אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן לג

סימן לב

סעי' א' להעיד עיין שער משפט ססק"א ועמ"ש ריש סימן רנ"ג

סעי' י"א הגר"ה בסנהדרין דף ע"א ע"ב אד"ח ב"נ שבירך את השם ואח"כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו ומיתתו ת"ש ב"נ שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל חייב ואמאי נימא הואיל ואישתני ובתוס' שם תימא דבהחולץ דמ"ח ע"ב מפני מה גרים מעונין בזה"ז מפני שלא קיימו זיין מצות ב"נ אלמא מיענשו ור"י פליג התם ואמר דכקטן שנולד דמי ולא מיענשו כלל והוה מלתי' דר"ח כתנאי ועו"ק דסוגיא דהכא דלא כחד דאמר עשה כן בישראל חייב ואי כר"י כקטן שנולד דמי ונראה די"ל דשמעתין בד"א והתם בד"ש ע"כ ובש"ת בית יעקב שאלה ג' כתב דלפ"ז אם עבר בגיותו דבר שחייב עליו מיתה אחר שנתגייר כיון שחייב בד"א פסול לעדות ואח"כ כתב לתרץ קושית התוס' עפ"י הגמרא דיבמות דכ"ב גרים אחים מן האם אם העידו עדותן עדות והקשו ע"ש ערוה דגר שנשא אחותו יוציא ערוה לכל מסורה עדות מסורה לב"ד פרש"י לכל מסורת הכל נושאין נשים הלכך אי שרית לקיימה אתי נמי למשרי ערוה בישראל דכ"ע לא ידעו דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דעי עדות לב"ד מסורה וב"ד ידעו והלכך ל"ק קו' תוס' ואמאי אם עשה כן בישראל חייב הא כקטן שנולד דמי דבעריות ל"א כקש"ד דמי דאי לא עביד דינא לגוי שבא על אשת יהודי אתי למישרי נמי בישראל וגם ל"ק דר"ת כתנאי די"ל מ"ד גרים מעונים על איסור עריות שהם מכלל זיין מצות ב"נ לכן העלה עיקר להלכה דגוי שבא על א"א דישראל ונתגייר פסול לעדות משא"כ בשאר עברות עכת"ד ודבריו תמוהים חדא מ"ש הא דאם עשה כן בישראל חייב משום דעריות לכל מסורה הא קאי ג"כ על שהכה את חבירו כמבואר שם דאמר בשלמא רוצח עיי"ש ועוד וכי משום דעריות לכל מסורה נחייבי' מיתת ב"ד כ"ז רק תקנתא דרבנן להוציא מתחת בעלה ועוד אטו שאר עבירות לאו לכל מסורין ואם נאמר כשנתגייר פטור אתי למשרי גם בישראל אע"כ דל"ש לומר משום האי גזרה לחייב מיתה גם נראת דאישתמיטתי' דברי רמ"א לקמן סימן ל"ד סכ"ב מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אעפ"י שלא עשאה עדיין עיי"ש בסמ"ע וש"ך וה"נ כשנתגייר הרי קיבל שלא לעבור גם על זיין מצות ב"נ דבכלל תרי"ג מצות הן ועוד דרוב עכו"ם שוגגים הם דאינם יודעים אם נצטוו בשבע מצות ב"נ ולא נפסל לעדות אם נוכל לומר שעבר מחמת טעות כדלקמן סימן ל"ד ס"ד וסכ"ד שו"ר בשבו"י ח"א סימן קע"ז דחה ג"כ דברי הבית יעקב.

סעי' י"ב אם נפסק הדין ז"ל עיטור אות ק' בדיני קרובים דף ל"ג והיכא דאתי בי תרי לדינא ואייתי סהדא ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו לדינא ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוה מסהיד האי שעתא כשר הי' מסתברא כיון דאפסק האי דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' עכ"ל וכתב הש"ך דאין טעם לחלק בין נפסק אלא הטעם דעביד לאחזוקי דיבורי' עיי"ש וקשה הא לא נחשדו קרובים לשקר רק גזה"כ כדלעיל סע"י א"כ ל"ש חשש דיחזיק שקרו וכן מצאתי בתומים תמה כן ועוד דבעל עיטור דף ל"א באות ק' קבלת עדות כתב היכא דאתקבל סהדותא שלא בפני בע"ד מסתברא דאי אתי ומסהדי זימנא אחריתי באפי' ואתכוין קבלינן לו וגמרינן לדינא ואי לא לא עכ"ל הרי דלא חייש לאחזוקי דיבורא ונלע"ד כיון דבא לב"ד והעיד והעלים קורבתו רק אח"כ אשתכח קרוב אתרעי דחזינן דעשה רשעה דאפילו הענין אמת אסור להעיד שיוציאו על פיו דגזה"כ דפסול וכמבואר לקמן סימן ל"ד דלא יצטרף עם רשע אף דהעדות אמת ובטו"ז סימן מ"ו הקשה למה נאמנים עדים לומר כת"י הוא זה וקרובים היינו הא משוי נפשייהו רשעים שלא הי' להם לחתום והוכיח כן ג"כ מריש סימן ל"ד ותירץ דסברי שיוודע קורבתם ולא אתי לסמוך עליהם וזה ל"ש כאן דהרי עומד לפני ב"ד ולא ידעו וגם שם תירוצו דחוק דא"כ למנ"מ חתמי וסמ"ע תירץ דחתמי רק למלוי וסברו דמלוה יחתום עוד כשרים עיי"ש עכ"פ חזינן דרשעה עשה ול"ל דגם העד לא ידע דקרוב הוא דסתם קרוב מכיר בקורבתו כמבואר לקמן בסימן ל"ו בש"ך ותומים דסתם קרוב אינו נאמן לומר לא ידעתי מהקורבה עיי"ש וע"כ כיון דעשה עולה ויצא מחזקה דאין אדם חוטא ולא לו נחשד ג"כ ששיקר ועתה יחזיק דיבורו משא"כ כשהעיד שלא בפני בע"ד הב"ד ג"כ ידעו שאינו בפני בע"ד ובזה מתורץ כל קושית שהקשו קצו"ח ונתיבות על ב"ע וש"ך.

עוד י"ל דהנה אי עבידי לאחזוקי דבורייהו חשודים לאותו עדות לשקר ופסולים לאותו עדות מעת שהעידו כשהיו קרובים אלא דאמרינן לא נחשדו לשקר אמנם במרובה דף ע"ב מבואר דאם העידו אגנבה ואח"כ אטביחה ואתזמו אח"כ על הגנבה וטביחה דלא משלמי מטביחה דאגלאי למפרע כשהעידו אטביחה כבר היו פסולין ואין עדותן עדות ולפ"ז ה"נ אם יוזמו יתברר שכבר שקרו כשהיו קרובים ונפסלו לאותו עדות אף שנתרחקו דנוגעים לאחזוקי דבורייהו דכך לי כשנפסלו לאותו עדות או לכל העדיות ולית בהו דין הזמה ובדין מרומה ודאי צריך דו"ח ועדות שיכול להזימה כמ"ש הש"ך ס"ס זה ובפאד"מ פרש"י דין מרומה שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי א"כ הכא שהביא עד קרוב והעלים מב"ד קורבתו דסתם קרוב מכיר בקרוביו עשה רמאות בעדות זאת וכיון דהות עדות שאיל"ז פסול משא"כ בהעיד שלא בפני בע"ד דב"ד ידעו ג"כ:

אמנם לפמ"ש הריב"ש בסימן רס"ו הובא ברמ"א לעיל סימן ט"ו דגם בדין מרומה כשאמרו א"י בחקירות עדותן קיימת דא"צ דו"ח רק מה שאפשר לחקור ועיין תומים רס"ל נ"ל דלפיכך כתב בה"ע רק באיפסק הדין דהנה בב"ב דף ל"א ע"ב ס"ד דאמוראי דמשום זילותא ב"ד לא סתרינן הדין ע"י עדים שהביא אח"כ וכן ס"ל לחד תנא שם בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם באו עדים לאחר שניסת לא תצא משום זילותא דב"ד ומסיק שם דתליא באשלי רברבי וא"כ י"ל נהי דמסיק דל"ח לזילותא דב"ד היינו דמה"ט אין מעבירין על ד"ת אף בשוא"ת דאינו גנאי גדול אבל מ"מ ודאי גנאי קטן הוא ומבואר במג"א סימן י"ג סק"ח דאיסור דרבנן דחינן בשוא"ת גם משום גנאי קטן ועיי"ש וצ"ל לפ"ז מה דס"ד בב"ב שם להוכיח מדר' מנחם בר"י דחוששין לזילותא דב"ד ולא דחי דבדר"מ בר"י מן התורה לא תצא אף שבאו קודם שנשאת עיי"ש בתוס' רק מדרבנן תצא לכן משום זילותא דאינן איסור דרבנן משא"כ בזה אומר של אבותי דהוי גזל מן התורה לא דחינן משום זילותא י"ל כיון דתצא משום ספק איסור א"א שהוא מן התורה חשוב כאיסור תורה וכמ"ש או"ה הובא בש"ך בכללי ס"ס ועכ"פ כיון דאיסור דרבנן נדחה משום גנאי קטן דגדול כבוד הבריות ח"נ בממון באופן דמן התורה אין לו רק מתק"ח במקום זילותא לא תקנו וכיון דכאן הוי עדות שאואיל"ז ול"מ העדות רק מתח"ח לכן משום זילותא דב"ד נדחה התקנה דרבנן ולא סתרינן דינא ואף דא"א לדמותו ממש לכבוד הבריות דאם כן בממון גם בגנאי קטן רשאי בשוא"ת כדמוכח בשבועות העדות דף למ"ד ע"ב ובתוס' שם בד"ה אבל לחד תירוצא מ"מ סברא הוא נהי דלא חיישינן לזילותא דב"ד היכא דזוכה מד"ת מ"מ היכא דלפי ד"ת אין לו זכות רק במקום אחר תק"ח והפקר ב"ד במקום זילותא דב"ד לא תקנו וא"צ הב"ד לעשות הפקר ב"ד כיון דיש חשש זילותא אוקמי' אד"ת ומה שהקשה התומים הא כ"ז שמביא ראי' סותר הדין לק"מ לפמ"ש דשם הראי' שמביא כשר לפי ד"ת וגם אותו ראי' לא הי' לפני ב"ד עדיין משא"כ כאן דכבר העיד ולא קבלו עדותו ועתה יקבלו ומה דאסקינן דלזילותא לא חיישינן אף דבממון א"צ להעיד משום זילותא אף דאם הי' מעיד היה זוכה לפי ד"ת צ"ל משום דבת"ח ודאי גנאי הוא משא"כ כאן הוא רק חשש שמא ילגלגו על הב"ד לומר שטעו תחלה כמו שפירשב"ם שם ועיין סנהדרין דף חית דחכמים ס"ל דחוששין ללעז ופירש נ"י שם שאם יבאו עדים אח"כ ויסתרו מה שפסקו תחלה יוציאו לעז על הב"ד שלא ידעו שבאו עדים אח"כ עיי"ש והובא בברכ"י לעיל סימן ח"י צ"ל דשם לכתחלה כל מה דאפשר לתקוני יש לתקן משא"כ בהך דב"ב דא"א לתקן עתה אם לא שנפסיד לבע"ד לכבוש זכותו וא"כ י"ל תינח כשיש לו זכות לפי ד"ת משא"כ כאן דלפי ד"ת ל"ח גם עתה עדות כיון דהוה עדות שאי אילה"ז רק משום נע"ד תקנו שיועיל עדות כזה וכאן ל"ש חשש נע"ד דלא שכיח שיהא עד תחלה ואח"כ נפסל ויבא לב"ד ויעיד ואח"כ נכשר ולא אתי לנעול דלת משום זה ומפרט דאיהו אפסיד אנפשי' שהביאו להעיד בקורבתו רק משום לא פלוג אין לחלק בין שכיח לל"ש וכמ"ש תוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב בד"ה כיון ותינח אם אין צורך וטעם לתקן להיפך י"ל ל"פ משא"כ בזה דיש חשש זילותא דב"ד וה"ט לא שייך במקום אחר וכה"ג כתב הלח"מ פ"ג מהלכות יו"ט הובא ביד מלאכי סימן ש"ס דאם אסרו בשלא לצורך ל"ל ל"פ לאסור כשהוא לצורך דשני ענינים הם.

סעי' י"ד הקרובים לו ורחוקים מבניו כתב בפ"ת לכאורה י"ל דאם היו חתימות עדים שעל הצוואה קדמי לחתימות עצמו לכ"ע כשר כיון דבשעה שנמסר להם העדות קיבלם עליו ככשרים ואחר שמת לא יכלו היורשים לומר אין אנו מאמינים להם דהא עתה להם הם כשרים וצ"ע עיי"ש ולע"ד דהא מבואר בסמ"ע דילפינן תחלתו וסופו בכשרות מדכתיב והוא עד או ראה דצריך שיהא כשר בשעת ראי' ואיתא בירושלמי פרק שבועת העדות ה"א ע"א בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים יכול חייב ת"ל והוא עד או ראה את שכשר להעיד עדות תורה יצא אחד שאינו כשר להעיד עיי"ש ממילא או ראה מיירי בעד כשר מצד עצמו אבל בפסול מעצמו אף דקבלו הוא חייב בעצמו אבל על בניו דל"מ הקבלה שם פסול על העד בתחלתו.

לענין שטח"ז על סך מסוים כנהוג כתב נה"מ דאינו נוגע רק ליורשים דא"י לתבוע בחייו ובמאזנים למשפט כתב דנוגע לו דלא ילוו לו כיון דכבר נשתעבדו נכסיו עיי"ש ואישתמיט לי' מ"ש סמ"ע בסימן רפ"א ס"ק י"ד ולי נראה דלמ"ד טוה"נ ממון הוי חוב לו דבתו תתן לו איזה סך כדי ליתן לה שטח"ז גם אסור להערים ליתן לבניו ולאחרים להפקיע מבתו כמ"ש בא"ע ס"ס ק"ח ולא ניחא לו שיאמרו עליו דעבד איסורא ולא יוכל להפק רצונו ליתן הכל לבניו ועיין לקמן סימן ל"ז ס"ט.

סעי' י"ז שקרובים זל"ז בפ"ת הביא מתשובת רע"ק וחת"ס שנסתפקו בקרובים זל"ז בקורבה דאישות וראו ערוה ואח"כ נתרחקו אי הוי תחלתו בפסול כיון דבעת ראי' הי' עכ"פ ע"א כשר דכ"א יכול להעיד בפ"ע ובהג"א כתב דחשוב תחלתו בפסול עיי"ש ומירושלמי הנ"ל יש ללמוד כהג"א דדרש והוא עד שיהא שנים דוקא זה כשר להעיד וא"כ ילפינן והוא עד או ראה שיהי' שנים בשעת ראי' ובריטב"א פ"ד דשבועות דף ל"ג ע"א כתב ז"ל כגון שהיתה שני' בשעת כפירה ראשונה קרובים בנשותיהן וכו' דוקא בקנו בשעת כפירה ראשונה לומר דבעת ראיית העדות רחוקים וכשרים היו דאי בשעת ראי' היו קרובין כי נתרחקו מה הוי הא תחלתן בפסלות וכו' ואח"כ מסיק דלשון הגמרא משמע כפרש"י דהעדים בשעת כפירה קרובים זל"ז עיי"ש הרי ס"ל כהג"א ומוכח לה מדקאמר הש"ס בשעת כפירה לדייק דבשעת ראי' רחוקים היו.

קרובים לדיינים בנו"ב סימן ע"ב העלה דבממון ל"צ עדות שאילה"ז מן התורה מדאמר בסנהדרין דף למ"ד שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חברו למחר שומעין דבריו אבע"א סברא אבע"א קרא והראשון אינו מתחייב בהזמה דמ"ל לא ידענא שיבא עוד אחד לאצטרופי רק לחייבו שבועה באתי עיי"ש ולי לא מכרעא דאם רק לשבועה בא למה אמר שיודע כל השבע חקירות דהא דא"י בחקירות בטל העדות משום דא"א לקיים כאשר זמם כדאיתא ר"פ היו בודקין וכשמחייב רק שבועה בלא"ה א"א לקיים כאשר זמם והנו"ב בעצמו כתב שם דאינו בהזמה כלל אפילו ללקות דלא הרשיעו כלום בעדותו והיכא דא"א לקיים כאשר זמם אפילו אמר על החקירות א"י לא בטלה עדותו עיי"ש וכשהוזם חזינן דשקר העיד ולמה לו לשקר יותר מהצריך לחיוב שבועה לומר באיזה מקום ובאיזה שעה אלא ודאי זמם לחייב ממון כשלא יוכל הבע"ד לישבע או להצטרף עוד עם ע"א ואף דאפשר לא ימצא עוד ע"א מ"מ על מחשבתו חייב וכמ"ש המגדול עוז פכ"א מה"ע ה"ד וכבר אמרו חכז"ל למוד לשונך לומר א"י שמא תתבדה ותאחז וכ"ש בזה דשיקר הי' לו לחוש שלא יתפס בשקרו ע"י החקירות ועוד דל"ד להך דעדי נערה מאורסה דכאן מעיד שחייב ממון וגם ודאי לאו כדי להשביעו מעיד דמה הנאה לו בזה ואדרבה העונש על המשביעו רק הבע"ד מביאו כדי לחייבו ממון וכן עד"ז מעיד העד וא"כ כשבא עי"כ לחיוב ממון ישנו בהזמה ואי"ל לחייב שבועה לבד באתי עוד הביא ראי' דהרי אפילו דו"ח בממון ילפינן ממשפט אחד וע"כ שיכול להזימה ג"כ ממשפט אחד יליף דבלא דו"ח לא משכחת הזמה ובתוס' מכות ד"ו ע"ב בד"ה בד"נ הקשו נילף ממון דפסול עדות מיוחדת מד"נ דכתוב משפט אחד ותירצו דע"כ לאו בממון קאי תאי קרא דפסל עדות מיוחדת דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתא עכ"ל וא"כ כיון דעד המחייב שבועה כשהוזם אין בו תורת הזמה כלל דלא הרשיע כלל וע"כ עדות שאאילה"ז מועיל לשבועה וא"כ ע"כ הך דמשפט אחד לא קאי אממון לענין עדות שאילה"ז כיון דע"א מועיל עיי"ש ולע"ד ג"כ אינו ראי' דתוס' שפיר כתבו לענין עדות מיוחדת דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתי' וכשאי"ל משלם אבל לענין יכול להזימה נימא משפט אחד כשמחייב ממון כיון דרצה להרשיע ושייך הזמה צריך יוכל להזימו ואי כשמחייב רק שבועה ע"כ לא יוכל להזימו שם א"צ כיון דאינו מחייב כלום את הבע"ד כיון דיודע האמת בעצמו ישבע והיכא דע"א מועיל לממון ע"י דאיתא לשבועה כשאינו יכול לישבע נימא משפט אחד דבצריך יכול להזימה כיון דמרשיע את הבע"ד בעל כרחו כמו בד"נ ומשכחת יוכל להזימה בממון לעולם גם בע"א.

ובנו"ב שם בהג"ה הקשה על הש"ך דכתב דלדעת נ"י בעינן בד"מ עדות שאילה"ז והא בפחז"ה עלה דמתניתין היו שנים מעידין בראשונה וכו' והן עדות אחד להזמה הקשה הנ"י היכי מיירי אם קודם שנגמר הדין אין משלמין ולאח"כ כבר מוחזק בקרקע והוי כאשר עשה ותירץ הרישב"א דמיירי שאינו באותו שדה והרי איתא בפחז"ה דכ"ט מה בעית בההוא ביתא וכיון דכבר דר הוי כאשר עשה ואילה"ז עיי"ש ול"ת כיון מה דצריך יכול להזימה ילפינן מדכתוב ועשיתם לו כאשר זמם וכיון דדרשינן ולא כאשר עשה א"כ כשתחלת העדות הוא כשיגמר הדין לא מחוסר מעשה והוי כאשר עשה לא קאי הקרא על זה כלל דלא זמם רק עשה כמו דעונש דהזמה לא חייבה תורה רק כשזמם ולא עשה כן יוכל להזימה לא הצריכה תורה בזה וכמ"ש תוס' כה"ג בפ"ק דמכות ריש המסכת ד"ת מעידין הובא בנו"ב שם וז"ל ריטב"א ריש מכות הובא בב"מ סימן תכ"ז דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם ולא מעטי' קרא מהזמה בעינן עדות שאתה יכול להזימה אבל בכל מה דלא שייכה הזמה דמעטינהו קרא מיני' כי היכי דמתניתין וכל דכותייהו לית לן למבעי בהו עדות שאתה יכול להזימה דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וזה טעם נכון מאד עכ"ל.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה