אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן לז

סימן לו

סעי' א' כל עדות שיש לאדם הנאה בה בשו"ת בית יעקב סימן קכ"ח באחד שידע עדות לאשה שמת בעלה ולא רצה להעיד עד שהבטחיתו שכר ואחר שהעיד נתנה לו ופסק דהעדות כשר דנוטל שכר להעיד אמרו דאין עדות היינו שנוטל קודם שמעיד וראי' ממ"ש בחו"מ בשטר שיש בו רבית דאיכא למ"ד דאינו גובה אפילו הקרן משמע דבהלואה בע"פ והבטיחו ליתן רבית לא קנסו על הקרן דרק שטר דהוי קצת כגבוי אבל בע"פ שאינו רק הבטחה בעלמא לאו כלום עוד ראי' ממ"ש הריטב"א והוא בסמ"ע סימן זה ס"ק כ"ג דאף דנתן הגזבר אח"כ לבת אחיו מ"מ כיון שלא ניכר הנאה בשעת העדות אין פוסלין למפרע ה"נ בשעת העדות לא הי' הנאה לעד רק הבטחה אף שהגיע לו הנאה אח"כ אין פוסלין העדות עיי"ש ולא ה"ל כלל דמה שהוכיח מרבית והוא בחו"מ סימן נ"ב ושם מיירי דכלל הרבית עם הקרן בזה קנסו רבנן משום שלא יבא לגבות הרבים וכמבואר בסמ"ע וש"ך שם וזה ל"ש במע"פ ולר"מ דקניס אפילו ברבית מפורש אה"נ דקניס נמי במע"פ כמבואר בתוספתא הובא בתוס' פא"נ דע"ב ומריטב"א אין ראי' ג"כ כיון דהבטיחה לו שכר הרי ניכר הנאתו בשעת עדותו ובנידון דריטב"א לא נזכר בשעת העדות ולפניו שיתן הגזבר לבתו ובגוף הדין עיין בברכ"י לעיל סימן טית אות י"ט והכא לע"ד לכ"ע אסור כיון דאם יאמר העד בב"ד דבעלה חי או שאינו יודע ודאי לא תתן לו שום שכר דאומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא הבטיחתו שכר אלא מחמת שאמר שיודע לה עדות שמת בעלה א"כ יש לו הנאה בעדות זה ופסול מן התורה לכ"ע דהוי נוגע ועיין בג"פ סימן ק"כ סק"ט ובנתיבות לעיל סימן ל"ד סק"י וכאן סק"ט ובסוף ספר תה"ד סימן דשין מוכח גם כן דאפילו לא נטל השכר הוי נוגע אם בודאי יתן לו שכר כשפסק לו ומדחשוב נוגע הנאה הוי נוטל שכר ועיין ב"י ס"ס זה.

הנאה בה עיין מ"ש לעיל סימן זיין ס"ז.

על חלק השותף בסמ"ע סק"ה כיון דהוא עצמו פוסל וכו' ובטו"ז הש"ג עליו וז"ל משמע דאם חלקו והמערער בא להוציא חלק השותף שהיא גזילה אינו מעיד וק"ל וכו' ובשו"ת ד"ח בהשמטות מח"ב סל"א ז"ל נלע"ד דאו"א דא"ח דהנה אפילו אי נימא כשיטת הטו"ז ז"ל דלגבי לוקח אינו חוזר דהוי כלוקח שלא באחריות מ"מ אם הגזלן מכר להשותפים באחריות א"כ בודאי כל השני חלקים של השותפים היו משועבדים לאחריות כדאיתא בפסחים דף ל"א ע"א וא"כ נהי דהשותפים שחלקו לא קבלו עליהם אחריות מ"מ השעבוד שיש על זה מהגזלן מזה לא פטר לו וא"כ יגבה מחלקו של שותפו שלא הי' ערעור מכח אחריות שמשועבד מהגזלן המוכר ולכן לדינא י"ל דהסמ"ע ס"ל כדעת הטו"ז דבלקוחות אינו חוזר אך כ"ז כשמכרו הגזלן שלא באחריות ולכן מה שנראה מדברי הסמ"ע דכשמערער על חלק השני פסול להעיד אפילו חלקו משום דיחזור על המעיד כונתו כשנמכר להשותפים באחריות מהגזלן אבל אם נמכר להם שלא באחריות אינו יכול לחזור ולטרוף ממנו עכ"ל ולא נראה חדא כיון דאחריות המוכר והמכירה באין כאחד לא חל השיעבוד על שדה זאת דבשעת חלות אחריות אינו של המוכר ול"ד להך דפסחים דחזר אח"כ לרשות המוכר מחמת זקיפת דמי המכר וחל שעבודו עליו משא"כ כאן אין למוכר שום שיעבוד עליו מעתה עד עולם וכשסי' השדה שלו לא נשתעבד המוכר עדיין לא מבעיא באתרי דכתבי שטרא ואח"כ יהבי זוזי אלא אפילו נתנו המעות תחלה כבר נקנה השדה בכסף וכשנכתב השטר נגמר המכירה למפרע בשטר ראי' כמ"ש הר"ן הובא בב"י סימן ק"צ ועוד כ"ז שלא נגמר המכר ליכא אחריות דהמעות אף שהן ביד מוכר כפקדון בידו הוא וברשות לוקח קיימא כמ"ש תוס' בפרק המפקיד דמ"ג בד"ה מאי אריא ועוד כיון דהשותפים קנו ביחד ונשתעבד המוכר להם ביחד וחל השעבוד אחריות על נכסיו לשניהם ביחד ואין להשותפים קדימה זה על זה והוי כשני בע"ח ביום ושעה אחת דאם קדם אחד וגבה מה שגבה גבה וה"נ איך יבא הנטרף להשני לגבות מחלקו מכח האחריות הא נשתעבד השדה עצמה גם להשני וכבר הוא מוחזק ותפוס בת ואפילו לדעת ר"י והסכים לדבריו הש"ך בסימן ק"ד ס"ק י"ד דדוקא כשהגבהו ב"ד או הלוה עצמו ולא כשתפס עיי"ש ראייתו מדגובה הב"ח חצי שבח מלוקח אף דלוקח מוחזק מכבר ויש לו ג"כ אחריות על המוכר אלא משום דלא גבה עפ"י ב"ד ולא עפ"י מוכר דהמוכר לא שם לי' השבח עי"ש שאני הכא דהמוכר נתן להם גוף הקרקע בעד מעותיהם וכיון דכלקוחות הם השותפין שחלקו וקיי"ל דאין ברירה הוי ספק דשמא הוברר למפרע שזה חלקו משעה ראשונה וא"כ זה שנתן לו המוכר בעד מעותיו ומה שגבה גבה ועוד דגם התם רבים חולקים וכמ"ש התומים ואין להוציא מיד התופס א"כ זהו השיתוף שנטל החלק שאין מערער עליו תפס בחלק זה בעד מעותיו ושעבודו על המוכר נעשה ביחד עם שותף השני ואיך יגבה ממנו השותף שטרפו ממנו חלקו.

ואפילו לא סלק עצמו עד לאחר הערעור מהני ובשע"מ תמה מהא דלקמן סימן קכ"ו סי"ד גבי מעמ"ש דאם הנותן מודה שטעה בחשבון ואין לו נכסים לא מהימן אפילו כע"א דחיישינן לקנוניא והרי כיון שמודה שאין לו אצל הלוה אין לך סלוק גדול מזה עיי"ש ויש לתרץ לפמ"ש תוס' בפ"ב דכתובות ד' י"ט בד"ה וכגון דל"ד הודאה למחילה דכשמוחל מפסיד חובו וכשמודה שהוא אמנה לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן הרי אף דהלוה לא מחויב עתה למלוה שלו רק למי שחייב המלוה מדר"נ מ"מ ישלם לזה שהלוה לו ה"נ גבי מעמ"ש חיישינין לקנוניא דל"ח סלוק דכסבר הלוה שנטל ממנו יחזיר לו כיון דיודע בעצמו דההודאה שקר משא"כ כאן דסלוק א"ע יחזיק השותף באמת בכולן ועש"ך לקמן סימן קכ"ג ס"ק כ"ד.

ובשע"מ תירץ דטעיתי טענה גרועה וכן אמנה לכן חיישינן לקנוניא וע"כ העלה בשני שותפים שיצא עליהם שט"ח ואומרים שחייבים לאחרים בע"פ נאמנים כיון דמסלקים עצמם מהממון ולפמ"ש הודאה ל"ח סילוק דיודעים שהאחרים אינם גזלנים ועוד לפמ"ש בנתיבות וג"צ כאן דמודה על ממונו לחובתו אינו בגדר עד דקרוב לעצמו רק מצד הודאות בע"ד נאמן דיכול לעשות בשלו מה שירצה בשלא חב לאחריני עיי"ש וא"כ כשאומרים שחייבים לאחרים אינם עדים ומשום הודאות בע"ד ל"מ כיון דחבים לאחריני משא"כ כאן דהסלוק אינו הודאה ועדות רק מה שמעיד לפסול עדי המערער זה ענין אחר והוי שפיר עדות וכמו דלא חיישינן בכל עדות שמא קנוניא עשה עמהם המביאם ה"נ לא חיישינן ובהך דמעמ"ש מעיד על ממון אחר כיון שכבר המחהו לאחר רק משום דטעות ל"ש חיישינן לקנוניא.

על חלק השותף בלבד כתב הב"י בשם רשב"ם דאם חלקו השותפים ובירר כ"א חלקו הר"ז מעיד על של חבירו ובתומים הקשה דהא בעדים קרובים לערב ורחוקים למלוה אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה וה"נ א"א למפלג דיבורו עיי"ש ואמת אם בא לפסול העדים בגזלונותא דא"א למפלג ומעיד משום מה דנוגע לחלקו וכמבואר בסימן נ"א בש"ך שם סק"ח וכ"כ הנתיבות דמיירי דמעיד דאין השדה גזולה וזה אפשר למפלג דחלקו גזול וחלק חברו אינו גזול והקשה עוד לראב"ד ורא"ש דמה שנוגע לעצמו הוי בע"ד ול"ש בטלה מקצתו אבל מה שבטל מצד קורבה אמרינן בטלה מקצתו בטלה כולה וס"ל אדם קרוב אצל שורו ול"ח בע"ד א"כ ה"נ מה שמעיד על חלקו הוי רק קרוב ונימא בעלה כולה גם מה שמעיד על חלק חברו וכבר כתבתי בסימן ל"ו דברי הר"ן דמה שמעיד על ממונו הוי נמי בע"ד זולת במיתת השור דהוא ענין חשוב במ"ע עוד הקשה דבסימן נ"א קי"ל דב"א הרחוקין מזה וקרובים לזה לא פלגינן עדותם בתרי גברי וה"נ נימא כן ותמוה דאדרבה מבואר שם ברמ"א ס"ו דפ"ד ואפילו לתומים שם דמסיק דהוי ספ"ד הרי הכא בא להחזיק בעדותו.

סעי' ז' לאחד מהחתומים בש"ת מהרי"ט ח"א סע"ט כתב דאם לא הוחזק השטר בחת"י קודם שקנאו י"ל שחתם א"ע אח"כ והקשה בשע"מ סק"ד מהא דאמרינן פחז"ה דמוכר לחברו מעיד לו שאינה גזילה כשהלוקח מכיר שאינה גזילה וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"א וה"נ הלוקח חתם בעצמו ומכיר דלוה טוען שקר א"כ המלוה אינו נוגע ויצטרף עם עד השני שחתום על השטר שלא יוכל הלוה לטעון להד"ם כדאיתא ר"ס נ"א עכ"ד ולע"ד לפמ"ש הראשונים בטעמא דמוכר שט"ח יכול למחול משום דמכירת שטרות אינו קנין גמור רק מדרבנן או משום דאינו יכול למכור רק שעבוד נכסי ושעבוד הגוף נשאר אצל מוכר וכיון שמוחל שעבוד הגוף ממילא נפקע שעבוד נכסי דאינן רק ערבין בזה וכמבואר בסמ"ע בסימן ס"ו ס"ק נ"ה וכבר כתבתי לעיל דכל שמעיד לעצמו אינו בגדר עד אפילו מעיד לחובתו רק מהימן משום הודאות בע"ד כשאינו חב לאחרים וא"כ כאן המלוה אינו יכול להעיד דהלוה חייב דמעיד לעצמו שהלוה גופו משועבד לו וכן לטעם דאינו קנין גמור הרי נשאר אצלו עיקר השעבוד מדיכול למחול וכיון שאינו נאמן המלוה על זכות שיש לו אצל הלוה ממילא אין ללוקח על הלוה כח לגבות כמו אלו מחל המלוה זכותו משא"כ במכר דבר שגופו ממון דאחרי נמכר לא נשאר למוכר בו כלום כמו זר נחשב ומעיד כשאינו נוגע.

סעי' י' שאם יתעשר עמ"ש שם לקמן סימן פ"ב ס"ג

סעי' י"א ראובן שיש לו שט"ח מקורו מבע"ח שנ"א ח"ד ס"ט ז"ל בשטר של יודא שרצה לתתו ללוי והלוה חתם על השטר מתנה עם עוד אחר מי אמרינן דקרוב הוא הלוה בענין ונוגע בדבר קרינן לו שהרי מעיד שנפטר מבע"ח ושני נוח לו ואיכא מ"ד דל"ח נוגע כיון דלא רווח אלא דשקיל מהאי ויהיב להאי וההוא דריש חז"ה מוכיח דאוקימנא לה בנקטו אגר ביתא בידייהו ואמרו למאן כותבי' ולא פסלינן משום נוגע בדבר דשני נוח לו ואני אומר דחשוב נוגע והתם משום דהוה מע"פ ויש להם מגו דפרענו לך אבל כאן בשטר ליכא מגו דפרעתי ואין ממש בעדותם שאין כאן אלא ע"א כשר וכבר נפסל כשנצטרף עמו בעדותם עכ"ל והגד"ת תמה כיון דנקטו אגר ביתא ואמרו למאן נותבי' מה נוח להם זה מזה שייך דהא פורעים עתה עוד הקשה דל"ה מגו דיראים לטעון פרענו שמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית כמ"ש תוס' בריש חז"ה וזה לק"מ כיון דעדיין לא פרעו כלל עו"ק הא קי"ל מגו בשנים לא אמרינן כמ"ש תוס' בקידושין דמ"ג דאין אחד יודע מה בלב חברו לטעון רק להרויח ממון בטוחים זה בזה שיסכימו לטענה אחת עיי"ש ובהנאה דשני נוח אפשר לזה נוח השני ולזה הראשון עו"ק למה אמר הש"ס דנקיטו אגר ביתא בידייהו דמשמע אם הממון אינו בעין הוי נוגעים עו"ק מ"ש הבע"ת דאין ממש בעדותם שאין כאן אלא ע"א וכבר נפסל כשנצטרף עמו עיי"ש והרי נוגע דינו כבע"ד ולמה אין ממש בעדותם דסוף סוף כשיפרע ויסתלק מנגיעתו יוכשר וכדעת בע"ת גופא בשער כ"ט ס"ה וז"ל ומסתברא דאע"ג דאמרינן פחז"ה ולסלקו בי תרי ולידייני הכא לא אמרינן דלימחל משלח תבועתו לשלוחים וליהדרו בתר הכי עדים כשרים דלא אמרינן דינא ליסלקו אלא כשסילוק ביד החוזר לכשרות אבל הכא דמתחלה תלויה באחרים לא עכ"ל וגם מנ"מ אם נפסל עד השני אם לא הא בלא"ה אין ע"א מועיל רק לשבועה ובשטר הוי שע"ק דעדותו על השט"ח למי שייך וכמו שהקשה בשע"מ סימן מ"ו.

ונלע"ד כיון דלבע"ת ל"מ סילוק רק כשבידו א"כ עד השני מתחלה נפסל בהצטרפו עם הנוגע ותו לא מצטרף אפילו עם אחר דכבר נפסל כדאיתא לעיל סימן ל"ו בנמצא קא"פ וה"נ זה שאינו נוגע אין בידו להתכשר והוי תחילתו בפסול וע"כ אף כשפרע הנוגע אח"כ וסילק מכניעתו לא מהני רק לעצמו ואף דהשני לא נפסל רק מחמת הנוגע והרי הוכשר וכן מצינו בנוגע גופא דע"י סלוק נתכשר וקרובו לא מתכשר כמבואר באס"ז פחז"ה דף מ"ג ובתומים סימן זה הרי הקרוב דנפסל רק בשביל נגיעת קרובו נשאר פסול לעדות זה אף דהנוגע גופא הוכשר לכן סיים הבע"ת דכבר נפסל בהצטרפו וגם לכשיפרע לא יוכשר ועיין לקמן סימן ס"ו סכ"ב בש"ך ס"ק ע"ב דאם מוכר מודה כשר השטר א"כ ה"נ אי הי' מהני סילוק להכשיר העדים הרי קושטא הוא העדות וכשר השטר ולפמ"ש שם דמיירי בצוואה של שכ"מ בלא"ה א"ש ולפ"ז בשנים נוגעים אינו מועיל סלוק להכשיר לעדים דאין ביד כ"א שחברו יסתלק וכיון שנצטרף עם חבירו אף דחבירו נסתלק והוכשר מצד עצמו מ"מ הוא כבר נפסל ומה דאמר ולסלקי תרי ולידייני משום דבדיינין לא נפסל ע"י צירוף קא"פ כמבואר ברש"י יבמות דק"ד ובמל"מ פט"ז מה"ע ומ"ש בפוסקים גם לעדות צ"ל דס"ל סילוק מהני אף כשאין בידו והנה בש"ך לעיל ריש סימן ל"ו כתב בנמצא קא"פ ולא כיונו כולם להעיד נפסלו כולם משעת ראי' לרמב"ם וסייעתו וא"כ הכא דהשוכרים חשיבו נוגעים לבע"ת משום דשני קשה להם ל"מ סלוק כיון דאין ביד כ"א שיסתלק השני ונפסל בצירופו וע"כ שפיר הוכיח דל"ח נוגע מחמת זה נוח לו מזה אף דיש לפרש דמביאין המעות לפני ב"ד כמשמעות הלשון דנקיטי אגר ביתא בידייהו והרי אינם נוגעים עכשיו מ"מ היו נוגעים בשעת ראיית העדות והנה הא דמגו בשנים לא אמרינן דאינם בטוחים שיסכימו לשקר אחד אף דהיו יכולים קודם שבאו לב"ד להתיעץ איך יאמרו ויכונו דבריהם רק דהוה מגו למפרע ואמרינן השתא אחמיץ כמ"ש האחרונים ולמפרע לא היה כלל בדעתם לשקר א"כ שפיר דחה בע"ת הוכחתם דעכשיו הרי נקיטי המעות ואינם נוגעים רק תחלתן בפסלות ואזי היה להם מגו ואין לחשדם משום נגיעה ולא נפסלו דגורם בואם לב"ד יכול אחד לשאול לחבירו מה בלבו.

ומ"ד דמוכח דל"ח נוגע י"ל לא נעלם ממנו דחיית הבע"ת אבל ס"ל דודאי חשש זה נוח לו מזה אינו שוה בכל אדם ולזה נוח לו זה ולאידך אפכא א"כ יש חשש דע"א נוח לו יותר הראשון וחשוב נוגע ולא נשאר רק ע"א דבלא"ה אינו ועיין בש"ך סימן ס"ו סק"ע ובתומים שם דבחשש פסול מד"ס סגי באחד כשר אבל בנגיעה ממש דפסול מה"ת לא סגי באחד וא"כ ליכא מגו דפרענו דשמא אחד מהם אינו רוצה לומר פרענו דרוצה להחזיק הראשון בשקר ולא משום דראשון נוח לו ועד שני לולא הנגיעה לא הי' משקר רק ראשון נוח לו להיות חייב לו הפרעון וא"כ אפילו היו מתיעצים טרם בואם לב"ד לא היו מסכימים לומר פרענו וע"כ מוכיח שפיר דמשום דזה נוח לו מזה ל"ח נוגע ובזה מדויק לשונו שכתב אלמא שהם חייבים לתת השכירות והם מעידין כי זה זכה בו ולא האחר ולא פסלינן לי' משום דשני נוח לו ונוגע בדבר עכ"ל דפתח בתרתי שהם חייבים והם מעידין וסיים בחד ולא פסלינן לי' משום דשני נוח לו ובלשונו הצח סתר תירץ הבע"ת אלא דעדיין לא נתיישב להאיכא מ"ד דלמה אמר בש"ס דנקיטי אגר ביתא בידייהו דמשמע להדיא שהמעות בעין הא ס"ל דמשום זה כוח לו ל"ח נוגע לכן נלע"ד דלא פליגי רק כשיש ע"א שאינו נוגע כלל בזה לא חיישינן דהלוה משקר משום הך חששא וכמ"ש בתומים סימן ס"ו כה"ג וא"כ צ"ל דנקיטי אגר ביתא בידייהו דאל"כ שניהם נוגעים אלא דמ"מ נסתלקו עכשיו מנגיעתן ותחלתן בפסלות וצ"ל מגו דפרענו דאז היו יכולים להסכים יחד גורם בואם לב"ד אבל שמא אחד אין ראשון נוח לו רק בלא"ה משקר שרוצה להחזיקו בבית זה א"כ לא הי' מסכים לאידך לומר פרענו ואידך דראשון נוח לו משום השכירות הוכרח לשקר משום הנגיעה ועכצ"ל היכא דליכא האי חששא דזה נוח לו רק באחד לא חיישינן אם השני אינו נוגע ומוכחי שפיר ומ"ש שם דההיא דחז"ה דמוכר שדה לחבירו דאמר השני כוח לי משום דניחא לי' למידן בהאי ולא בהאי ולא דחה דבחד שאני משום דגם שם מיירי דמצטרף עם ע"א וכפירשב"ם שם דמ"ג ע"ב ועיין קצו"ח סק"ה.

ואפשר אף דס"ל לבע"ת דסילוק מועיל כיון שבידו הי' להסתלק כאן ע"כ ס"ל דל"מ סילוק מדכתב שאין ממש בעדותם והרי סוף סוף מוכרח לפרוע ולא יהא חשש נגיעה ודוחק לומר דס"ל דעביד לאחזוקי דיבורו כב"ע ובש"ך לעיל סימן ל"ג סק"ט משמע דעכ"פ צריך להיות נמי נפסק הדין וכמ"ש הנו"ב.

אלא די"ל בשלמא בחלקם בס"ת וכן במנה לעניי העיר דכל הנגיעה דמרויחים מליתן חלקם דקיץ להו ליתן לענים ואין חיוב כשאין לו לכן בידו להסתלק אבל בראשון נוח לו אם אין לו לפרוע דיוכל יותר לפייס זה ל"ל דבידו לפרוע ולהסתלק מנגיעתו דכל החשש שמא לא הוי בידי' ובר"ן פרק כל שעה דף ל"א כתב דלא אמרינן בידו לפדות המשכון דמחוסר ממון עיי"ש ואם ילוה מאחרים וכדומה אינו בידו רק ביד אחרים ובע"ת הא מחלק דביד אחרים ל"מ סלוק.

ולדברי הגד"ת בשכ"ט דסברת הבע"ת דמה שתלוי באחרים ל"מ סלוק משום דיש לחוש דמעיד לו בהנאה דפטרו משבועה עיי"ש י"ל דבעל התרומות ס"ל כראב"ד דלפיכך מועיל סילוק בנגיעת ממון משום דתחלה ל"ח עד פסול רק בע"ד וא"כ בשער נ"א דכתב דעד השני נפסל בהצטרפו ע"כ דמחשיב נוגע לעד פסול ולא בע"ד וא"כ ה"נ י"ל לענין סילוק דזה בזה תליא דאם חשוב בע"ד הוי ממקיימי הדבר ואינו מבטל שאר העדים וגם לא חשוב תחלתו בפסול ועיין ביאור הגר"א סימן נ"ו סקי"ב ותומים בסימן זה סק"א.

וגם א"ל דבע"ת ס"ל דסלוק מועיל משום דנוגע אינו פסול רק דנחשד לשקר וכשנסתלק החשד כשר וכמ"ש באס"ז פחז"ה דף מ"ד דלטעם זה ל"ח נמי כנמצא אחד פסול דלא הוי פסול הגוף וכן מצאתי בנו"ב חא"ע סימן כ"ז וגם לטעם רמב"ן ונ"י בפחז"ה שם דסלוק מהני בממון משום דלזה שמעיד עכשיו לא נפסל מעולם ע"כ בע"ת לא ס"ל דהא כבר תנה המל"מ פ"ה מה"ע על הבע"ת דלמה יפסל עדות הכשר מחמת צירופו עם נוגע דהא במקיימי דבר הכתוב מדבר ובע"ד אינו עד כלל וע"כ צ"ל כיון דע"י נגיעתו פסלינן עדותו בין הנותן ומקבל ולגבייהו עד פסול הוה ע"כ מבטל גם עדות הכשר דהא עיקר העדות אינו לעצמו דל"ד לשליח שמעיד דפרע למלוה מעיד לעצמו ממש וכן בדייני אותה עיר שיש להם חלק בס"ת מדיין לעצמו כמו לאחרים והוי בע"ד ומהני סלוק אבל עד החתום בשטר מתנה על השט"ח שחייב לשמעון שנתן ללוי אינו לעצמו דבין כך ובין כך חייב לשלם ולפיכך האמ"ד בבע"ת ס"ל דכשר להעיד רק בע"ת חושש לצד נגיעה קצת דשני כוח לו אבל עיקר העדות לזולתו ולא מיחשב כבע"ד רק כקרוב ופסול וכה"ג כתב הר"ן בחידושיו פ"ק דסנהדרין ד"י דאצל ממונו הוי בע"ד אבל כשמעיד על מיתת השור שהוא חשוב יותר מהפסד ממונו אינו כמעיד לעצמו רק כמעיד על קרובו ועדותו בטלה לגמרי וכ"ש הכא דעיקר העדות לנותן ומקבל של מי כל החוב והעד אין לו רק הנאה קצת דשני נוח לו וחיישינן דישקר בשביל זה ואינו רק כגזלן ולא בע"ד וחשוב פסול לענין נמצא קא"פ או לענין תחלתו בפסול וכמ"ש התומים ריש סימן זה סק"א וע"כ ס"ל לבע"ת כאן דל"מ סלוק וחשוב נמצא אחד פסול ופוסל השני וכן השוכרים אף דנקוטי אגר ביתא לא מהני כיון דתחלתן היו נוגעים ולזה הועיל תירוצו דאז הי' להם מגו דפרענו.

פסול עיין נוב"ת חחו"מ סי' יו"ד כתב דוקא הכא חשוב נוגע דשני נוח לו שלא לוה ממנו ולא חשוב בעיני הבריות לוה רשע משא"כ אם המלוה הקנהו לשמעון בכומ"ס ושמעון נתנו ללוי וחתום הלוה על שטר מתנה של לוי עיי"ש והמעיין במקור דהאי דינא בבע"ת שהבאתי לעיל יראה דלא מחלקי בהכי לא האמ"ד ולא הבע"ת דאי איתא להאי סברא מאי מוכח מעדות השוכרים דל"ש להו בין מערער למשכיר וגם בע"ת לא דחי ראייתם רק משום די"ל מגו דפרענו ולפמ"ש בסמוך סי"ב מוכח מהש"ס דגם בכה"ג דלקח משניהם בשוה הו"ל נוגעים משום דשני נוח לי לכן ודאי אין להוציא בעדות כזה.

סעי' י"ב אם לקח בידו השכירות כתב בשע"מ סק"ו דלדידן דנתקן היסת ול"ל מגו דפרענו ונוגעים משום הראשון נוח להם צריך דוקא שיהא המעות מזומן בידם לפני ב"ד משא"כ לדין המשנה לכן ליתא בש"ס דהמעות בעין עיי"ש ולפ"ד אם מערער יורש די"ל פרענו לאביך וא"י להשביעם בשמא א"צ להיות המעות בעין ול"נ דלשון דנקטי אגר ביתא בידייהו משמע דמזומן בידם וגם מה הלשון אומרת ואמרי למאן כותבי' למאי נ"מ שואלים אם אינם רוצים לפרוע עתה ישאלו כשיהא להם לשלם הלא טוב להם להיות בספק ויכלו להשמט מכל אחד דלאו בע"ד דידי את וגם בגד"ת בשער כ"א ח"ד ס"ט הבין פשט הלשון שבש"ס דמביאין המעות בידם וכן בביאור הגר"א לעיל סי"א הוכיח כן מלשון הש"ס גם ידוע דרכו של רמב"ם שאינו כותב מה שאינו מבואר בגמרא וכאן כתב בפט"ו אם לקח השכירות בידו הרי דמפרש לשון הש"ס כן והנה בתוס' בפחז"ה דף כ"ט הקשו אמאי הוי נוגעים והאיכא מגו די"ל פרענו לך וי"ל שיראים לומר פרענו לך דשמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית עיי"ש וזה שפיר לס"ד דכבר פרעו אבל כשלא פרעו הדרא המגו לדוכתי' ואי דראשון נוח להם הא יש להם מגו דפרענו ואם יזכה האחר לא יפסידו כלום דבלא"ה עדיין לא פרעו ורוצים לפרוע לו והש"ס דקאי על המשנה ועדיין לא נתקן היסת הל"ל דעדיין לא פרעו ולמה משני דנקיטי בידייהו ונלע"ד לפמ"ש תוס' בפרק איש מקדש דמ"ג ע"ב בד"ה השתא דמגו בשנים לא אמרינן דאין אחד יודע מה בדעת חבירו לטעון רק אם רוצים להרויח ממון גם בשנים מהני מגו דבטוחים הם זה בזה שיסכימו לדעת אחת וא"כ קושית התוס' די"ל מגו דפרענו אף דהוי בשנים משום דהוא הרווחת ממון אמנם כשלא פרעו עדיין דליכא רק נגיעה דראשון נוח לו לאו כל דעות שוין בזה ואפשר לאחד נוח שיהא חייב לזה ולאידך נוח יותר למערער א"כ הוי מגו בשנים דלא אמרינן דאין אחד יודע אם לשני נוח לו הראשון יותר ועוד כיון דאינו הרווחת ממון ממש שמא אחד אין לו קפידא בזה ואידך יש לו נייחא בראשון והוי נוגע ולא נשאר רק ע"א דבלא"ה אינו נאמן ומנו לנוגע ליכא לומר פרענו למערער דשני לא יסכים כיון דאינו רוצה להרויח רק משקר להחזיק הראשון ככל ע"א דבלאו נגיעה אינו נאמן ועכצ"ל גם לדינא דמשנה דליכא היסת דמיירי דנקיטי אגר ביתא בידייהו ובדברי בע"ת כתבתי לעיל סי"א.

סעי' י"ז בא להעיד שהוא של ראובן עיין בגאון צבי דנ"ל מסברא אם ראובן הלוה לשמעון ושמעון ללוי ונתייאש שמעון דלא נפקע החוב של לוי כיון דנשתעבד מדרבי נתן לראובן עיי"ש אמנם בשו"ת מהר"ח א"ז סימן רנ"ג מוכח להדיא דמהני יאוש של שמעון ונפטר לוי גם מראובן ומוכח ג"כ דיאוש מהני בחוב דלא כדעת האחרונים לקמן סימן קס"ג ס"ג.

שכיון שהודה בטו"ז הקשה מלקמן סימן מ"ז ולפמ"ש הבית מאיר בא"ע סימן וא"ו סי"ג שאני הכא דנתקבלו דבריו בתורת עדות ולשון הש"ס כיון דאסהיד דלוי מדוקדק.

סעי' ח"י עד שיסתלק בפחז"ה דמ"ג בהא דאמר תנו מנה לעניי עיר פלוני אין מביאין ראי' ולא דיינים מאותה עיר ופריך וליסלקי תרי מינייהו ולדיינו וכתב הגמריי בפט"ו מה"ע מדלא פריך דליסלקו בי תרי וליסהדי משמע דאין שנים יכולין להסתלק ולהעיד אמנם הרא"ש בתשובה וש"פ הוכיחו דמהני סלוק בעדים מדאמר שמואל שותפין מעידין זל"ז כשסלק עצמו ולפמ"ש לעיל סעיף י"א יש לומר דלא סתרו שתי המימרות בש"ס דסלוק מהני בחד משום דבידו הי' להסתלק אבל כשראו שנים נוגעים אין ביד כל אחד שיסתלק חבירו א"כ חבירו פסול אצלו תחלה והוי נמצא אחד פסול דנפסל גם הכשר לעולם וע"כ שמואל קאמר דמהני סלוק בנוגע כשהוא יחיד וכן בשנים כשלא ראו כאחד דעדות מיוחדת כשר בממון וגמרא לא הי' אפשר להקשות דליסלקו וליסהדי דאם ראו כאחד ל"מ סלוח ומדויק אפשר בזה לשון הגמ"יי משמע דאין שנים יכולים להסתלק ולהעיד אבל כשסגי באחד מהני סלוק ולא מיירי בעדות מיוחדת רק בגונא דבני עיר דסתמא ראו ושמעו ביחד.

ובש"ך דחה ראיות הרא"ש משותפים דמעידים דמיירי שנסתלקו קודם ראייתן והוכיח מתוס' שם די"ל כן מדהקשו אהא דליסלקי בי תרי דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ולא הקשו כן לעיל מינה אהא דשותפין מעידין זל"ז ולפמ"ש אינו הוכחה דלעיל י"ל משום דבידו משא"כ כאן בתרי.

ש"ך סס"ק כ"ב יכול המוחזק לומר קי"ל דצריך תחלתו וסופו בכשרות ובנוב"ת חו"מ סימן מ"ה בהג"ה שם נתקשה דבסימן ל"ד ס"ק ל"ג פסק בפסול מחמת רשעה ל"ב תחילתו וסופו בכשרות והובא בפ"ת ובנ"צ עיי"ש וי"ל לפמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ט אהא דשאני קונמת דמצוה לאתשולי דכיון שכן כאלו אתשיל עלייהו דמי עיי"ש וה"נ בפסול מחמת רשעה דמצוה לשוב כאלו שב משא"כ בפסול מחמת נגיעה דאינו מצוה להסתלק הוי תחלתו בפסול ובהכי מיושב נמי קושית בה"ט לעיל סימן ל"ד ס"ק ל"ו מסימן ל"ג סי"ג דראה לו עדות כשהי' חתנו ומתה בתו עיי"ש כלומר דשם נכוי בידו לגרשה ולפמ"ש א"ש דמ"מ אינו מצוה לגרשה ועוד י"ל כיון דחס רחמנא שיועיל תשובה לעקור העון כאלו לא עשה וזדונות נעשין כשגגות וזכיות נמצא למפרע נכשר משא"כ בחתנו או בסלוק נגיעה דלא נכשר למפרע והוי תחלתו בפסול וכדאיתא בפרק המדיר דף ע"ד ע"ב הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אבל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ופרש"י שהרי פותח לה בחרטה וכו' ה"נ בחרטה עוקר העון מעיקרו.

ובמה שנתקשו הראשונים דס"ל דסילוק מנגיעה מהני למה בשאר פסול צריך תחלתו נמי בכשרות י"ל לפי המבואר בכתובות דף כ"ח ע"ב וכולן אם היה נכרי ונתגייר אין נאמן וכו' ת"ק סבר כיון דנכרי הוא לא הוה דייק ור"י ב"ב סובר כיון דדעתי' לאיגיורי מידק הוי דייק והבאה"ט בסימן ל"ד ס"ק ל"ו סתר מכח זה דברי הש"ך דשם דס"ל בפסול מחמת רשעה וחזר להכשירו כשר להעיד על מה שראה ברשעתו ואינו קושיא דחזינן דר"י ב"ב סובר דאם נתגייר אח"כ הוכיח סופו על תחילתו דדעתי' לאיגיורי ומידק הוה דייק י"ל דת"ק נמי לא פליג רק בנכרי דאין בידו להתגייר וכמבואר בפ"ג דקידושין דף ס"ב ע"ב לכן לא דייק משא"כ רשע בידו לשוב והוכיח סופו דדעתו היה לשוב ועכ"פ גם למה שהוכיחו האחרונים דלא כהש"ך י"ל משום דבשעת פסולו לא דייק אבל בנוגע זולת העדות רמיא עליו למידק אם שלו או לא ומדייק יותר משאר עד כדאיתא בקדושין דף ע"ג ע"ב נאמן בעל המקח לומר בזמן שמקחו בידו לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ופרש"י דמידק דייק משום דרמיא עליו לדייק שלא לחזור ויקום במש"פ.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה