ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות הלואה סימן לט
סעי' א' ואינו גובה ברמב"ן ס"פ ג"פ כתב דלמ"ד של"ד רק פריעת ב"ח מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו ונחתינן לנכסי' לא מטעם שעבוד רק משום כפי' דעדיף הכפי' לירד לנכסי' מלהכותו ובקצו"ח הקשה מרבית קצוצה ביו"ד סימן קס"א דמכין אותו עד שתצא נפשו להחזיר הרבית אבל לא נחתינן לנכסיו והניח בצ"ע
ולפע"ד י"ל נהי דלטובתו נחתינן לנכסי' דטוב לו מלהכותו וכל אשר לו יתן בעד נפשו מ"מ אם הוא אדם דחביב לי' ממונו מגופו יכול לומר אי אפשי בטובה זו כמו איני ניזונת ואיני עושה בכתובות דף נ"ח ע"ב אלא דכתב מהר"ם והוא במרדכי בפרק שני דייני גזירות דדוקא היכא דליכא פסידא לאחריני וביארתי דבריו בחידושי להלכות גיטין סימן קי"ט דבאיני ניזונת אף דמפסדת לבעל כיון דעדיין לא בא לידו הוי רק מניעת ריוח והוכחתי כן מלקמן סימן קי"ט ס"ד וע"כ בשלמא בניזקן ושומרים וחוב דהוי פסידא אינו יכול לומר א"א בטובה זו להפסיד לאחריני משא"כ ברבית דהיא אגר נטר כשכירות מטלטלין וכמ"ש החו"ד בסי' ק"ע ובנתיבות סימן קכ"ט רק דתורה אמרה אהדר לי' דניחי ולדידי' אזהר לא לברי' א"כ הוי רק מניעת ריוח ומה דבצדקה יורדין לנכסיו עיין חו"ד סימן קס"א סק"ו וקצו"ח כאן:
ויש לעיין דביו"ד סימן רנ"ב סי"א איתא מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו פודים אותו משלו בע"כ א"כ היכי דמדינא מכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים המצוה נפדה אותו בע"כ מנכסיו וי"ל כיון שהוא עבריין שלקח ריבית ועומד ברשעו שאינו רוצה להחזיר אין חיוב להחיותו כדאיתא ביו"ד סימן רנ"א ועיין טו"ז שם מ"ש בשם הכ"מ וכיון דאין חייב להחיותו אין לירד לנכסיו בעל כרחו וא"כ בלוה ושומר וכה"ג דלא הוי עבריין במה שבא בהיתר לידו ועתה אשתמוטי דכופר במלוה כשר לעדות וחיוב להחיותו לכן יורדין לנכסיו לפדות נפשו ממכת מות ובכל זה לא מתיישב מ"ש הרמב"ן לתרץ בזה מה דכתיב חיים שנים ישלם וזה ריוח ועבר אלא תגנוב אלא דבלא"ה קרא א"ש כיון דמצוה עליו לשלם ואפילו היכא דאינו מחויב רק לצי"ש אמר בב"מ דף צ"א לוקה ומשלם עיי"ש כ"ש כאן דב"ד כופין אותו שישלם מעצמו אלא הרמב"ן הוצרך לומר דנחתינן נמי לנכסי' כדמוכח בש"ס בפרק שה"ד דלכ"ע נחתינן לנכסי' וכמ"ש בקצ"ח ולפי הנראה הוכרח לומר כן משום דהכי משמע לי' לישנא דאיתא שם בגמרא אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משמע אף דשל"ד גובה מבני חורין בע"כ של לוה.
גובה מן המשועבדים בש"ך האריך להוכיח דשל"ד ותומים דעתו דיש ראי' ברורה להיפך דהא בפרק יש בכור נחלקו ר"מ ור"י אם חלקו עד שלא נתנו דס"ל לר"מ פטורים ור"י ס"ל דנתחייבו הנכסים ואמרינן דפליגי אי אחים שחלקו כלקוחות ואין מע"פ גובה וא"כ בכל יורשים דיש עליהם מע"פ וחלקו נכסים לא יגבה בע"ח אם של"ד ואין שום ב"ד שידון כן עיי"ש ולע"ד לק"מ דהש"ך לקמן ק"ז סק"ח מסיק דיורש שמכר חייב משום מזיק שעבודו של חבירו ובנטל דמים לכ"ע חייב דמשתרשי לי' עיי"ש א"כ נהי דחלקו וכלקוחות הא משתרשי וחייבים וכבר הקשה ריט"א בבכורות שם למה פטורים הא חייבים משום מזיק שעבודו ואף דמזיק מתנות כהונה פטור מ"מ במשתרשי חייב כדאיתא בחולין דף קל"א ולק"מ דהא מבואר ביו"ד סימן ס"א סל"א דאם מכר מתנות כהונה פטור מפני שאין לו תובעים ידועים והרי כשמכר משתרשי המעות ועוד הוא משנה בפרק ראשית הגז דאם צבען קנאן בשינוי ופטור משום דמזיק מתנות כהונה פטור כמבואר ברש"י ותוס' שם דף ק"ל ע"ב והרי משתרשי ובאמת הקשה הרשב"א שם מ"ש מאנס המלך גרנו בחובו דחייב לעשר משום דמשתרשי אבל בריטב"א שם תירץ דדוקא מזיק בידים פטור משא"כ כשלקחו ממנו בחובו וא"כ יורשים שחלקו דכלקוחות הן הוי כמכרו וכצבע הגז דקני בשינוי ה"נ לקח קרקע אחר והזיק בידים ומה שהקשה הריט"א שם אמאי כשלא חלקו חייבין משום ירושה הא ממון שאין לו תובעין הוא דמ"ש הר"ן דכי אתנייהו בעין חייב משום מצוה ה"ד לבעל המתנות דעלי' רמי המצוה משא"כ יורשים וכמו שהקשו הראשונים בקידושין דף כ"ו למה כהן בפדיון הבן טורף מלקוחות הא ממון שאין לו תובעין הוא ותרצו דמיירי במכירי כהונה עיי"ש ול"ק לפמ"ש בתומים סימן ס"ו ס"ק מ"ג דכשיורש נכסים משתעבד גופו כלוה עצמו ועליו מוטל לפרוע כמו אביו הלוה והסכים עמו בנתיבות לעיל סימן ל"ג סק"ב משום דיורש כרעא דאבוה והרי הוא הלוה תדע דהא מחויב לתבוע היורש תחלה קודם שגובה מהנכסים אלמא דהנכסים ערבים בעד היורשים ולא בעד המת עיי"ש וכן הסמ"ע ריש סימן ק"ז מחלק בין לוקח ליורש דבמקום אביו קאי אם נשאר קרקע אפילו קנה הלוה אחר הלואה היורש כלוה עצמו לכן בפדיון בכור כשנשאר נכסי חל המצוה על היורש כל זמן שהקרקע בעין וכשמכרו ביטל מצותו ופטור מלשלם.
ולפי מה שכתבו האחרונים לקמן סימן ק"ז ס"ד דאפילו משתרשי אינו חייב רק מצד גרמי כיון דליכא על הנכסים רק שעבוד ושלו מכר משתרשי בשלו דלא כהש"ך שם ובתומים שם כתב דהיכא דמדינא אינו גובה מלקוחות ומכר היורש גם הרא"ש מודה דחייב משום גרמי ובש"ך סימן שפ"ו העלה דגרמי רק קנסא ולא קנסו רק בשכיח ורגיל וא"כ בשלמא יורשים שמכרו והפקיעו הלואת בע"פ שכיח אבל שתלד מבכרת שני זכרים ולא נדע איזה הבכור וימות האב קודם שיפדם וישארו נכסים רק שוה חמש סלעים והיורשים יחלקו לא יאמר אדם שזה שכיח ורגיל לכן פטורים ולפ"ז מיושב למה נדחק הש"ס שם דמוקי פלוגתא ר"מ ור"י דליכא אלא חמש סלעים וס"ל חמש ולא חצי חמש כיון דע"כ פליגי בדר"א ור"פ לימא דמיירי בכל גוונא אפילו נשאר הרבה ור"מ פוטר דס"ל אחין שחלקו לקוחות ומע"פ אינו גובה מלקוחות דהא גם שמואל ס"ל דלקוחות הן בכמה דוכתי כדאיתא בתוס' שם אלא כמ"ש דמוכרח לאוקמא במלתא דלא שכיח דהא ר"מ דאין דד"ג ואם יסבור ר"מ דאחין שחלקו לקוחות א"כ אפילו נשאר הרבה נכסים וחלקו לא היה יכול לגבות ושכיח היזקא וחייבין מדד"ג לכן הוצרך לומר דס"ל לר"מ כר"א מחצה יורשים ואם נשאר הרבה לא גרמו היזק בחלוקתם רק בנשאר חמש סלעים ולא מעשר ולמעלה וזה ודאי לא שכיח שיזדמן עם לידת שני זכרים ונתערבו ולא פדאן האב לאחר שלשים ומת והבנים חלקו ומצאתי ביש"ש פ"ה דב"ק בדיני ברירה נתקשה בזה למה לא מוקו כפשוטו אפילו נשאר הרבה ור"מ ס"ל לקוחות הן וכן בריט"א שם הקשה כן למה נדחק רבא לאוקמוה בדוחק גדול דלא נשאר רק חמש סלעים ובלא"ה אין הלכה כר"א ולפמ"ש א"ש.
והנה לפי מה דק"ל דמזיק מתנת כהונה פטור ואפילו מכרן מכ"ש דגרמי פטור דלא עשו גרמי חמיר ממזיק בידים אמנם בחולין ק"ל ע"ב אמר תרי טעמי דפטור אב"א משום דכתיב זה ואב"א משום דה"ל ממון שא"ל תובעין וכתבו תוס' ורא"ש דא"ב אי חייב לצי"ש דלטעמא דאל"ת חייב וכתב הרא"ש דקי"ל לחומרא דחייב לצי"ש הרי דס"ל דבאמת ליתא רק חד טעם רק דפליגי לישני מאיזה טעם והנה פריך שם מעני העובר וכו' ומשני רבא משום דר"ח דמדת חסידות שנו כאן ומבואר בתוס' שם דאינו לצי"ש עיי"ש ועכצ"ל דקאי ללישנא דטעמא משום זה דלטעמא משום דאין לו תובעין הל"ל בבא לצי"ש וה"ט דצריך לתרץ המשנה לתרתי לישני וכ"כ הכו"פ בסימן ס"א בסק"ה דהא דאמר רבא דהא עשיר חייב ולא תירץ לצי"ש משום דללישנא דזה מא"ל דאליבא דרבנן צריכין להיות כל הלשונות אתיא על נכון וכן כתב שם בסקי"א מהא דפריך מאנס סמלך גרנו דחייב לעשר ומשני משום דמשתרשי לי' קאי הכל ללשנא דפטור משום דכתיב זה ופטור אפילו לצי"ש ובמשתרשי חייב לצי"ש והנה להך לישנא דפטור משום דכתיב זה דוקא במתנות כהונה וכה"ג דתורה חייבה ליתן דבר מסוים וכשהזיקו ביטל מצותו ופטור ולא שייך בפדיון בכור דמחויב ליתן חמש סלעים אינם מסויימין וגם יורשים שנשאר להם נכסי מ"ט אם ירצו ישלמו משלהם והנכסים יחזיקו לעצמן ול"ש טעם דזה כלל רק טעם דאין לו תובעים דה"נ השעבוד נשאר על נכסי האב וכשמכרן היורש דאין חיוב רק משום מזיק וגרמי הלא אין לו תובעים לכן הוצרך רבא לתרץ דמיירי דלא נשאר רק חמש סלעים כדי שלא תקשו ללישנא דזה ולמאי דקי"ל כאידך לישנא כמבואר ברמב"ם פ"ט מבכורים הי"ד א"צ לדחוקי לכן פירש הרמב"ם במשנה שם דפליגי ר"מ ור"י אי כלקוחות אי כיורשים ותוי"ט נתקשה שם בזה ולא מצא מענה ולפמ"ש א"ש.
אמנם נראה דאחין שחלקו בנכסי דמי לאנס המלך גרנו בחובו לפמ"ש הר"ן בחולין שם שכל שנתכוין ליקח מת"כ לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן פטור שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן אבל אנסו המלך שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי לי' עדיין מצותו עליו דמ"ל הן ומ"ל דמיהן עכ"ל וריטב"א ביאר יותר דצבעו גלה בדעתו שנתכוון לגוזלו ולהפקיע מן הכהן עיי"ש וא"כ באחין שחלקו הנכסים דליכא שום גילוי דעת דלא היו מחויבים ליתן לכהן הנכסים שירשו דיכולין לשלם תמורתן וה"נ עתה חלקו משום שבח בית אביהן ולא נתכוונו להפקיע כלל משא"כ במת"כ דהמצוה על גוף המתנות לתתן לכהן וגם כשישלם הפקיע מצותו אלא לדעת אחרונים שהבאתי לעיל בשעבוד שאני דכשמכר שלו מכר וממילא משתרשי וליכא רק גרמי אבל להש"ך ה"נ מדינא חייב אמנם בריטב"א בחולין דף קל"א כתב דרק מדרבנן חייב כשמשתרשי וא"כ כיון דלא שכיח וכמ"ש לא תקנו ומוכרח הש"ס לאוקמוה במלתא דלא שכיח וכמרש ולפי העולה מדברי דפטור משום דלא שכיח שישאר שוה חמש סלעים דוקא בהצטרף לידת שני זכרים ונתערבו י"ל שפיר דר' יהודא ס"ל דלא כרב אסי ואפילו לקוחות הן חייבים דדוקא לר' אסי דמחצה יורשים ואם נשאר הרבה משלמין לכהן ממחצה ירושה וליכא גרמת היזק רק כשנשאר חמש סלעים ואזי לא שכיח אבל אם הפקיעו השעבוד אפילו כשנשאר הרבה ושכיח אין לחלק בין נשאר הרבה או מעט כיון דלעולם גורמים היזק ושכיחא ועיין תוס' בשבת דף י"ד ע"ב ד"ה כיון ומתורץ קושיית יש"ש על פסק הרמב"ם ופוסקים כולם כר"י דנתחייבו הנכסים ופסקו דאחין שחלקו לקוחות וקי"ל כר"פ דמע"פ אינו גובה מלקוחות והתומים רצה להוכיח מפח זה דקיי"ל שעבודא דאורייתא וכיון דל"ש בזה פסידא דלקוחות גובין מתן וש"ס בבכורות דאמר דר"י דלא כר"א אי ס"ל כר"ע משום דר"פ ס"ל של"ד ומדינא אין גובין מלקוחות עיי"ש ולפמ"ש א"ש בלא"ה דר' יודא מצי סבר כלקוחות רק לא יסבור כר"א דמחצה יורשים.
שקנו מידו כתב בנתיבות דאם העדים מסופקים באיזה יום הי' הקנין מנהג העולם שכותבין בשטר היום שברור להם שאז הי' כבר הקנין ובמאזניים למשפט דחה דבריו דהוא נגד הש"ס דב"ב דף קע"ב ומבואר לקמן סימן מ"ג סי"ט ואפשר נתפשט על פי דברי הש"ך דלקמן סימן מ"ג סי"ט אמנם תומים דחה דבריו והנתיבות כתב שם כהתומים ואפשר דדוקא אם אינם יודעים איזה יום קנו והרבה ימים בספק ול"ל ספק ביום זה הי' הקנין דאין זה ספק השקול דניזול בתר הרוב ימים שבכלל הספק אבל אם מסופקים על שני ימים לבד כדוגמא דנקט הנתיבות אם הי' בר"ח ניסן או בר"ח אייר אזי רשאים לכתוב ר"ח אייר דשמא אותו יום הי' ולספק מחזי כשקרא לא חיישינן וכמ"ש הר"ן הובא בסמ"ע בסימן מ"ג ס"ק ל"ו.
סעי' ב' צריכים להמלך בו נלע"ד דרק לכתחלה ועיין הה"מ פי"ז מהלכות אישות הי"ד גבי הא דאלמנה שמוכרת צריכה ב"ד כתב דהרמב"ם ס"ל דהיינו רק לכתחלה ואינו מעכב בדיעבד ובשו"ת פרח מטה אהרן סימן נו"ן הביא מרשב"א וריטב"א יבמות ק"ג דצריך לכתחלה משמע וכן דעת הטור בא"ח סימן רי"ט ודעת רש"י בפרק הי' קורא דף ט"ו הובא בב"ח א"ח שם וכ"ד הב"ח שם ואף דר"י שהביא ב"י שם חולק מ"מ מסתבר כאן דהוא רק לכתחלה דיש לנו לאוקמי' על חזקתו שלא נשתנה דעתו אלא משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה היכא דאנו באין להוציא מחזקה אחרת וכמ"ש המג"א סימן תל"ז סק"ד ושם מבואר דרק לכתחלה כשישנו בעיר צריך לשאלו ובפרק ב' דמגילה דף כף מבואר דלשון צריך רק לכתחלה משמע עיי"ש ברש"י ד"ה דרבי' ועיין נתיבות סימן ס"ח ס"א ביאורים סק"ג משמע דס"ל דמעכב דיעבד והנלע"ד כתבתי וראי' דבפחז"ת בעי רב במתנה האיך אי מהני כשתחזיק שלא בפניו כשלא א"ל לך חזק וקני עיי"ש דף נ"ג והא רב אמר לשמשי' כשאומר לך ליתן מתנה אימלך בי תניינית הובא בב"י ס"ס ר"ד וא"כ ודאי יש לחוש שחזר קודם שהחזיק המקבל אע"כ דאימלך בי לכתחלה ועיין סמ"ע סימן קכ"ב סק"ה דבשליח חזקה לא חזר המשלח עב"ח ר"ס רט"ז.
סעי' ד' אם הלוה עיין שע"מ סק"ד ומ"ש עליו לקמן סימן נ"ח.
סעי' י"ג בד"א בשטר שיש בו קנין זה דעת הריף דלא ס"ל עבז"ל דהא רבא פליג עלי' בפ"ק דב"מ ד"כ דת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינן ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתובתה לפני תשרי ומפיק לשובר ואמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דמוכר שט"ח לחברו ומחלו מחול ואביי אמר שובר בזמנו טריף דעבז"ל ואי אמרת האי דאיפלג הוא רבת הא רבה רבי' דאביי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דקאמרינן בפרק המפקיד מאימתי אכיל פירי אמר רבה מכי מטי אדרכתא לידי' אביי אמר עבז"ל רבא אמר מכי שלמן יומי אכרזתא והנה רבה ורבא תרוייהו לא ס"ל דעבז"ל עכת"ד.
ונלע"ד לתרץ שיטת ש"פ דס"ל עבז"ל דלכאורה קשה כיון דמסיק בב"מ שם די"ג דדוקא אי מטא לידי' אח"כ איך חל למפרע נימא אין ברירה דהא גבי אם מתי יהא גט מעכשיו פרש"י בפרק כל הגט דף כ"ה ע"ב דתנאים שאדם מתנה בגט לא שייך בהו ברירה שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם אבל היכא דאין בידו תליא בברירה וכ"כ תוס' שם והנה מ"ש רש"י דבידו לקיים ודעתו לקיים תרווייהו צריכי דאם אין בידו ל"ל דדעתו לקיים ואם אין דעתו לא חשוב בידו וכמ"ש תוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב בד"ה כל שבידו וא"כ כיון שכתבו שלא בפני המלוה שמא לא ירצה להלוות ולא יתן לו השטר דודאי אין דעתו ליתן לו השטר רק אם ילוהו א"כ אינו ביד הלוה ודעת המלוה לא נודע בשעת חתימת עדים ואפילו אם נימא דתנאי ל"ש בו ברירה דמלתא אחריתי הוא היינו כשאינו בגוף הדבר כמו אם תתן מאתיים זוז וכדומה אבל הכא גוף הזכי' ע"י השטר וצ"ל כמ"ש מהרי"ט הובא בקצות ונתיבות בסימן ס"א דבשעבוד לא אכפת מה שאינו מבורר למפרע כמו דחל שעבוד דאקנו אף דהוא דשלב"ל ולפ"ז לא קשה מהאדרכתא דנ"מ לאכילת פירות דהוי כמכר ממש בזה ל"ל עבז"ל אלא דקשה בשובר פרעון דכתבו על דעת שיפרענו ואין בידו של מלוה שיפרענו הלוה נימא אין ברירה אלא כיון דברירה ספיקא דלכך בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב א"כ הלוה מוחזק ומהני אמנם לפי מה דמשמע בעירובין דף ל"ז ע"ב דרבא לא ס"ל לחלק בברירה בין דאורייתא לדרבנן דלכן משני דשירי' ניכרים בעינן ובקדושין דף נ"ב ס"ל ג"כ אחין שחלקו לקוחות הן א"כ גם בשובר ל"ל עבז"ל ואנן קי"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן כדאיתא בפרק המשילין והנה בגיטין דף ס"ו בתוס' ד"ה התם כתבו תוס' דגרסינן בעירובין שם רבה מדאיירי אביי בתרי' והנה ה"נ ספקו של הרי"ף אי גרסינן רבה משום דאיירי אביי בתרי' וכמ"ש באמת הרא"ש וא"כ ע"כ רבה ס"ל גם בדרבנן אין ברירה כדמוכח בעירובין מדמשני שאני התם דבעינן שירי' ניכרים עיי"ש וגם בביצת דף יו"ד מוכח דרבה ס"ל גם בדרבנן א"ב דמוקי לב"ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא ומש"ה האריך הרי"ף בהך דשובר דל"צ לאביי מטא לידו אף דלא נ"מ למאי דלא ס"ל עבז"ל רק כדי לשלול דחיית ראייתו דרבא ס"ל א"ב דכיון דל"צ מטי לידו אינו צריך לברירה ומה שהוכיח מאדרכתא י"ל מדמלוה לא אכיל גם הפירות שעל הקרקע כשנוטלה דאז חשוב המלוה מוחזק.
ולפי מה דמתני רב אחא ברי' דרבא בקידושין דף מ"ג רב אמר אין שליח נעשה עד ומבואר שם הטעם דשלוחו כגופו א"כ ל"ל עבז"ל דזכי' מטעם שליחות ובמלחמות פרק כירה הכריח בראיות דלעולם י"ל דתלמיד דרב כרב זולת כשפליג בפירוש וסתר עי"ז דברי הרז"ה וכן איתא בפ"ק דסנהדרין דף וא"ו ע"ב דהא ר"ה תלמידי' דרב ורבה נמי תלמיד דרב ולהלכה מסיק בקידושין דשליח כ"ע.
שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו דעת הרי"ף דדוקא במטי לידי' ותמהו עליו הראשונים דהא בפ"ק דב"מ די"ג דפריך לשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר לבעלים דל"ח לפרעון אי סבר כאביי דעבז"ל איך מתרץ המשנה דמצא שט"ח לא יחזיר והקשה רש"י מה קאמר אי ס"ל כאביי ע"כ לא ס"ל כאביי דלאביי למה נקט שטר הקנאה ותירץ רש"י עבז"ל דוקא כדמטא לידי' ושמא לא מטא לידי' עכצ"ל שער הקנאה ואם איתא כהרי"ף הק"ל ונלע"ד עדיפיתי' דקנין משום שהקנה ודאי להעדיף כחו במלתא חדתא דאל"כ קנין למה וכמ"ש הר"ן בהכותב לחברו דו"ד אין לי בנכסייך דאוכל פירות ואי קנו מידו אין לו פירות דהטעם כיון שעשה דבר מותר בקנין ודאי להעדיף וא"כ אי עבז"ל ע"כ תקנון להעדיף שלא נצטרך מטא לידו אבל א"ל עבז"ל צריך קנין שיקנה כשמטא לידו למפרע וע"כ להרי"ף דפסק דלא אמרינן עבז"ל צריך בקנין דמטי לידי' אבל אי שמואל ס"ל כאביי דעבז"ל שפיר נקט שטרי הקנאה דאז א"צ מטי לידי'.
ובזה א"ש דברי ד"מ וסמ"ע דקיי"ל דלא כאביי דכ"כ הנ"י דגדולי הפוסקים פסקו כהרי"ף ותמה הש"ך דגדולי הפוסקים פסקו רק דבעי מטא לידו בשטרי אקנייתא ולא מיירי מדין עבז"ל ולפמ"ש כיון דצריך מטא לידו בשטרי הקנאה ע"כ דלא ס"ל עבז"ל.
בש"ך ס"ק ל"ט עוד תמוה לי עמ"ש הרא"ש דמתוך דברי רב אלפס משמע דהא דאמרינן לעיל דאביי ס"ל עבז"ל רק בדמטא לידי' אינו בשובר דהא בהך דפ"ק דב"מ די"ג גרסינן אלא הא דתנן מצא ג"נ וכו' ושוברים לא יחזיר שמא נמלך שלא ליתנם והא עבז"ל ה"מ היכא דמטי לידו ע"כ הרי אכתי לא מיתרצא הקושיא משוברים עכ"ל ובגאון צבי תמה למה הביא ממרחק ולא הקשה מיני' ובי' דברייתא דשובר אשה דמשני עלה אביי וקיימי עלה הרי"ף ורא"ש תנא בזמן שאין האשה מודה לא יחזיר דמה"ט דמחזירין כשמודה דעבז"ל ה"נ כשאינה מודה כיון דל"צ מטי לידו עכ"ל ולק"מ די"ל אין האשה מודה דטוענת מזויף וכפרש"י שם דף י"ג בסוף ע"א בד"ה שמואל מוקי לה בשאין חייב מודה בכתיבת השטר וטוען מזויף ע"כ מקשה הש"ך מהא דאמר שמא נמלך שלא ליתנם.
ובקושית הש"ך י"ל דכבר הסכימו המפורשים בטעם הרי"ף משום דמחילה בדיבור סגי אמנם לפ"ד הר"י דלעיל סימן י"ב ולקמן סימן רמ"א דבתפיס שטרא לא מהני דיבור ה"נ צריך דלימטי שובר לידו והב"ח לעיל סימן י"ב כתב דטעם הר"י דקי"ל כב"ש שטר העומד לגבות כגבוי וש"ך שם ס"ק י"ז תמה דלא קי"ל כב"ש כדמוכח בס"פ כל הנשבעין ויפה הקשה על הב"ח דיהיב טעמא דקי"ל כב"ש אבל בגוף הדין י"ל שפיר דדוקא בנולד ספק על השטר אזי קי"ל דל"ה כגבוי כמו בפלוגתא דב"ש דקינא לה ומת עד שלא שתתה או מת לוה בחיי מלוה דנתחייב מלוה שבועה ומת דאימר לא הי' נשבע ושמא היה פרוע אבל באין שום ספק על השטר ודאי עומד לגבות לכ"ע כגבוי לכן לא מהני מחילה בדיבור לבד וש"ך גופי' בסתק"כ סימן ק"ל כתב כהאי חילוק והובא בנתיבות בדיני הפיסה ס"ק י"ד ואף דתומים שם דחה דעת הש"ך שכתב בדעת הרי"ף דלפיכך ספק מחילה בכתובה גובה הכתובה משום דחשוב כגבוי וכתב שם מטעם אחר הוא מ"מ היינו ג"כ דמ"מ נולד ספק מחילה המועלת והוי כספק פרעון משא"כ כשבא למחול בדיבור ל"א דלולא המחילה כגבוי כיון דליכא שום ספק אמנם י"ל רק שטר הוי כגבוי משא"כ כתובה בחיי בעל דשמא תמות בחייו ולא הבא לגבי' כלל וכה"ג כתבו תוס' בפ"ק דב"מ דף כ"ף ור"ן וריטב"א הובא בש"ך לקמן סימן פ"ו סקי"א
עוי"ל לפמ"ש נתיבות בסימן רמ"א דבתפוס שטרא דמהני מחילה בדיבור על גוף החוב אבל השטר א"צ להחזיר עיי"ש וא"כ להרי"ף וסייעתי' דמהני אף דלא מטא לידי' כיון דהחוב ת"י ומחילה סגי בדיבור עדיין נ"מ לענין החזרת השטר וקשה מה הועיל בעבז"ל ניחוש שיוכרח הכתיבה קודם שהגיע ליד הבעל השובר וא"צ הלוקח להחזיר השטר וכשנחזיר השובר לבעל כשיבואו לקוחות עם השטר כתובה יוכרחו להחזיר ואי דאינו שוה השטר רק פרוטה דין פרוטה כדין מנה ועור דלפעמים שוה הרבה שיתן הבעל בעדו שלא יצטרך לשמור שוברו וכמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ה ע"ב הובא בנתיבות שם וגם הה"מ פכ"ג ממלוה הובא בקצו"ח סימן ס"ו ס"ק כ"ז אלא דגם לתירץ דש"מ איתא לדשמואל דמוכר שט"ח לחברו יכול למחלו ג"כ קשה לדעת הסוברים בסימן ס"ו סכ"ג דאין הלוקח מחויב להחזיר השטר אלא דצ"ל כיון דצריכה להחזיר ללוקח מה שקבלה דהוי מקח טעות ממילא יחזיר ע"כ השטר דאם יחזיק בשטר ויאמר דשוה אצלו נגד הלוה והבעל הלא ינוכה לו מדמיו דודאי אין לחוש דשוה לו יותר ממה שנתן בעדו ובעד החוב הכתוב בו וכ"ז כשהאשה מודה משא"כ במצא שוברים חיישינן דנמלך וע"י חזרת השובר נכריח למלוה בחנם להחזיר השטר דלא קנהו הלוה.
ועוד דנ"מ לגוף השובר דלא קנה כ"ז דלא מטא לידו ואף דנמחל החוב ולכן חיישינן שמא נמלך שלא ליתן ושוה הרבה שיתן הלוה בעדו משא"כ כשהאשה מודה והשובר שלה יכולה לעשות בו מה שתרצה אם בלא"ה גוף החוב מחול.
ולע"ד יש הוכחה לדברי הרי"ף דבשובר א"צ מטי לידו למ"ד עבז"ל מב"מ דף כף דמשני רבא ש"מ איתא לדשמואל ואמר אביי אפ"ת ליתא לדשמואל והבו"ע בששטר כתובה יוצא מת"י ורבא אמר חיישינן לשתי כתובות ואביי אמר לך חדא לשתי כתובות לא חיישינן ועוד שובר בזמנו טורף ואביי לטעמי' דעבז"ל והקשה באס"ז א"כ למה תירץ כלל אביי בשטר יוצא מידה כיון רס"ל עבז"ל ובשע"מ כאן תמה ג"כ דלמה העלים אביי תירץ דעבז"ל
אמנם להרי"ף כיון דמחילה סגי בדיבור א"צ מטי לידו אבל אי הוה צריך מטי לידי' לא הוה מהני אחרי נמכר השטר והנה איתא בפרק אע"פ לר' יהודא דוקא בכותבת התקבלתי כתובתי אבל אומרה ל"מ דעשו חיזוק לדבריהם ומרדכי פוסק דמחילה בכתובה ל"מ רק בכותבת התקבלתי וכ"פ בש"ע א"ע סימן ס"ו ס"ג וכתב החמ"ח שם אע"ג רבשט"ח פסק המרדכי דמהני מחילה בע"פ ואפילו תפיס שטרא בכתובת אשה כ"ז שיושבת תחת בעלה יכולה לומר משחקת הייתי בך עיי"ש וכ"ז משום דאסורין לדור בלא כתובה וכשיש לה שתי כתובות מהני מחילה לכתובה אחת אפילו בע"פ לכן לא אפשר לאביי לתרץ דעבז"ל לבד דבכתובת צריכה שובר דוקא וצריך מטי לידו וכשמכרה כתובתה מקודם ל"מ תו מה דמטי לידו השובר אח"כ כמו במכר ומתנה ע"כ תירץ רק בשטר כתובה יוצא מתחת ידה ולשתים ל"ח ואת"ל דחיישינן הרי מהני מחילה ע"פ לכתובה אחת וא"צ מטי לידו א"כ י"ל עבז"ל ומוכרחין דברי הרי"ף דבמכר ומתנה לא אמרינן עבז"ל לענין גוף המכר כשנמכר לאחר קודם שבא לידו השטר ובשובר א"צ מטי לידו כלל בשט"ח וכן בשתי כתובות ומחלה אחד ומתורץ מה שהקשה הש"ך מניין להרי"ף לחלק בין מחילה להלואה ועוד דלמה לי' להרי"ף לחלק בכך הא שפיר מתוקמה שמעתתא כפשוטו במטא לידו ולפמ"ש מגוף השמעתתא מוכרח.
ולשיטת ש"פ נ"ל כיון דאסור לדור עמה בלא כתובה אינו ודאי זכות וכמו מקח דאפשר יותר ניחא לו לדור עמה בהיתר מלהרויח הכתובה ואף דאח"כ אור דניחא לו לא מהני למפרע במקח כדאיתא בפרק אותו ואת בנו דף פ"ג ובחו"מ סימן קצ"ה ס"ג ואם יכתוב לה כתובה אחרת אינו מרויח לכן לא תירץ אביי דעבז"ל רק על חשש דשתי כתובות ולפ"ז צ"ע איך יתכן במכירה עבז"ל ולרי"ף במכר אה"נ ל"ש עבז"ל ומה דכותבין שטר למוכר אף שאין הלוקח עמו עכצ"ל תירוץ אחר אלא דגם מכותבין שטר ללוה קשה שמא אינו רוצה המלוה להלוות ואינו זכות ועכצ"ל דמ"מ עבז"ל אף דבמידי דחוב לא מהני גם כשנתרצת אח"כ וכמבואר בב"מ דף י"ט לענין שטר שחרור היינו דוקא מידי דודאי חוב הוא אבל מכר אינו חוב אם יתרצה כיון דהברירה ביד לוקח אם ירצה ליקח וכמ"ש בנתיבות סימן קצ"ה ותהיא דחולין מיירי דוקא דקונה בשר לאכול חוב הוא לו שאם לא ימציא לו לאכול ירויח ממונו וכפרש"י שם חוב הוא לו להוציא הוצאות הפסד הוא לו וכמ"ש בחת"ס בע"ז דף ע"א דכה"ג אפילו עומד על המקח ורוצה מ"מ חוב הוא ואינו קונה בשלא נתכוין לקנות לכן בשאר מכר שפיר י"ל עבז"ל דאם יתרצה לוקח זכות הוא לו שיחול משעת חתימה ובשט"ח נמי דאין השטר מחייבו להלוות רק אם ירצה ילויהו ואזי זכות הוא לו שיחול השעבוד משעת חתימה ובקדימתו אינו מפסיד כלום רק מרויח משא"כ בשובר כתובה דסתמא אינו בחנם רק ע"ד לקבל פרעון דהא מחילה טענה גרועה ואינו נאמן רק במגו דפרעתי וכ"ש שכשנמצא השובר יש לחוש שמא כתבה ליתן כשיפרע לה ואזי ודאי חוב הוא לבעל כיון דמיירי שיושבת תחתיו כמו שפרש"י ובאס"ז ואם יחול השובר למפרע ולא יועיל מה שמכרה ללקוחות אסור לדור עמה בלא כתובה והוי חוב ופרענותי' כדאיתא בגיטין דף י"ח משא"כ אם מכור ללקוחות מותר לדור עמה כדאיתא בהחובל דף פ"ט ואם יכתוב לה כתובה אחרת הרי מפסיד הפרעון א"כ נהי דעכשיו מתרצה לחוב לעצמו מ"מ כיון דחוב הוא ליכא למימר עבז"ל לפיכך לא תירץ אביי דעבז"ל רק כששטר כתובה בידה אלא דחיישינן לשתי כתובות שיש לה כבר א"כ זכות הוא לו כשאר מקח דקונה הכתובה בטוה"נ ויהא מותר לדור עמה וכיון דל"ל תירץ דעבז"ל רק בשטר כתובה יוצאה מת"י ולאביי ל"ח לשתי כתובות א"כ אצ"ל כלל עבז"ל וסגי בתירץ דשטר כתובה ת"י לכן לא הזכירו כלל לתירץ דעבז"ל דמה שאמר ועוד שובר בזמנו טורף לא נצרכא רק להעדפה לכשתדל דחיישינן לשתי כתובות והיוצא מזה דבשובר כתובה כשיושבת תחת בעלה לא אמרינן עבז"ל רק כשיש לה שתים אבל בכתובה אחת אינו זכות כיון דצריך לכתוב אחרת ממאתיים וכמבואר בטור ופרישה א"ע סימן ס"ו הובא בב"מ שם סק"י.
סעי' י"ז אבל אמר להלוות וכו' צל"ע דהא מבואר ס"פ שה"ד דמלוה על המשכון מצוה קעביד וכן הוא לקמן סימן ע"ב ס"ב ומדלא מחלק בין עשיר לעני ש"מ לעולם הוי מצוה ול"ד למתנה דאינה מצוה רק בעני וא"כ הוי כאמר אשנה פרק זה או אעשה מצוה פלונית דחייב משום נדר ואפילו אמר להלוות לו בלא משכון ועיין יו"ד סימן רי"ג ס"ב ובש"ך שם סק"ז ובקידושין דף מ"ז ע"ב דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה אפשר בנתן לו המעות על בקשת הלוה ומלוה לא אמר בפ"ו כלום לכן אין בו משום נדר דלא יחל דברו דוקא אבל ל"ל דכיון דמהני שאלה בנדר עדיין לענין קידושין חשוב פקדון דהא כיון שבא ליד המקבל ל"מ שאלה כמו בתרומה שבא ליד כהן בנדרים דף נ"ט וביו"ד סימן רנ"ח ס"ו אך י"ל דלמ"ד דמלוה ברשות בעלים לחזרת דס"ל משיכת המעות להלואה אינו זוכה לו עד שיוציאנו ממילא מהני נמי שאלה דל"ד לתרומה ביד כהן דנותן לו לחלוטין והוא כמתנה דמשיכתו זכתה לו אבל משום נדר יש אפילו באמירה לעשיר איברא ברמב"ם ריש הלכות מלוה מבואר דמצות עשה להלוות לעניי ישראל משמע דוקא לעניים וכ"כ הריטב"א ס"פ האומנין דף פ"ב עיי"ש והא דקתני סתם מלוה על המשכון ש"ש לדעת רשב"א וסייעתי' דבשעת הלואה עוסק במצוה ולא חילק בין עני לעשיר צ"ל דסתם לוה על משכון מפני דחקו וחשוב עני ולקמן ריש סימן צ"ז בטוש"ע מבואר דמצוה גם בעשיר שצריך להלוות ובסמ"ע שם סק"א דמצות עשה הוא להלוות אפילו לעשיר הצריך לפי שעה וא"כ ודאי חייב משום נדר ועיין שו"ת הרא"ש סוף כלל צדיק.
מעשה בא לפני באחד שבא לחבירו עם שטר וביקש ממנו שיחתום עצמו לערב קבלן וילוה לו מגוי על שטר זה וחתם עצמו ואח"כ חזר בו ומוחה בחבירו שלא ימסור השטר לגוי ואינו רוצה לערב בעדו ופסקתי דיכול למחות דלא נתחייב לחברו כלום שנאמר דזכה בחתימה ומסורת השטר לידו רק חתם עצמו להתחייב להגוי כשילוה על שטר זה וכ"ז שלא הלוה י"ל אינו רוצה להתחייב והוא כ"ש מהא דריש סימן קל"א דשם המלות גופא קנה מהערב וגם לא עדיף מהרשאה בכתב וקנין דקבל עליו מה שיתן הלוה למורשה כאלו נתן לידו דיכול לבטל ההרשאה כדלקמן סימן קכ"ב ס"ג ה"נ הוי רק כנתחייב מה שיתן הגוי ללוה כאלו נתנו לו והלוה שלוחו וכ"ז שלא הלוהו יכול לבטל השליחות.