ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן סא
סעי' ד' שיוכל כל המוציאו ברא"ש הוכיח זה ומה שנאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ונתחייב לדוד בממון זה וקדש בת שאול בזה ודחת מהרי"ט דע"כ מיירי דדוד אמר לשאול שתהא מקודשת לו בזה ואותו שעה ידוע תי' וקצו"ח הקשה דא"כ הוי בשכר שאעשה עמך דאיכא מ"ד דמקודשת ובסנהדרין דף י"ט משמע דכ"ע ס"ל דמלוה הוי א"ו אחר שהרג לגליות אמר לו דוד שמקדש בתו בממון זה והוי מלוה הרי נתחייב לו אף דלא נודע מתחלה מי שיכה לגליות ובנתיבות כתב דודאי דוד לא הלך להרוג את גליות בשכר קדושין רק לשם השם להציל את ישראל רק ששאול התחייב עצמו להעשיר למי שיכהו ונתחייב בזה ואח"כ קדשה באותו התחייבות שהתחייב כנגדו מעכשיו ובמשובב נתיבות כתב דלא תיקן כלום דמ"מ כיון שאמר בשעה שהלבישו מדיו ושאול לא נתחייב אלא כשיכנו ליה מלוה למ"ד שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כיון דעדיין לא נתחייב עכ"ל ולע"ד בשלמא בשכר פעולה כשגומר הפעולה הוי כנותן לה הפרוטה למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף ומתקדשת בדבר חדש שלא תי' אצלה מקודם דהא הפעולה לא הי' אצלה משא"כ אם אינו עושה הפעולה בשכר רק האשה מעצמה נתחייבה ליתן לו מתנה אם יעשה זאת א"כ בפעולה אינה מתקדשת דהפעולה אינו בעד שכירות וקידושין רק שתתקדש בעד חוב שנתחייבה לו והרי לא בא לרשותה עתה שום דבר חדש ומלות הוא ודברי נתיבות מוכרחים דאל"כ קשה כיון דשאול המע"ה לא נתן לו בתו בעד העושר דא"ל מלוה אית לך גבאי א"כ למה לא נתן שכרו ביומו דל"ל לא תבעו אינו עובר דהא לא תבעו משום דסבר שיתן לו בתו בעד זה אע"כ דזה אינו שכירות ואף דנתחייב רק כשיכנו אינו רק תנאי וכעין שכתב הרמב"ם בפי"א ממכירה ה"ג נתן לו בית במתנה אם ילך עמו לירושלים או יביא לו דבר פלוני שזהו אסמכתא עיי"ש ואם זה הוי שכירות איך לא יקנה וע"כ אינו רק מתנה כיון שלא אמר לו אתן לך בית בשכר שתלך וכמו שאמר בקידושין דף ס"ג מדתני על מנת ולא בשכר משמע דאינו בתורת שכירות רק תנאי וכה"ג תמצא בר"ן גיטין דף ע"ה בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני ופרשו בח"ס חח"מ ס"ט דאינו מכר רק עשה לו חטיבה ויהיב לו מתנה הבית והוא יעשה לו חטיבה שיזון את בנו והובא בפ"ת לעיל סימן סמך סק"ז אמנם לפ"ז ק"ל הא הוי אסמכתא ואפילו מלוה אינו כיון דאינו בתורת שכירות ובהג"ה במשובב נתיבות הקשה אם דוד אדעתי' דנפשי' עביד ושאול ממילא התחייב עצמו קשיא במה נתחייב ובמה קנה דוד לאותו חיוב עד שתהא מלוה עליו עכ"ל ולק"מ לפמ"ש בהגמ"ר אחרונות פ"ו דב"מ סימן תנ"ז כל דבר הנעשה בפני טובי עיר א"י לחזור דאינו דומה מעשה רבים למעשה יחיד עיי"ש וכ"ש כאן דהוי שאול המלך וישראל וכמו שנאמר ויאמר איש ישראל וכו' איש אשר יכנו יעשרנו המלך וסתמא כשהתנה עמו שאול היה ג"כ ע"ד רבים ומה"ט נראה דגם אסמכתא אין בו כיון דמעשה רבים א"צ קנין הוי כנעשה בקנין באופן המועיל ועוד דב"ד חשוב מסלק אסמכתא.
ובש"ך לעיל סימן נו"ן סק"ט כתב דרא"ש יליף מהא דשאול אף במחייב עצמו בחנם לכל מוציא השטר חייב לו וכתב בגאון צבי ז"ל שם אע"ג דלכאורה לא התחייב שאול א"ע בחנם דטובה גדולה קיבל במה שנהרג גליות ואין לה ערך הן מצד המקבל הן מצד הפועל שסיכן את נפשו וה"ל כאומר מי שיעשה לי טובה זאת אתן לו ככה דפשיטא דחייב צ"ל דס"ל דהריגת גליות לא היתה טובת שאול אלא מצוה מוטלת על כל מי שנראה לו שאפשר בידו להרוג למי שחרף מערכת אלקים חיים וביקש להרוג ישראל ויכניס א"ע לספק סכנה דהגע בעצמך דאטו משום קבלת ממון הותר לדוד להכניס א"ע לספק סכנה אלא בלא"ה מצווה ועומד ועל זה לא קאי וחי בהם וא"כ פסיקת דמים הי' בחנם בלי שום קבלת טובה אך צ"ע דהא בסימן מ"ם מבואר דלכ"ע ל"מ החיוב להתחייב בדבר שאינו חייב אלא אם התחייב את עצמו בלי שום תנאי אבל אם קיבל בתנאי אפילו אם נתקיים התנאי לא חל החיוב ועיי"ש בש"ך סק"ד עכ"ל ולפמ"ש מיושב דהא מבואר בש"ך שם דחיוב בקנין מהני ע"ח וברבים כבר כתבתי דהוי כקנין ובזה מיושב עוד דלפי דברי ג"ל תקשי כיון דמחויב בלא"ה אינו חל החיוב כמו לקמן סימן פ"א ס"א בהג"ה מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך ואשלם לך פטור ואע"ג דלא טעין משטה טענינן לי' אע"ג דלא טעינין לי' בשאר משטה וכן במי שברח מבית האסורים וכו' דלקמן רס"ד ס"ז משום דהוי כאנוס ולפמ"ש א"ש כיון דקהל ישראל פסקו לא אמרינן טענת משטה כמ"ש רמ"א לקמן סימן פ"א ס"א ולא מבעיא להטו"ז בא"ע סימן קס"ה דבקנין א"י לומר משטה ה"נ בקהל דדיבורם כקנין אלא אפילו לפמ"ש תב"ש שם סימן קס"ט ס"ק כ"ג דדוקא נתנה או השלישה המעות א"י לחזור אבל קנין ל"מ מ"מ י"ל כיון שכתב הרא"ש בתשובת כלל ששה דככתובין ומסורין דמי א"כ הוי כנתנו המעות דאי"ל משטה.
עוד נראה לפי המבואר בריש בתרא דף ג' ובפ"ק דערכין ד"ו שאני מלכותא דלא הדרי בי' דאמר שמואל אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי ולא הדר בי' א"כ ל"ל קנין דסמכה דעתי' דמקבל אדבריו והוי דברי מלך כקנין וכנתן כבר.
וגובה בו בקצו"ח כתב דכותי אינו זוכה עד דמטי לידו ונתיבות השיגו דודאי בשעת הלואה יכול לשעבד עצמו אפילו בע"פ דדין זה למד מהא דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך בגיטין די"ג ושם בע"פ מיירי דודאי יכול לחייב עצמו ולשעבד גופו בשעת הלואה דהוי כאומר הילך מנה והקנה או שעבד שדך לפלוני דקנה עכת"ד ולע"ד בהילך מנה והקנה שדך לפלוני י"ל דמוכר זוכה המעות בשביל פלוני ומוכר לו וזכייתו בהמעות וקנייתו בשדה באין כאחד וכה"ג כתב בטול א"ע סימן ק"כ בשם רמ"ה דכשאמר הבעל לסופר לכתוב גט וליתנו לאשתו א"צ להקנותו לבעל דהאשה זוכה בגט בשביל הבעל וזכיית הבעל וגירושי האשה בכ"א וכה"ג כתב נמי בהגהות מח"א הלכות שלוחין סח"י שו"ר בנתיבות גופא לקמן סימן קפ"ג ס"ד דכיון שאמר הילך מעות והקנה השדה לפלוני הוי כאלו זיכה מעותיו ע"י מוכר לפלוני וא"כ גם במשתעבדנא מה"ט הוא דהוי כזיכה המלוה המעות למאן דאתי מחמתי' ע"י הלוה ושעבוד לוה וזכיית המעות בכ"א.
אמנם הך דהילך מנה וכו' ילפינן בפ"ק דקידושין מעבד כנעני דמשתחרר בכסף ע"י אחרים וא"כ תינח לרי"ף ורמב"ם דאינו משתחרר בעל כרחו בכסף ע"י אחר רק שלא מדעתו מהני משום דזכות הוא לו זכין שלא בפניו י"ל דאין לנו ילפותא מהתם רק היכא דהקונה בר זכי' לזכות לו שלא בפניו כיון דקי"ל דמשתחרר בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ודוקא כשאינו בעל כרחו א"כ י"ל נמי דהוי כמזכה לו המעות ע"י רבו ומשחררו במעותיו אבל לרא"ש וטור וש"פ דמשתחרר בכסף ע"י אחרים אף כשעומד וצווח כמבואר ברא"ש ובטוש"ע יו"ד סימן רס"ז סכ"ו ובשטר אינו משתחרר ע"י זולתו בעל כרחו א"כ יש ילפותא מעבד כנעני דכשזוכה המוכר בכסף מקנה מאיליו לפלוני אף שלא נעשה שלוחו לזכות לו המעות וצ"ע על הרא"ש דבכלל ס"ח ס"ז כתב דאין כותי זוכה דאין עבז"ל דאינו בר זכי' והרי לשיטתו א"צ המשתעבד להיות שלוחו כמו בעבד כנעני ונראה דבלא"ה קשה הא עכ"פ כשמטי לידו זוכה בעצמו וכן הקשה הנתיבות אלא ה"ט נהי דזוכה בשעבוד גופו ונכסי כמע"פ אבל לגבות ממשעבדי אף מלוה גופו אינו זוכה רק עד דמטי שטר לידו או דעדים זכו לו וא"כ בכותי דאינו זוכה בשטר עד דמטי לידו נמלא דהשטר מוקדם ולרא"ש הוי כחספא ופסול לגמרי כדלעיל סימן מ"ג ס"ז ובש"ך שם ס"ק י"ב.
ובפנ"י בקידושין דף זיין כתב דלפיכך השמיט הרמב"ם דין דהילך מנה והקנה שדך לפלוני דקנה מדין עבד כנעני דל"צ למילף מעבד כנעני דבלא"ה מגו דאי בעי זכה לנפשו זכי לחברי' וזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש וקשה הא נ"מ אם אמר תהא שדך קנוי' לכותו א"ו פשיטא לו כמ"ש דאפילו כשנילף מעבד כנעני אין כותי קונה כה"ג.
ולרשב"א בקידושין דף כ"ג דבין שטר בין כסף ע"י אחרים מהני אפילו בע"כ דבשלמא מתנה דאינו זכות ודאי דשונא מתנות יחי' רק נפשו של אדם מחמדתן לכן חשוב זכות רק כשאינו עומד וצוח אבל שחרור זכות ודאי לכן אפילו צווח מזכין לו. בע"כ עיי"ש א"כ ליכא ילפותא מעבד כנעני רק לבר זכי' ושליחות.
ונלע"ד ראי' מפרק אז"נ דף ע"א ע"ב דתנא התם ישראל שלוה מעות מנכרי בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לנכרי אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי אם העמידו אצל ישראל אסור ופריך בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו דשקיל מיני' ריבותא ע"כ ומה קושיא דנימא דלפיכך העמידו אצל נכרי מותר דישראל הלוה אמר להישראל השני הילך מעות והתחייב לנכרי ולא לי דמתחייב כמו הילך מנה והקנה שדך לפלוני דהשדה קנוי' לפלוני ואינו כלל של בעל המעות ה"נ חייב ישראל השני להנכרי לבד ולא לישראל כלל ואינו לוה שלו כלל ולמה לא יהא מותר אפילו יתן הרבית להישראל כיון דאינו חייב קרן לישראל כלל וכ"ש אם נותן הרבית להנכרי ודוקא העמידו אצל הנכרי דאל"כ שמא הנכרי לא ירצה אבל כשהעמידו אצלו ורוצה הרי נתחייב לו השני ונפטר הראשון כיון דנתחייב השני הרי נתפרע מראשון וגם בסיפא מה דוחקי' לומר לחומרא הלא מדינא הוא כיון דנתן הנכרי המעות לישראל כדי שיתחייב לישראל השני הרי נתחייב לו א"כ הוי ישראל זה לוה של ישראל שני אע"כ דהילך מעות והקנה שדך לנכרי לא מהני כיון דאין שליחות לנכרי וכן בסיפא כיון דצריך שיהא שליח של בעל המעות כמ"ש תוס' שם אינו יכול לזכות המעות מנכרי בשביל ישראל השני לכן א"י להתחייב לו ומכאן קשה נמי על קצו"ח בסימן קכ"ג סי"ד וסימן קצ"ה סי"א דקונין בק"ס של אחרים אפילו לעכו"ם דלאו בר שליחות או בעבירה דאשלד"ע ומשום דנקנה מדין עבד כנעני וכ"כ סוף סימן ס"ו.
נולד לאחר מכאן בתומים הביא בשם גאון אחד שהקשה לדעת תוס' בר"פ בן סורר דקטן ליה לו זכי' כלל מן התורה א"כ מה פריך בב"ב דף קכ"ז יכיר ל"ל הא אי בעי יהיב לו במתנה והא נ"מ אי אמר על בן קטן ונתיבות תירץ דיכול להקנות לאחר ע"מ להקנות לקטן לכשיגדל דקני ע"מ להקנות מהני כדאיתא בנדרים דף מ"ח עכ"ל ולא נראה דודאי בקני ע"מ להקנות צריך הקונה להקנות מחדש להקטן כשיגדל ואם לא הקנהו לא נתקיים התנאי וחזרה למקנה ראשון וליורשיו וכן מצאתי בנתיבות גופא בסימן ר"י א"כ צריך יכיר דשמא לא ירצה להקנות לו אח"כ לכן נראה לפמ"ש תוס' די"ג ע"ב דאף דאמרינן לדבר שלב"ל גם לר"מ אינו מקנה היינו שאינו בעולם כלל עיי"ש וא"כ לקטן דישנו בעולם יכול להקנות ותוס' ביבמות דף צ"ג כתבו דלר"מ אם אמר מעכשיו קנה מעכשיו והובא בנתיבות בכאן סק"ג א"כ לא הי' יכול לתרץ דנ"מ בקטן דלר"מ מה איכא למימר כדמשני בנכסים שנפלו לו אח"כ פריך לר"מ מה איכא למימר ואף דלפי מה דמשני בנכסים שיפלו כשהוא גוסס כיון דאינו יכול ליתן לו אז לא קנה גם לר"מ ה"נ במקנה לקטן שיזכה סמוך למיתת האב ל"מ כיון דחזי הבן קטן וכשיגדל כבר מת האב ואינו יכול ליתן לו מ"מ מה לי תירוץ זה או זה דמחד טעמא הוא רק כל הקושיא לס"ד דלא ידע מהך סברא דלר"מ ל"מ בנכסים שיפלו כשהוא גוסס דה"ל לתרץ דנ"מ בקטן וכיון דלר"מ יכיל להקנות לו שיזכה כשיגדל וגם למפרע סמוך למיתת האב לס"ד שפיר פריך.
סעי' ה' הוצאות על הכפל עמ"ש לעיל סימן י"א.
סעי' ו' אינו רשאי לעבור בש"ך ס"ק י"א היכא שהמנהג לירד בלא רשות ב"ד ובלא שומא אזלינן בתרי' ונתיבות וביאור הגר"א חולקים דמנהג אינו מבטל הלכה רק לפטור ולחייב אבל לא לעבור מה שאסרה תורה,
ונ"ל דעכ"פ אם כותב או מתנה בפירוש שמלוהו על מנת שיפרענו מעצמו בזה ודאי אם אינו פורעו מעצמו הוי גזלן למפרע ואינו באיסור דלא תבא אל ביתו לעבוט ועיין ש"ך לקמן סימן צ"ז סי"ד סק"ו וכיון שיש אופן המועיל אהני מנהגא שיהא כהתנו באופן המועיל ולא יהא עבירה וכמו סטימתא דהוי כנעשה באופן המועיל ע"פ ד"ת כ"ש כאן דיש לכלול זה בכונת התנאי אח"כ מצאתי בהש"מ סימן צ"ג דמה שנהגו דל"צ דיני תנאי דתקנו שיהא כאלו התנה באופן המועיל משום תק"ה.
עוי"ל כיון שנהגו לירד שלא ברשות ב"ד ודאי כ"ע לאו רשיעי רק טועים דע"י התנאי ליכא איסור ומבואר בתוס' פרק אעפ"י דף נ"ו בד"ה הרי זו דהיכא דלא מתכוין לעקור ד"ת רק סבור שאין זו עקירה לד"ת אהני התנאי לבטל המעשה עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דמלוהו רק אדעתא דהכי שיוכל לירד שלא ברשות אף דטועה דתנאי זה אין בו איסור מ"מ אהני לבטל זקיפת הלואה ובטל מעשה הלואה שהלוהו מדעתו דהוי הלואה בטעות דכסבור דמהני תנאי זה וא"כ ממילא הר כגזל ביד לוה למפרע ומותר מן סדין לירד שלא ברשות ב"ד אלא כשאין מנהג לאו כל כמיני' דטעה לבטל המעשה אבל כשנוהגין חזינן דאין זה איסור אצלם וכדלעיל סימן ל"ד סכ"ד בדבר שרוב העם טועים תלינן דטועה.
ולפ"ז נסתר ראיות הסמ"ע לענין לילך בדא"ה דאפילו נטל שלא ברשות אסור.
ולפמ"ש המל"מ בפ"ו מה"א ה"י דלדעת הריצב"א בשבועות דף כ"ד בתוס' שם ד"ה אלא דלפיכך שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חייב דחייל בכולל כיון שלא תזכיר האיסור בפירוש משא"כ כשאמר שבועה שאוכל נבילות ושחיטות וכ"ד הרא"ש ה"נ במתנה עמש"ב והתנה נמי תנאי רשות כל שנכלל ביחד ולא הזכיר האיסור בפירוש כמו ע"מ שאין לך עלי שכו"ע י"ל מגו דחייל ארשות חייל נמי עמש"ב עיי"ש א"כ ה"נ דמה שהתנה שיוכל לירד בלא רשות ב"ד כולל רשות השלא ימצא דיין חייל נמי אף כשימצא רק כיון דיש לפרש שבאמת אין הכונה רק כשלא ימצא דייני ישראל מפרשינן כן אבל אם המנהג לירד בכל ענין הרי כונת התנאי על כל אופן חייל בכולל ואף דמ"מ איך יעבור עבירה עכ"פ י"ל דאהני לבטל המעשה שהלוהו על דעת תנאי זה ולא יחשב כחוב הבא מחמת הלואה מדעת מלוה.
אמנם עיקר דברי הרא"ש צ"ע דממ"נ מאי קסבר אם ס"ל דכשאינו מוצא דיין מותר לגבות בעצמו למה צריך תנאי ואם ס"ל דאסור מה הועיל בפירושו דכונת התנאי כשלא ימצא דיין כיון דגם זה עבירה ובביאור הגר"א יישב זה דבשלמא כשמוצא דיין הלוה לא יפטור אפילו בלא התנאי רק התנאי על האיסור לבד אם יגבה בעצמו בלא ב"ד משא"כ כשאין דיין דזולת התנאי אינו יכול לגבות מעצמו ונפטר הלוה הוי התנאי לחייבו ממון ומהני ונסתר מחמתו דברי שער משפט לעיל סימן ד' שהוכיח מכאן דכשאין יכול לגבות חובו בדיין ישראל מותר לתפוס בעצמו ולפמ"ש אין ראי' כלל אדרבה נראה ראי' להיפך דזולת התנאי הי' אסור גם בזה ועיין קצ"ח לקמן סימן צ"ז ג"כ אוסר.
ועיי"ש עוד שהביא דברי נ"י שאם יורד בעצמו לגוביינא ליכא איסור דלא תבא אל ביתו והקשה קצו"ח דמאן שם לי' וע"כ רק למשכנו ואסור עיי"ש וכאן יורד לגוביינא וא"צ שומא והכרזה שכך התנה ומ"מ אסר הרא"ש שו"ר בקצו"ח סימן ק"ג ס"ז הרגיש בזה ועיין לקמן סימן רנ"ח סס"א להרויח הדבר כותבין אעפ"י שא"צ וא"כ י"ל בלאו הכתיבה נמי שרי.
סעי' ט"ז אחר הכונה ראובן הלוה לשמעון וכתב שיפרע כשיגיע בן המלוה שלשים יום לפני הנשואין כתב בשו"ת קרית חנה דאפילו לא שידך עדיין חייב לשלם כשיגיע לח"י שנים דבן ח"י לחופה דהולכין אחר הכונה וצידד לומר דחייב לפרוע כשיגיע ליג"ש דראוי לישא וכמו דכתובה נגבית כשראי' לינשא אף דכתוב לכשתנשאי עי"ש ולא נ"ל דסתם א"א לכתוב זמן מוגבל גם לכשתתגרש או תתאלמן א"א לכתוב תלוי דוקא בראוי' לינשא וכמו דאיתא בא"ע סימן י"ז ובב"ש סימן צ"ג סק"א אבל כאן ה"ל לכתוב הזמן בפירוש א"ו רק בנשואין תלה ואת"ל דלפיכך כתב כן משום דשמא ישא לפני יג"ש א"כ כונת לנשואין ממש ומנ"ל לפרש בו שני כונות ולהוציא.