אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן סה

סימן סד

סעי' ד' אנן לא טענינן להו לשון הרא"ש בתשובה דל"ש להלוות מעות על שטרות שא"י לגבותם ומלתא דל"ש לא טענינן ליתמי ומשמע דאם הם כתובים בענין דיכול לגבותם אפילו ידעינן שאינן של אביהם טענינן להו שלקחם למשכון ש"ך ס"ק י"ג ושער משפט המה דש"ך סותר ד"ע דבסימן ע"ב ס"ק קמ"ג וקמ"ח במטלטלין שביד יורשים ס"ל דלא טענינן ליתמי שיש לאביהם עליו חוב עד כדי דמיהן כיון דהגוף של לוה וכן הקשה הנה"מ בסימן ע"ב סק"נ ותירץ שם דש"ך מיירי כאן דאינו תופסן לגבותן ואינו רק להחזיק לכן טענינן ליתמי ובסימן ע"ב מיירי שתובעים ללוה לגבות מהמשכון עיי"ש וסתימת הש"ך לא משמע כן דנהי דאינו יכול לגבות בהן בלא כומ"ס כשלא נכתב לכל המוציאו היינו מעצמו אבל ע"י ב"ד יכול לגבות וגם בשאר משכון צריך ב"ד וכמ"ש הנתיבות בסימן ס"ד סק"ב ועוד בסיפא דש"ך כאן דהם כתובים בענין דיכול לגבותם דטענינן דלמשכון לקחם משמע דטענינן גם לגבות על ידם דכל כה"ג ה"ל לפרש.

ולפמ"ש בסימן ס"ד א"ש דשטרות שאני דאין גופן של מלוה רק גורם לממון שיהא לו ע"י וכשהשכינן אצל אחר גם גורם לממון אינן אצלו דהא אינו יכול לגבות עם שטרות הללו מהלוה רק אם יתן סך זה למלוה שלו ואזי יחזיר השטרות ללוה ואפילו נימא דבשטרות דצריך כומ"ס חשוב מלוה ראשון יותר מוחזק מ"מ אם כתוב דנשתעבד לכל המוציאו דא"צ כומ"ס והלוה א"י לטעון לאו בע"ד דידי את דנתחייב לכל מי שמוציאו אפילו לא בא מחמתו רק דבעי מסירה לקנות מהמלוה וכיון שהמלוה חייב לא בעי שום קנין עד המלוה וגובה אותם מהמלוה ע"י תפיסה לכל זכות שיש להמלוה בשט"ח ונגד הלוה לא בעי מאומה כמבואר בנתיבות לעיל סימן ס"ד סק"א בממר"ם ולש"ך בסימן ס"ו סוף ס"א בסק"י כשנכתב שם המלוה בשטר גם כשנכתב לכל המוציאו צריך כומ"ס וא"כ מ"ש הש"ך כאן דאם הם כתובים בענין שיכול לגבותם דהיינו בממרים ע"כ דאל"כ אינו יכול לגבותם בלא כמו"ס דהא אף דא"צ הרשאה כשבא בשליחות המלוה מ"מ הרי יכול המלוה למחות וחוזר בשליחות וא"י לגבותם בעל כרחו וא"כ בכה"ג ודאי עדיפי ממטלטלין דאפילו חייב גופן שלו משא"כ בממרנות דגופן בלא"ה אינן שלו רק גורם לממון הן וכשהשכינן ביד אחר לא נשאר לו בהן שום זכות ולע"ד אפילו היכא דצריך כמו"ס מ"מ שאני שטרות וכמ"ש.

בש"ד ס"ק י"ד לפוסקים דמלתא דל"ש טענינן ליתמי ה"ה הכא טענינן להו וצ"ע ובתומים דחה דבריו דכאן לכ"ע לא טענינן מלתא דלא שכיח דאין גוף השטר שלהן רק שמא ממושכן ה"ל להוציא דאפילו במשכון מטלטלין הו"ל להוציא ולכך קי"ל דטוען עד כדי דמיו צריך לישבע בנק"ח כנשבע ונוטל ומכ"ש במשכון שטר שאין גופו ממון ואין עומד למכור רק בכומ"ס עכ"ל ולע"ד דאדרבה מה שאין גופו ממון היא הנותנת דלא חשוב מוציא כיון דמלוה ראשון ג"כ אין לו בו רק גורם לממון וכמ"ש לעיל ומ"מ דברי תומים נכונים דדוקא להחזיק י"ל דטוענין מלתא דל"ש דאין הולכין בממון אחר הרוב וכמ"ש תומים משא"כ כשאין להחזיק אף דל"ה להוציא ג"כ מ"מ הממון אצל הלוה ראשון ומוטב ליתן החוב למלוה ראשון והש"ך דמסיים דצ"ע כיון דבממון אין שום אחד מוחזק אפשר ליזול יותר בתר המוחזק בשטר ונטעון להם מלתא דל"ש להחזיק השטר להם וממילא הלוה יפרע למי שיחזיר לו השטר ועיין מ"ש בסמוך ס"י.

והנה בתשובת הרא"ש מבואר דאם הי' אביהם קיים הי' יכול לטעון מעות הלויתי לך עליו יע"ש דמיירי דמלוה ראשון חי וטוען שהשטר שלו וכן מבואר מלשון הלויתי לך וקשה עמ"ש נתיבות בסימן ס"ד סק"ו דאם המלוה חי וטוען שנפל ממנו ומלאו פלוני ואותו פלוני טוען שהשכינו אצלו צריך הלוה לשלם למלוה שלו וליקח שובר דהוי א"י א"פ ולפי דבריו מה זה שאמר הרא"ש דטענתו שטוען שהלויתי לך עליו טענה והא הלוה ע"כ ישלם למלוה שלו ויקח שובר ומה צורך לזה בהשטר ואם נאמן זה נגד הלוה שהשטר נפל ממנו כ"ש לומר שהפקידו או שותפו הוא כמבואר ביבמות דף קט"ז אי לנפילה מזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' מבואר אם אין שמו כשמו יש לתלות בפקדון יותר מנפילה אע"כ כיון שהשטר ישנו ביד אחר ואינו ידוע של מי הוא אין ללוה לשלם עד שיוחזר לו שטרו ואפילו השטר ת"י יורשים אם היינו טוענין להם שמא ממושכן השטר אצל אביהם ג"כ אין ללוה לשלם עד שיוחזר לו השטר ועמ"ש לעיל סימן ס"ד.

ועיין בשו"ת חכמת שלמה סימן כ"ה בשטר שנמצא אצל יורשים שהניח אביהם וכתוב בו דהחוב מעות יתומים והלוה מודה שחייב וא"י מי המה היתומים ורצה השואל לומר דצריך לפרוע ליורשי המנוח כפי מה ששוה השטר למכור דטוענים עבור יתומים שאביהם קנה או לקח השטר למשכון בעד סכום זה ובעל המחבר השיב נהי שאביהם הי' נאמן במגו שהי' תובע הממון בעד יתומים שאינם ידועים לנו והי' מעכב המעות לעצמו אבל ליתומים ליכא מגו דאין להם רשות לגבות בעד היתומים ובכה"ג לא שמענו דטענינן להו להוציא המעות מיד הלוה וגם כיון דאין תפיסת השטר מוכיח דשייך למורישם דהא הי' אפטרופס של יתומים ומקמונין המעות בחזקת היתומים והא דתשובת הרא"ש שאני דכיון דלא ידענו שהופקד אצלו ל"צ למגו או דמיירי רק שהמפקיד א"י להוציא השטר מיד היורשים אבל לגבות מהלוה לא שמענו.

והעלה דהב"ד יוציאו מיד הלוה ויכריזו ויתנו במכתב קורת העתים כי כל מי שיש לו ידיעה מהמעות יביא עדיו וא"ל יביא עד זמן הנקצב יחשב כיאוש ויתן המעות ליורשי המנוח עכ"ל ולא נ"ל כלל דשמא לא ישמעו מהכרזה כדאיתא ביבמות דף ל"ו ומג"א סימן תס"ז סק"א ותשובות רשב"א סימן תתצ"ג ובשו"ת ברכת יוסף ס"ו חא"ח.

ועוד אם היתומים קטנים לאו בני יאוש ננהו עיין פ"ב דב"מ כ"ב ב' ומ"ש שיתן לב"ד אינו נכון כמבואר בנתיבות סימן ע"ו סק"ד וסק"ה דכיון דאינו נפטר מחובתו אם יופסד ביד ב"ד ויבא המלוה האמיתי א"צ ליתן ליד ב"ד ול"ד לפקדון ולגזלה ועיין חת"ס חחו"מ סימן קכ"ב.

סעי' ז' הנפק אם חייב מודה כ"ב הרי"ף ורמב"ם ותמהו עליהם למה צריך הנפק כיון שנכתב בו ביום וחייב מודה ונלע"ד דברא"ש פ"ק דב"מ כתב דטעמא דרב אסי דאין כותבין שטר ללוה לבד ולא אמרינן עבז"ל משום דעדים מפקי לקלא משעת מסירת השטר ולא משעת חתימה והנה מבואר לעיל סימן מ"ח דשטר שנפרע וחזר ומסרו לו ביום החתימה בפני העידי חתימה עצמן כשר ועיי"ש בש"ך סק"ה דאם מסרו בפני עדים אחרים הוי כמזויף מתוכו וכתב הנתיבות שם משום שנסמוך על ע"ח שהוציאו הקול ועל ידם נגבה ובאמת לא הע"ח הוציאו הקול על מלוה שני' ולפ"ז כאן דחיישינן שחתמו ללוה ולא הי' מלוה עמו ולא הוציאו קול ועכשיו במסירה אינם כאן דאם היו כאן מפיהם אנו חיין אימת נכתב ואם מלוה הי' שם וכיון דע"ח אינם יודעים מהמסירה לא מפקי לקלא לא מהני אף דנמסר כעת לפני ב"ד ועדים אחרים וע"כ צריך הנפק דראי' דלוה ול"ל משום דלא לוה לא נזהר בשמירתו וכמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ דף י"ב ע"ב בד"ה ולא לוה וע"כ ל"ח לשום ריעותא.

עוד נלע"ד דבלא הנפק חיישינן שמא כתב ללוות ונשאר ביד העדים דלא רצו לתתו לו כיון דלא קי"ל עבז"ל ואין כותבין ונותנין ללוה שטר בלא קנין ועדים אבדו השטר וכשלא נמצא ביום שנכתב ל"ל כן דעדים לא ישכנו באהליהם עולה ואם אבדוהו ביומו לא הי' נמצא אחר זמן דהי' נדרס וכ"כ הריטב"א דליכא למיחש מסופר נפל מכבר דהי' נדרס והיום ליכא חשש שנאבד כיון דזמנו מוקדם לא הי' משחהו בידו רק בנמצא ביום שנכתב י"ל מסופר נפל עיי"ש ולאביי דס"ל עבז"ל לא חיי שינן שיניח ביד עדים וסופר בלא הכרח וכמ"ש הריטב"א רק לר' יוחנן מרי' דהאי מימרא דלא ס"ל כאביי כמ"ש תוס' א"כ מוכרח להניח בידם דלא יתנו לו שמא ימסר לאח"ז ומ"ש מורו דריטב"א דבדין דהוה מצי לשנויי לא משהה אינש שטרו בי ספרא אלא דבעי למימר טעמא באנפי נפשי' ולרי"ף י"ל דה"ט משום דעבז"ל לא משהי דלמה ישהה בלא הכרח אבל אי לאו עבז"ל מוכרח להשהות דלא יתנו לידו וע"כ לא משני כן וא"כ להלכה דס"ל לרי"ף דלא אמרינן עדיו בחתימיו זכין לו כשאין בו הנפק י"ל שנאבד מיד העדים וברי"ף פד"א כתב דכ"ז שהשטר ת"י הע"ח חשוב מפי כתבם דאי בעי כבשי לסהדותייהו רק אחר שהוציאו העדות מידם הוי כנחקרה עדותן בב"ד דתו א"י לחזור עיי"ש וא"כ דוקא כשיצא השטר מתחת ידם מדעתם הוי כהעידו אז אבל בנאבד מהם ל"ל כן וקודם שיצא מידם לא נחקרה עדותם דאי בעי כבשי לשטרא והוי עפ"כ וע"כ צריך הנפק דוקא דחזינן דכבר הי' ביד מלוה ונחקרה עדותם כשהוציאוהו מידם ליד מלוה ודו"ק מאד.

סעי' י' וא"צ שיאמר האיך היו כרוכין בספ"ק דב"מ בגמרא ש"מ קשר סימן תני ר"ח שלשה כרוכין פרש"י דכרך הוי סימן וכו' אלא שטרי מכריז עיי"ש מבואר מפרש"י דצריך כרך ומנין וכ"כ הב"י דכ"ד רש"י ורי"ו ובאס"ז תמה למה צריך ונלע"ד דקשה טובא לפי המבואר ביבמות דף קט"ו גבי ההוא דאפקיד שומשמי דקאמר מנין חושבנא בעלמא וכתב הנ"י שם אף דקי"ל מנין הוי סימן היינו גבי אבדה דל"ה להוציא וא"כ כאן דמחזירין השטר למלוה ויוציא ממון מהלוה ולקוחות למה מהני סימן ומצאתי בתוס' חולין דף צ"ו ע"א בד"ה פלניא הקשו כן ונלע"ד לפמ"ש מהרי"ו ומהר"א מזרחי ומ"ב והטו"ז בא"ע סימן י"ז עיי"ש בקו"ע דשני סימנים ביננום הוי סימן מובהק ובש"ך לקמן סימן רצ"ו הוכיח מדאמר ביבמות שם אימר חושבנא משמע דסימן מובהק מהני להוציא ממון וא"כ ה"נ כרך ומנין צריך להוציא וממילא מוכח דכרך או מנין לחוד הוי סימן אמצעי ומהני בשאר אבדה והא דבעי פרק אלו מציאות דף כ"ז אי ס"ד ופשיט לה מהא דמצא תכריך אף דיש כאן שני סימנין דהוי סימן מובהק י"ל לפמ"ש הפנ"י שם דגם על סימן מובהק בעי אי דאורייתא ובלא"ה י"ל דאם סימן אמצעי דאורייתא באבדה ע"כ דחשוב כרוב דלא יזדמן כמותו רק ע"צ מועט דאל"כ גם אבדה לא מהדרינן ע"פ רק להוציא ל"מ רוב ובשני סימנין הוי כתרי רובא דל"ח למיעוטא דמיעוטא גם להוציא אבל אי סל"ד באבדה דל"ח כרוב ממילא ל"מ להוציא שני סימנן כיון דאפשר יתרמו טובא כמותן.

ושיטת הרא"ש וש"ע דמהני סימן אחד כאן ס"ל כתוס' בחולין שם משום דבשטר אין שום אחד מוחזק וצריך פירוש דהא אח"כ יוציא ממון על ידו ונלע"ד עפימ"ש רמב"ן בב"ב לענין סטראי דמהני מגו דמהימן על מה שהוא תפוס סטראי ננהו ואין נאמנות על מנה שבשטר אלא על מה שפרע לו ואע"ג דממילא מהני לי' מגו לגבות בו מנה שבשטר עיי"ש בפק"ה דף ל"ב ה"נ מהני הסימן לענין גוף השטר דאינו חשוב להוציא ונ"מ לצור ע"פ צליחותו כדאיתא בפ"ק דב"מ די"ג וכה"ג ומהדרינן ע"י סימן וממילא כיון דהשטר בידו מוציא עמו אח"כ כשיבא לב"ד לתבוע החוב וכה"ג כתב הרמב"ם לענין ע"א דמעיד על חתיכה שהוא חלב וכשיאכל אותו ישראל אח"כ ילקה וכה"ג כתבו הפוסקים לענין היכר אי אחוה דמיתנא הוא לענין חליצה ולענין היכר השליח את האשה שמביא לה הגט שהיא אשתו של פלוני וכ"ש לשיטת רמב"ם דכל שטר שדינו שלא להחזיר אם החזירו גובה בו דמעמידין השטר על חזקתו.

ובזה א"ש מ"ש הרא"ש ונ"י דבלא כריכה אפשר שיתפזרו ומיאש מהם והקשה תומים דמ"מ מגוף החוב לא נתייאש וצריך להראות שטרו עכ"פ שיגבה בו ועוד כ"פ ס"ל דל"מ יאוש בחוב ולפמ"ש א"ש כיון דבגוף הנייר זכה המוצא ע"י יאוש ממילא אין לידון רק על הוצאות החוב תו לא מהני סימן אחד להוציא ומצאתי בקצו"ח ושע"מ מזה ולפי שביארתי הדבר יותר לא זזה ממקומה.

וצ"ע על תוס' בחולין שם דמשמע מדבריהם דגם סימן מובהק ל"ח להוציא וכ"ד ריטב"א בקידושין הביאו קצו"ח סימן רצ"ז דמה יענו להוכחות הש"ך מיבמות הנ"ל ונלע"ד דס"ל דסימן מובהק כרוב דלא שכיח שיזדמן רק על צד המיעוט רק אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ומ"מ רובא כברי ושמא כדאיתא רפ"ב דכתובות וע"כ ביבמות שם שהפקיד אצלו שומשמי רק טענתן על החזרה הוי כא"י אם החזרתי משא"כ כשטוען להד"ם ל"מ סימן מובהק תה נלע"ד טעם הטור שהביא הש"ך בסימן רצ"ז דמחלק בין החזרתי ללהד"מ ודו"ק.

הג"ה אם הם של מלוה ולוה אחד עסמ"ע דגם מנין ל"ה סימן ועב"י והרא"ש לא חילק בין אם הם של מלוה ולוה אחד א"ל ובין הם לפנינו א"ל וכ"כ הב"ח ויש להבין הא הרמ"ה שפיר קאמר דשמא פרעו בפ"א לכן יודע כריכתן או מניינן מחמת שהחזירן ללוה כך או דלוה לקח המעות בפ"א ונתנן כך להמלוה ואפילו אחד א"י סימן כריכה שמא לא נתן אל לבו דהאחר כרכן ועיקר אנו דנין בין מלוה ולוה של מי הן ונלע"ד דרא"ש לטעמי' שכתב ספ"ק דב"מ ז"ל תכריך של שטרות הר"ז יחזיר למי שנותן בו סימן ולא אתרע בנפילה זו כיון שע"י הסימן מתברר אי ממלוה נפל אי מן לוה נפל עכ"ל ופירשו בפנ"י שלא נזהר בשמירתו כ"כ כיון דאם ימצאנו אחר יחזרנו ע"י הסימן ע"ש וא"כ מה"ט לא ניחוש דהאחר אבדן וזה נתנן לו כך ויודע הסימן דא"כ הי' האחר כזהר לשמרן כיון דאין לו לסמוך על הסימן כיון שכנגדו ג"כ יודע הסימן ול"ל דבאמת משום דיש בהן פסול לא נזהר בהן דלא מרעינן שטר בחנם רק מחמת הוכחה מדנפל אתרע אבל כשי"ל דסמך אסימן למה נחזיק ריעותא בחנם ומפרט דאפילו שטר מרוע שוה קצת מחמת ראייתו אפילו ללוה ולא שכיח להשליכו בשלימות רק מ"מ יותר שכיח משטר כשר ואינו פרוע ע"כ היכא דל"ל דסמך אסימן אמרינן מדנפל אתרע ומפרט לשיטת רש"י בפ"ק דב"מ דף י"ג דהיינו דהמלוה זרקו מחמת פסולו דאין לו לחוש כלל אבל הלוה ודאי יש לו להזהר בו וגם אם מיד המלוה נפל משום דפסול הוא א"כ של לוה הוא וע"כ אמרינן ודאי זה שנתן הסימן מידו נפל דסמך על הסימן דידע ששכנגדו אינו יודע סימן זה ול"ל דה"ל למיחש דשכעדו עצמו ימצאנו ולא יכריז כלל דזה הוי נפילה דיחיד דלא שכיח כלל לכן גם הוא לא חש לה.

ולפ"ז גם בנותן לוה או מלוה סימן בנקב בצד אות פלוני יש להחזיר לו דל"ל מחמת שסי' אצלו השטר יודע סימן זה ולא ממנו כפל רק מיד שכנגדו דא"כ הי' שכנגדו נזהר בשמירתו ולא שכיח שיאבדנו כיון דאין לו סימן שלא ידע בו שכנגדו ועל כרחך הנקב נעשה רק עתה כשהי' אצלו וסמך דאין שכנגדו יודע מסימן זה ולפ"ז חולק אבע"ת דלעיל ס"ו אלא דבע"ת יהיב טעם אחר דמהני סימן ולא אמרינן מדנפל אתרע כיון דנמצא בתפיסה או מכורך חזינן דלאו דרך נפילה של פסולין נאבדו וא"כ צ"ע דהטור הביא לעיל סברת בע"ת וכאן הביא סברת הרא"ש ולא כתב דרא"ש חולק אבע"ת ובאס"ז ספ"ק דב"מ שם כתב הרמ"ך ז"ל אם מצא תכריך של שטרות והכריז שטרות סתם ובא זה ונתן סימנן בין לוה בין מלוה הרי זה יחזיר ולא חיישינן דלמא הכי אהדרי' מלוה ללוה בתר דפרעי' הלכך אפילו למלוה מהדרינן לי' בסימנא עכ"ל משמע נמי אפילו בא רק אחד כדאמר ובא זה מחזירין לו ול"ח ומשמע אפילו בסימן אחד כדמסיים בסימנא.

סעי' י"ג ומיהו אה יבא העבד לטרוף בו ממה שמכר אדוניו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו צריך להביא ראי' וכו' בש"ס דף י"ט פ"ק דב"מ פריך דניחוש שמא כתב בניסן ולא נתנו עד תשרי הניחא למ"ד זכות לעבד וכאביי דעבז"ל אלא למ"ד חוב מא"ל ומשני דכי אתי למטרף יאמרו לו אייתי ראי' אימת מטא לידך הרי דלאביי א"צ ראי' ורא"ש וטור ורי"ו פסקו דעבז"ל ומ"מ הצריכוהו להביא ראי' והב"ח תירץ דחיישינן שזרקו לאשפה ונעשה כחרס ועדיין קשה דא"כ מה קאמר דלאביי ניחא ונלע"ד דנהי דחיישינן מדנפל ולא נזהר בו כתבו ליתן ולא נתנו מ"מ י"ל כיון דעלה בדעתו שלא לשחרר בו לא שמרו אבל מ"מ אפשר לא זרקו וביטלו בפירוש שיהא כחרס שלא יוכל לחזור ולשחרר בו וא"כ יש ס"ס שמא נתנו ביומו ואת"ל מדנפל יש חשש שלא נתנו ביומו ונמלך מליתנו מ"מ שמא לא ביטלו בפירוש וי"ל כשנתנו עתה עבז"ל דהא פריך סם דף י"ג כי נמלך מה הוי הא עבז"ל רק הב"ח חידש דזרקו נעשה כחרס כמ"ש סי"ז עיי"ש.

אמנם קי"ל דס"ס ל"מ להוציא ממון אצא לרמב"ם דכשהחזירו שלא כדין מ"מ מוחזר ומוציא בו ממון וכל החשש רק לכתחלה א"כ ודאי מהני ס"ס על החזרתו לכתחלה דבשטר אין שום אחד מוחזק ועדיין אין מוציאין בו מלקוחות ואח"כ אם יבא להוציא מלקוחות הא בדיעבד בלא"ה גובה בו אמנם הבע"ת ונ"י הוכיחו דלא כרמב"ם מדאמר הש"ס כי אתיא למטרף יאמרו לו אייתי ראי' אימת מטא לידו ולרמב"ם הא כיון שיהא בידו השחרור יגבה בו בלא ראי' ולפ"ז כ"ז למה דמשני מוכח דלא כרמב"ם ול"מ ס"ס שפיר י"ל דחיישינן שביטלו בפירש כחרס אבל המקשן דלא אסיק אדעתו דיאמרו לו אייתי ראי' י"ל משום דס"ד דהחשש רק לכתחלה כרמב"ם וא"כ א"א להחזיר לו דתו לא יוכלו לומר לו אייתי ראי' וא"כ ממילא אי זכות לעבד ועבז"ל שפיר מחזירין.

עוד י"ל דבאס"ז גבי מתנה ודייתקי כתב בשם הרמ"ך דיש לחוש שאמר לעדים שלא יזכה המקבל עד דמטי לידו ולדבריו קשה למה ניחא למ"ד עבז"ל והנם ריטב"א הקשה גבי שטר הקנאה ניחוש דהתנה שלא יחול עד שיבא ליד הזוכה ותירץ דזה לא שכיח ונראה משום דרוצה ללות על שטר זה ואולי לא יתרצה המלוה לתלות על מוקדם וגם ללוה לא נ"מ אימת יחול השעבוד דמה לו אם חייב למלוה או ללקוחות ואפילו לפוסקים דשטר הקנאה היינו גם אם לא ילוה כלל חייל מיד י"ל דבלא"ה לא שכיח להתנות שלא יחול עד דמטי לידי' דא"כ קנין למה בלא"ה יכול להתחייב בחנם ולפ"ז במתנה דגם כשלא יחול רק בשמטי לידו יתרצה המקבל ואם לא יתרצה לית פסידא לנותן יש לחוש דהתנה שלא יחוג עד דמטי לידו וא"כ קשה בשחרור מה קאמר הניחא למ"ד זכות לעבד ועבז"ל אך בגיטין דף ח"י קאמר כתבי' ואותבי' בכיסתי' מא"ל ומשני לא מקדים אינש פרעוניתי' לנפשו ואסברה הרמב"ן שם משום דמפסיד פירות עד נתינת הגט דאפילו למ"ד יש לו עד נתינה מ"מ חושש דתטרוף מיום שנכתב בגט ויצטרך לחזור אחר עדים עיי"ש ולפ"ז גם בשחרור שייך לא מקדים פרעונתי' לנפשי' דיפסיד מה שיקנה עבד עד נתינה וצ"ל דכונת הקושיא שמא כתב בניסן היינו דכתב אדעת ליתן מיד ומחמת איזה סבה לא נתנו דלא שייך לא מקדים רק כשכותבו אדעת שלא ישחרר מיד וע"כ לא חיישינן שהתנה דלא יחול עד נתינה דא"כ לא גמר בדעתו בבירור לשחרר מיד ולא מקדים פרעוניתי' אמנם כ"ז לס"ד דגיטין אבל למה דמסיק שם דיש קול שלא נמסר ביום שנכתב ותצטרך האשה להביא ראי' אימת מטי לידה א"כ ל"ל לא מקדים פרעונותיה משום ספירות דכ"ז שלא מסר הגט יש לו פירות ואח"כ יהא קול ותצטרך להביא עדים ומפרט לשיטת רש"י דע"י הקול מוקמינן אותה אחזקת א"ו וקטלינן לה כשאין לה עדים אף היא יוציא מידה הפירות וכן לשיטת תוס' ידוע זמן שנמסר לכל דע"מ מפקי לקלא וא"כ ה"נ העדים בלא"ה לא יכתבו שחרור ליתן בידו אם יתנה כן רק החשש שיאמר יהא בידכם דלא תיפוק תקלה וא"כ כשימסר בפניהם מפקי לקלא ולא יפסיד ויש לחוש שהתנה וכ"ז למסקנא דמשני שיהא קול דאינו נאמן שנשתחרר כבר וצריך לשחררו לפנינו עתה וע"כ ע"מ מפקי לקלא ול"ח דמסיק קלא אבל לס"ד דלא ידע מזה דכשלא נמסר בזמנו ע"מ מפקי לקלא או דחייש שישתקע הקול ויפסק א"כ לא מקדים פרעונתי' דגם הוא עצמו יחוש לה וליכא למיחוש רק דכתב בגמר דעתו ליתן בניסן מיד ומאיזה סבה נתעכב א"כ לא התנה כלל ע"כ למאי דמסיק דכי אתיא למטרף יאמרו אייתי ראי' אימת מטי דודאי יהא קול ממילא גם למ"ד עבז"ל יש חשש דהתנה שלא יחול רק מיום שנמסר וצריך ראי'.

וצ"ע מה קאמר דלמ"ד זכות לעבד ועבז"ל ניחא הא קי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה כדאיתא בפרק השולח דף ל"ח ע"ב זולת במשחררו לצורך מצוה עיי"ש וא"כ ל"ל עבז"ל דזכי' משום שליחות ואשלד"ע דע"כ צריכין להיות ג"כ שליח לבעל הממון כמ"ש תוס' בפרק איזהו נשך דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא ובנוב"ק חא"ע סימן ע"ז נראה דאישתמיט לי' תוס' זה וא"כ באן דנפל נימא דכתב לשחררו בחנם לכן נמלך אח"כ שלא לעבור בעשה וא"כ ל"ל עבז"ל ואפשר משום דאביי לא חייש דאקרי וכתב כשאין מלוה עמו כיון דאין כותבין ללוה בלא מלוה כמבואר בפ"ק דב"מ דף י"ג הרי אף דנפל ואתרע לא חיישינן דעשו איסור ה"נ לא חיישינן דהרב יכתוב כדי לעבור בעשה וגם עדים לא יזדקקו לו לעבור בלפני עור אם לא לצורך מצוה דמותר וכבר כתבתי לעיל סימן מ"ג דאנן חיישינן דאקרי וכתוב באיסור דלא כאביו אף דקיי"ל עבז"ל וכ"כ תומים שם וכתבתי שם דזה תליא בסברת המקשן ותרצן כאן דלס"ד דמקשן דאינו רק חששא לכתחילה ואם נחזור לו השובר לא יוכלו לומר לו אייתי ראי' לא חיישינן נמי שעשו איסור ולתרצן גם כשיבוא שובר בידו יאמרו אייתי ראי' משום דנפל יש הוכחה על פסול דנפילה בכשר לא שכיח ה"נ חיישינן דנעשה באיסור אף דרוב כשרים וא"כ א"ש לדידן חיישינן דכתב לשחרר בחנם ונמלך אח"כ דבזה ל"ל עבז"ל

שבתי וראיתי דשחרור ל"ד למתנה דבירושלמי גיטין פרק האומר ה"א איתא דבמתנה אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ושאני גט דהתורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהיא שלה ופירש הפ"מ דבגט גלי תורה ושלחה עיי"ש וא"כ שחרור נמי ילפינן בקדושין פ"ק דף כ"ג מגט דעושה שליח קבלה לקבל שטר שחרורו וא"כ א"צ להיות שליח של רבו וממילא אף דרבו עושה איסור ל"ל אשלד"ע וכנו"ב ובמחנה אפרים בהלכות שליחין ושותפין סימן כ"ג הוכיח מתוס' דקדושין דכ"ג ע"ב וריטב"א שם דכתבו בשחרור מהני שליח קבלה ועבד אפילו פירש לו האדון שאינו נותנו בתורת זיכוי דלא ס"ל כתוס' בפרק איזהו נשך ואינו דשאני שחרור דיליף לה לה מגט ואפילו ודאי משחררו בחנם לגמרי בלא שום קבלת טובה ומה שהביא מהרא"ש ור"ן דתופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים מן הדין זכה דזכין שלא מדעתו ומשמע אפילו לא שווי' ישראל המלוה שליח עיי"ש ג"כ אינם חולקין אתוס' דאיזהו נשך כמבואר בנתיבות סימן ק"ה.

סעי' י"ד לא יתננו לו בפ"ק דב"מ דף י"ט ע"ב בתוס' ד"ה ברייתא כתבו היינו דלא כאביי דלדידי' אמאי לא בהדר כיון שהוא רוצה דעבז"ל והרא"ש וטור העתיקו האי דינא דלא יתנו והטור דלא מחלק בין מכר ומתנה לשט"ח ובכ"מ עבז"ל גם כאן לא הוי לי' לכתוב דלא יתנו כמו שתמהו הכל ולפמ"ש בסימן מ"ג בטעם הטור שם דלדידן דלא חיישינן לנפילה דרבים דלא שכיח ע"כ מדנפל חיישינן דאיקרי וכתב שלא כדין אף שהתנה דלא יחול עד מסירת השטר אף דלא שכיח שיעשו עדים שלא כדין מ"מ נפילה בשטר כשר גם כן לאשכיח גם כאן נכונים דברי הטור והתוס' שכתבו דלא כאביי משום דאביי ס"ל בב"ב דף קע"ב ע"ב דנפילה דרבים שכיח גם בשטר כשר וע"כ ס"ל בפ"ק דב"מ דף י"ג דלא חיישינן דאיקרי וכתוב שלא כדין.

ועוד י"ל לפמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ דף כ"ף בד"ה שובר בשני שטרות שזמנן כתוב ביום אחד גם לאביי זה שנמסר לו תחלה זכה והקשו דא"כ ניחוש שכתב לזה ולא מסר וכתב ומסר לאחר בו ביום ותרצו דלא חיישינן לזה והיינו דלא שכיח וזהו דוקא לאביי דנפילה דרבים שכיח גם בכשר אבל לדידן דל"ח לנפילה דרבים דלא שכיח בכשר דזהיר בו י"ל מדזה נפל אימר זכר או נתן לאחר בו ביום ונפסל הראשון לכן אבדו או זרקו ועתה אם נחזירנו כשיבאו יחד עם השני לא נדע למי נמסר תחילה ונעשה באיזה ב"ד שודא או חלוקה שלא כדין.

אא"כ פירש וכו' כתבו בסמ"ע וש"ך דשמא כתב ליתן לו ולא נתן לו השטר ונתנו לאחר והשתא קהדר בי' וכן מבואר בגמרא שם י"ט ע"ב והקשה באס"ז לימא שמא הדר אוזיף מאחר ונשתעבד לו הקרקע וע"י שיתן לו עכשיו שטר מוקדם יפקיע שעבודו עיי"ש ולפ"ז לא מהני אם פירש אם לא יחזור דמה דיזיף מאחר אינו חזרה וכן הקשה בתומים והביא מאס"ז דכיון דישנו בחזרה גם בע"ח גובה והוא דין חדש נגד הסברא כיון שכתב מהיום אם לא אחזיר בי ולא חזר נתקיים המתנה למפרע מלפני הלואה ונלע"ד דמסתיין במתנה הואיל ובידו לחזור חשוב כשלו כל שעתא משא"כ במכר דאין בידו לחזור בלא החזרת המעות דאטו בשופטני עסקינן שיחזור בו וירדוף אחר מעותיו ולא שדי זוזי בכדי וא"כ מחוסר ממונא לא אמרינן הואיל ובידו כמ"ש הר"ן בפרק כל שעה גבי הלוהו על חמצו ולא חל שעבוד המלוה עליו ועוד דעכ"פ בתורת משכון ישאר אצלו כ"ז שלא מחזיר לו מעותיו וכדלקמן סימן קצ"ד ובסמ"ע שם סק"י וא"כ במכר יש לחוש שמא כתב לאחר ולא נתנו והדר יזיף מאחר או מכרו וכשנחזור עתה השטר לזה כשיבא השני יאמר זה שטרי נמסר לי מקודם לשורך בזמן הכתוב בו ואם דמפורש בו אם לא יחזור מ"מ ממושכן אצלי על המעות מכירה דלא מסר לי השטר בלא דמי והיינו דטור וש"ע פתחו בתרתי במכר ומתנה וסיימו במתנה דהאי אא"כ פירש לא מועיל בסתמא רק במתנה ובסמ"ע כתב וה"ה במכר ולע"ד נראה כמ"ש וי"ל דברי הסמ"ע עפימ"ש בתשובות רשב"א הביאו ב"י בחו"מ סימן ר"ז מסל"ד וסמ"ע שם סקי"א כיון דל"ח רק מע"פ ואינו מכר יוכל בע"ח אחר לטרפו אמנם בטו"ז שם מבואר דהוי מכר גמור כ"ז דלא מחזיר מעותיו ונראה דגם רשב"א ל"ק רק משום דלא ניתן לכתוב משום איסור אכילת הפירות וכ"מ בנתיבות שם ס"ו משא"כ הכא דמוכר אוכל הפירות בחייו הוי מכירה על תנאי ומכר גמור כ"ז שלא מברר שהחזיר המעות דשטרו ניתן לכתוב ובעיקר הקושיא דנימא שמא לוה מאחר קודם שנמסר השטר לזה הנה לפוסקים עבז"ל בשט"ח רק במכר לזה ולא מסר לו השטר וחזר ומכר לאחר וכה"ג במתנה לא אמרינן עבז"ל כיון דחזר ממש לפני מסירת השטר וא"כ כשלוה מאחר דאין זה חזרה גם בשטר מכר ומתנה אמרינן בחתומיו ז"ל ולפוסקים דשל"ד י"ל כל מה דחששו ה"ד בדאורייתא ולא נפסיד זה שיש לו ודאי זכות מן התורה מחשש פסידא דאחריני שאין להם זכות רק מתקנתא דרבנן ולפוסקים דשעבודא דאורייתא או בפירש אחריות בשטר ש"ד י"ל לפמ"ש בעל עיטור אהא דמשני בפ"ק דב"מ דף י"ט בגט שיאמרו לה לקוחות אייתי ראי' אימת מטי לידך דקשה שמא זנתה ויחפה עלי' בגט זה שנתגרשה מקודם ותירץ כיון דאיכא גט לפנינו על זמן מקדם הוי ספק אימת נתגרשה ואתרע חזקת א"א ומספקא לא נקטלה גם כשלא נחזיר לה הגט עיי"ש ולפ"ז ה"נ עדיין ימכור עתה השדה לזה התובע את השטר שנמצא וכשיבא הב"ח להוציא מיד לוקח זה לא יוכל להוציא מספק כיון דב"ח מכאן ולהבא גובה ויכול לסלוקי' בזוזי חשוב לוקח מוחזק וכבר יש ספק מחמת שטר הנמצא אם לא קדם לשעבודו של הב"ח אף שלא נחזיר לו השטר.

סעי' ט"ו והלוה אומר פרעתיו וממנו נפל קשה לי טובא אמאי יטול מלוה חצי כיון דספק לפנינו ביד מי הי' קודם שנפל ל"ל חזקה שטרך בידי ונימא הממע"ה דנהי דמלוה תפוס בנייר אבל בחוב מוחזק הלוה ול"ל דשטר העומד לגבות עכ"פ ל"ח מוציא וכמ"ש אחרונים דלפיכך בשטר מהני מגו להוציא וה"נ על חצי דתפיס מלוה ל"ח מוציא ובש"ך סימן פ"ב כתב דזה דוקא בשטר כשר מעיקרו רק הספק אם נפרע אבל ספק מעיקרו ל"מ מגו דהוי להוציא ולפ"ז אם טוען הלוה כתבתי ללוה ולא לויתי לא יטול המלוה מן החוב כלל ומיושב קושית המפורשים בגמרא שם למה לא נקט דלוה טוען לא לויתי אלא דקשה א"כ להימן גם עתה הלוה על כולו לומר פרע במגו דלא לויתי ובנ"י כתב דמיירי כשיש עדים שראו השטר תחלה ביד המלוה ולא משמע כן מסתימת הפוסקים.

וי"א שאם הוא מקוים וכו' אוחז בתורף יש לדקדק דברישא נקט אם יכול לקיימו וכאן אם הוא מקוים ונלע"ד דעילוי של תורף משום הזמן לטרוף ממשעבדי כמבואר בש"ס וקשה לפמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים והובא לעיל סימן נ"ה בשטר שנפרע קצהו והושלש שא"ל יפרענו השאר עד ז"פ יפרע הכל דהוי אסמכתא ואינו גובה גם מה שלא פרע רק מבנ"ח כיון דאפשר יגבה כולו וכמוקדם וה"נ המלוה נאמן רק על מחצה א"כ גם המחצה אינו גובה ממשעבדי ולפ"ז מוכח כש"ך שם דגובה השאר ממשעבדי וכן הסכים שם בתומים אמנם בתומים שם הפס לעיקר הטעם לחלק ממוקדם דמעיקרא לא חל השעבוד על כולו אבל זה שנפרע מחצה כבר חל השעבוד ולא נפקע עיי"ש ולפ"ז ה"נ אם לא לוה רק מחצה אינו גובה ממשעבדי כלל וא"כ נהי דלוה טוען דפרע ה"נ הי' יכול לטעון דלא לוה והי' מהימן על מחצה דכתב ללות וצא לוה וא"כ טענינן כן בעד הלקוחות ולא נגבה ממשעבדי כלל לכן אין מעלה בתורף רק במקוים כבר דחזינן דכבר הי' ביד מלוה דלוה לא מקיים שטרו ומה דלא גבי כולו משום פרעון ע"כ גובה המחצה ממשעבדי ולפיכך כאן שהביא הי"א לחלק בין תורף לטופס דקדק לכתוב אם הוא מקוים וברישא דלא מחלק בין תורף לטופס סגי ביכול לקיימו וש"ס דקאמר דזה נוטל תורף וזה טופס היינו ג"כ אם יש עילוי בתורף ואף דבש"ס מיירי באינו מקוים מ"מ נ"מ למקוים ובאס"ז שם כתב בשם הריטב"א ה"ה די"ל כתבתי ללות ולא לויתי והא דנקיט דלוה אומר פרעתי משום שטרא אקנייתא דמשעת קנין שעבד נפשו עיי"ש וא"כ כה"ג חורף עדיף אפילו באינו מקוים אמנם לרי"ף ורמב"ם דגם בשטרי אקנייתא דוקא כשמטי לידי' אח"כ א"כ ה"נ על המחצה י"ל לא לויתי ולא מטי לידי' אבל כבר כתבתי לעיל סימן ל"ט דלמ"ד עבז"ל גם בלא קנין ע"כ הקנין לטפויי גם כשלא מטי לידי' וא"כ ר' אלעזר דס"ל עבז"ל כמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ דף י"ג ע"ב בד"ה ד"ה ממילא באקנייתא ל"צ מטי לידי' וע"כ רמב"ם דלא ס"ל עבז"ל ובאקנייתא צריך מטי לידו אין עילוי בתורף כ"ז שאינו מקוים לכן לא הביא הך דר"א ואף דנ"מ במקוים מ"מ אין דרכו להביא מה שאינו מפורש בש"ס ומה דפריך לר"י אפילו אחד אדוק בתורף ולא קאמר דלא נ"מ בתורף דהא ר' יוחנן לפיכך קאמר לעולם חולקין לפלוני על ר' אלעזר אפילו היכי דיש עילוי בתורף ואפילו לרש"י דלא פליג מ"מ כל עיקרו להשמיעני אפילו יש עילוי בתורף חולקין דאל"כ מה נ"מ בין תורף לתופס.

אמנם לפמ"ש הפנ"י בפ"ק דב"מ די"ג דגם בשטרי אקנייתא אפס משתים צריך או ילוה או ימטי השטר לידו הק"ל כיון דלקוחות י"ל מעיקרא אינו חייב יותר ממחצה ואינו גובה ממשעבדי כלל והודאת לוה דלוה לא מהני לגבייהו לכן נראה לפי מה דאיתא בפרק איזהו נשך דף ע"ב דמאן דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו גובה ממשעבדי ועיי"ש באס"ז בשם ריטב"א דאף דרב אסי לא אמר רק א"ל לקיימו מ"מ מפרש תלמודא כיון דא"צ לקיימו גובה מנכסים משועבדים ועיי"ש בתוס' בד"ה אמר אביי דגמרא יליף ממה דאר"א דמודה בשטר שכתבו א"ל לקיימו ומהני הודאתו לגבות מלקוחות אף דהלוה הי' יכול לטעון מזויף ה"נ במקוים רק שהי' יכול לטעון פרעתי משום שלא ניתן לכתוב מ"מ כשמודה הלוה שלא פרע גובין מלקוחות ולא טענינן להו וא"כ ה"נ הכא דר"א דאמר מחלוקת קאי אדרשב"ג כדפרש"י הא דארשב"נ יחלוקו ורשב"ג הא ס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"כ ה"נ אף אלו הי' טוען לא לויתי לא היינו גובין מלקוחות כלום השתא דמודה דלוה ונעשה השטר בהכשר רק פרע אהני הודאתו דלא ליתרע שטרא לגבות המחצה ממשעבדי ואפילו לתוס' שכתבו בפ"ב דכתובות דף י"ט דה"ט דא"ל לקיימו דמן התורה א"צ קיום כלל מ"מ י"ל ה"נ כיון דמן התורה אף דלא לוה רק מחצה גובה המחצה מלקוחות רק מדרבנן גזרה שמא יגבה כולו פסלוהו שלא לגבות כלל מלקוחות אהני הודאות לוה דלוה ונכתב בהכשר לסלק חשש דרבנן משא"כ לדידן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ול"מ הודאתו לחוב ללקוחות ה"נ ל"ת לכן אין גובה ממשעבדי ואין עילוי בתורף מבטופס באינו מקוים דמיירי בו רשב"ג ור"א לכן השמיטוהו רי"ף ורמב"ם וב"ע וגם המחבר כאן ל"כ הי"א רק במקוים.

ויל"ע כיון דהוי ספק אי לוה הכל וגם כשלא לוה רק מחצה כשר מן התורה לגבות ממשעבדי ה"ל כספק בתקנה ועיין הה"מ בפ"ד וה מהלכות גזלה גבי שכירו ולקוטו דספק בתקנה אינו מוציא מידי ודאי ד"ת אמנם בפנ"י ריש פ"ק דר"ה מבואר דספק מוקדם פסול לגבות מלקוחות גם מזמן שני ועיין שו"ת ברכת יוסף חחו"מ ס"י כתב דיש לומר רק אם הספק היא בגוף התקנה אם התקינו וגם הוא תפס עכשיו ולא מוחזק מעיקרא אבל אם הספק מצד אחר וגם מוחזק מעיקרא י"ל מספק אין מוציאין וכ"ש לבעל עיטור דס"ל של"ד כדלעיל בש"ך ריש סימן ל"ט בשם בה"ע א"כ עיקר השעבוד רק מדרבנן

ובתומים כתב לתרץ דעת רי"ף ורמב"ם עפ"י דברי רש"י דפירוש דאין מעלה בטופס שהע"ח בו משום שכבר הודה ורשב"ג ס"ל מודה בשטר שכתב א"צ לקיימו והרכיב בזה גם מ"ש תוס' דאם נתבטל השטר לגמרי בחסרונו אינו נחשב בעילוי שטר ומלבד דתוס' וכל הראשונים כתבו דפירש"י תמוהין בזה ולא מצאתי שום אחד מהקדמונים או אחרונים באס"ז שיתרץ דבריו אלא דארכביה אתרי רכשי דרש"י לא נדחק אלא מחמת דלא ס"ל סברת התוס' דמה שחסרונו פוסל השטר אין נחשב לעילוי וא"כ לתוס' אין מקום לסברת רש"י כלל ואין לומר כן ועכ"פ זה שכתבתי דמאן דס"ל מודה בשטר שכתבו א"ל לקיימו ס"ל דמהני הודאתו לחוב ללקוחות ומאן דס"ל צריך לקיימו ס"ל דל"מ הודאות לות לחוב ללקוחות אף כשהלוה צריך לשלם גם בתומים כתב כן כאן ובס"ס ק"ו.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה