אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן ס

סימן נט

סעי' ב' בהג"ה או שלא נתן קצבה לשנים בש"ך סקי"א הקשה דבשו"ת רשב"א איתא להדיא איפכא דמי שנתחייב בקנין לתת לחבירו מנה כ"ז היותו סופר אעפ"י שאין השנים קצובות מיקרי קצוב אף להרמב"ם ולע"ד דשאני מתחייב לזונו בעד סך קצוב וכה"ג דהמחיר שנטל לא יתרבה וחיובו אפשר יתרבה ולא גמר ומקנה משא"כ אם ירבו השנים ירבו עבודת הסופר והרי סבר וקבל ליתן בעד עבודת שנה מנה וגמר ומתחייב ואם יאריך ימים הרי יהא שוה כל מה שיתן ול"ד לפסק לזון בת אשתו דהמחיר שוה בין יתיקרו המזונות א"ל וכאן דקאי על מתחייב לבד לא לסופר וכדומה שפיר כתב רמ"א דמיקרי אינו קצוב.

ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם פכ"ה ממלוה באומר ערב אני לך על כל מה שילוה יראה לי דל"ה ערב והקשה מהריב"ל למה תלה ביראה לי והא פסק רבותיו הוא דל"מ חיוב בדסא"ק וע"כ ר"ל דרבותיו מודו בערב דכמו דמסלק אסמכתא בהנאה דמהימן לו ה"נ מסלק מה שאינו קצוב עיין לח"ם שם ולפ"ז גם מעכשיו ובד"ח יועיל בדשא"ק ורבותיו סתמו משמע דבכל ענין ל"מ ולפמ"ש א"ש דבערב משתעבד בהנאה דמהימן לו המלוה זה מחירו וברבות הממון שמלוה יתרבה הימנותי' ויתרבה הנאתו ע"כ גומר ומשתעבד אפשר לרבותיו רק הרמב"ם יראה לו שלא לחלק בכך דל"מ הנאה דמהימן לו רק לסלק דבר אחד לא לסלק אסמכתא וגם דבר שאינו קצוב כמ"ש בסמ"ע סימן קל"א ס"ק כ"ה ולפמ"ש דבערב י"ל דהוי כקצוב נסתר מחמתו מה שהוכיח השער מלך פי"א ממכירה ה"ב כהלחם רב דאסמכתא ודבר שאינו קצוב לאו בחדא מחתא ואילו מה דמהני בדשא"ק לרבותיו של רמב"ם כגון בשעת נישואין מ"מ אסמכתא לא קני דלא כהמל"מ והוכחתו מדכתב הרמב"ם פכ"ה ממלוה דין ח' דערב על תנאי לא משתעבד ובדין י"ג בערב ולא קצב יש מגאונים הורה דנשתעבד עיי"ש בשע"מ בד"ה האמנם שסיים שהוא ראי' שאין עלי' תשובה ולפמ"ש אינו ראי'.

לא נשתעבד לרמב"ם בבע"ת שער ס"ד הקשה שם רמב"ן מפרק הנזקין דפירות ושבח גובה מב"ח אף דאינן קצובין ומה שדחה הרב ז"ל משום דאחריות ט"ס וכי יפה הטעות ממפרש ואין טעות זה של סופר אלא שפירש באחריות אני לוקח ועוד לשמואל דאחריות לאו ט"ס ואמר אימלך וכתוב שופרא ושבחא איך משתעבד ועיי"ש והוא פליאה איך יעלה על הדעת לתרץ משום ט"ס ונלע"ד די"ל לפי המבואר בחו"מ סימן ר"ז בהג"ה וכן בהגהות אלפסי באלמנה ניזונות דבמתנה דברים שבלב הוי דברים אבל במכירה ל"ה דברים אף שהדעת נוטה שכן היתה כונתו וע"כ י"ל אף דבאינו קצוב הדעת נוטה דאינו מקנה בלבו מ"מ הוי דברים שבלב ול"מ רק במתנה אבל במכירה אזלינן בתר דעת לוקח וכמ"ש ג"כ כה"ג במרדכי פ"ב דקידושין גבי ההוא דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י דדברים שבלב ל"ה דברים דאנן בתר דעת לוקח אזלינן אלא דתינח כשפירש בפיו ל"מ דברים שבלב לסתור דברי פיו אבל אחריות דמשתעבד אף שלא פירש משום אומדנא דודאי מתחייב וכיון שאינו קצוב נימא אדרבה לא גמר בלבו להשתעבד לזה תירץ הרב דאחריות טעות סופר אבל היתה תנאי מפורש ואף לרמב"ם וש"פ דס"ל דאחריות ט"ס אף כשלא הותנו בע"פ כמבואר לקמן ריש סימן רכ"ה מ"מ ה"ט דאכן סהדי דלא שדי זוזי בכדי הוי כהותנו להדיא אלא דל"ת דאחריות שבח ופירות הוי חיוב חנם דלא לקח רק הקרן וזה מחזיר בלא"ה והוי נמי כמתנה על כן אמר דאחריות ט"ס גם בשבח ופירות ע"כ גם זה אינו כמתנה דבמתנה אחריות לאו ט"ס.

ובמל"מ פ"א ממכירה בשם מוהרש"ח דעד כאן ל"ק הרמב"ם רק במתחייב בלא מחיר ותירץ בזה קושית רמב"ן מפירות ושבח דגובין מב"ח וכתב בקצו"ח דלא הועיל דהרי הרמב"ם כתב פכ"א ממלוה גבי מתנה דאם קיבל הנותן אחריות המתנה בע"ח גובה את השבח והיינו משום דיש לו על מי לחזור הרי דמשתעבד באחריות השבח גם במתנה והנלע"ד לפמ"ש במל"מ פי"א ממכירה דאם קנס עצמו אם יעשה כך וכך יתן מנה מחציתו להקדש וחצי לחברו כמו דלא איכוין להקדש באסמכתא ה"נ ודאי גמר ומקני להדיוט והביא כן מתשובת רשב"א בנתן מחציתו ערבון ומתשובת רמב"ן הובא ביתה יוסף סימן רי"ב באם שייר לו ולחבירו אמרינן כמו דלעצמו שייר בעין יפה גוף לדירה כן שייר לחבירו כיון דבב"א שייר עיי"ש וא"כ ה"נ בדבר שא"ק דהוי כאסמכתא מ"מ כיון דנתחייב על קרן ושבח כמו דעל הקרן גמר ומשתעבד דקצוב הוא כן על השבח רק במכר י"ל דל"ד להך דתרוייהו חיוב קנס וכן בשיור דירה תרוייהו חד נושא דשם שיור חד כמו דלעצמו שייר בעין יפה כן לחבירו אבל אחריות הקרן אינו חיוב חדש כלל רק מעותיו שנטל מחזיר ומפרט בנגזל דהוי מקח טעות ומעיקרא מעות הלואה ננהו דאפילו לשמואל דצריך לימלך על שעבוד לשבח מ"מ לענין נגזל שטרפה א"צ לימלך על הקרן רק על השבח כמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ די"ד ד"ה שעבוד וא"כ ל"ל כמו דעל הקרן מתחייב בכל לבו כן על השבח דעל קרן לא מתחייב כלל ע"כ הוכרח לתרץ דמחמת מחיר כסף גם לרמב"ם משתעבד אבל במתנה בלא"ה ל"ק כמ"ש.

ובזה יתיישב קושית רשב"א בת"א ספ"ט על הרמב"ם ממקבל לזון בת אשתו ולאו בפוסק לזון בת אשתו בלבד אמרו כמ"ש הרב דהא במזון בנותיו נמי אמרו שהן ניזונין מן הדין כשקנו מידו עיי"ש דנראה כונתו דל"ת בת אשתו משום דהן דברים הנקנין באמירה כמ"ש הרמב"ם אמנם זה דוקא במתחייב מחמת תנאי כמ"ש ריב"ש סימן שמ"ה והוא בהג"ה בא"ע סימן נ"א ובשלמא בת אשתו סתמא אינה נשאת לו רק על תנאי שיזון אבל בנותיו מעצמו מתחייב דאטו בנותיה ולא בנותיו הן ומבואר בגד"ת שער ס"ד ח"ב ובש"ך כאן סקי"ב דמיירי הש"ס דחד קנין עושה לבנות דנכלל בת אשתו ובנותיו וא"כ מיושב קושית רשב"א כיון דגומר ומתחייב על בת אשתו משום דנקנין באמירה דאינה רוצה להתחתן לו רק ע"ת זה ה"נ גמר ומקנה על בנותיו.

אמנם השתא דאתינא להכי דבמתנה י"ל כיון דמתחייב בב"א על הקרן ועל השבח מהני י"ל קושית רמב"ן ממוכר דמתחייב באחריות שבח ופירות אף אם נאמר דגם במכירה אינו מתחייב בדבר שאינו קצוב וכמו דאסמכתא שייך גם במכירה ושאני שבח ופירות כיון דכל עולם נהגו בכך מהני משום סיטומתא וכמ"ש תוס' בפרק א"נ לענין קנס שעושין בשידוכין עיי"ש דף ס"ו בד"ה ומניומי ובמכר ודאי נהגו כל עולם להתחייב בשבח ופירות ואפילו לא כתב הוי ט"ס דסתמא אדעתא דהכי נחתו כולא עלמא ואף לשמואל דאמר לסופר אימלך וכתב שבחא ופירי מ"מ גם קנס שידוכין אינו רק כשנכתב אלא כיון דנהגו לכתוב קנס מהני משום סיטומתא ה"נ לשמואל נהי דאצריך להמלך במוכר דאפשר לא יתרצה להשתעבד אף דסתמא עפ"י רוב לא שדי זוזי בכדי מ"מ א"א להוציא ממון עי"ז אח"כ מצאתי בריב"ש ס"ס שמ"ה על מנהג הסופרים לכתוב סתם אגב ד"א קרקע ואינו מסיים הקרקע ולרמב"ם פ"ג מזכי' ל"מ מ"מ כיון דרגילי בתכי מהני מחמת סיטומתא ועיין תומים לקמן סימן ס"א סק"ג דגם לשמואל רוב וממש כל שטרות כותבין אחריות דמי יאבד מעותיו בכדי.

ובתומים הקשה מר"פ השוכר את הפועלים דאמר עד שלא יתחילו במלאכה וכו' דמה כל החרדה הא מזונות אינם קצובין ולעולם רשות בידו לחזור ולפמ"ש לק"מ כיון דמתחייב מעות ומזונות והמעות קצוב חל החיוב גם על המזונות אבל משום סיטומתא ל"ל דשם מבואר בפסק לתן מזונות ריבה לתן יותר מהמנהג עיי"ש דף פ"ו ע"ב וקצו"ח תירץ דשכירות שאני דאפילו בדיבור נתחייב ולע"ד דה"ד אחר שגמר הפעולה דליתא בחזרה אבל קושיות התומים דחרד לומר להם עד שלא יתחילו דהתחלה הוא רק קנין ובאינו קצוב ל"מ ועל אותו מלאכה שיעשו בהתחלה לא יעלה מורא על ראשו משום סעודת שלמה דא"צ רק לפי ערך כל המלאכה ודמי ההתחלה כלא יחשב ועוד כיון דבאינו קצוב לא גמר בלבו להשתעבד הוי הטענה משטה דלקמן סימן רס"ד ס"ז אפילו לפוסקים שם דוקא באונס קצת היינו דאל"ה א"נ לומר דהשטה אבל הכא ידעינן דלא גמר ומקנה.

בבע"ת שם הקשה רמב"ן מדפריך הגמרא יכיר ל"ל הא איבעי יהיב לו במתנה מה שיהי' לו נכסים לפני מותו אף דאינו קצוב ולע"ד נהי דמלשון רמב"ם שכתב שהוא כמו מתנה משמע דמיירי בחיוב חנם קצת מ"מ אינו בחנם ממש אלא ע"י סיבת המכריחו וכעין פוסק לזון בת אשתו דאינה רוצה להנשא לו על או"א וכה"ג י"ל דלא גמר ומקנה ותא דעשאו משום שהכריחו חבירו מחמת שהי' צריך לו אבל בנותן מעצמו בלא שום מכריח ל"ל דלא גמר ומקנה דא"כ מי הכריחו ליתן וכ"כ ריטב"א ונמ"י בפ"ג דנדרים דמה"ט בהמבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דל"ה אסמכתא דא"ל גמר ומקנה מי הכריחו ליתן עיי"ש ולפ"ז שפיר קאמר יכיר ל"ל הא איבעי יהיב לו שני חלקים מנכסיו שיהיו לו דכיון דיתן מעצמו ל"ל דלא גמר ומקנה ולפ"ז מיושב נמי קושית רשב"א בתולדות אדם סימן פ"ט על הרמב"ם מהמקבל לזון את בת אשתו ולאו בפוסק לזון את בת אשתו בלחוד אמרו כמ"ש הרב ז"ל דהא במזון בנותיו נמי אמרו שהן ניזונין מן הדין מנכסים משעובדים בשקנו מידו לולא חשש צררי כדאיתא בפרק הניזקין דף נ"א עכ"ל ור"ל דבמזון בנותיו ליכא לתרץ משום דברים הניקנין באמירה כמ"ש הרמב"ם דזה דוקא אם היא התנתא עמו אבל אם מעצמו פסק אינו בכלל דברים הניקנין באמירה כמבואר בהגהת רמ"א א"ע סימן נ"א וא"כ בנותיו סתמא אינו מחמת תנאי שלה דוקא ולפ"ז ל"ק דממ"נ אם הכריחיתו אותו האשה שלא רצתה להנשא לו בלא"ה הוי דברים הנקנין באמירה ואם מעצמו פסק לבנותיו ודאי גוזר ומקנה דאל"כ מי הכריחו משא"כ בנתחייב לחבירו שהכריחו ע"י סבה דסתמא הכי הוא דלא עבדי אנשי דיהבו מתנות לנוכראה כדאיתא בפ"ק דב"מ דט"ו ע"ב ואם נותן לשעתו אבל לחייב עצמו בקנין על זמן ודאי מחמת שנצרך לו וכן מיירי הרמב"ם.

ובזה י"ל מה שהקשו על הרמב"ם מר"פ הנושא דאיתא התם הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה ופליגי שם ר"י ור"ל באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ופריך מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חייב לזונה מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדר"ג עיי"ש והרמב"ם כתב הא דמהני חיוב המזונות לבת אשתו משום דר"ג והרי לר"י בלאו דר"ג חייב וכדס"ד.

וי"ל לפמ"ש באס"ז שם ותר"י דפליגי ר"י ור"ל במתחייב מעכשיו בחנם וכשיטת ר"ת ופריך ממתניתין דמתחייב בדבר שלא הי' חייב מתחלה ואפ"ה חייב ומתרץ דהתם מיירי בשטרי פסיקתא כלומר שמתחלה בשעה שנשאה התנו שיזון את בתה ולפיכך חייב אבל אם לא הי' מתנה מתחלה אלא שמעצמו הי' מתחייב לזון אותה לא הי' חייב עכ"ל הרי דלס"ד לא הי' דרך תנאי ממנה שע"מ כן נשאת לו אלא מעצמו נתחייב בכך וכ"כ הפנ"י שם לשיטת רש"י בד"ה תנן ולכאורה קשה דמה קאמר מאי לאו כה"ג אדרבה משמע לשון המשנה דהתנתה עמו וע"ד כן נשאת לו ודברי תר"י מוכרחין דס"ד דלא הי' דרך תנאי ממנה דאל"כ מה מדמה המשנה לדר"ל כיון דע"מ כן נשאת לו אינו חיוב חנם אבל מזה הוכחה דבאינו קצוב נ"מ חיוב לכן לס"ד דלא ידע מדר"ג הוכרח לומר דפסקה עמו מרצונו בלא הכרח ותנאי וע"כ ל"ל דלא גמר ומקני ומשני בשטרי פסיקתא שנשאת לו ע"ד כן ואינו חיוב חנם ואי דהוי אינו קצוב כדרב גידל דהן דברים הנקנין באמירה משום חיבת חיתון ונשואין גמר ומקנה וא"ל דהרי כתב הרמב"ם שזהו כמו מתנה הוא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה דמשמע דמתנה פשיטא לו יותר דל"מ בדשא"ק דהכונה כיון שמתחייב בדבר שאינו קצוב שאפשר יעלה יותר על שוה מחיר שמקבל זהו כמו מתנה ולא גמר ומקנת ליתן יותר ממה שמקבל משא"כ אם הי' מתרבה מחירו ג"כ כגון שנתחייב ליתן מנה כל שנה לסופר כמ"ש לעיל והב"ח נתקשה בלשון הרמב"ם מה כונתו בזה שכתב שזהו כמו מתנה הוא ופירש אף דהחיוב על גופו כיון שאינו קצוב הוא כמו מתנה דל"מ במה שאינו מצוי אף דלדבריו גם לדידי ל"ק מ"מ לא הבנתי הדמיון גם בהלכה שלפני זה כתב הרמב"ם שם המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אעפ"י שלא הי' חייב לו כלום הר"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ולמה כאן כתב שזו כמו מתנה הוא אלא ודאי כמ"ש דכאן מיירי שנתחייב בעד איזה מחיר ואינה מתנה בעצם רק כיון שלא נתן קצבה הרי נתחייב אף אם יעלה הרבה יותר על המחיר לכן כמו מתנה הוא וכיון שאינו ידוע כמה לא סמכה דעתו ולא גמר והקנה וזה ראי' נגד הסוברים בדעת הרמב"ם דמיירי רק בנתחייב בלא מחיר כלל ובשו"ת פאר הדור לרמב"ם ז"ל סימן צ"ז כתב בקרוב אחד שקנו מידו לפרנס יתום הקרוב לו עד שיגדל בעד זוז שיתנו לו כל יום דאינו חייב מפני הקנין עיי"ש הרי אף דאינו בחנם ל"מ הקנין ול"ל משום דלא חייב גופו והוי קנין אתן דלע"ד לרמב"ם מהני קנין אתן כדמוכח ממ"ש בפ"ד מהלכות שותפין ה"א דאם קנו מיד שניהן שיביא זה מאה וזה מאה וישתתפו בהן לא קנו דאין מטבע נקנה בחליפין רק במטלטלין דכללו של דבר בדרכים שקונה הלוקח קונין השותפין זה מזה ממון המוטל ביניהם להשתתף עיי"ש והרי לשון זה שיביא זה מאה וזה מאה הוי קנין אתן וכדמוכח בתשובת רשב"א אלף ל"ג ומ"מ לולא דמטבע הוא מהני הקנין.

סעי' ג' המחייב עצמו לזון חבירו כתב בד"ג כלל נ"ה ס"ג המתחייב לזון את חברו והמקבל רוצה דמי מזונות דפסק הש"ע דחייב ליתן לו דמים עיין בתשובות הרא"ש כלל ע"ד ס"א שחילק דה"ד אם המקבל לא הי' אוכל מקדם על שלחן אחרים דאל"כ גם הנותן אינו מחויב רק לזונו על שלחנו עכ"ל הד"ג ואינו נכון דודאי לפי מה שפסק בש"ע דמתחייב לזון את חבירו צריך ליתן דמים אין חילוק אם הי' אוכל מקדם על שלחנו או לא רק הרא"ש דמיירי להדיא דראובן התחייב ליתן לשמעון מאכל ומשתה לפי כבודו ולפי הראוי לו בזה פסק דרואים אם שמעון כל ימיו הי' מתפרנס תוך ביתו ול"ה סמוך על שלחן אחרים גם עתה נמי ראוי הוא שיאכל תוך ביתו לפי כבודו עיי"ש והיינו דלפי כבודו הוא באופן זה שהי' מקדם והש"ע דלא הצריך שיהא כתוב לפי כבודו עכצ"ל דלא פסק כרא"ש רק כר"ן וריטב"א שהוכיחו מירושלמי דמתחייב לזון צריך ליתן דמים כמבואר בב"י ס"ס ר"ז וכן נראה מהבית מאיר א"ע סימן קי"ד דרא"ש פליג או דגם הרא"ש מודה אם לא כתב לפי כבודו נמי צריך ליתן דמים אלא כשהוסיף וכתב לפי כבודו גורע דדוקא אם מקדם לא הי' ניזון על שלחן אחרים אבל כשלא כתב לפי כבודו אין לחלק בהכי לא לרא"ש ולא להש"ע.

סעי' ו' המחייב עצמו בדשלב"ל במח"א הלכות מכירה קנין מעות סי"ד כתב ז"ל אם נתן הדמים על דבר שלא בא לעולם ונתחייב המוכר בלשון חיוב לתת לו אותו דבר הרי זה נתחייב בנטילת הדמים כנ"ל ממ"ש רמב"ן בתשובה סימן רכ"ה עכ"ל ועיינתי שם ומוכח להיפך דכתב שם בגוי שלוה כ"ב דינרין והתחייב ליתן לו חמשה זקוקים שהיו שוים אז בשוק יותר ונתייקרו אח"כ דהוכיח דישראל קונה מגוי בכסף לכן כשקיבל המעות נתחייב בהזקוקים אעפ"י שאין לו דיש הרבה בשוק כדתניא יצא השער פוסקים ואעפ"י שקיבל ממנו בפחות מדמי פסק השער שבשוק דבגוי ליכא רבית וישראל שנתערב בעדו אפילו בלא קנין חייב בכל עיי"ש הרי לולא דמצוי בשוק ל"ה חייב וס"ל ביצא השער מהני קנין לקנות לגמרי אף דלא נתן לו מעות חשוב כיש לו מדקנה כל החמשה זקוקים רק בישראל מעות ל"ק רק למש"פ.

שם המחייב עצמו בדשלב"ל או שאינו מצוי חייב כתב בנתיבות סק"י אם התחייב לקנות לו בית פלוני כיון דאין בידו לגמרי דאולי לא ימכור לו חבירו בעד כל הון לא חל החיוב כלל וכ"כ מהראנ"ח סימן ס"ו וכ"כ בסימן רי"א ובסימן ר"ח סק"ג הביא הנתיבות מדברי מחנה אפרים ס"ד שכתב בשם מהראנ"ח דאם חייב עצמו בדבר שאין בידו כההיא דיהיב זוזי אחמרא ופשע ולא זבין לא אמרינן אסמכתא על קניית היין עצמו דודאי מחויב לקיים דבריו ולקנות וכתב ד"ג כלל מ"א סס"א דנתיבות סימן ר"ח כתב בסתם דל"מ חיוב בדבר שאינו מצוי לקנות וציין להמח"א ואני תמה למה לא העיר שיש סתירה בזה מדברי מהראנ"ח שהביא שם המח"א לדברי מהראנ"ח שהעתיק הנתיבות בסימן סמ"ך ובסימן רי"א והסתירה רה מבואר למעיין בהשקפה ראשונה עכ"ל ואינו שום סתירה דהא מבואר בתוס' ב"מ פא"נ דף ע"ד בד"ה הכא לאו בידו דההיא דיהיב זוזי אחמרא הוי בידו ולאו בידו דאע"ג דמצוי הוא לקנות מ"מ כיון דתלוי באחרים דא"ל ירצו למכור ממי יקנה הלכך לא גמר ומקנה והוי אסמכתא עיי"ש ועל אין בידו כזה שפיר אמר מהראנ"ח דמחויב לקיים כיון דמצוי לקנות וכ"כ הנתיבות בסימן ר"ח שם דדבר המצוי לקנות יכול להתחייב ובאינו מצוי לא ובזה נסתייע מהמח"א משא"כ לקנות מפלוני זה אינו בידו כלל ול"מ חיוב ופליג עם החו"י שהביא הד"ג שם דלא כמו שהבין הד"ג.

בלשון חיוב חייב הנה במקנה דשלב"ל מוכר ולוקח יכולין לחזור כמבואר לקמן סימן ר"ט ס"ה ויש לעיין במוכר דשלב"ל וחייב עצמו בקנין אם לוקח יכול לחזור ונראה דתליא במחלוקת רמב"ן ורשב"א דלעיל סימן ל"ט סט"ז דלוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו לכפות את המלוה להלוותו דלהרמב"ן כיון דקנה שעבוד נכסי דלוה מחויב להלוותו כקונה חפץ דמתחייב בדמיו ולהרשב"א יכול מלוה לחזור בו כשלא נטל משכון מן הלוה וכתב נתיבות שם הטעם דמה שקנה שעבוד נכסי לא דמי לקונה חפץ דשעבוד נכסי דבר שאינו ברשותו הוא דמכאן ולהבא גובם ואי מקדיש או זבין מלוה לאו כלום ואין לו שום קנין בהשעבוד נכסי משא"כ בהחזיק במשכון שיש לו קנין בגוף המשכון לקדש בו אשה ולקנות בו ועיי"ש עוד בסקי"ז דהמחייב עצמו הוא רק חיוב על המתחייב שהב"ד יכפוהו להגבות ולהקנותו במשיכה אבל אין לו קנין בגוף החפץ ואפילו תפס החפץ שנתחייב לו הלה וקידש בו אשה קודם גביית ב"ד אינה מקודשת ואם המתחייב קידש אשה בחפץ זה או מכרו מהני דשלו הוא עיי"ש ולפ"ז לרשב"א גם כאן לא נתחייב שכנגדו בדמים כיון שלא קנה גוף החפץ עדיין עד שימשכנו או יגבוהו ב"ד ואף דרבא ג"כ לא אמר דמכאן ולהבא גובה אלא משום דמצי לסלוקי בזוזי והכא ודאי כייפינן לו ליתן גוף החפץ והל"ל למפרע גובה מ"מ כיון דאם מכרו המתחייב לא יטרופוהו מלקוחות ומסלק לי' בזוזי אמרינן מכאן ולתבא גובה וכמ"ש התוס' בפרק השולח דף מ"א סד"ה הקדש ולפ"ז נראה נמי אם הלוקח מכרו לאחר לא מהני אבל לרמב"ן ה"נ מתחייב הלוקח בדמי החפץ כיון דנשתעבד המוכר ליתן לו החפץ ונשתעבדו ג"כ נכסיו כמ"ש בקצ"ח שם ואפשר גם להחולקים על רמב"ן אין הלוקח יכול לחזור דשאני התם כיון דלות יכול לחזור שלא ללוות ולא ישתעבדו נכסיו לכן גם מלוה לא יגרע וכמ"ש בע"ת שער מ"ח ח"א משא"כ הכא דהמוכר א"י לחזור בו ממילא גם הלוקח אינו בחזרה דאל"כ לקתה מדה"ד דמוכר לא יוכל לחזור ולוקח יוכל לחזור וכמ"ש בתומים סימן ל"ט ריש ס"ק כ"ז ועוד מה לי אם זכה בגוף החפץ או זכה בחיוב גוף המוכר כיון שזכה במה שזכה נתחייב בדמיו וכמ"ש בקצו"ח סימן ל"ט סק"ח דמה לי אם זכה בקרקע גופו או בשעבודו סוף סוף מכי זכה במת שזכה נתחייב בדמיו ומש"ה מחויב להלות עיי"ש ואף דכתב זה לרמב"ן מ"מ י"ל ג"כ לרשב"א רק דשאני לוה דיכול לחזור ג"כ שלא ללוות וכמ"ש בע"ת.

אמנם מדסתם הרמ"א בסימן ל"ט שם דבהחזיק במשכון לכ"ע כופין את המלוה להלות דמשמע גם במשכון מטלטלין ומו"ש באורים שם ומשום דקונה משכון והרי ודאי אם ירצה לוה שלא ללוות יחויב המלוה להחזיר המשכון הרי דטעם הרשב"א אינו משום דלוה יכול לחזור רק משום דלא קנה שכנגדו גוף הדבר מעכשיו לא נתחייב בדמיו וכמ"ש הנתיבות וא"כ ה"נ י"ל כן וכיון דבסימן ל"ט הוי ספ"ד כמ"ש ש"ך שם ה"נ אין להוציא מהלוקח ועיין נתיבות סימן ר"ג ס"ד.

וכשנתן המעות אפשר דבלאו משום דתפיס מוכר אין הלוקח יכול לחזור אלא דשורת הדין הכי הוא דבכל מוכר דשלב"ל הל"ל כיון שנתן הדמים לא יהא יכול לחזור הלוקח כיון שזכה המוכר במעות רק עכצ"ל כיון דמוכר ישנו בחזרה ה"נ לוקח דאל"כ לקתה מדה"ד וכמ"ש לעיל וכמ"ש רמ"א סימן רכ"ז ס"ד ועיין סימן ק"ץ סע"י ובנתיבות כאן ס"ק י"א בביאורים דלוקח יכול לתבוע מעותיו משום דלא סמכה דעתו וא"כ הכא דנתחייב שכנגדו יש סמיכות דעת בגוף החפץ.

אח"ז נדפס ספר משפט שלום וראיתי בו בסימן ר"ט הביא מתשובת פמ"א ונתיבות ס"ס ר"ח דלוקח יכול לחזור ועיינתי בנתיבות שם ומיירי שם גם כשנתן כבר המעות יכול לחזור אמנם לא ירד המשפט שלום לעומקו ואדרבה משם מוכח כיון דנתחייב המוכר גם לוקח א"י לחזור אם ליכא איסור כגון דלא נתייקר וכמבואר בש"ע שם דאין אחד יכול לבטל המקח ומיירי לפרישה ונתיבות בנתחייב ליתן פירות שלא היו ברשותו דל"מ קנין רק בחיוב אלא אם נתייקר דיש איסור ליתן כפסיקתן בזול אין הלוקח מחויב ליטול כשער היוקר כיון דפסק בזול ואין המוכר נותן לו כפי מה שפסקו וזה מוכרח בטור וב"י ופו"ד דלוקח א"י לחזור מטעם אחר זולת שלא ליטול ביוקר מכפי הפסיקה אף דלפ"ז דברי נתיבות צ"ע מה הועיל בזה לתרץ קושיות הסמ"ע כיון דחיוב מועיל שגם לוקח לא יוכל לחזור כשלא נתייקר א"כ למה בנתייקר יכול לחזור והמוכר בהמתנה ביוקר מוכרח ליתן בלא העודף על השיווי.

ונלע"ד ראי' דלא תליא חיוב לוקח בחיוב מוכר אף דמוכר מוחזק במעות מירושלמי פרק האיש מקדש הלכה ה' ר"ח בשם ר' יוחנן מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למש"פ ביקש להעמיד לו מקחו נישמעינה מן הדא והרי לך אצלי בתן יין ויין אין לו הא אם יש לו יין הרי זה חייב עכ"ל פירש דלוקח ביקש שיעמיד לו המוכר מקחו ופשיט דמוכר חייב להעמיד לו אף שהוא במלוה ולוקח יכול לחזור בו ואפילו במש"פ אינו ורשב"א בחידושיו שם הביאו וסיים דיש להתיישב בפירש הירושלמי דאיך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפילו למי שפרע והמוכר יהא חייב להעמיד לו מקח עיי"ש ק מ"ז וגם הרשב"א לא תמה אלא כיון דמלוה לא מהני לחייב את הלוקח אפילו מש"פ איך לגבי מוכר יהא קונה מ"ש זה מזה אבל בנ"ד דמוכר חייב עצמו בקנין ולוקח לא חייב עצמו ומוכר ראה וידע כל זה ונחית להכי אוקמוה כל חד אדיני' ובישוב קושית רשב"א י"ל משום נע"ד בפני לוין הוא כן דלוה לא יוכל לחזור בו אבל מלוה יכול לחזור דאין בזה משום נע"ד.

ומצאתי בזכל"א חחו"מ אות ק' כתב ז"ל והיכא דמהחייב האחד בקנין אם מתחייב שכנגדו אפילו בלא קנין עיין מהרי"ט חו"מ סימן קי"ח וקי"ט וכו' אם יש קנין לחצאין עיין מהרי"ט סמ"ט עכ"ל ועיינתי בסימן קי"ח וקי"ט ואינו ענין לזה כלל דעוסק שם דסתמא יש לפרש לשון המשכיר באופן שיהא כחו וכח השוכר שוה לענין השכירות ואם השוכר יכול לחזור גם המשכיר יכול לחזור אבל כאן דחזינן דמוכר נתחייב בקנין אף דלוקח לא נתחייב שפיר י"ל דכל חד כדינו ובסימן מ"ט לא מצאתי כלום עוד ציין שם למהרי"ט ח"א סימן קכ"ו ושם כתב להוכיח שכל שדין קנין של מוכר ושל קונה חלוק זה מזה עלתה לזה אעפ"י שלא עלתה לזה וכיתומים שמשכו פירות מאחרים הי' בדין שיתומים חוזרים ומוכר אינו חוזר אי לאו מטעמא דרעה הוא לגבי יתמי ולא אמרינן כל שלוקח לא קנה מוכר נמי לא גמר ומקנה עיי"ש דלא פלפל רק למען דעת מחמת דלוקח יכול לחזור אם גם מוכר יכול לחזור אבל להיפך לא ס"ד משום דמוכר מוכרח לקיים ממילא יחויב הלוקח במעותיו ומהך דיתומים שמשכו ג"כ מוכח כן דאפילו אי יתומים קנו בע"כ דמוכר מ"מ תיו יכולים בדין לחזור ולא אמרינן ממילא נתחייבו כיון דמוכר אינו יכול לחזור.

שקנו עש"ך ותומים ונתיבות חלקו עליו כיון שאינו בעולם צריך קנין ברשב"ש סימן רפ"א הובא במשפט שלום סר"ט ס"ד ז"ל ראובן מכר לשמעון סחורה בחליפי סחורה אחרת ונתן שמעון לראובן הסחורה וראובן לא ה"ל וכתב בפנקסו שחייב לשמעון כו"כ סחורה דאף דאא"מ דשלב"ל כיון שכתב בפנקסו שהוא חייב חייבים היורשים לתת אותה שהאומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב אעפ"י שאין שם עדים וה"נ אפילו ל"ה חייב כלום וכתב בכת"י חייב אני לפלוני חייב לשלם ופנקס אלים מכת"י דבכת"י מ"ל פרעתי הרי ס"ל כש"ך ואפשר דשאני במחייב עצמו ליתן דמחויב מיד גופו בלא תנאי ותומים ונה"מ מיירי במחייב ליתן הפירות דקל אם יבאו לידו אמנם מ"ש דפנקסו עדיף מכת"י ה"ט דאזיל בשיטת הרמב"ם דאפילו רק אומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב כמבואר בדבריו אבל להחולקים דדוקא בשטר או כת"י ומתחייב צריך נמי מסירת הכתב ליד חבירו כמבואר בטור וש"ך לעיל סימן מ"ם בדברי הראשונים שהובא שם סק"ה ובמשפט שלו' שם רמז לעיין בגוא"י חחו"מ ס"י וראיתי שם כתב דאם כתב בפנקסו לשון חיוב מהני כמוסר כת"י לחבירו ואפילו בדשלב"ל ונסתייע מרשב"ש הלזי והוא טעות דמה אלמותי' דפנקס שיזכה מקבל כשלא בא לידו יותר מכת"י ורשב"ש לא אמרו רק למ"ד דבע"פ נמי מתחייב ומ"ש עו"ש דגם בכת"י מתחייב בחנם גם כשלא בא ליד חבירו כמ"ש בחו"מ סימן פ"א סי"ז בש"ך ס"ק מ"ה ג"כ טעות דש"ך שם מיירי בהודאה בכת"י שלא נאמר שלא להשביע כ"כ ובנידון הגוא"י דתובע גופא הודה של"ה חייב לו רק תובעו מחמת שהבטיחו ליתן לו ריוח ומדינא יכול לחזור ורק מכח כת"י שבפנקסו אתי עלה שנתחייב בחנם זה ודאי ל"מ בלא מסירה הכת"י ועיין ביו"ד סימן קע"ז בש"ך ס"ק מ"א דמי שהלוה לחברו ואח"כ אמר לו שיהא למחצית שכר אינו צריך ליתן וכתב הדג"מ שם דה"ד שהתנו כך בדברים בעלמא אבל אם קנה ממנו או שעשה שטר עסקא משתעבד אפילו אחר הלואה עכ"ל ולע"ד תומים ונתיבות י"ל כיון דמתחייב רק ליתן ממה שירויח דהוי דשלב"ל ובדרך ספק אם ירויח ל"מ שטר רק קנין וכיון שדעת בע"ת וש"ע ותומים ונתיבות כן ודאי אין להוציא וגם רשב"ש לא אמר רק בחייב עצמו להעמיד הדשלב"ל דמחויב ן לחזור שיבא לידו.

שקנו מידו מבואר דגם ק"ס ל"מ בדשלב"ל זולת בלשון חיוב ובמשפט שלום סימן ר"ט ס"ד הביא מהתמים דעים לראב"ד סימן ק"ס דקונה דשלב"ל בק"ס ועיינתי שם שכ"כ על הא דאקניהו ניהליה אגב אסיפא דביהי' דמיירי אפילו אין המעות בעין כיון דסודר הוי חליפין מהני גם כשאינו בעין עיי"ש והרי מבואר לקמן סימן ר"ג ס"ט במטבע שהקנה אג"ק בקנין דל"מ רק כשהמעות בעין בפקדון וכ"כ על הך עובדא דאקנינהו אגב אסיפא דביתי' עיי"ש בבאה"ג הרי דל"מ בלא לשון חיוב ולפ"ז מ"ש כתיבות בסימן ר"ג דבחליפין מקנה דשלב"ל ובסימן ר"ז סט"ו כתב דק"ס ל"מ בדשלב"ל צ"ל דס"ל חליפין שוה בשוה עדיף ולא כרשב"ש הנ"ל.

סעי' ו' בהג"ה במגו דאי בעי אמר שלא הי' ברשותו כתב בשע"מ סק"ו משמע דאם יש עדים שהיו בידו באותו שעה א"י לומר נתתי וכן מבואר להדיא בתשובת הרי"ף שהביא הב"י אך בתשובה הריב"ש סימן שמ"ה כתב דגם אם נשאר המעות ביד הנותן הוי כשטר שנמחל שעבודו ואינו אלא מע"פ וי"ל פרעתי וגם כתב דיש לדמותו לשטר שכירות די"ל פרעתי כיון דעיקרו לא לכך נכתב כדלקמן ריש סימן שי"ז ה"נ נכתב עיקרו בשביל להקנות גוף המעות והרב בעל חמ"ח בא"ע סימן נ"א סק"ה הביא דברי הריב"ש בפשיטות ואישתמיטו לי' דברי הרי"ף והרב אלו עכ"ל ולא על החמ"ח לבד תלונתו כי אם על הריב"ש איך לא יזכיר תשובת הרי"ף המפורסמת בין הראשונים דשקלי וטרי בה טובא אמנם ריב"ש מיירי להדיא שלא שיעבד נכסיו ע"י קנין או שטר לגבות מתנה זה רק נתן מתנה בקנין להקנות מעות בעין שיש לו או שיבא לידו בראשונה ואחריות ושעבוד כתב רק לסלק מערער שיערער על המתנה מחמת חוב או מכירה או מתנה שקדמו עיי"ש בזה הקנין ושטר רק לקיים המתנה על המעות הראשונים ואם הוציאן ברצון המקבל חזרו להיות מע"פ והשטר נמחל שעבודו ואם שלא ברשותו הוי גזלן וג"כ נאמן לומר פרעתי דהשטר אינו רק על מעות הראשונים אבל אם משעבד נכסיו על המתנה עצמה לגבות מהן זהו חוב בשטר וא"נ לומר פרעתי עייש"ה וא"כ כאן שנתן לו ק' זהובים בקנין וגם כתב ושעבדתי כל נכסי לגבותם מהם כמבואר כאן והרי הצריך שיהיו הזהובים ברשותו בשעת קנין ועליהם חל הקנין להיותם של המקבל ואם יש לו יותר מ"מ חלק המקבל הוא בין הזהובים שהם בעין ומה זה שהוסיף וכתב ושעבדתי כל נכסי לגבותם מהם מה ענין כל הנכסים לזה וגם מה ענין שעבוד לזה הרי גוף הזהובים נקנים למקבל אלא ר"ל שחוזר ולוה לו הזהובים ויהיו חוב עליו ומשעבד עליהם כל הנכסים בשטר זה לגבותם כשאר חוב לכן לא הימני' הרי"ף במגו דנאנסו דנעשו חוב עליו כ"ז שלא באו לידי גביינא וא"י לומר פרעתי דעשאן מלוה בשטר דנהי דמ"ש בשטר שנהתי לו הוא על קיום המתנה מ"מ מה שכתב ושעבדתי כל נכסי לגבותם מהם אינו על קיום המתנה רק על הפרעון החוב וא"כ ל"ד לשטר שכירות וגם לא נמחל שעבודו ומ"ש רמ"א אבל לא שעבד עצמו להתחייב היינו תחלת המתנה לא הי' חיוב על גופו רק מתנה בעינא לכן צריך שיהא ברשותו אלא דהדר זקפן עליו במלוה לגבותן מנכסיו.

ולפ"ז י"ל קושית סמ"ע דלמה על התובע להביא ראי' ול"א כנכ"ה ומה שתירץ הסמ"ע לחלק בין מטלטלין די"ל כנכ"ה אם אינו נגד ברי ובקרקע דאינה זזה ממקומה ל"ל כנכ"ה דחה בחת"ס חחו"מ סימן קפ"ו דהעיקר תלוי ברשות לא במקום כדמוכח מרא"ש פרק המדיר דף ע"ו ולפמ"ש י"ל כיון דהשתא ודאי הזוזים של הנותן אפילו אם נתנן במתנה מ"מ הדר זקפן עליו במלוה א"כ ל"ל כנכ"ה כיון דתלוי ברשות ג"כ מה לי אם נאמר עתה ברשות נותן ובשעת מתנה ברשות המקבל היו דזכה בהן ופקדון בעלמא הוי אצל הנותן או אם נאמר בשעת קנין היו ברשות אחר ואח"כ באו לרשות נותן סוף סוף ע"כ כבר היו ברשות אחר ולא ברשות שהם עתה משא"כ בסימן ר"ן אמרינן כאן נמצא בשעת מיתה כאן היה באותו רשות בשעת מתנה ולא נתחדש מאז ועד עתה לא ברשות ולא במקום ולפ"ז א"ש נמי דמהני להוציא ממון אף דנ"י ביבמות פרק האשה שלום דף קט"ו כתב דל"מ להוציא ממון וכן בהמדיר לא קי"ל כרבא דס"ל כנכ"ה נגד חזקת ממון אלא ביבמות ליכא רק כנכ"ה במקום ובהמדיר ליכא אלא ברשות דהא אמרינן כיון דנמצא ברשות בעלה כשנשאה ודאי היה אחר אירוסין ואז היתה במקום אחר משא"כ בסימן ר"ן י"ל כנכ"ה במקום וברשות שרוצאו לפני מותו היו בשעת שקנו מידו על המתנה והסמ"ע נ"ל דלא ניחא לו בזה דלא אכפת לנו על שעת המתנה כיון דנעשה אז מעשה הגורם התחדשות ושינוי רשות ואין לכו לומר רק ברשות שנמצא עתה הי' לפני המתנה שלא נעשה השתנות בזמן שלא ראינו מעשה התחדשות לכן מקשה מכאן על סימן קי"ב ור"נ ומשני שפיר דבמטלטלין מהני כנכ"ה להוציא כיון די"ל כנכ"ה במקום וברשות ובסימן קי"ב בקרקע דל"ל כנכ"ה רק ברשות ולא במקום לא מהני להוציא דכנכ"ה מצד אחד ל"מ רק באיסור ונגד ברי ל"מ גם כשי"ל כ"נ וכאן הי' ברשות ומקום ועיין משמרת הבית לרשב"א שער א' בענין סמוך מיעוט לחזקה אם נתעסקו לסלק החזקה הורעה החזקה ואינו מעכב רק המיעוט וליתי' נגד הרוב וכן מצאתי בע"ת לע"א סימן י"ז ס"ק קכ"ח משו"ת שובת ציון דכ"מ שמצינו כנכ"ה הוא רק היכא שלא נחתום בינתים איזה מקרה וסיבה שראוי לתלות בו שנעשה מחדש יעיי"ש וכן משמע מלשון רשב"א שבב"י לקמן סימן ר"ב מחודש י"ד דמסתמא כנכ"ה וכל שטען חדש עליו הראי' עכ"ל ר"ל מסתמא שלא ראינו איזה מעשה שראוי לתלות בו שע"י נתחדש.

ומה שתמה בנתיבות על הסמ"ע אא"ע סימן ק"ח ס"א דאפילו נגד היורשין צריך להביא ראי' שהיו המטלטלין בשעת הצוואה לק"מ דבמקור הדין שם בנ"י פי"נ ובד"מ בא"ע שם כתב בזה"ל ואם יש מחלוקת בשעת מיתה אם היו אלו הנכסים בשעת מתנה ומחלוקת היינו ברי וברי דאל"כ הל"ל ואם יש ספק או טוענים שמא וגם הרמ"א דכתב דיש ספק מ"מ היינו לדידן אבל סתמא יורשים יודעים בברי כי הצוואה היתה כשהי' שכ"מ ולא עבר זמן רב ובסימן ר"נ לקמן מפורש דטוענים היורשים שמא ואדרבה נראה כהסמ"ע מדלא קמ"ל בסימן ר"נ רבותא אפילו טוענים היורשים ברי.

עוד הקשה בנתיבות דבסימן ר"נ משמע דמיירי בשמא ושמא ומ"מ מוציאין ממון מחמת כנכ"ה והרי כתבו תוס' בהמדיר דף ע"ו בד"ה חדא דחזקת הגוף עדיף מכנכ"ה ואפ"ה אינו מועיל נגד חזקת ממון רק בברי ושמא כמבואר בכתובות דף ל"ו וא"כ למה יועיל כנכ"ה נגד חזקת ממון אף דסמ"ע כתב דמיירי בברש מדברי הש"ע משמע דמיירי בשמא ושמא ולפמ"ש א"ש דבפרק המדיר דהכנכ"ה רק מכח חרשות לא עדיף מחזקה הגוף אבל בסימן ר"ל דכנכ"ה במקום ורשות ומצינו דכל חד בפ"מ הוי חזקה דהא ביבמות קט"ו הוא רק במקום וכן בסוף פ"ט דטהרות וכן בסימן תס"ז בא"ח מועיל כנכ"ה דמקום לענין איסור וגם כנכ"ה דרשות מהני בפ"מ כהך דהמדיר אלא להוציא ממון לא מהני בפ"ע אבל בסימן ר"נ נצמדו יחד ועדיפא מחזקת הגוף ומהני גם בשמא ושמא ובפרק בכל מערבין דף ל"ו מחלק ג"כ בין חדא חזקה לתרי חזקת וכן ריב"ש בסימן שע"ט.

סעי' ז' שטר כקנין עיין בשער משפט מה שהקשת על בעל העיטור ועיין בחידושי להלכות רביה סימן קע"ב כתבתי ליישב דס"ל לעיטור דחזקה אינו קונה בגוף המשכנתא אחר הלואת רק לשעבוד ולא חשוב כמכר לו לזמן וכמו דמשיכה אינו קונה במשכון לאחר שהלוהו להיות חשוב כנתן לו שוה כסף כמבואר בעיטור ובדין פרק שה"ד וכ"ש דלק"מ מה שהקשה הא קני בחזקת באכילות פירות ואף דרמ"א ס"ל דבקרקע ל"ה חזקה באכילות פירות ה"ד במכר כיון שאינו נהנה מגוף הקרקע אבל לענין שכירות קרקע לפירותיה מסתברא דודאי אכילת פירות הוי חזקה עיי"ש דכיון דל"ק גופו כמכר ממילא אסור משום רבית כמו דלא ישכור בפחות כמ"ש בה"ע דההיתר בנכייתא משום דהוי כמכר ועדיף משכירות.

סעי' ח' ראובן הוציא בנתיבות ס"ק י"ז כתב כשנאמן במגו דיהיב השטר בכומ"ס תו א"י למחול מדאמר בב"ב דף קכ"ז לר"מ ל"ל יכיר דאיבעי יהיב לו במתנה אף דשלב"ל כשאומר בני א"י לחזור בו כדמוכח גבי בני וחזר ואמר עבדי ובדשלב"ל יכול לחזור קודם שב"ל גם לר"מ וא"כ קשה דצריך יכיר לזה וע"כ כיון דנאמן הי' בשעת אמירתו שבנו הוא במגו הוי כאלו יש עדים ע"ז וממילא א"י לחזור ובשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן קפ"ו הקשה ג"כ הכי ותירץ דלר"מ נהי דיכול לחזור קודם שב"ל מ"מ בר קנין הוא ומהני מנו דחל אדשב"ל חל נמי אלב"ל וכמ"ש הסמ"ע בסימן ר"ג לענין קרקע ומטבע כיון דיש בהו קנין נקנין במגו אף בקנין סודר עי"ש ולא ידענא מה הועילו חכמים דעדיין קשה כיון שיכול לחזור קודם שב"ל א"כ לא חל הקנין עד שב"ל ואם מת הבכור לא קנה וא"כ ל"ל מגו דאי בעי יהיב דנ"מ דמשום מתנה לא יזכה בן הבכור אם לא נולד עתה דגם לר"מ אינו מקנה לנולדים כדאיתא בגיטין פ"ק די"ג ע"ב ומשום יכיר יטול בן הבכור פי שנים וכיון דלא מצי יהיב לבן הבכור נכסים שיבאו לידו ליכא מגו כלל וכמו דמסני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס גם לר"מ לאו משום דצריך שיהא יכול לתקנות כשיבא לעולם דאז חל הקנין ומש"ה יכול לחזור קודם שחל הקנין וממילא ה"ה שאר נ"מ דנפקא מתך וחדא מנייהו נקיט ואין הכרח לסברת הנתיבות וח"ס.

אמנם לנתיבות יש להבין מה מגו הוה דאי בעי יהיב לו במתנה הא אי יהיב לו מצי לחזור בדשלב"ל ועתה דמעיד שהוא בכור לא מצי לחזור ול"ל דאין זה מגרע המגו דלא ישקר בשביל זה שיהא מכריח א"ע שלא יוכל לחזור דבידו שלא לחזור ואם רצונו יהא לחזור זו טובתו אמנם כאן י"ל דאינו מגו דאי בעי יתיב בכומ"ס כיון דאפילו יורש מוחל אינו רוצה בזה שאחרים יבטלו דבריו לכן מודה והודאת ל"מ נגד הלוה די"ל זה נח לי מזה והוי חב לאחרים אמנם בתוס' ב"ק ק"ד ע"ב בד"ה אגב ובריש אעפ"י ובפחז"ה מ"ד ע"ב בד"ה דלא כתבו דכותבין בהרשאת אג"ק אף דלית לו קרקע דמהני משום הודאה.

סעי' ט' שעשה לו שטר עיין שרת ר"י מיגאש סימן קי"ח ראובן נתן תוספת כתובה לאשתו וי"ל קרקעות וחששה האשה שמא ימכור קרקעותיו לגרם ובעת הגבי' לא תמצא מאין תגבה ובקשת מראובן שיעיד לה על עצמו בערכאותיהם בכל כתובתה כדי שאם ירצה למכור קרקע שתוכל למנעו מזה בערכאותיהם והשיב אם ימצא דרך תחי' בטוחה בו אשתו מבלתי שימשך לראובן נזק כשתתבענו בערכאותיהם אז מכריחין את ראובן לעשות זה עכ"ל ועפי"ז יל"ע במי שמת והניח נכסים הנכתבים בגרונד בוך ולו בן ובת דבדא"ה הבת יורשת כבן ואם תמכור חלקה לגוים יוציאו מהבן או אם תלוה ממון מגוים וכה"ג מסרבים בד"ת תשכיח בעוה"ר יטרפו מחלקם הוי לו להכריחה ליתן כתב המועיל בערכאותיהם לסלקה מהירושה דגם בזה אין לה פסידא דבאמת אין לה חלק ונחלה ועוד דאין הבן יכול למכור או להשכין הנכסים כיון דא"א לו ליתן טאובלאציאהן על כל הנחלה בלתי חתימתה א"כ יש בזה משום השבת אבדה כיון דיש לבן כמה היזקות ואין הנכסים שוין לו עתה כמו שישוו כשיכתב הכל בגרונד בוך על שמו לבד ומבואר לקמן סימן רנ"ט ס"ט אבדת קרקע ג"כ חייב להשיב שאם ראת מים באים לשטוף שדה של חברו חייב לגדור בפניהם כדי להציל וילפינן לה בב"מ דל"א מלכל אבדת אחיך ומחויב להשיב בחנם כמבואר לקמן סימן רס"ה ול"ד לדין דכאן ולמה דאיתא בפרק הגוזל עצים דף ק"ב ע"ב בלוקח שדה וכתב השטר על שם ר"ג דא"י לכוף הר"ג שיתן לו שטר מכירה דהתם בעצמו גרם לו והוי אבדת מדעת ובבן ובת גם טעם דזילא לה מלתא ליכא אם הוא באופן שהיתה מוחלת על בזיונת בממונה אם תי' מגיע לה היזק או היתה מוכרת נכסי' כשצריכה למעות וכמבואר לקמן סימן רס"ג ס"א עיי"ש בסמ"ע סק"ב ול"ד כ"ד למ"ש בשחת ב"ח ישנות סל"ו דלא כפינן לאנשי לכתוב לחבירו מה דבעי אעפ"י דלית לו טעם דשם מיירי נ"כ דבעצמו הכניס את עצמו לזה וגם בזה חולק היש"ש וכמ"ש ש"ך כאן ס"ק ל"ד דצריך ליתן טעם לדבריו דאל"כ כופין אותו על מדת סדום ומשו"ת ר"י מיגאש הנ"ל ראי' ליש"ש וכ"נ קצת ראי' מלעיל סימן ט"ז ס"ד וסימן ס"ו סי"ט עיי"ש בסמ"ע סק"נ שראי' של הזוכה הוא אצל המלוה ואין כובשין לו עדותו וראייתו ועיין בשו"ת גאוני בהראי סימן ס"ב דנסתפק בזינתה ברצון אם כופין הבעל לגרשה כיון דגרמא לעצמה ובאשת כהן שנאנסה כתב דודאי כופין אותו לגרשה להתירה לעלמא ועיין תוס' פ"ק דזבחים ב' ע"ב בד"ה סתם שכתבו דאפילו זנתה אם ירצה בעל לא יגרשנה אפשר היינו שגם האשה לא תתבענו שיגרשה וע"כ סתמא לאו לגירושין קיימא וצ"ע ממ"ש תוס' ורא"ש בהמוכר את הספינה דף ע"ז בהך דחוזר בשטר דלא ניחא לאפישי שטרי דזיילי' נכסי' דלפ"ז חשוב הפסד ממון עיי"ש אמנם בזה"ז דדמ"ד ואין קנין ושעבוד רק אם נכתב בגרונד בוך א"כ יכול למכור וללות דלא יחושו מטריפת לקוחות וב"ח כי גלוי תגרוכר בוץ לכל הרוצה לראות ועיין מהרי"ט חחו"מ ס"ס כ"ט דרק שטר מכירה אין כופין ליתן דזילותא הוא אבל שהר הודאה כופין ועיין שו"מ תליתאה ח"א סימן רס"ה ונ"ל סימן רע"ו ומ"ש סימן קפ"ד.

סעי' י"ב והשטרות כתובים בשם שניהם נשאלתי מרב אחד שבא לפניו מעשה שהי' כתוב בגרונד בוך הבית על שם הבעל ואשתו ונתאלמנה ומכרה חלקה לאחר והשבתי זה מבואר בשו"ת רשב"א סימן תתקנ"ז ז"ל ראובן קנה בתים ועשה השטר בשמו ושם אשתו והשיב אעפ"י שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה אלו קנה ראובן מנכסיו דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא דעבדא להבריח מבע"ח ומה שטוענת שהוסיף לה זה על כתובתה אינה נאמנת ואם טוענת שקנתה בעד נ"מ שנפלו לה מבית אביה רואיה אם מוחזקת בכך נאמנת וא"ל אפילו בשבועת אינה נאמנת שכל מה שיש לאשה היא בחזקה בעל ופסק הש"ך כאן ובסימן ס"ב סק"ז כמותו וכשמכרה הוי כמ"ש בהג"ה סימן ס"ב ס"א אעפ"י שהיא א"נ אם מתה טוענין ליורשיה שהיא שלה וכן הדין בלקוחות וכשהאשה בחיים אעפ"י שמכרה אין טוענין ללקוחות שהיא שלה כשאינה מבררת שנלקח בנ"מ שלה או הבעל נתן לה במתנה וכדאיתא בנתיבות שם וכ"ז שייך ג"כ אם נכתב בגרונד בוך החצי על שם האשה וכ"ש הוא כי כשנעשה הגרונד בוך במדינת זאת הרבה כתבו החצי על שם האשה בלא ידיעה הבעל ושכיח ג"כ שבעל עושה כן כדי להבריח מבע"ה אמנם בחידושי להלכות גיטין סימן קנ"א הוכחתי מגיטין דף פ"א דאמר שם דלאו כל המינו לאבד זכותו של שני כקצו"ח סימן ס"ב דגם בחייה אין מוציאין מלוקח ועיין במשובב נתיבות סימן ס"ב ובמ"ש שם ומעשה וכתב הבעל גם על שם אשתו ונכתב בגרונד בוך על שניהם ונשלח בעשייד לשניהם ורצה רב אחד לומר לפמ"ש נתיבות בסימן ס"ב סק"ז דכשהשטר תחת יד האשה מודה רשב"א וה"נ הטאבולאציא שבגרונד בוך הר כשטר ת"י וגם הבעשייד תחת ידה. ולא נראה דדוקא בשטר קנין כתב הנתיבות וכדמוכח בנ"י ורשב"ם שהביא הנתיבות שם וא"כ צריך שיבא השטר קנין לידת כמבואר בסימן קצ"א ומ"ש בגרונד בוך לא בא לידה ואפילו זכי' ל"ל ע"י עכו"ם והבעשייד אינו רק העתק לראי' ואפילו ת"ל דמצד דד"מ השתא כשר שטר קנין הנעשה בערכאות כדלקמן סימן ס"ח זה אינו רק לראי' בעלמא והקנין הוא בשטר שנותן תחלה המוכר ללוקח והטואבולאציא רק לזכרון ולראי' מי קודם תדע דמיד שנרשם בגרונד בוך על שמו זכה בראייתו אף שלא בא ליד לוקח כלל ולפי דינינו לא זכה עד שתבא לידו ומה שהוא נגד תוה"ק ל"מ כדלקמן סימן ס"ח ואין עושין טאבולאציא רק אם נעשה מקודם שטר בין מוכר ולוקח או נותן ומקבל הרי דאין זה הקנין ועיין בסימן קל"א ס"ג.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה