בפחות מחצי שוי' בלא"ה בטל המקח והמוכר לעולם חוזר היכי דהוי ביטול מקח כמבואר בסימן רכ"ז ס"ח ועוד דכולה האי שנתאנית ביותר מפלגא ליכא למיחוש כיון דמופלג ואינו בכלל אונאה כדאיתא בירושלמי פרק אלמנה ניזונית ה"ד וא"כ לא שכיח שיתאנה בדבר מופלג ועיין הה"מ פי"ג הלכות שכנים ה"ב דחזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתיים והובא בקה"י ה"נ אינו מוכר שוה מאתיים במנה ולא חיישינן להכי.
והנה בנ"י תירץ קושית הראשונים הנ"ל דמאי מגו איכא תהא אם תמחול תחויב לשלם כל דמי הכתובה דלאו משום מגו אתינן עלה רק כיון שמודה בשובר היא גופה מחילה וכן נראה מפרש"י שם בב"מ ד"ה ש"מ דאף דכתבה ליתן בניסן ולא נתנה מ"מ שפיר זכי בעל בשובר ולזה הסכים הש"ך לעיל ס"ק נ"ו אמנם ברש"י בד"ה חיישינן לשתי כתובות פירש דנאמנות מתוך שבידה למחול עכשיו ומהר"ם שי"ף עמד בזה על רש"י והניח בצ"ע ולפמ"ש תרתי צריכי דאיך נאמר דהוי כאומרת מחול לך כשהיא נשואה הא ל"ח מחילתה כ"ז שאינה נותנת שובר לידו וא"ת עכ"פ כשנמסר השובר לבעל עפ"י הודאתה יזכה ע"י השובר למה נעשה כזאת כיון דכ"ז שלא נמסר השובר לידו לא נמחל לו איך נחזיק ידי עושי עול לגרום היזק ללקוחות דע"י שובר זה כשיוציא הבעל לא תחויב להחזיר רק מה שקבלה משא"כ אם תכתוב לו שובר עתה ועכצ"ל משום מגו אלא דמגו ליכא כמ"ש הנ"י אלא ממ"נ אם גרושה היא מהני מחילה בע"פ וכבר נעשה המחילה בהודאתה ואם נשואה היא נאמנת במגו דגם כשתכתוב ותתן לו שובר מהיום לא תשלם רק פלגא אמנם רש"י ס"ל בפרק אעפ"י דבסוף ביאה צריך לכתוב התקבלתי מפני שכבר זכתה בכתובה ולפ"ז אף אם תמחול לו הכתובה שמשעת נישואין כדי להפקיע שעבוד נכסי שלמפרע ועתה יתן לה כתובה מחדש ל"מ מחילה בע"פ על חיוב הכתובה דנשואין שכבר זכתה עפ"י התורה או תק"ח ועשו חיזוק לדבריהם וכן מוכח בתוס' פרק החובל דף פ"ט ד"ה כל שהקשו הא בסוף ביאה לכ"ע א"י למחול ותרצו שתכתוב התקבלתי והקשו הא אסור לשהות עמה בלא כתובת ותרצו שיכתוב לה כתובה מעתה וכ"ז בעיקר הכתובה אבל תוס' לא עדיף משאר שט"ח דמהני מחילה בע"פ וכן מבואר בב"ש סימן ס"ו סק"י והנה לדעת הרמב"ם פי"ב מה"א גם התקבלתי ל"מ למחול כתובתה דהלכה כר"מ בגזרותיו דאסור להשהות עם אשתו בלא כתובה אמנם לפ"ז בכותב לה עיקר כתובם מעכשיו מהני וכן מוכרח לפמ"ש הה"מ שם באינו רוצה לדור עמם ומגרשה מהני דל"ש טעם זה אלא לרמב"ם כה"ג מהני מחילה בע"פ ולרש"י דבסוף ביאה ל"מ מחילה בע"פ לכ"ע שכבר זכתה וע"כ גם בכותב לה כתובה מעכשיו צריך לכתוב התקבלתי וכדעת התוס' הנ"ל אבל בזה י"ל דרש"י כרמב"ם ס"ל דכ"ז שאינו מגרשה ואין כותב לה כתובה אחרת ל"מ מחילתה אף בכותבת התקבלתי דקי"ל כר"מ בגזירותיו רק בכותב לה אחרת גם ר"מ מודה דמהני התקבלתי ופשוט ולפ"ז מתפרשין דברי רש"י כמין חומר דההיא שובר סתמא נכתב בו התקבלתי כתובתי וכל כתובה היותר גדולה מתבר לה כמ"ש באס"ז וא"כ ליכא מני דמחילה דתחויב לשלם מדד"ג הכל וצ"ל בעודה נשואה וגם בזה יש חשש דמכרה בזול וצ"ל כיון דצריך שובר מקנה א"ל לשלם רק פלגא אמנם כ"ז בעיקר כתובה אבל לתוס' כתובה דמהני מחילה בע"פ ומחויבת לשלם הכל ליכא מיגו וצ"ל דהודאתה גופא היא מחילה ומהני לתוספת כתובתה אמנם מה שלא פרש"י גם הטעם דמגו לענין עיקר הכתובה דל"ל זהו גופא מחילה דכ"ז שלא נמסר השובר לידו ל"ה מחילה ולא נמסר לו שלא נגרום היזק ללקוחות ה"ט משום דעודה נשואה גם בזמן השובר ישבה תחתיו דמש"ה חייש דמכרה בטהו"נ בדבר מועט כפרש"י וא"כ לא מהני שובר על עיקר הכתובה לעולם גם כשיוציא הבעל השובר כדעת רמב"ם הנ"ל ואם דניחוש שכתב לה כתובה אחרת מזמן השובר ואילך הא לשתי כתובות לא חייש לס"ד אבל למאי דמסיק דחיישינן לשתי כתובות תו יש לחוש גם על זה שתוציא עוד כתובה זולת זאת על עיקר כתובתה מזמן השובר ויועיל שובר התקבלתי על כתובת הנשואין ואת"ל גם רבא לא יחוש לשלשה כתובות הא רבא מתרץ ש"מ איתא לדשמואל ולא מוקי בשטר כתובם יוצא מת"י מוכח דלשמואל א"ש בכל אופן וא"כ ניחוש שיוציא השובר והאשה תוציא כתובה מזמן השובר ואילך ועל עיקר כתובה ל"ל זהו גופא מחילה דכ"ז שלא בא ליד הבעל ל"מ ואין לנו למסור לו ולגרום היזק ללקוחות ע"כ פרש"י בזה עוד טעם מתוך שבידה למחול ולכתוב שובר ל"ח לשמא כתב וכו' דא"א להציל הלקוחות שלא המחול העיקר ואי דאם לא נחזור השובר לבעל לא תמחול תוס' כתובה מעתה שלא תשלם ואולי משום זה היא רוצה ליתן שובר הנמצא לבעל שמוקדם למכירה מ"מ כיון שאמרה פרוע היא גופא מחילה לענין תוס' וזכה בדין ולמה נפסיד לבעל בעם שזכה בדין.
היוצא להלכה דאם מכרה כתובתה עודה תחתיו וחזרה ומחלה לבעל דצריך שובר מקנה אינם צריכם לשלם ללוקח רק פלגא וצ"ע בשטר עסקא דנראה לכאורה דבפסקא לכ"ע מחילה מטעם הקנאה ומתנה לא סילוק בעלמא כיון דאפילו בחלק מלוה אסור למשתי בו שכרא והוי כפקדון וכמ"ש נ"י הובא בקצ"ח סימן זה ס"ק ל"ה וכשמכר סלק המלוה בכומ"ס יכול למחול עיי"ש וא"כ כמו פקדון צריך הקנאה ה"נ דברשותו עומד רק הוא באחריות אונסים על המקבל וגם בחלק הפקדון לפי תשובת המיוחסת לרמב"ן שהביא שע"מ ססק"ו דמהני כומ"ס על על שטר פקדון עיי"ש ונראה דיכול לחזור ולמחול לנפקד כיון דלא נמכר רק בכומ"ס לא נקנה ללוקח מן התורה גוף הפקדון רק שעבוד נכסי שעל הנפקד אם לא יחזיר הפקדון נמכר אגב השטר וכמו חלק המלוה לקצו"ח ודאי בחלק פקדון כשמוחל לנפקד לא מהני רק ברצון הנפקד ומטעם מתנה וקנאה דבכ"מ דאיתא ברשותא דמרי' הוא ועיין לקמן סימן ע"ג סי"ט בסמ"ע והגהות ח"צ ולעיל ס"ס מ"ז בהגהות מוהרר"ע וא"כ א"צ לשלם רק פלגא ועיין מ"ש לקמן סימן ס"ז ס"ג בשם מהר"ח א"ז.
ואם כתב מלוה ללוה שמוכר לו החוב שחייב לו ולא מסר לו השטר הנחתי בצ"ע ועתה מצאתי בשע"מ לקמן סק"ל הביא תשובת רשב"א שבב"י ס"ס ר"נ והוא שם סוף מחודש ט"ו דאם נתן מלוה ללוה בשטר מתנה כל מה שאדם חייב לו אינו קונה ולפיכך אפילו מה שחייב לו לא קנה ולא נמחל לו מחמת מתנת זו עיי"ש ואף דמיירי שם במלוה ע"פ מ"מ ה"כ כיון דלא מחזיר לו שטרו אינו מקנה לו רק החוב וכ"ש כשכבר מכר השטר לאחר בכומ"ס לא נשאר אצלו רק שעבוד הגוף ולא עדיף אצלו ממע"פ ועוד בד"מ בסימן רמ"ח סק"י שמביא השע"מ משמע להדיא דגם במלוה בשטר שנתנו ללוה במתנה א"ל קנה השטר גם החוב לא קנה הואיל ולא מחל לו דרך מחילה רק כיון להקנות דרך מתנה עיי"ש סרי אף דכיון להקנות גוף החוב ל"מ לשון מתנה כל שלא קנה השט"ח.