ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן מ
סעי' א' המחייב עצמו עיין שע"מ סק"א שכתב דבכה"ג שחייב עצמו בדבר שאינו חייב והוא חייב עוד לאחרים מה שלוה ממון מהם ואין בידו לשלם לכולם נותנים למי שהלוה לו כדאמרינן בהכותב דפ"ו דבע"ח וכתובת אשה נותנין לבע"ח דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ובזה תירץ קושיית התומים עמ"ש הש"ך בסימן צ"ט דאם חייב לאחד בשטר אינו נאמן לומר שחייב עוד לאחרים אף במטלטלים שאין בהם דין קדימה והקשה חתומים הא יכול לחייב עצמו אף שאינו חייב וכ"ש כשהודה בב"ד חייב מכח הודאתו ולפמ"ש ניחא דנותנין למי שהלוה לו ואף שאומר שגם זה הלוה לו אינו נאמן דחיישינן לקנוניא עכת"ד ולפ"ז אם חייב לאחד בשטר שמפורש או מודה התובע שנתחייב לו בחנם אזי שניהם שווין ולע"ד נהי אם אומר עתה שמחייב עצמו בשטר שניהם שוים אבל אם אומר שחייב לו מכח הלואה וכדומה לא מהני דחיישינן לקנוניא וכיון דמכח הודאה באמת לא מהני גם קנין אודיתא לא הוי דאוריתא ג"כ רק היכא דשכנגדו הי' תובעו מכח הודאתו הי' מחויב ליתן ה"נ כשמודה שכנגדו שלא הי' חייב מכבר מהני מצד אודיתא לעשות חיוב חדש ואי דיש לו מגו דיכול לחייב עצמו וכמ"ש תומים שם סק"ב לע"ד אינו מגו דמבואר בסימן ל"ז היכא דיש חשש דמעמידה בפני בע"ח אינו נאמן להעיד דנוגע כדי שלא יאמרו הבריות שהוא לוה רשע ולא ישלם וא"כ כשחייב כבר לאחר אפילו חיוב חנם מ"מ כיון שכבר נתחייב מחויב לשלם במה שיש לו וכשמתחייב עוד אח"כ לאחד ואין לו לשלם לשניהם הרי גוזל את הראשון בשאט נפש וטוב לו שיודה שחייב לזה באמת מכח הלואה דנדחק למעות והוכרח ללוות וכשחייב א"ע לראשון תי' קודם הלואה או שאז הי' לו לשלם לשניהם ואח"כ מטה ידו וכיון דנח לו להודות מלהתחייב אינו מגו וחיישינן לקנוניא וממילא גם מכח אודיתא לא מהני ועש"ך סימן צ"ט סק"ה.
ואם חייב עצמו בחנם ויש עליו כתובת אשה ואין כדי שניהם לשלם נראה דכתובתה קודם כדמוכח ברש"י ותוס' שם בהכותב דלפיכך בע"ח קודם משום נע"ד אבל אל"ה הי' כתובת אשה קודם משום חינא ובחיוב חנם ליכא נע"ד ומ"מ צ"ע גם דברי השע"מ דהא למ"ד של"ד דטורפין מלקוחות משום נע"ד לא חלקו בין שטר שלוה בו ובין שטר חיוב בחנם ה"נ לא חלקו בין בע"ח לבע"ח וגם בחיוב חנם אי לאו דעביד לי' נייח נפשו לא נתן לו וחשוב פסידא וכמ"ש סמ"ע בסימן ל"ט סק"ב משא"כ בכתובה דיותר רוצה להנשא ואין לה פסידא וחכז"ל חלקו בזה בין חוב לכתובה ולא מצינו שחלקו בזה בין חובין לחוב וכיוון דמדינא שניהן שוין אין לנו להוסיף על התקנה מספק וכדאיתא בא"ע סימן קי"ח ס"ו ועוד דחיוב חנם לא שכיח כמ"ש הרא"ש בפרק שה"ד ססי"ט א"כ ליכא חשש נע"ד דלא מסיק מלוה אדעתי' שיתן הלוה בחנם ולא יפרע קודם מה שחייב שיהא נועל דלת וכדאיתא בפרק הנזקין דף נו"ן כה"ג לענין בינונית מיתמי.
עיין ברכ"י שכתב דהודאת תקנאה היא אפילו אמר זה שלי הוא אך הפעם אודה להקנותו לראובן אהניא הודאתו וקנה ראובן בהודאה כשאר הקנאות עיי"ש והוא זר אצלי דאין זה הודאה כיון דשוברו עמו דאומר זה שלי דהשומע שמע ההודאה ומודעה ותוס' שכתבו בהזהב דף מ"ו דהודאה הוי קנין כאודיתא דאיסור גיורי היינו עכ"פ הודה דרך הודאת אבל כשאמר זה שלי מגרע להודאתו ולא הודה כלל.
ובקצות כתב דאם לא הודה בפני עדים ובאתם עדים אינו זוכה באודיתא זו אפילו מודה שלא נתכוין להשטות ונתיבות אינו חולק עליו רק דא"צ בפני עדים והודאה גמורה שחשוב הודאה נגד טענת השטאה חשוב ג"כ קנין ובשו"ת הר המור בלקוטים על חו"מ סימן פ"א בסמ"ע סק"ב כתב דהא דצריך לישבע שכיון להשטות דאם מודה שהודה ואינו אומר טעם שכוונתו להשטות חייב מחמת קנין אודיתא רק בטוען להד"ם טענינן לו לכן א"ל נשבע שכונתו להשטות אף דנשבע שאינו חייב לא מהימן שכיון להשטות ועיין סימן פ"א ס"כ סמ"ע ס"ק מ"ו ס"ל כנתיבות וש"ך שם סק"נ כקצו"ח ותומים שם ס"ק כ"ח הוכיח כסמ"ע ולקמן סימן קל"ח ס"א הבאתי ראי' מהתוס' כקצו"ח.