אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן נו

סימן נה

סעי' א' אפילו הוא קרוב בבע"ת כתב משום דהוי כנאמן עלי אבא וקשה לפי מה דמסיק הש"ך לעיל סימן כ"ב דל"מ קבלה חוץ לב"ד ובב"ח הקשה בקרוב הוי תר"ל ותירץ דהוי כסאמינו עליו בשעת הלואה דאדעתי' דהכי חייל שעבוד עליו ה"נ אדעתי' דהכי מסר בידו השלישות נ"ל כונתו כיון דמסר החפץ ליד השליש והימני' אם יאמר שהוא של שכנגדו יהא באמת שלו כדאיתא בגיטין דס"ד וז"ל ר"ן שם דכי היכא דבממון אמרינן דמשעה שנמסר ביד שליש גמר והקנה שכל מה שירצה שליש יעשה וכו' וגמר והקנה בכל מה שיאמר שליש יעשה וכו' וגמר והקנה בכל מה שיאמר שליש ואפילו ישקר עכ"ל הרי דבהקנאה מסר לו ול"ל דהקנה לשליש גופא דהא לא האמינו ליטלו לעצמו רק האמינו אם יאמר שהוא של שכנגדו וכמו בגט שם האמינו אם יאמר שהוא שליח לגרש אף דמסר לו לפקדון ה"נ בממון אם יאמר שהוא של שכנגדו יהא כן ותהא קבלתו בשביל שכנגדו מעתם והמשיכם הוא קנין לכן מהני גם בתר"ל וחוץ לב"ד ועיין חתם סופר חחו"מ ס"י כתב דמשליש עושה יד שליש כיד המקבל וכשנתקיים התנאי זוכה השליש עבור המקבל א"כ כיון דהימני' כשאומר דנתקיים התנאי הרי נתקיים וזכה בשביל המקבל וכן אם מוחל על קיום התנאי מיד זוכה לשני וכמ"ש ח"ס שם.

וזה נ"ל כונת הגמרא בפז"ב לל"ק דהאשה שהושלש השטר בידה אמרה ידענא דפרוע הוא והימנה ר"נ וא"ל רבא מה דעתך דאותיות נקנין במסירה דנתקשו דאי משום מגו דלקוח הרי מחויבת עכ"פ שבועה וגם לכ"פ אפילו אין נקנין במסירה י"ל שטר כתיבה הי' לי ואבד עיין שע"מ סק"ב ולפמ"ש ה"פ דאם אין ניקנין במסירה אפילו ימסור השטר ללוה לא קנה החוב כדלקמן סימן ס"ו גבי מקבל מתנה שהחזיר השטר רק בשט"ח אם מחזירו הרי מוחל לו ומחילה אצ"ק אבל לנאמנות השליש אם כה יאמר דדמי לאסמכתא גם במחילה צריך קנין כמבואר לעיל סימן כ"א בב"ח ודרישה ובסמ"ע שם סוף הסימן ובטו"ז לקמן סימן ר"ז סט"ז לכן דוקא אם אותיות נקנין במסירה קנם השליש השט"ח אם יאמר שהוא של הלוה יהא של הלוה וס"ד דרבא כריטב"א שבש"ך לקמן סימן ס"ו סק"ו דאף דקונה לכ"ע גוף הנייר במסירה לבד מ"מ מחרב להראותו לב"ד בשביל המלוה כיון דלא קנה החוב לרבנן דאין אותיות נקנין בלא כומ"ס.

ולישנא בתרא ס"ל דגוף השטר נקנה במסירה לכ"ע שיוכל לשרפו וא"צ להראותו לזכות מלוה וכדעת התוס' שבנתיבות לקמן סימן ס"ו סק"א וסק"ו וכיון שמסר לה השטר והאמינה אם תרצה לשרפו הרי קנתה גוף הנייר וביטול ראייתו ונשאר רק מע"פ כיון דאין ראי' למלוה וממילא י"ל פרוע.

ובזה א"ש דברי גמרא ספ"ק דב"מ סמפון שאין עליו עדים ויוצא מת"י שליש כשר דהא הימני' והקשו ראשונים כיון דאין עליו עדים חספא בעלמא מסר לו ומה הימני' ויש שתרצו שאין עוד קיום ועדיין קשה כיון דא"א לקיימו מניין שהי' ביד השליש לקיימו כבר וגם איך יתכן שיהא עדיף מאילו הוא ביד לוה דאינו נאמן בלא קיום וראב"ד ותוס' תירצו דהשט"ח ג"כ ביד שליש והקשה רשב"א שבאס"ז שם והג"א ומהרש"א בפז"ב דא"כ סמפון למה לו.

ולפמ"ש א"ש דבשטר לבד ל"ש קנין במסירה לרבנן ונהי דקונה גוף השטר החוב אינו קונה ונשאר מע"פ ויחויב לוה לישבע כשמודה במקצת או היסת בכ"ה ואם א"י רק עפ"י שליש יחויב לשלם דהוי א"י א"פ וכמ"ש בתומים סק"ד בביאר תשובת רא"ש אבל כשמסר גם שובר ליד שליש דאזי אלו מסרו ללוה זכה בגוף החוב במשיכת השובר עיין סמ"ע לקמן סימן ס"ח ס"ק י"ד ובריטב"א שבאס"ז ספ"ק דב"מ דף כף בד"ה אביי ולטעמי' וא"צ עדים בשטר מקנה כמבואר בסימן קצ"א ס"א ואפילו לפמ"ש בתומים סימן ס"ח סק"ח ובנתיבות סימן מ"ה סק"ב דאין קנין בשטר שאין ממנו ראי' וליכא ע"מ ולפ"ז צ"ל דהך דסימן קצ"א מיירי דוקא בכתב המקנה עצמו מ"מ ה"נ עם השט"ח יש והשובר ראי' דכשיוציא הלוה השובר עם השט"ח אנן סהדי דמיד מלוה בא לידו וכ"ש דא"ש אם מיירי שיש עליו עדים רק דאינם מקוימים דהשט"ח שביד לוה מוכיח דהשובר אינו מזויף וא"כ כשנמסר ליד שליש ע"ד קנין אם יאמר שהוא של לוה יהא של לוה זכה השליש מיד בשביל הלוה ונמחל החוב וכשר מצד עצמו אף בלא טענת הלוה אבל אם הי' השטר חוב לבד ביד שליש נהי דהימני' והקנה גוף השטר מ"מ החוב לא נקנה א"כ יכול לחזור מהימנותי' על גוף החוב.

ובזה א"ש מ"ש הגמרא יוצא מת"י שליש כשר דהא הימני' דהקשו הראשונים לימא משום מגו דבידו ליתנו ללוה ותירצו אפילו ראו בידו השט"ח מקודם דתו ל"ל מגו וקשה עדיין מי הכריחם דמיירי כן וגם רבא דמותיב לר"נ בפז"ב מניין לו דמיירי כשראוהו כבר וגם אפשר אתיא כרבי דאותיות ניקנין במסירה ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ הסמפון למה לן כיון דעכצ"ל דגם השטר יוצא מת"י השליש כיון דהשובר אין עליו עדים אע"כ דכבר נראה השטר בב"ד ומשום דהימני' וא"י לחזור משום דעשה קנין במסירת השובר על גוף החוב ממילא בלא שובר נמי עכ"פ אין כאן חוב בשטר רק מע"פ ומותיב לר"נ דלא הימנה כלל ואף דבב"י ס"ס זה הביא משו"ת ת"א סימן צ"ט דא"ל פירש לשליש זכה לפלוני יכול לחזור וכ"כ נה"מ סימן ר"ז סט"ז וזה הי' בהעלם עין מהח"ס הנ"ל שאני התם דלא מיירי מענין הימני' רק הושלש אצלו ע"ת אם יקוים ותן לכשנגדו אבל לענין הימני' שיהא כמו שיאמר השליש והרי השליש אומר דזה דבר המושלש אצלו כבר הוא של המקבל ע"כ הוי כהקנה לשליש שיזכה בשביל שכנגדו ומיד אם כה יאמר שדבר המושלש הוא של השני דאל"כ א"א שיהא כעד שיאמר השליש. ועיין בה"ט לקמן סימן קל"ח סק"ז בשם מהר"מ מינץ משמע דשליש עכו"ם אינו נאמן ובד"ג כלל ק"ז ס"א הביא מערך שלחן סימן זה שהביא תשובת רשב"ש סימן תס"ב דשליש עכו"ם נאמן ולכאורה הדין כמותו כיון דבע"ת כתב דשליש קרוב נאמן דהוי כנאמן עלי אבא ולעיל סימן כ"ב מבואר דנאמן עלי עכו"ם ג"כ א"י לחזור אחר שהעיד אבל לפי מ"ש דצריך קנין והמסירה ליד שליש הוא הקנין בשביל שכנגדו שאם יאמר שהוא של שכנגדו יהא שלו עכו"ם אינו בר זכי'.

אמנם בנתיבות כאן כתב דמסירה לשליש הוי קני ע"מ להקנות דמהני כדאיתא בנדרים דף מ"ח ולפ"ד גם שליש עכו"ם מהימן וצ"ע אם בעכו"ם מהני קני ע"מ להקנות דהא כל הוכחת רב נחמן שם דקני ע"מ להקנות קני מק"ס וא"כ לפמ"ש הש"ך לקמן סימן קכ"ג בשם מהר"ם מינץ ומהרשד"ם וד"ע דבעכו"ם ליכא קנין סודר ממילא אין ראי' על קני ע"מ להקנות ודיו לבא מה"ד להיות כמותו דהא מסברא ל"מ קני ע"מ להקנות כמו דס"ל לפומדותא בנדרים שם א"כ שליש עכו"ם אינו נאמן זולת כשיש לו מגו עתה.

בסך הממון בש"ך ססק"ה תמה על בע"ת למה יפסל על מה שאין מוכחש דנוטל לעצמו ולע"ד ל"מ כששניהם מכחישים אותו הרי מודה דאתרע נאמנותו וכדאמרינן בכתובות דמ"ד נ"מ לאוריעו סהדי עיי"ש וכ"כ תומים אלא אפילו רק אחד מכחישו מ"מ הא דשליט א"צ שבועה שנותן לחברו כדין משום דחזקה אא"ח ולא לו כמ"ש בע"ת אבל כשיש טענה עליו דנוטל קצת לעצמו וצריך שבועה חייב לישבע על הכל כמ"ש הטו"ז לקמן סימן צ"ד ס"ו דאפילו סברא דמהני להוציא ל"מ לפטור מגלגול וכיון דצריך לישבע על הכל נפסל מדין שליש כמ"ש בע"ת שם היכא דצריך שבועה אינו כשליש ואפשר הטעם דנולד בו פסול חדש כיון דעד הצריך שבועה פסול מלהיות עד ופסול זה לא הי' בו אף אם הי' קא"פ מ"מ פסול זה לא קבלו מתחילה וכן רחוק ונתקרב.

סעי' ב' דשמא אח"כ בשו"ת בית יעקב סמ"ו כתב בהוחזק השליש לרמאי לא מתרצינן דבורי' בשמא כיון דדין מרומה צריך דו"ח כדלעיל סימן ט"ו ס"ג וכשצריך דו"ח לא מתרצין בשמא כדמוכח בפאד"מ דף ל"א ובפרש"י שם גבי מה דפריך דאס"ד דצריך דו"ח איך אמרינן שמא אחריהו את"ד ואינו מוכרח דשאני הכא דהימני' וסבור וקבל אף דהוחזק רמאי ומה לנו לדרוש ולחקור אם הבע"ד הימנוהו דהא אפילו גזלן מהימן קודם שהוציא השלישות מת"י כמבואר בש"ך ס"ק כ"א ועיין לקמן סימן ע"א בש"ך ס"ק ל"א.

ואם לא הוחזק לרמאי עד אחר שהשלישו אצלו נראה דבטלה נאמנותי' וכן מצאתי בתומים סק"ז דפשיטא לי' הכי והנה"מ סק"ה חולק דגם בנאמן עלי אבא שהוחזק כפרן אח"כ נאמן חזקה אא"ח ולא לו ולע"ד יש לחוש לקנוניא ועיין שבועות דף מ"ב ע"ב וברשב"א ח"א סימן אלף מ"ז וח"ב סימן רמ"ה דלא סמכינן לגבי הדיוט לחוב לו מחמת חזקה זאת אלא דמרשב"א אין סתירה לנתיבות דהתם שאני דיש חזקה כל מה שת"י אדם והוא אומר דשל אחר הוא ובספר קה"י במדות חכמים אות חית כתב דמהרשד"ם חחו"מ סימן קס"ד ובא"ע ס"ס ק"ס דנשתמש בחזקה דאא"ח ולא לו להאמין למצוה מחמת מיתה לחוב להדיוט הוא נגד הרשב"א ולא דק דנידון מהרשד"ם צוה שאין הנכסים של אחרים ולא בא חזקה דאא"ח לסתור חזקה דכל מה שת"י שלו יעיי"ש אבל משבועות מוכח אף במקום דסמכינן אחזקה דאא"ח ולא לו כגון בשכ"מ שהקדיש נכסיו ואמר אח"כ מנה לפלוני בידי מ"מ בבריא חיישינן לקנוניא וליכא חזקה אלא די"ל דקודם שהראה בב"ד הי' לו מגו רק עתה בעמדו לפני ב"ד והראה השטר או החפץ דאין לו מגו דהוי מגו למפרע מ"מ עתה י"ל חזקה אא"ח ולא לו דאיך יעשה קנוניא לפני ב"ד והא דצריך לטעם הימני' דמחמת חזקה דאא"ח לא עדיף מע"א עכצ"ל דהימני' ונאמן כשנים והנתיבות שפיר קאמר אף דאתרע והוחזק כפרן אח"כ מ"מ לא אתרע רק לחטוא לו אבל לחטוא ולא לו לא הוחזק ולקנוניא ליכא חשש בפני ב"ד ולפ"ז אם אחר שהראהו בב"ד נתיחד עם השני קודם שמעיד לזכותו י"ל דאינו נאמן ומ"ש הנתיבות לרש"י דפירש דהוי כהקנה לו כשמסר לידו הרי הוא כשלו ומה אכפת אם הוחזק אח"כ כפרן עיי"ש ל"נ דהא פירש"י בגיטין דף ס"ד שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר וא"כ כשהוחזק כפרן הרי הבטחתו עליו בטעות לא מבעיא אם נודע שהי' כפרן לפני השלישות אלא אפילו אח"כ וכמ"ש הש"ך לעיל סימן ל"ט סקמ"ט אפילו בקנין גמור שמכר לו איזה דבר בהקמה או לוה עשה לו שט"ח ושיעבד לו נכסיו אם מת הלוה או נודע לו שלא יהא בטוח יכול לחזור בו משמע להדיא אפילו בשעת כתיבת השטר או מכירתו הי' בטוח מבטלין הקנין דלא נעשה רק מחמת שהי' בוטח בו.

הג"ה ואין חלוק לענין שליש בין אם שניהם נתנו בידו בבע"ת שנ"ב ח"ג ס"ז כתב דאיכא מ"ד דוקא אם מודו שהימנוהו תרוייהו לשליש עליהם אבל אם טען המכחישו לפקדון נתתי לא מהימן ביניהם ודחהו בעה"ת מגיטין דף ס"ד דבעל אומר לפקדון נתנו לו דין שליש ועיי"ש גד"ת וכ"כ הרשב"א ולע"ד י"ל נהי דגם לפקדון ע"כ הימני' על כל מה שיאמר מ"מ י"ל דסמכא דעתו שלא ישקר בו והוי אסמכתא וגם בנאמן עלי אבא צריך שיקבל בב"ד וכמ"ש לעיל אלא כשהימני' שניהם עליהם י"ל איידי דבעי לקנות גמר ומקני כמ"ש תוס' פז"ב דף כ"ה בשם ר"ת והובא לקמן סימן ר"ז סי"ג בהג"ה דעת י"א הללו אמנם נ"ז בממון אבל בגיטין ליכא אסמכת כמ"ש רמב"ן בנדרים פ"ג ובריטב"א ובנמ"י שם בשם רא"ה ורשב"א ע"כ אף דהימני' רק הבעל סגי ושפיר מייתי משליש דממון אף דשם השלישו שניהם מ"מ מה דנאמן משום דהימני' על כל מה שיאמר אפילו ישקר רק משום אסמכתא צריך מושלש משניהם א"כ בגט נמי הימני' בעל ואסמכתא לא שייך לכן כשאין לשליש עתה מגו כגון דשכנגדו טוען שמא ל"ל מגו דנתנו לו דמ"מ יודה דא"י והשלישות הוא שטר דאפילו קלי' מ"מ כשלא יכחיש הלוה בברי יחויב לפרוע או אפילו חפץ ונראה כבר באופן דהשליש א"י להטמינו והמכחישו טוען לפקדון מסרתי לו יש מקום להאמ"ד שבבע"ת וגם כשיש לו מגו מ"מ מחויב לישבע כמו אלו טען להד"ם או לקוח וכדעת הש"ך בסק"ה.

סעי' ג' יש להם תרעומות בשו"ת שב יעקב חחו"מ ס"ה נשאל בעובדא בראובן ששלח בנו למדינה אחרת ושם לוה סך מה משמעון בשטר וכשחזר לאביו אמר לו שישלם הוא עבורו ומת ראובן ובא המלוה ותבע מבן ראובן בע"פ מה שנ"ח לו באמרו שנתן השטר ללוי בחיי ראובן באופן שאם יתן לו ראובן סך כך יחזיר השטר ולא שילם ראובן ולוי החזיר השטר שלא כדין ובן ראובן השיב שא"ל אביו ששילם הכל והשיב אם מתחלה הי' רק מע"פ הוי הלוה כא"י א"פ רק כיון שנתן לו השטר י"ל חזקה שליח עושה שליחותו כמו דאיתא בתשובת מהר"ם שהביא הש"ך בסק"כ אך אם השליש מודה שהחזיר שלא כדין בטל הנאמנות כמו דאיתא בסימן ע"א קי"ג עכת"ד הביאו בפ"ת ולא נלע"ד דהא מבואר לקמן סימן קפ"ה ס"ה בהג"ה דל"מ הודאות סרסור לדברי המוכר לחוב ללוקח וגם אינו דומה לסך דסימן ע"א דשם בטל הנאמנות משעה שהוחזק כפרן ולא למפרע.

אמנם עיקר ראייתו מתשובת מהר"ם אינו מוכרח דשם מבואר עוד דחזקה אינו חוטא ולא לו וא"כ י"ל כיון דהמקבל מהשליש טוען עכ"פ ברי שלא עשה קנוניא עם השליש ממילא חזקה כדין עשה והוי כטוען ברי מכח החזקה משא"כ כאן י"ל דאביו נתן ללוי סך מה שיחזיר לו השטר ועשה קנוניא בשביל בנו דדוקא על הקדש אינו עושה קנוניא בשביל בניו כדאיתא בשבועות וברשב"א הבאתי לעיל ובש"ך סימן רנ"ה ססק"ח ובזה נדחה נמי ראייתו מתשובות הרא"ש וכיון דאינו מחשב אמירת אביו כטענת ברי לגבי בנו ממילא הוי הבן א"י א"פ ומכח זה ג"כ אין להביא ראי' מהג"ה דלקמן סימן קפ"ה ס"ה דשם לא הוי א"י א"פ גם הוי כטוען ברי כיון דאומר שלא עשה קנוניא עם הסרסור ממילא חזקה אא"ח ולא לו ואף דהמני' לשליש והי' לו מגו דאי בעי קלי' אינו מועיל רק לבטל השטר אבל נשאר מע"פ וכמ"ש לעיל דאפילו הי' שורפו הי' למלוה עדיין תביעת חוב בע"פ והלוה א"י א"פ ואפשר בחפץ אין לחוש לקנוניא כשהי' יכול לומר להד"ם או החזרתי דהי' יכול ליטלו לעצמו כולו ולמה יחלוק עם אסר אבל בסטר אינו שוה לו כלום ול"מ סברא דאי בעי קלי' יותר מאלו קלי'.

אלא כ"ז אם המלוה טוען ברי שלא קיבל השליש מראובן כל הסך שציווהו אבל אל"ה גם המלוה א"י דשמא נפרע כדינו והשליח כפר לו ופטור הלוה כדלקמן סימן קכ"א ס"א ועיין לקמן סימן צ"א ס"ב בסמ"ע סק"ז ואפשר גם לש"ך שם ובסימן קכ"א ס"ק כ"ח שאני הכא כיון דבא השטר ליד ראובן אתרע החזקת חיוב ובתומים שם סק"ב כתב דדוקא כשאמרו הפועלים בחייתם דלא נפרעו ועוד נ"ל דהכא י"ל דלא הוי ללוה למידע ואף לפמ"ש בנתיבות סימן צ"א דבעה"ב פשע דלא ה"ל למסרם אצל חנוני מ"מ הכא י"ל דמלוה גרם הספק במה שמסר השטר ללוי ובשלמא כשטוען מלוה ברי הרי מצידו ליכא ספק רק מצד הלוה מחמת שהמחהו אצל אביו אבל כשגם מלוה הטוען ספק הרי גם הוא גרם להסתפק מחמת ששלח את לוי ואפילו במע"פ פטור בן ראובן דיכול הלוה לומר אף שהמחתיך אצל אבי מ"מ אלו היית אומר ברי שלא פרעך אבי הייתי מאמינך אבל עתה גרמת הספק ע"י השליח ששלחת ולא פשעתי כלום.

בשע"מ סק"ג הקשה בהא דלקמן סימן קפ"ה ס"ה דאם ראובן אומר במאה אמרתי למוכרו והסרסור אומר בחמשים נשבע הסרסור ש"ד ואם ידע הלוקח שהחפץ של ראובן יחזיר לו החפץ ואמאי לא מחשב הסרסור כשליש ואף שאין הלוקח יודע מ"מ השליש נאמן כדמוכח כולה סוגיא דגיטין והש"ך רמז לסימן קפ"ה ס"ה וכונתו לזה ובנתיבות סימן קפ"ה סם תירץ דמיירי דלא אמר השליח בשעת מכירה המוכר ציוה לי למוכרו בחמשים תלינן שמחמת אונאה מכרו בחמשים ואם לא הי' השליח בפנינו היינו מבטלין המקח ועתה אחר שיצא השלישות מת"י רוצה להעיד ללוקח לקיים המקח אינו נאמן ולע"ד דוחק לומר שנתאנה משום מאת שלא ידע אם שוה יותר מחמשים ובירושלמי פרק אלמנה ניזונית ה"ד אמר מכר קרקע שוה מאתיים במנה הוא מופלג וא"כ סתמא הוא בכדי שאין הדעת טועה דלא תלינן באונאה כמבואר לקמן סימן רכ"ז ס"ט ואין להוכיח איפכא מהג"ה שם סכ"ש בדברים שאין בהם אונאה ביותר מפלגא יש אונאה ונימא וודאי לא טעה כל כך ודאי מפני דוחקו עשה וע"כ דגם כה"ג הוי בכדי שהדעת טועה ז"א דנהי דבמופלג אין הדעת טועה מ"מ אמרינן ודאי לא מחל על שיעור אונאה שבמקח זה ונהי דידע ששוה יותר או פחות ומחל מ"מ לא ידע שיש בו אונאה פלגא שהוא שיעור אונאה בזה משא"כ הך דס"ט דידע עכ"פ שנתאנה שיעור אונאה ומ"מ מחל מפני דוחקו י"ל שמחל כל אונאתו דאיזה גבול תתן כיון דחזינן דידע ומחל שיעור אונאה שבדבר זה אבל בסרסור כיון דע"כ לא טעה כ"כ וידע דשוה יותר אי לאו דא"ל מכור בחמשים לא הי' מוכר דחזקה שע"ש וצ"ע בסמ"ע סימן רכ"ז ס"ק ל"ט ולדבריו שם אפשר גם בכדי שאין מדעת טועה דא"צ להחזיר הוא דוקא עד סך דודאי ידע ומחל ועל השאר דנין דין אונאה וביטול מקח ולע"ד דנגד סברא דחזקה שע"ש יש סברא להיפך דאין דרך למכור בפחות משויו דהא בכל אונאה מוציא טהמאנה ולא אמרינן שמא ידע ומחמת דוחקו מחל הרי דאלים סברא זאת אפילו להוציא ממון א"כ שם בסימן קפ"ה דישנו להחפץ הנמכר בעין וטוען המוכר ברי ולוקח שמא מוציאו מידו דל"ל דטענת לוקח הוי כברי מחמת חזקה שליח עושה שליחותו כיון דיש ג"כ סברא להיפך ועיי"ש בש"ך סק"ח ובסימן קפ"ב סק"ד ועוד דחזקה אין אדם מוותר כ"כ ויש ריעותא לפנינו והדמים ראי' לסייע לחזקת מוכר עיין בתוס' ר"פ המוכר פירות דף צ"ב בד"ה וליחזי וה"נ להש"ך חשוב החפץ בחזקת המוכר וגם נגד ראי' לא הימני' וראי' לזה ממ"ש הרמב"ם פי"ג משכנים ה"ב אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא בכו"כ קניתי' נשבע בנק"ח ונוטל כדין השלוחין ויראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יתר מעט אבל אם אמר על שוה מאת במאתיים קניתי אינו נאמן וכתב ה"ה וא"ת שאין אדם חשוד על השבועה ומתוך כך נאמינהו וכו' חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתיים יעיי"ש בלח"מ הובא בקה"י במדת חכמים אות חית סימן צדיק.

סעי' ז' אשה הנו"נ עס"ך כתב אף דאין לה מגו עתה נאמנת מתורת שליש כיון דהימנת ולפמ"ש ריש הסימן דאין שליש נאמן בלא מגו עתה רק אם נעשה קנין כשנמסר לידו דהוי כאומר לו זכת לפלוני אם תאמר שהוא שלו וא"כ לדעת רא"ש בעירובין פ"ז ס"ח דא"י לזכות לאחר ע"י אשתו דידה כיד בעלה וכן הובא דעתו בש"ע א"ח סימן שס"ו ס"י א"כ בחיי בעלה אין לה קנין ולאחר מותו אין קנין לאח"מ ודין זה דכאן מיירי ביתום קטן כמבואר בשו"ת הרא"ש סימן ס"ח וא"י לזכות לאסר על ידה וכיון דיכול לחזור כשהי' בחיים ממילא כשמת בטלה הנאמנות ושליחות כדאיתא בהגוזל דף ק"ד ע"ב ובפרש"י שם בד"ה שכיב.

וגם לפמ"ש הנתיבות בסק"ה דנאמנות השליש דהוי כקני ע"מ להקנות מ"מ כיון דאינו מקנה לה במתנה גמורה הוי רק כשאלה דיד אשה כיד בעלה ואינה קונה כמ"ש תוס' בהזורק דף ע"ז ע"ב בד"ה מה.

לכן נראה דדוקא בהי' לה מגו כשאמרה בפני ב"ד והא דלקמן סימן ס"ב דבכתבה לאחרים שטר הודאה שה שהנכסים שלהם יכול הבעל להכחיש זולת בידוע שיש לה משל אחרים נלע"ד דכתבה שלא בפני ב"ד אבדה מגו דלקוח כדלקמן סימן ע"ב סח"י בהג"ה ובסימן קל"ג וה"נ אף דנאמנת לומר שלי הוא דבעלי נתן לי מתנה כדאיתא בא"ע סימן פ"ה מ"מ כיון שנתנה שטר הודאה לאחרים שלא בפני ב"ד אבדה המנו וגם ל"ל ענו דהיתה נותנת לאחרים בשעת כתיבתה דהא הודאתה היתה שאחרים נתנו לה שתתן לפיה מהנכסים מה שתרצה רק כשירצו יטלו ממנה הנכסים א"כ רוצה שיהיו הנכסים אצלה להנאתה ומגו דהן שלה או שתטמינם אבדה כשכתבת שטר שהם של אחרים דהוי כראו אצלה חוץ לב"ד וכמ"ש בשו"ת רא"ש סימן ק"ו ס"ב כשכתבה דהחפצים מעכבת בשביל חוב ואף דכתב שם משום דצריכה שבועה כבר כתבו באחרונים לקמן סימן ע"ב דל"ד משום השבועה עיי"ש בתומים ס"ק ל"ה גם י"ל דאינו מגו לומר בעלי נתן לי במתנה דא"י להעיז בפני בעלה אף דבמקום אחר אמרינן מגו דהעזה להרויח ממון העזה בפני בעלה שאני כמ"ש הב"ש סימן פ"ה וכשכתבה הודאה לאחרים לא הי' בפני בעלה.

ולפמ"ש בס"ס פ"ב וס"ס רנ"ה לחלק בין הפה שאסר לשאר מגו ה"נ א"ש דכתבה כל מה שתחת ידה שהוא של אחרים ודאי הבעל או יורשיו יצווחו עלי' אפילו תתן לאחרים ומוכרחת לטעון שהם של אחרים משא"כ בהך דהיתום קטן ואינה נותנה כל העזבון רק מקצת ובידה להעלים וליתן שלא ידע אדם הפת שאסר ואמרה שיש ת"י הוא שהתיר שהוא של אחר ומהני נגד חזקה שכל מה שת"י שלו כיון דהחזקה על פי' וגם בדדמי אין חשש כיון דאי בעי שתקה.

במגו עמ"ש הנתיבות ועיין מ"ש עליו בס"ס רנ"ה

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה