אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן לד

סימן לג

סעי' ה' שוגג כתב בנתיבות בשאר עבירות פשוט דא"נ לומר שוגג דרמיא עליו למידק בשעת מעשה דבאיסור בדיל עיי"ש ולעד"נ להיפוך וראי' מכריתות די"ב א"ל אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים דמה אם ירצה לומר מזיד ואיך מחייב ר"מ דל הכחשתו סתמא נמי מזיד הי' ולרבנן לצ"ל מזיד הייתי דאפילו עומד בדיבורו לא אכלתי אנן נימא נהי דעדים נאמנים שאכל מסתמא ל"ה שוגג ותוס' הקשו שם דאאמע"ר ומה קושיא דל אמירתו ופטור מקרבן ול"ל אכלת חלב שוגג מעידים כדפרש"י בפ"ק דב"מ דא"כ הוי מגו נגד עדים וכמ"ש תוס' שם וע"כ דאינם יודעים רק סתמא תלינן דשוגג

סעי' ז' החולק עם הגנב אינו נפסל בתומים תמה הא לא גרע מכופר בפקדון ולע"ד כיון דסתם גנבה יאוש בעלים א"כ יש יאוש וש"ר ואף דידע דגנב וחייב דמי כיון דקונה גוף החפץ ל"ד לפקדון רק לכופר במלוה די"ל אשתמוטי ומ"ש סתומים דבריב"ש איתא שהי' מוכרח להחזיר מה שגנב עפ"י ב"ד ליתא בריב"ש רק שהכריחו בדין להחזירה וכונתו בדא"ה וכן משמע שם בגביית העדות שבחצר איה נידון וא"כ י"ל דכיון דה"פ ס"ל דגם דמים א"צ לשלם כמבואר בשנ"ג לכן לא ביטל עדותו על הקידושין ואף דחייב משום דד"מ כמבואר לקמן סימן שנ"ו ס"ז ובש"ך שם סק"י מ"מ י"ל דמה"ט אינו נפסל עכ"פ מן התורה דלא עדיף מגזל דרבנן וכ"ש לפמ"ש ש"ך שם דאינו רק משום שכך תקנו ובחדושי רשב"א פ"ק דגיטין דף יו"ד כתב לענין שטר מכר הנעשה בערכאות דאמר שמואל טעמא משום דדמ"ד היינו שאין המוכר יכול לחזור בו שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה ולא בשטר עצמו אי כמי בשטר עצמו וכמו סתומתא באתרא דנהיגי למקני ודד"מ נמי כמנהגא הוי עכ"ל וא"כ לפי מ"ש דדד"מ עושה רק הפקר ולא קנין לשני ממילא ה"נ אין לפסול זה על שלא החזיר מעצמו ולאידך פירושא דהוי כסתומתא דעת כ"פ דסתומתא גופא רק כקנין דרבנן ולא חשוב גזל תורה ומשום פסול עדות דרבנן אין לבטל הקידושין כמבואר בא"ע סימן מ"ב אמנם הרמ"א דסתם דלא נפסל משמע גם מדרבנן צ"ל אף דחייב להחזיר משום דד"מ מ"מ לא הוי כגזל וכמ"ש הרשב"א דדד"מ אינו עושה קנין רק אפקעתא וכן מסיק להלכה עליות דר"י שבאס"ז בפחז"ה דף נ"ד ב'.

סעי' ח' עד זומם בשע"מ סק"ו כתב עדים שהעידו בב"ד ואח"כ העידו בחילוף דבריהם אף דלא מהימנו מכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ נפסלין לעדות מכאן ולהבא בממ"נ פ"א העידו שקר וראי' מסגו"ר שבסמ"ע סימן כ"ט סק"ד דהעידו בב"ד וחזרו והעידו בחילוף מלקין אותם והקשה מהא דלקמן סימן מ"ו סל"ז דע"ח שאמרו כת"י ואנוסים מחמת ממון היינו אינם נאמנים דאאמע"ר והשטר כשר וע"כ מיירי שאמרו הכל תכ"ד א"כ לא ליהמנו מה שאמרו כת"י וכמו במרובה ע"ג בשנים מעידין אותו שגנב וטבח והוזמו על הטביחה דעדות הגנבה נמי בטל עיי"ש וזה יש לדחות דשא"ה דבגנבה וטביחה לחייב איש אחד באו או לזכות איש אחד וכיון דחזינן דבחנם רצו לחייבו אטביחה לא מהימנו נמי אגנבה משא"כ כת"י טובת מלוה ואנוסים מחמת ממון טובת לוה וכבר כתבתי לחלק כן בסימן ל"א ועתה מצאתי בפ"ת כאן מהגאון רע"ק שהביא מאס"ז ב"ק שם דדוקא בב' עדיות לתובע ונתבע אחד אבל בשני עדיות לתרי גברי בתכ"ד והוזמו אשני' עדות שמקודם קיים עיי"ש ונ"ל הטעם כמ"ש וע"כ אף במלוה ולוה אחד בכה"ג לא נתבטל עדות ראשון אמנם דעת רמב"ן וריטב"א שהבאתי לעיל סימן ל"א מוכח דגם בכה"ג בטל כל העדות וכמ"ש שם ובעיקר הדין נ"ל כיון דאין תועלת בעדות השני' ואינן ראוין לחזור ולהעיד בחילוף פטומי מילי בעלמא ננהו ואין נפסלין אף ששקרו וכאמרו שקר בשוק דמי וכמו עד זומם דנתגלה למפרע דבשעה שהעיד פסול הי' אינו חייב כדמוכח במרובה שם ה"נ ל"ח עדות כלל וכן מבואר בנתיבות סימן ל"ג דלא חשוב איסור והך דהגמ"ר לאו מלקות דאורייתא ואפשר אפילו מדרבנן אינם רק הוראות הגאונים ועכ"פ כיון דאינו מן התורה ולא נתברר דמשום חימוד מעון הוא אין לפוסלן ונראה הא דמלקין אותם על שהעיזו לומר ששקר העידו וכמבואר בברכ"י ס"ק ל"ג מכמה ראשונים כה"ג ומקורו מע"ק דכתובות דף יו"ד עיי"ש ועיין בגאון צבי סימן ל"ו בד"ה בא"ד ומוכח שכתב נמי דאם אין נגמר הדין על פיהם ליכא מלקות משום לא תענה אף שרצו לחייב שוב מצאתי כדברי בתומים בכללי מגו סס"ק נ"ב.

סעי' ט' שאפשר שכתבוהו ואחרוהו ז"ל הרז"ה בספר המאור בפ"ב דכתובות ומתורת הזמה נפקא לן שלא יהיו העדים קרובים לדיינין כשם שאין העדים כשרים כשהם קרובים זל"ז כדאמר בירושלמי הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין ואף אנו יכולין לומר כן בעדי קיום שאם הוזמו משלמין אלו עפ"י אלו אבל אם הם קרובין לעדי השטר כשרים שלא תתכן הזמה לעולם בעידי השטר שי"ל אחרוהו ועוד אין דומה לעולם לשלם ממון אלא בעדות ע"פ עכ"ל וכתב הר"ן משמע דס"ל ז"ל אפילו כתוב בשטר שבזמנו כתבוהו משום דהמה חידוש הוא תה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בב"ק גבי עד זומם דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתוב בו שנכתב בזמנו עכ"ל וברי"ף שם ליתא רק ז"ל דלא קיימא הזמה אסהדי דשטרי אלא עד דאמרי בב"ד בעידן סהדותיהו שטרא דנא בזמניה כתבנוהו ולא איחרנוהו והב"ח כתב כאן דגם הרז"ה לא קאמר רק לענין עונש העדים אבל לענין פסלות העדים מודה הרז"ה דפסולים ובתומים צווח דא"כ הדיינים לא יקבלו הזמה לפסול הקרובים שלהם לעדות ולשבועה וגם מ"ש עונש ממון מפסול העדות עיי"ש אמנם לשון הרז"ה לשלם ממון משמע כב"ח ולע"ד טעמא לפי המבואר בפרק אלו נערות דל"ו ע"ב שטרא ריעא לא מגבינן בי' דאתו בי תרי ואמרו לדידהו א"ל זייפו לי כיון דמהדר אזיופא אימר זייף וכתב פרש"י הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכתב ידי העדים שחתם בו ומבואר בחו"מ סימן ס"ג דאפילו ע"ח עצמן שאמרו דמכירין חתימתן ל"מ שמא זייף כל כך עד שגם להם נראה שהוא חתימתן וכההוא דב"ב דף קס"ז ע"א וא"כ כשהוזמו עידי חתימה חזינן דמוציא השטר הדר אזיופא ועשה אפילו נאמר דעדים עצמן חתמו שקר מ"מ מאין בא שטר זה למלוה זה רק ע"י העדים וכמ"ש הר"ן בס"פ המגרש והרי לוה לא נתנו לו כיון דשקר הוא רק העדים נתנוהו לו א"כ ע"כ הדר אזיופא וא"כ י"ל דמלוה עצמו זייף וחתם העדים ולמה נרשיע העדים בחנם ועיין תוס' פ"ק דב"מ דף י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר דאם נפל השטר ולוה טוען להד"ם ל"מ קיום אפילו מע"ח עצמן דמחמת ריעותא דנפילה חיישינן דזייף כ"כ עד שהעדים עצמן טוענים שזה חת"י וא"כ כשהוזמו הע"ח אין לך ריעותא גדולה יותר ואיך נחייב הע"ח הא י"ל דמלוה זייף חתימתן עד שנראה לכל שחתימתן הוא ולפ"ז ל"מ אפילו כתב בשטר שבזמנו נכתב רק כשהעידו הע"ח שבזמנו כתבוהו הרי זוכרים הענין שחתמו דאם טעו וסברו שזה חתימתן הול"ל חתימות ידינו הוא ואין אנו זוכרים מגוף המעשה אם חתמנו כלל ואפילו כתוב בשטר שבזמנו נכתב ועתה מעידין בע"פ שזוכרים שחתמו על שטר זה י"ל דל"מ לענין לענוש העדים די"ל שזייף חתימתן עד שנראה להם שזה חתימתן והם על שטר אחר חתמו שלא הי' בזמן זה וכמ"ש הש"ך כה"ג בסימן ס"ג סק"ג לכן דוקא כשאומרים שבזמן הכתוב בשטר זה כתבו השטר אזי תחול הזמה עליהם ואפשר שלכונה זאת האריך הרי"ף ז"ל דצ"ל בזמני' כתבנוהו ולא איחרנוהו וכתבנוהו דלכאורה סגי שיאמרו לא אחרנוהו וכתבנוהו דכולל בין מה שפרש"י בר"פ אד"מ דחיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו היינו דקנו מידו במקום הכתוב בשטר קודם ניסן ונתאחרו מלכתבו עד אחד בניסן ובין פירש תוס' שנכתב באדר רק אחרו הזמן וכתבו אחד בניסן ואם ס"ל דלשון זה אינו סובל רק חד פירש של רש"י או של תוס' אכתי סגי לומר לא אחרנוהו לתקן חשש שמא אחרוהו שאמרו בגמרא ולפמ"ש א"ש דאם יאמרו רק לא אחרנוהו וכתבנוהו י"ל טועין שזה חתימתן ובאמת שטר אחר חתמו למלוה זה בזמן אחר ולא אחרו אותו ושטר זה מזויף עכצ"ל בזמנו כתבנוהו ר"ל שזמן הנכתב בו באחד בניסן זוכרים שכתבו השטר באחד בניסן אלא דמ"מ שמא הי' הקנין באדר ונתאחרו מלכתבו עד אחד בניסן עכצ"ל נמי ולא אחרנוהו.

נמצא לא תחול הזמה רק על מה שהעידו ע"פ שזוכרים שביום הנכתב בו כתבוהו אבל כשאין מעידים כלל ע"פ לא תחול הזמה ויכולין הדיינין להיות קרובים לעידי השטר אמנם נהי דיש חשש שזייף כל כך עד שנדמה לחתימות העדים חשש בעלמא הוא דלא למגבי בי' ואינו רק ספק לחוש על צד המיעוט דרחוק שיזדמן שיכוין החתימות כל כך דהרי בעלמא סמכינן אקיום להוציא ממון ולא חיישינין להכי ומן התורה א"צ קיום כלל דחזקה לא חציף אינש לזייף חתימות העדים דמרתת שיכירו שאין זה חתימתן ויותר מזה הובא בש"ך לקמן סימן מ"ו סק"ט מהירושלמי דאפילו ע"ח עצמן אומרים לא חתמנו ואין כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין מדאורייתא הרי דאלים מן התורה כל כך החזקה דלא חציף לזייף חתימות עדים וא"כ אף דמהדר אזיופא שביקש מעדים שיכתבו לו שטר בזה לא מרתת שבאמת חתימתם הוא אבל מ"מ מרתת לצייר בעצמו החתימות דאפשר שיכירו הזיוף וא"כ ע"כ רק חשש בעלמא שלא להוציא ממון וגם בהך דסימן ס"ג דעת כ"פ אי תפיס מלוה לא מפקינן וכמ"ש בתומים שם ואפילו לסמ"ע שם י"ל דוקא תפיסה שהוא שלא ברשות ל"מ להוציא מחמ"ק וה"נ אם הוזמו עידי השטר אין לחייבן ממון לשלם די"ל מוציא השטר זייף בעצמו כמו בהך דהדר אזיופא דלא מוציאין ממון מה"ט וכן לפסלן לשבועה א"א דא"כ כשא"י לישבע ישלם ולהוציא א"א אבל פסולין להעיד לאחרים להוציא ממון בעדותם דודאי אתרע חזקת כשרותם כיון דמן התורה לא חיישינן כלל דבעל השטר זייף וגם עכשיו הוא רק חשש על צד המיעוט וע"כ דייק הרז"ה ז"ל אין הזמה לעולם לשלם ממון אבל מועיל הזמה לפסלן לעדות שלא להוציא ממון בעדותם אלא בזה דאין פסידא לעדים דבלא"ה נוטל שכר להעיד עדותן בטלה ובחנם אין להם הפסד לכן יכולין הדיינין להיות קרובים להם דל"ל בזה לא יומתו אבות על בנים דאין מפסידין על פיהם וכמ"ש ריב"א הובא בב"י לעיל סימן כ"ח סעיף כף בהא דאמרינן בכתובות דף כף בהזמה שלא בפני עדים דהכחשה מיהא הוי שאינה חובת העדים אלא חובת בעל דין דלא מגבינין לו בעדותן וכ"כ הש"ך ס"ס ל"ח עמ"ש שם.

ולשון הרמב"ם כלשון המחבר כאן רק לא נכתב ולא אחרנוהו כי הוא כפל לשון כיון דס"ל דחשש אחרוהו שכתבו באדר ואחרו הזמן וכתבו ניסן וס"ל דברי"ף נמי לאו דוקא הוא רק לבאר כוונת בזמנו כתבנוהו ולא ס"ל דבזמנו כתבנוהו היא מחמת מ"ש דיש לחוש שכתבו שטר אחר בזמן אחר וזה מזויף דס"ל דבלשון זה עדיין לא יצאנו מחשש זה אם אין אומרים כת"י הוא אלא מקוים מאחרים די"ל דיודעים דמעולם לא כתבו שטר לפלוני בשינוי הזמן וכיון שאחרים מקיימים ואומרים דמכירים בהחתימות וכסבורים שזה שטר שחתמוהו אומרים בזמנו כתבנוהו לכן כתב הרמב"ם שהעידו בב"ד שזה כת"י שמכירין חתימותן ואזיל לשיטתו בסוף ה"ט דגם בהעידו עליו שמהדר אחר זיוף מ"מ אם ע"ח עצמן מעידין על כת"י מהני ול"ח שצייר כל כך שיטעו העדים מעצמן עיי"ש כ"מ ונ"ל דיצא לו זה מל' הרי"ף שכתב דלא קיימא הזמה אסהדי דשטרא אלא עד דאמרו בב"ד בעידן סהדותייהו שטרא דנן בזמני' כתבנוהו ומה כונתו בעידן סהדותייהו דמשמע שהוא עדות זולת מה שאומרים בזמנו כתבנוהו וע"כ הכונה שמעידין שזה כת"י ונתיישב קושית התומים למה הוצרך הרמב"ם שיעידו שזה כת"י ומה שתירץ דס"ל דליכא הזמה רק בעדות ע"פ לכן דוקא כשאומרים כת"י הוא דאמנה שבשטר מעידים עיי"ש יט להשיב דהרמב"ם בפ"ו מה"ע הצריך שיאמרו כת"י הוא ואני עד בדבר זה וכתב שם הלח"ם דצ"ל ואני עד כלומר שזוכר העדות וב"כ הסמ"ע וש"ך לקמן סימן מ"ו ואם אמרינן מסתמא כיון שמכירין כת"י זוכרין נמי גוף העדות א"כ סגי במה שמעידין דבזמנו כתבנוהו כיון שזוכרין שכתבוהו ובזמנו הוא כ"ש שזוכרין גוף הלואה ועוד הא יכול להתחייב אף שאינו חייב וכיון שאומרים שבזמנו כתבוהו הרי זוכרים שכתבו השטר ומה ל"ל כת"י הוא ובמ"ש א"ש ולפ"ז א"ש נמי למה לא כתבו הרמב"ם תחלה אין עדי השטר נעשים זוממים עד שיאמרו זה כא"י ובזמנו כתבנוהו אלא משום דאפשר בלאו כת"י יזומו כשעדים אחרים יעידו שחתמו על השטר דתו לא ניחוש שבעל השטר זייף בעצמו ואפילו הע"ח יכחישום ל"ה כתרי ותרי כיון דהוי כחוזרים ומגידים דעדות שבשטר כנחקרה עדותן ומן התורה לא מהימנו כלל לומר לא חתמנו ואפילו מדרבנן כשנתקיים ממקום אחר וכמ"ש במהרי"ק שורש ע"ד לכן לא כתב הרמב"ם שיעידו שזה כת"י רק אחר שכתב דאין עדים שראו עדותן משא"כ בזמנו כתבנוהו עכצ"ל דע"ח עצמם יאמרו שאם אחרים יאמרו כן יכולים הע"ח להכחישם ויהיו תרי ותרי כיון דעל זה לא הוי כנחקרה עדותם וכחוזרים ומגידים דרשאים לאחרו ועדיין לא העידו על שנכתב בזמנו וכיון דאפילו לפסלן מכאן ולהבא לכתחלה לא פסלינן להו רק כשאמרו כת"י הוא אצ"ל כשבאנו לפסלן למפרע ע"י עדים שראו השטר בחתימות ידם ביום פלוני דהוא דוקא כשאמרו אח"כ הע"ח שזה כת"י לכן לא כתב הרמב"ם גבי עדים שראו זה השטר וחת"י ביום פלוני דנפסלין למפרע דוקא כשאמרו הע"ח אח"כ כת"י הוא נמצא דלהרז"ה אין הזמה לעולם לשלם רק בעדות ע"פ ואפילו כתב בשטר בזמנו נכתב ואם אמרו הע"ח בזמנו נכתב י"ל דנכלל בעדות בע"פ דהרי ניזמין על מה שהעידו עתה ע"פ ואפשר אפילו כה"ג ואפילו אמרו כת"י הוא להרמ"ה ור"ן שבהג"ה ס"א בסימן ס"ג דל"מ הכרת החתימה ה"נ ל"מ אלא דכ"ז להוציא ממון מהעדים וכמ"ש ולרמב"ם כשאומרים כת"י הוא ובזמנו כתבנוהו יש בהן הזמה לגמרי אבל כשלא אמרו כן אפילו לפוסלן לעדות מכאן ולהבא א"א וכן נוטין דברי הרי"ף והמחבר כאן שו"ר בתומים סימן מ"ו סק"ו כתב ג"כ דאם הע"ח אומרים לא חתמנו ושנים אחרים אומרים דזה כת"י של הע"ח דלא הוי כתרי ותרי דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"כ הקצו"ח סוף סק"י ונתיבות כתב בסק"ז דדברי התומים תמוהין ותלי"ת הראתי לעיל דברי המהרי"ק שבשורש ע"ד ושרשו מהר"ש סוף מסכת שבועות כתב בפירש דעדות שבשטר כנחקרה עדותן אפילו מדרבנן אם כת"י יוצא ממקום אחר ולא מהימני לומר לא חתמנו דכיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים ול"ל שאני כשכת"י יוצא ממ"א דנראה לכל העולם שזהו חתימתן כמ"ש תוס' ביבמות הובא לקמן בש"ך סימן מ"ו ס"ק ס"ו ובנתיבות בסק"ז דא"כ לא הי' צ"ל הטעם כיון שהגיד ועוד בשלמא בהכחשת הכרה בטב"ע י"ל דבר הניכר לכל העולם עדיף מתרי אבל כשאומרים לא חתמנו אינו מצד הכרה רק יודעים שלא חתמו וזה עדיף מטב"ע דאפשר זייף וצייר כל כך עד שנראה לכל שזה חתימתו כההיא דרבא בפג"פ דף קס"ז גם ל"ל דכל עד אינו מעיד רק על עצמו שלא חתם וכיון דכת"י יוצא ממ"א הוי כתרי לגבי חד דא"כ ג"כ אצ"ל הטעם כיון שהגיד אע"כ אלים חזקה דלא זייף להיות כנחקרה עדותן דשוב אינו חוזר ומגיד לומר לא חתמנו כל זמן דלא הועד על בעל השטר שחזר אחר זיוף.

סעי' כ"ב והמומרים בא"ע סימן מ"ב ס"ה מבואר אם המיר סעי' כ"ב מכח אונס לא נפסל אע"ג דעברו על מצות קידוש השם ובתומים בסימן ל"ה סק"ה הניח בצ"ע מחמת מ"ש הרשב"א בתשובה אלף רל"ז דאומר אני באתי על אשת פלוני ל"ל פ"ד ונתבטלה עדותו לגמרי דא"א להתקשות רק מרצון ואם אמרו לו התקשה וא"ל קטלינא לך מ"מ חייב ליהרג ולא יעבור ואם עבר רשע הוא עיי"ש הרי דגם כה"ג נפסל וכ"כ התומים בסימן זה ס"ק כ"ג ולע"ד ל"ל הכי דבריב"ש סימן קע"א משמע דלרשב"א ג"כ לא נפסל עיי"ש אלא דהעיקר נ"ל דהרשב"א ס"ל דאינו משים עצמו רשע אפילו במידי דלא נפסל כיון דמ"מ לא הו"ל לעשות ומ"ה דברשב"א בכתובות דף י"ט מבואר דאפילו במדת חסידות אאמע"ר שאינו חסיד רק כיון דאלו אתי לקמן מורים להם שאל יהרגו אינה רשעים אם חתמו ול"ל אין אדם מע"ר ובזה נדחה נמי השגת הנוב"י א"ע בסימן ע"ב על הרשב"א דהוכיח דבאמר אני זניתי עם אשתך ל"ל פ"ד מדלא נקט הגמרא רבעהי את פלוני ותמה הנו"ב הא מוכרח למנקט כן משום דרב יוסף דאמר פלוני רבעני לאונסי נאמן לרצוני א"נ דרשע הוא ואין רשע עד וברבעתי א"א להמציא לאונסי דאין קישוי אלא לדעת ולק"מ דמשכחה שרבע את פלוני דא"ל התקשה וא"ל קטלין לך כמ"ש הרשב"א וא"כ אינו פסול לעדות ורב יוסף ס"ל דמשים עצמו רשע והרשב"א לדידן קאמר דקי"ל דאאמע"ר אזי אינו נאמן על עצמו לומר שהתקשה לזנות מחמה אונס הריגה ולפ"ז מוכח דהרשב"א ס"ל היכא דלא פלגינן דיבורו אמרינן אאמע"ר ונתבטל כל העדות אף דלא נפסל מחמת רשעתו דלא כהנו"ב דס"ל שם בדעת הרשב"א דאם לא ס"ד מתוך דנאמן על חבירו נאמן על עצמו ואם לא נעשה פסול נשאר העדות דהרי קמן אף דאומר זניתי עם פלונית מחמת אונס הריגה בטל כל העדות אף דלא נפסל והנו"ב ג"כ אזיל כסברת התומים דרשב"א ס"ל דאנוסים פסולין מדכתב דאינו משים עצמו רשע ואינו ואלו ראו דברי רשב"א בכתובות לא היו כותבין כן ומדברי ר"ן ספ"ב דקידושין שבהג"ה לקמן סימן קפ"ג ס"ב נמי מוכח דאפילו ברמאות שאינו נפסל על ידו אינו נאמן להשים עצמו רשע שו"ר בקצו"ח בסימן ל"ה דחה קושית התומים כמ"ש והוכיח מגמרא דפ"ב דכתובות די"ט דר"ח ס"ל דלר"מ א"נ העדים לומר אנוסים מחמה נפשות היינו משום דס"ל יהרג ואל יחתום שקר ופרש"י ולא משוי לנפשייהו רשיעי עיי"ש ולע"ד מהא לא אריא דהא בריב"ש מבואר דאנוסים כשרים אף דיהרג ואל יעבור משום דאין חייבים מלקות ואין נפסל רק בעבירה שיש בה מלקות עיי"ש וא"כ הא זה רק בשאר עברוה אבל בעברה דחמס א"צ מלקות כמבואר ברמב"ם פ"י מה"ע עיי"ש בכ"מ ואם הדין דיהרג ואל יחתום שקר הרי הוא עד חמס אעפ"י שאין בו מלקות ועוד דחשוד להעיד שקר נפסל אף שאין בו מלקות וכמ"ש המל"מ פ"ד ממלוה ה"ו ואף די"ל אין חשודין רק ע"י אונס נפשות מ"מ אם הדין דיהרג ולא יעיד שקר חשודין הן דאטו אם נשבע לשקר על פקדון אלף זוז לא יהא חשוד לישבע שקר על זוז אחד.

סעי' כ"ג שהכריזו בפז"ב דכ"ה איתא בר בניתיס אסהודי בי' תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף ברבית וח"א לדידי אוזיף ברבית פסלי' רבא לבר בניתיס והא רבא דאמר הלוה ברבית פסול לעדות ה"ל רשעי התורה אמרה אל תשת רשע עד רבא לטעמי' דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואאמת"ר והקשה הנ"י הא לא הוי רק פסול דרבנן וצריך הכרזה וא"כ הכא כל כמה דלא אכרזי עלי' כשר הוא י"ל דלא בעינן הכרזה אלא משום פסידא דלקוחות אבל מדינא פסול והכא דליכא פסידא דלקוחוה א"כ הרי הוא פסול עוד תרצו דלא בעינן הכרזה אלא למפסלי' לשאר עדות אבל לאותו עדות שנפסל בשבילו לא ראו חכמים להאמינו ואפילו בלא הכרזה פסול לו וכן תירץ הרא"ה ז"ל עכ"ל והב"י וסמ"ע העתיקו דברי נ"י והש"ך המה בס"ק כ"ג דהנ"י לא כ"כ רק לסברת המקשה דהוי ס"ד דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף ברבית אינו נאמן אבל למאי דמשני דפ"ד לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שלוה ברבית ה"ל עדות אחרת עיי"ש והתומים תמה עליו דהא משכחה בחתמו בשטר ביוט"ב דנפסלים ע"י אותו עדות וא"ל בעי הכרזה השטר בטל ולע"ד דברי ש"ך נכונים דאין טעם לחלק לענין הכרזה לעדות זאת או אחרת אלא י"ל הטעם לפמ"ש נו"ב חא"ע סע"ב דהא דס"ל לר"י גבי פלוני רבעני לרצוני ה"ל רשע ותורה אמרה אל תשת רשע עד אף דהוי קרוב לעצמו מ"מ מנו דמהימן על חברו מהימן על עצמו רק כיון דמהימן ה"ל רשע אף דלו יהא אמת פסול מגזה"כ דאל תשת רשע עד והכריח כן בראיות עיי"ש ולפ"ז אמינא דגם לרב יוסף נשאר גם הוא כשר דקרוב אצל עצמו דל"ל מגו דמהימן אחברי' דאדרבה אין מקבלין עדותו אחברו ורב יוסף ה"ק דא"א להאמינו על חברו וגם על עצמו במגו דא"כ רשע הוא ופסול לחברו וממילא ל"ל מגו וגם הוא כשר ולפ"ז המקשה על רבא דפסל לבר ביניתיס דס"ד מגו כר"י ג"כ ס"ל דישאר גם העד כשר והנה הנ"י לא ניחא לו בתירץ ראשון דהיכא דלא שייך פסידא דלקוחות ל"צ הכרזה מתרי טעמי או דלא משום פסידא דלקוחות הצריכו הכרזה רק כיון דאינו אלא פסול דרבנן הקילו עליו שלא לפסלו בלתי הכרזה או משום דגם לטעם פסידא דלקוחות ל"ש לומר פסול לחצאין דעל עדות אחת יפסל אם ליכא גבי' פסידא דלקוחות ואם יהא חתום על שטר קודם הכרזה נכשירהו משום פסידא וכמ"ש הסמ"ע כה"ג ס"ס זה דל"ל פסול לחצאין ע"כ תירץ דכ"ז ל"ש כאן דלס"ד דרוצה לפסלו לעדות זאת א"ת דא"צ הכרזה לא יקובל עדותו על המלוה וליכא מגו וישאר גם הוא כשר ולא יהא פסול לחצאין משא"כ כשמעידים עליו לפסלו גם אם ליכא פסידא דלקוחות א"א לפוסלו בלא הכרזה דא"כ תפסלהו גם כשיהא חתום על שטר דאין פסול לחצאין וכן ל"ל דלטובתו צריך הכרזה דאדרבה חומרא הוא אצלו דאת"ל דצריך הכרזה נאמן לפסול חברו ועצמו ונכריז עליו לפסלו אבל א"ל נצריך הכרזה א"נ על חברו ועל עצמו וישאר כשר וכ"ז ל"ש רק לס"ד כרב יוסף אבל לדידן דאינו נאמן על עצמו רק אחרים צריכים לפסלו שייכי טעמי שכתבתי דאם תפסלהו לעדות אחת כגון שחתם ביוט"ב ע"כ אתה מחזיקו לפסול לעדות אחרת ג"כ דאין פסול לחצאין ולפ"ז נסתר גם הנ"מ שני' שכתב התומים בראובן שמעון לוי מעידין שיודא שחק בקוביא עם ראובן דא"ל צריך הכרזה ה"ל נמצא אחד פסול ובטלה כל העדות עיי"ש ולפמ"ש ליהא כיון דע"כ ישאר פסול אף דנתבטל העדות לגבי יודא לגבי ראובן לא נתבטל דעל עצמו לא חשוב עד כלל עיין במכות ד"ו גבי נרבע יציל ובתוס' שם במקיימי הדבר הכתוב מדבר ואף דלגבי יודא נצטרף להעיד ונבטל העדות לגבי יודא מ"מ לא נבטל לגבי ראובן דבשני ב"א בעדות ע"פ לא אמרינן כיון שנבטל לאחד נתבטל לשני כדלקמן סימן נ"א וכיון שראובן ישאר פסול צריך הכרזה ממילא ע"כ גם נגד יודא כשר דאין פסול לחצאין גם מה שהוכיח חתומים מתוס' פ"ק דב"מ דף ה' ע"ב בד"ה בלא דמי דהקשו איך ישבע שא"ב דשמא נתן עיניו בו הא חמסן פסול מדרבנן ומוכח דלאותו עדות ל"צ הכרזה ג"כ ל"ק לפמ"ש דשם ליש טעמי דאמרן דאם נאמר דלא צריך הכרזה לא ישבע וטובה היא לו וגם ל"ל אין פסול לחצאין דאף דנפסל אותו לשבועה זאת לא יפסל כלל דכאן נמי לא מפסל רק בממ"נ אמרינן דלא ישבע דאם קושטא אמר למה ישבע ואם מכחיש חשוד גם לשבועה אבל מ"מ לעלמא לא יפסל מספק.

סעי' כ"ד עושה מלאכה בשבת בשו"ת ב"י שאלה ב' כתב באחד מעדי קדושין שהעידו עליו ששבר ציר הדלת בליל שבת ליקח חמין מהתנור דפסול דאין לך אדם שלא ידע שזה חילול שבה וכיון שהלך לגנוב החמין ידע שהוא שבת שאין טומנין רק לשבת עיי"ש ותמוה לי דהא עשה דרך השחתה ומקלקל פטור כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות שבת הי"ז ופ"י הט"ו וא"כ פסול רק מדרבנן כדלעיל ס"ג ואיך נפקיע הקידושין עיין א"ע סימן מ"ב ס"ה גם הכרזה לא הי' ולדעה ב"י הובא בברכ"י כאן בסכ"ג דגם לענין איסור לא נפסל בלא הכרזה וצ"ל כיון דצ"ל כדי ליטול החמין ל"ח מקלקל כמו חובל וצריך לדם ומ"מ לר"ת בפרק הארג דף ק"ו היכא דהנאתו בא אחר הקלקול חשב מקלקל וגם לפוסקים דמשאצ"ל פטור ה"נ ועיין כ"מ פי"ב מה"ש ה"א.

וה"ל לפוסלו משום דהזיק ממון חברו ואפשר משום דלא מצינו לאו במזיק ממון חברו ואף דחייב לשלם וכיון שאינו משלם הוי רשע דחמס י"ל דלא גרע מכופר במלוה כיון דאין הממון אצלו בעין ועל בל תשחית אף דכתב בספר המצוה לרמב"ם מצוה נ"ז מי שישרוף בגד לריק או שובר כלי עובר משום ב"ת הכא דשבר כדי ליקח החמין לא חשב לריק ועיין ד"מ כאן סק"ה בשם מהרי"ק והגהות דו"פ אמנם הב"ח כאן סי"ב הביא ממרדכי האריך דמזיק ממון חברו במזיד אף שדעתו אז לשלם לו ההיזק נקרא רשע דחמס ומשמע דפסול מן התורה לעדות ושבועה מדכתב המרדכי וה"ה חובל בחברו במזיד משמע דחד דינא ננהו וחובל בחבירו דפסול מדאורייתא הוא דמדרבנן אפילו לא הכה אותו רק הגבי' ידו עליו פסול כמ"ש הב"ח שם ואפשר נהי דמדינא רשע הוא מ"מ אפשר שא"י שיש איסור כיון שלא התרו בו ואם עשה על דעת לשלם ודאי י"ל דאין רוב העולם יודעים שיש בזה איסור והרי המרדכי ראייתו מס"פ הכונס מדהע"ה ששאל אם להדליק גדישים של שעורים לשלם בעדן גדישים של עדשים והשיבו חבול ישיב רשע גזלה ישלם אף דמשלם רשע הוא והרי דוד נסתפק אלא די"ל כיון דעדשים חשיבי יותר נסתפק דוד די"ל דבעלים ניחא להו בהכי ועיי"ש תוס' דעדשים חשיבי טפי משעורים וצ"ל מה דהשיבו לאיסור משום דאדם רוצה בקב שלו יותר מט"ק של חבירו כדאיתא בב"מ דל"ח ולא משמע שם בהכונס הכי דהשו"ת בהאי סברא אזלא דאם רוצה בקב שלו יותר לא הוי צ"ל חבול ישיב כיון דאינו השבה מעליא עוד קשה על הב"י דהא מבואר שהועד עליו שגנב החמין הרי גנב ודאי פסול ולמה לא פסלו מה"ט לכן צ"ל דכך נהגו משום שמחת שבת ואין בזה משום גנבה ומשום מזיק וכדאיתא בפרק לולב וערבה דף מ"ה ברש"י ותוס' ובחו"מ ס"ס שע"ח ובא"ח ס"ס תרצ"ו ולא מהני רק לענין ממון דניתן למחילה ולא לאיסור שבת ועיין פנ"י ס"פ הכונס דמזיק אף דמשלם פסול לעדות כגזלן ועיין יש"ש פרק הכונס ס"ל.

סעי' כ"ה שאאמע"ר בשו"ת מהרמ"ל ספ"א פסק באחד דכפר בפקדון ולא ראוהו אז בידו דהמ"ל אשתמוטי עד דבחיש והתנצל א"ע בטענה אחרת ונתפס ששיקר מ"מ אאמע"ר והקשה בשע"מ כאן ממ"ש הרמב"ם פ"ב משבועות די"ב דאם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתנו בו ואמר לא הי' בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה שלא הי' בלבו הר"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עליו התראה וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע אמר כן הי' אבל לא הי' פי ולבי שוים או תנאי הי' בלבי אין שומעין לו ולוקה עכ"ל והטעם משום דהוחזק כפרן בדבריו וכיון דמלקינן לי' עי"כ אף דאין נלקה עפ"י עצמו ה"ה דנפסל ע"י עצמו בכה"ג דמחויב מלקות נקרא רשע כדלעיל ס"ב ותירץ דיש חילוק בין דבר שאנו טוענין עבורו להכשירו אף שלא טען כן בעצמו לכן אף שהוחזק כפרן ע"י טענתו לא פסלינן לי' ע"י עצמו דהוי כמעיד על עצמו משא"כ היכא דבלא טענתו לא טענונין לי' ומפסל ע"י דבר שעשה לפנינו אלא דיכול לתרץ דבריו בטענה אחת א"כ אם טען טענה אחרת והוחזק כפרן שוב לא מהימן ופסול לכך בשבועה דסתמא לא תלינן בתנאי או בפיו ולבו אין שוין רק כשטען בעצמו כן ע"כ כשאומר דלא נשבע והוכפר ע"י עדים הרי הודה שלא הי' תנאי בלבו דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ותו לא מהימן לומר תנאי הי' בלבו ודיינין לי' כסתמא משא"כ בכופר בפקדון דסתמא נמי כשר אף שלא טען בעצמו דאישתמיט כמ"ש המ"ב סנ"א ע"כ אף שטוען טענה אחרת והוחזק כפרן אינו נפסל ע"י עצמו ולפ"ז מ"ש הש"ך יו"ד סימן רל"ב ס"ק כ"ז על דברי רמב"ם הללו דאפילו יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים ליתא דכיון דיש עדים כדבריו אחרונים א"כ עיקר חיובו אינו בא אלא עפ"י הודאות עצמו ואינו לוקה או נפסל עפ"י עדות עצמו עכת"ד השע"מ ובחנם דחה דברי הש"ך וקושיתו על מהרמ"ל מהרמב"ם לק"מ דשם נתפס בדבריו שאמר קודם שאכל לא נשבעתי הרי הודה קודם שאכל שלא הי' בלבו תנאי ואז מהני הודאתו דעדיין אינו משים עצמו רשע ואינו לוקה עפ"י עצמו רק מחזיק עצמו למישבע ושוי' אנפשי' חד"א אף דהעדים שהכחישוהו באו אחר שאכל מ"מ לוקה מחמת הודאתו שלפני אכילתו לכן אפילו יש עדים כדבריו אחרונים לא מהני לו ועובדא דמהרמ"ל נתפס לכפרן בדבריו שאמר אחר המעשה ואינו נאמן על עצמו לומר שכבר עבר.

סעי' כ"ו ובלבד שלא יהא לו הנאה ובש"ך הגיה שלא יהא להם הנאה ור"ל דקאי על הלוה ונגזל ועיין בהשמטות לשו"ת ד"ח ח"ב די"ל דל"ח נוגע כיון דאין מקבלין עדותו שלוה או נגזל רק שחברו פסול שלקח רבית או גזל רק כשעד השני מעיד ג"כ שלקח פלוני רבית מזה ומחויב לישבע עפ"י העד ואילש"מ כיון שנפסל נמצא נהנת בעדותו אולם להפוסקים דבידע שהוא חשוד ל"ש משואיל"מ שלא יערמו על החשוד א"כ כשלוה ברבית ידע זה אבל בגזל ל"ש זה והוי משואיל"מ א"כ נתנה והוי נוגע עכת"ד עיי"ש ולפ"ז מדויק דברי הרמ"א שכתב שלא יהא לו הנאה על נגזל דסליק מיני' שצריך למחול תביעתו וכדומה אבל ברבית ממילא אין לו הנאה אמנם לפמ"ש הש"ך בסימן צ"ב סק"י דהטעם כשידע בפסולו ה"ל כאלו קבל אנפשי' שיהא החשוד פטור בלא שבועה ואיהו דאפסיד אנפשי' עיי"ש א"כ ברבית ל"ל כן דהא נתנו אדעת להחליט בידו באמת רק תורה אסרה ול"מ המחילה דשעת נתינה אלא די"ל בריבית ל"ל דמשואיל"מ דא"כ מאמינים לעד שלקח רבית מעד השני א"כ השני רשע ואיך יצטרף לפסלו לפלוני משבועה והוי תרתי דסתרי וע"כ א"א להצטרף לפסול את פלוני רק כשלא נאמין לעד השני ג"כ שמזה לקח הרבית ופ"ד ולא מהימן רק לפסול פלוני דיש צירוף שני עדים משא"כ בגזל ומתורץ לפ"ז מ"ש הש"ך בס"ק כ"ח על הסמ"ע שהרי הרב כתב וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן ובלבד שלא יהא להם הנאה עיי"ש כי באמת הגירסא לו וקאי אגזל לבד.

סעי' כ"ח הר"ז ספק פסול בשע"מ סקט"ו נסתפק אי העיד עם אחר על שטר שהוא פרוע אם נאמן להחזיק וכן כששני עדים כשרים מעידין שראובן לוה משמעון מנה ושנים ספק פסולין מעידים להכחישן די"ל דוקא להוציא ממון אין נאמנים מספק דהמע"ה ולכאורה יש להוכיח מתוס' מרובה ע"ב עמוד ב' בד"ה אין לך בו שכתבו לר"ח דס"ל שתי כתי עדים המכחישים זא"ז דפסולים לעדות אחרת מספק דאם שנים מן השוק מעידין דפלוני לוה מפלוני מנה וכת מהשתי כתות המוכחשים אומרת לא לוה אין מוציאין מספק עיי"ש וא"כ ה"ה לר"ת בכגון סעיף זה עיי"ש ולע"ד לפי מה שהעלה הש"ך בסימן ל"ג דצריך עדות שיוכל להזימה גם בממון אין ספק פסול נאמן להחזיק דא"א להזימו דכשיוזם א"א להוציא אשר זמם דשמא כבר פסול הי' קודם שהעיד ואין בפסול דין הזמה כדאיתא במרובה דף ע"ג ול"ל דשייך בזה הזמה אם יתפוס ממנו זה שרצה לגרום לו היזק חדא כיון דאינו תפיסה ברשות והוא לאחר שנולד הספק ואינו טוען ברי לא מהני תפיסה לכמה פוסקים וכ"ש בקנס עיין בספר תק"כ ועוד דאינו כאשר זמם דבעדותו גרם מיד היזק דהלוה מוחזק ועומד ולכשיוזם מחוסר המלוה תפיסה ול"ד למ"ש הלח"ם פכ"א מה"ע ה"ד גבי העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והזמו ונמצא להיפוך דמשלמין דמי עין לעבד היינו כשתפס מהם העבד דהתם לא רצו להפסידו רק אם יתפוס הוי שפיר כאשר זמם אם יתפוס העבד מהם וראייתו של השע"מ יש לדחות דתוס' לא נקטו רק לדוגמא דלר"ח הוי רק ספק פסול כדי לתרץ קושייתם הא דאמר התם הזמה חידוש והא לר"ח שתי הכתות פסולים לזה תרצו דהחידוש הוא דהמוזמים ודאי פסולים דמחמת דר"ח הוי רק ספק פסולים וגם לולא דחדשה תורה דהנוזמים נפסלו בודאי הי' אמינא מסברא דאינם רק ספק ובהכחשה דתרי ותרי ממילא לא הוי אפשר להוציא מהם כאשר זממו ועל כרחך היו כשרים לעדות כל עדות שבתורה בלא"ה דלא צריך שיוכל לקיים כאשר זמם רק היכא דשייך כאשר זמם וכמ"ש הריטב"א ריש מכות הבאתיו לעיל סי' ל"ג ושפיר כתבו התוס' דמצד דר"ח היו הניזומים מועילים להכחיש שנים מן השוק להחזיק דהא מה דא"א לקיים בהם כאשר זמם נצמח רק מהחידוש דהימנה תורה רק למזימין ולא הוי כתרי ותרי ודו"ק אך לפמ"ש לעיל סימן ל"ג להריטב"א כשמעידין להחזיק א"צ שיהיו יכול להזימן כיון דמיד שנגמר הדין הוי כאשר עשה רק לפמ"ש נמ"י בפחז"ה על משנה שנים מעידין אותו שאכלה ג"ש בשם אחד מגדולי צרפת דבממון כיון דאפשר בחזרה הוי לעולם רק כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ צריך גם בלהחזיק עדות שיכול להזימן.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה