אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן כו

סימן כה

סעי' א' אסור רמ"א בתשובה סנ"ב כתב דבשישראל דן עם חבירו בדיני עכו"ם אסור לעדים להעיד אעפ"י שהוא כדין משום דמסייע לעוברי עברה ואע"ג דלית בי' משום ל"ע וכו' איסורא דרבנן איבא כמ"ש התוס' ורא"ש ור"ן ברפ"ק דשבת ובשע"מ סק"א הקשה דאינו דומה להתם דמ"מ גורם לג לעשות האיסור משא"כ כאן דהאיסור דמייקר שם אלילים כשדן לפניהם וא"כ מה שהעדים מעידים לפניהם שהאמת כדברי תובע אינו גורם ומסייע כלל לעשיית עבירה דהא אף שלא יעידו כלל הוא מייקר כשהוא דן לפניהם ואין שום תועלת בעידותן ליפו כח שלהם ע"כ ולע"ד כיון דקבלת עדות צריך שלשה דאף דיחיד דן אין שם ב"ד עליו לקבל עדות עד שיהיו שלשה כדלקמן סימן כ"ח סכ"א א"כ כשמעיד לפני עכו"ם מייקרם ומיפה כחם לאחשבינהו לב"ד גמור ועוד דעיקר יפוי כחם מה שגומרין הדין וכופין הנתבע לשלם דהא בגיטין דף פ"ח ע"ב דרשינן לפניהם ולא לפני נכרים ולא לפני הדיוטות וכתבו תוס' שם ובפ"ק דסנהדרין ב' ע"ב ד"ה ליבעי דלענין מילי דכפיה איירי דצריך סמוכין וא"כ ע"י העדים יכופו לשלם ומיפי' כחם וגם בפ"ק בב"ב דף חית ע"ב אמר אין עושין שררות על הציבור פחות משנים מה שררותא שממשכנין הרי עיקר השררות כשגובין וממשכנין עד שאני תמה על הרמ"א מ"ש דליכא איסור תורה משום ל"ע כיון דבלאו העדים עושה האיסור דלפמ"ש בעדים יש איסור מוסף שלא יכול הבע"ד לעשות בלעדם וצ"ל כיון דבלא"ה כופין הנתבע לדון ולטעון בפניהם ועושין כב"ד חשוב העיקר הבע"ד והוי רק מסייע כשמעיד אבל מ"ש השע"מ דאין שום תועלת בעדותן ליפוי כח שלהם ליתא ומ"מ מסיק גם הוא דאסור כדי שלא ירגיל ומ"ש מ"מ ל"נ וכי משום שלא ירגיל בכך ימנעו מלהעיד לו שהוא מ"ע ועובר על ל"ת על דם רעך והשבת אבדה ועוד כיון שהם יודעים האמת שהנתבע חייב ממון לתובע והוא כופר לו א"ל יעידו מסייעים ידי נתבע שגוזל ממון חבירו ואין לך מסייע ידי עוברי עבירה גדול מזה דהא אח"כ אין ב"ד נזקקין לדברי תובע כלל וכי משום חומרא דרבנן יעברו העדים בכל אלה.

ולע"ד אין בזה כדי השג דהא יש מצות עשה ושפטתם צדק כדאיתא בכתובות דף ק"ו ומ"מ אין נזקקין לו והרי אף דצועק ככרכיא יש לי עדים ולא משגיחינן בו וילפינן לה מקרא יען טהרתיך ומשום קנס כמ"ש בתומים ונתיבות ואיהו דאפסיד אנפשי רק הנתבע יחוש לעצמו מלגזול אבל הב"ד בשוא"ת וכמו כן העדים ושא"ב כשיעידו מסייעו ידי עברי עבירה בקום ועשה ואדרבה בעדים ליכא עשה רק להעידו לפני ב"ד כמ"ש ברמב"ם ריש הלכות עדות ומד"ת צריך דו"ח וב"ד סמוכים לקבלת עדות רק משום נע"ד תקנו למיעבד שליחותייהו ולא להו עשו שליחום ולא עשו תקנתא לרשיעי ועוד לית בזה משום השבת אבדה כיון דבשלו אסור לילך לדיני א"ה כשבע"ד אינו מסרב וגם מלעבור איסור דרבנן צריך ליתן כל ממונו כמ"ש רדב"ז וחו"י ובפ"ת ליו"ד סימן קנ"ז הביאם וכיון דיש בזה איסור מדרבנן לסייע ידי עוברי עבירה בקום ועשה ואי הוה מתרמי בשלו הי' צריך ליתן כל ממונו ממילא אינו חייב בעשה דהשבת אבדה לחבירו דלא דחינן איסורא מפני ממונא וכמבואר בב"מ דף למ"ד אח"כ מצאתי ביש"ש פ"י דב"ק סכ"ג ז"ל היכא ששני יהודים מריבים זע"ז והלכו לפני ערכאות של גוים ואתא חד וקמסהיד ומפקי ממונא אף שלא טוב עשה בעמיו שעשה אובינו פלילים ונגמר דין הגוים על פיו וראוי להענישו כראות עיני הדיין לפי ענין והסבה ואף שנים לא יעידו בלתי רשות מורה וטובי העיר עכ"ל.

הר"ז רשע נשאלתי סופר שהלך בערכאות אם כשר לכתוב סת"ם והשבתי ביו"ד סימן רפ"א ס"ג איתא ס"ת שכתבו עסור פסול ובפו"מ סימן שפ"ח יש שני דעות כשמתכוין להציל שלו והש"ך שם הביא דברי יש"ש פרק הגוזל ומבואר שם סמ"ט דאין לו דין מסור לפסלו לעדות ולשבועה ומ"מ ראוי לכפותו על העמוד וצריך פדיון נפשו כפי ראות עיני הב"ד עיי"ש ובשו"ת הגאון מהר"ז זלה"ה שאלה טית לענין שוחט שהשיג גבול כיון דשוחט ומוכר לאחרים לא די שיהא בחזקת כשרות דכל ישראל אלא שיודעים בו שהוא אדם כשר כמ"ש בד"מ יו"ד סימן א' וזה שהוא רשע אינו אדם כשר עיי"ש וא"כ ה"נ בסופר ומוכר לאחרים צריך להיות מוחזק בכשרות כמ"ש מג"א סימן ל"ט ס"ק י"ג ולא די שאינו חשוד כמו שוחט עיי"ש בא"ר סק"ד ובמחה"ש.

הג"ה ונתחייב בתומים כ' שני טעמים ט"א דהוי כקיבל עליו קא"פ דא"י לחזור אחר גמ"ד ולפ"ז אם נתחרט קודם שנתחייב נזקקין לו וטעם שני משום קנס נ"ל ג"כ דכ"ז שלא נתחייב נזקקין לו דאל"כ אתה נועל דלת בפני שבין ויוכרח לבצע משפטו בערכאות ואפילו לא חזר מעצמו רק מכח כפיות ב"ד כייפינן נמי לאידך לעמוד עמו בד"ת כמבואר במהרי"ק שורש קנ"ד ונ"מ כשמת אחר שנתחייב דלא קנסינן לבניו עיין לקמן סימן ק"מ ס"ב בש"ך ותומים ואם אפטרופס דיתמי הלך בערכאות ונתחייבו היתומים נזקקין להם לשני הטעמים דאיסור דעביד אפטרופס לא יזיק ליתומים עיין בי"ד סימן ק"ס בטו"ז ס"ק י"ז.

אין נזקקין לו בתומים שמך סוללה על דין זה ורצה לדחותו לגמרי כי טעמא דדמ"ד לא קי"ל רק במסים וקרקעות וקבל עליו קא"פ וטעו ג"כ יכול לחזור בו עי"ש ולע"ד י"ל טעם לד"ז דמסקינין ריש פ"ק דסנהדרין דמן התורה צריך סמוכין ומשום נע"ד התקינו לדין בזה"ז דליכא סמוכים וא"כ כ"ז בסומך על דיינא ישראל אבל זה שלא רצם בתק"ח והלך בערכאות ועליהם סמך לא שייך לתקן לו דמשום זה לא ינעול דלת בפני לוין דלעצמו הפסיד שלא הלך בד"י דמ"מ ילוה בפ"א ויסמך על ד"י ובעסק זה דלא סמך אד"י אוקמוה אד"ת דהוה כאומר אצא בתק"ח דשומעין לו לחובתו דה"נ כיון שלא רלה לילך בד"י כאמר א"א בתק"ח שהתקינו לדון לפני הדיוטות וא"ל נתחייב בדיניהם לא אהני דבריו לומר א"א בתק"ח ולהפסיד לאחר ולייקר פלילים אבל כיון שנתחייב בדא"ה דנמצא דייני ישראל טובתו ותקנתו היו ולא רצה שומעין לו כיון דאיסורא כבר עבר וכל האומר א"א בתק"ח ליתא בחזרה כדאיתא בא"ע סימן ס"ו ס"ד בהג"ה עיי"ש ה"נ בממון זה כבר אמר א"א בתק"ח ונתבטלה התקנה לדון דינו בהדיוטות אצל איש זה בממון זה.

ולפ"ז לא גרע מקנס דלא תקנו חכמים לדון בזה"ז ומ"מ עביד דינא לנפשו ואם תפס לא מפקינן מיני' כדלעיל סימן א' וכן מורה לשון ההג"ה אין נזקקין לו דאנן לא נזקקין לו ומ"מ לא הפסיד ועביד דינא לנפשי' ומוכח דל"ה מטעם דינא דמלכותא או כקבל קא"פ דא"כ גם כשתפס נוציא מידו וכן צ"ל לפי טעם שכתבו תומים ונתיבות משום קנס לא קנסו רק שלא להזדקק לו ושוא"ת ובפ"ק דגיטין דתנן שטרות העולות בערכאות כמרים ואמר שמואל משום דדמ"ד וש"ס תירץ תני חוץ מכגיטין נשים וכתב הר"ר יונה דמיאן הש"ס בטעם דינא דמלכותא לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חבירו אלא כשבא לדון בערכאות ושמואל איירי בכה"ג שבא לדון בערכאות שלהם והקשה היש"ש דדוחק דמיירי שהלך באיסור ואי איירי שלא הי' מרוצה לדון עד שהוכרח להזקיקו בפני דייני עכו"ם פשיטא שהפסיד דינו ולא נזקקים לו וכן פסק מהר"י חולין בתשובה עיי"ש ש ולפמ"ש לא אתמר רק אין נזקקין אבל כשעביד דינא לנפשו ותפס נזקקין לעיין בדינו ולטעם דדינא דמלכותא בשטרות שלהם דאמר שמואל כיון שדנו והכשירו השטר תו לא מהני תפיסה וגזלה ביד הנותן הוא.

ואגב אורחא למדנו מן היש"ש אף במי שלא הלך מעצמו בערכאות רק לא רצה לידון בד"י והוכרח חבירו להזקיקו בפני דייני עכו"ם ג"כ אין נזקקין להמסרב כשנתחייב בדיניהם והפסיד דינו עיי"ש סכ"ב.

סעי' ב' ומציל בדיני עכו"ם וכתב בנתיבות דמיירי שידוע החוב לדייני ישראל כגון במלוה בשטר וכיוצא דבמלוה ע"פ א"א לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאומר אינו חייב לו כל כך רק משמתין אותו כשאינו רוצה לבא. וא"כ עתה דאין לנו רשות לשמת יאכל הלה וחדי ובטלת רוב מו"מ שהם בשותפות ועסקא דמנין ידעו הב"ד ואסורין לשמוע טענת בע"ד אחד וביש"ש ס"פ החובל סימן ס"ה כתב דלפניהם ולא לפני נכרים היינו כשציית דינא אבל באלם מותר מה"ה לילך בדא"ה בלא נטילת רשות מב"ד רק תקנה הוא שנהגו בבתי דינים שבישראל שלא לדון בדא"ה בלא נט"ר עיי"ש וא"כ כשא"י לב"ד ויודע בעצמו מה"ת יתקנו בזה לרשיעי דלא ציית לילך בד"י וכעין שכתב בשו"ת רש"ל ס"ס דתקנתא לרשיעי ניקו ונעביד ולמה נזדקק לו לאסור על בע"ד מלילך בערכאות והנה בכופר הכל ומתחייב היסת ואינו רוצה לישבע דאנן לא ידעינן האמת עם מי ולא נחתינן לנכסי' אי תפס התובע לא מפקינן מיני' כמ"ש רדב"ז הובא באורים סימן מ"ז ס"י וה"ט כיון דלא ציית דינא אין הב"ד אחראין להזקק לו וגם הוי כדררא דממונא דמהני תפיסה אפילו בעדים כמ"ש מהרי"ק ואחרונים בכללי תפיסה וה"נ כיון דאינו רוצה לישבע ומסרב הוי דררא ורגל"ד דאינו יכול לישבע וכן כשמסרב לדון בד"ת וא"כ הבע"ד בעצמו אם יודע שחייב לו המסרב יציל שלו בדא"ה ויתפס ממנו ואנן לא נחתינן לנכסי' רק אין אוסרין על התובע מלילך ולתפוס ע"י ערכאות ואף דבתה"ד סימן ד"ש והובא בש"ע לעיל סימן ד' כתב אף כשא"י להציל אסור לעשות דין לנפשי' ע"י ערכאות היינו כשאינו מסרב רק הב"ד ג"כ א"י להציל כגון דין כד"ג נזקקין לעמוד בעדו ואין מניחין לבע"ד לילך בערכאות כיון דא"י לנו עם מי האמת אבל כשמסרב אין אנו אחראין לו לאסור על בע"ד מלילך בערכאות וממילא היודע צרת נפשו יציל עצמו תדע דכבר הבאתי לעול דברי יש"ש דאם סירב לילך לד"ת והביאו חבירו בדא"ה ונתחייב המסרב שם תו אין נזקקין לו וע"כ דא"י לב"ד דחייב דא"כ מה ירויח כשיבא בד"י ובפירוש כתב שם היש"ש דהפסיד דינו משמע אפילו ידוע לנו דיזכה בד"י ה"נ במע"פ אף דבד"י לא נחתינן לנכסי' מ"מ אין נזקקין לו למחות בחבירו.

ומה שהוכיח הנתיבות ממ"ש הב"י כשא"י להוציא ממנו עפ"י אדרכתא משמע שידוע שחייב לו כבר אינו הוכחה דודאי כשאפשר לדונו בב"ד ולכתוב אדרכתא ולכופו אח"כ ע"י גוים שיקיים ד"י צריך לעשות כן משום דכה"ג ליכא משום לפניהם וכמ"ש ב"י בשם סה"ת וא"כ צריך שידעו בודאי חייב דאל"כ א"א שיפסקו הב"ד של ישראל לחייבו אבל כשגם זה א"א ונותנין לו רשות לדון לגמרי לפני עכ"ם כמ"ש הב"י א"צ לב"ד לידע כלל אם חייב וכן מהדרישה אין ראי' כלל דלרבותא כתב לתירץ ראשון שאפילו ידוע שחייב לו מן הדין אסור רק צריך שיאמרו עשה מה שישראל פוסקין עליך ועוד דשם דמיירי שהב"ד חובטין אותו ע"י עכו"ם ודאי אין להם לחבטו ולכופו ע"י עכו"ם ליתן ממון שא"י לב"ד דלא נחתינן לנכסי' אבל בע"ד עצמו דיודע דמגיע לו אין לנו לאסור לו מלילך בערכאות ולתפוס ע"י להציל שלו כיון שא"א להציל בד"י ועיין בד"ג כנ"ב ס"א הביא ג"כ מכת"י של גדול אחד שהשיג על הנתיבות ואפשר גם הנתיבות לא סגר הדרך בפני התובע רק אין הב"ד יכולין ליתן רשות אבל ג"כ אין אוסרין ונ"מ לענין שא"צ הנתבע להחזיר לו ההוצאות דמבואר ביש"ש פ"י דב"ק סס"ד והובא בפ"ת לעיל סימן י"ד ס"ק י"ג דאם עשה ברשות ב"ד מחויב הנתבע להחזיר לו ההוצאות ואם לא נטל רשות אף שבהיתר הלך בערכאות שנכתב בשטר שיוכל להביאו בערכאות דאזי כשהלוה אלם א"צ רשות מב"ד בזה א"צ להחזיר לו ההוצאות דאינו רק גרמא ולא הוציא ברשות ב"ד וכן משמע בנתיבות לעיל סימן י"ד סק"ה.

ויציל בדיני עכו"ם בשו"ת ד"ח ח"ב חחו"מ ס"ט כתב מי שנתחייב היסת ומסרב מותר ליתן לתובע כתב פס"ד שחייב לשלם א"ל ישבע וילך בפס"ד לערכאות אף דלא נחתינן לנכסי' והם יכפוהו לשלם א"ל ישבע וכמ"ש כנ"הג דמותר אף דיכבדו עליו העכו"ם יותר מחיובו ועיי"ש ונלע"ד דה"ד בתובע טוען ברי אבל בטוען שמא וכגון הנשבעים שבועה דדבריהם על טענת שמא כדלקמן סימן פ"ז ס"ט אין התובע רשאי ליטול ממנו בע"כ וכ"ש שאין לב"ד ליתן לו כתב או רשות לכופו דנהי דלא איכפת לנו אם יכבדו עכו"ם עליו היינו אם הישראל לא יגזלנו לעצמו.

סעי' ג' שאין ב"ד מוציאין בטו"ז תמה דבפ"ק דר"ה ד"ו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ולע"ד י"ל דבמלחמות ב"ק בפרק שור שנגח דו"ה כתב דאין ב"ד יורדין לנכסיו למכור ולגבות רק ממשכנין דלמא פשע הובא כאן בברכ"י ויל"ד נימא חזקה ל"ש התירא ועביד איסורא ולמה יפשע ישאל לחכם ויתיר נדרו דמהני בצדקה כמבואר ביו"ד סימן רנ"ח ס"ו וצ"ל דאין בידו שמא אין לו פתח וחרטה דמעיקרא דמחמת סבת נדר ועיין טו"ז יו"ד סימן שכ"ג סק"ב והנה מבואר בתשובת רמב"ן סימן רנ"ה דכשנדר דרך קנס א"צ חרטה מעיקרא רק כשאומר שאינו רוצה בהנדר מעתה מתירין לו וא"כ אין לחוש שיפשע דאם לא ירצה בהנדר יתשל לחכם ואף דבפ"ת ליו"ד סימן רנ"ח שם כתב בשם תרדב"ז שהחכם המתיר נדר של צדקה חייב נידוי והנדר הותר אפשר הרי"ף לא ס"ל כן דמה חזית להפסיד הנודר יותר ועוד תינח כשנתכוין החלה לטובת עניים אין להתיר בלא דעתם אבל כאן לא נתכוין רק לטובת המלוה ומ"מ א"צ דעת המלוה כיון דמונעין הנתבע מלילך עמו בדא"ה תו אין לו תועלת וכ"כ מהרי"ט הובא בפ"ה ליו"ד סימן רכ"ח סק"י ועיין בריב"ש סימן תס"א שכתב היכא דיש תועלת לחבירו בנדרו דאין מתירין בלא דעהו דוקא כשנדר נתכוין לתועלת שלו בפרט ועוד דמדאורייתא אין לחלק בין תחלה לדיעבד וע"כ רדב"ז לא אמרו רק מדרבנן לכתחלה לא נתיר לו וי"ל כאן מודה דגדר ע"ת והוי אסמכתא רק בצדקה ל"מ כיון דאסמכתא קונה מן התורה כמ"ש במרדכי ב"ק שם וא"כ לענין לכתחלה שלא נחוש להפסד עניים אהני טעמא דאסמכתא דלא גמר בלבו לידור ועוד דבפרק כ"כ דף ק"כ מבואר דירא שמים לא ניחא לי' דליתהני מאחריני ופרש"י בזכי' דהפקרא דשלא מרצונו הפקירו ומוכח שם דגרע מנדנוד עברה וא"כ ה"נ דתחלה נדר שהוכרח לעשות רצון מלוה וגם, כסבור שילך עמו בדא"ה או יפרענו ולא יבא לזה ועתה מונעין אותו הב"ד מלילך נמצא מעולם לא הי' רצונו בזה וא"כ אדרבה לכתחלה נכון להתיר לו שלא יתהנו אחריני ממנו שלא ברצונו אח"כ מצאתי במהרלב"ח ס"ד באם קבל ע"ע לתת לעניים כך וכך אם ישאל על שבועתו שאסר על עצמו מותר להתיר לו נדר הצדקה כיון דאינו רק דרך קנס.

ועוי"ל דיל"ד למה ב"ד ממשכנין אותו שמא ישאל על נדר ויוחזר לו המשכון בחנם דודאי מה דל"מ שאלה בבא ליד גבאי היינו כשכבר פרוע גוף דבר הנידור אבל משכון של בעלים הוא ואינו רק לבטחון וכשמתיר נדרו מנה אין כאן משכון אין כאן ומבואר בב"מ דף ק"י במלתא דעל"ג אטרוחי ב"ד בכדי לא מטריחינן ואף דשם איתא תרי זימני ל"ד וכמ"ש לעיל סימן י"ד עיי"ש וי"ל לפמ"ש תוס' בגיטין דל"ג בנזיר שישתה יין לוקה ול"ה התראת ספק שמא יתשל דאוקמנין על חזקתו שהוא עכשיו נזיר עיי"ש ויל"ד הא שמא ימות חיישינן דחזקה לא מהני לומר שלא ישתנה להבא וצ"ל דכשישאל על נזירתו יעקר למפרע נזירתו והרי עתה הוחזק נזיר לפנינו בודאי ומה"ט נמי עדיף מחזקה דמעיקרא דל"מ קרקע בחזקת בעלים קיימא בב"מ שם וחשבינן לספק ולענין התראה ל"ח ספק אלא דשם השתא לא ידעינן אי החזקה במקומה או נשתנה וכבר נפל ספק לפנינו אם נשתנה החזקה ומלוה טוען ברי שנשתנה משא"כ בנזיר הוחזק לפנינו עתה בודאי נזיר ולא נפל שום ספק עדיין בזה והנה הא דעוקר הנדר למפרע משום דאין מתירין רק בחרטה דמעיקרא אבל כשמתיר בלא חרטה דמעיקרא רק שאומר שאינו רוצה הנדר מעתה אינו עוקר הנדר למפרע וכמ"ש בשער המלך ובאחרונים וא"כ הכא דנדר דרך קנס דא"צ חרטה דמעיקרא וכמ"ש הרמב"ן בתשובה יש לומר שמא לא ירצה ליתן ויחשל ולא יעקר למפרע ול"מ חזקה בזה וא"כ הוי כמלתא דעל"ג דאטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן דאף דלא נעקר הנדר למפרע מ"מ יהא מוכרח להחזיר לו משכונו דאינו פרעון רק לבטחון ועיין בקוה"ס כ"ב ס"ה.

סמ"ע ס"ק י"א ומשמע מזה וכו' אבל אם יש למלוה זכות בזה וכו' קסה על המחבר שסתם וכו' ולע"ד כיון דזכות זה אינו לפי ד"ת ונתחייב אם לא יפרע בזמנו מעצמו הוי אסמכתא ואפילו ת"ל דל"ח גזים דפרעון חשוב אינו בידו וכמ"ש לעיל סימן י"א רק לענין שמטה מהני כע"מ שלא תשמט דאינו משלם יותר ממה שלוה ועוד דל"ל דלא גמר ומשתעבד דמ"מ מלוה לא הלוהו רק ע"ד כן ואם לא נתרצה להתחייב בזה הוי כנוטל בלא רשות מלוה וכגזל בידו וכמ"ש הרא"ש בפרק לולב תגזול ס"ס למ"ד וגזל אין שביעית משמט כמבואר בתוספתא הובא בהגר"א סימן ס"ז ס"ק י"ג והרא"ש בתשובה דקאי על מה שנהגו לכתוב בין בדיני ישראל בין בדא"ה ומנהג מסלק אסמכתא כמ"ש תוס' פא"נ דס"ו קנס שעושין בשעת שדוכין מהני אפילו לא קנו בבד"ח כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוה אסטומתא דלקמן דף ע"ד עיי"ש ודאי מ"ש כיון שנוהגין כל העולם ל"ד דהא בדף ע"ד מבואר באתרא דנהיגי למקני ממש קנו הרי חד אתרא שנהגו סגי ובשו"ת אמרי אש חחו"מ סימן כ"א הביא תוס' זה ובחתם סופר חחו"מ סימן ס"ו כתב בודאי דבאסמכתא מועיל מנהג וא"כ אם הוה מפרשינן כל שטרות דמתחייב אף כשלא יהא אלם הוי מהני מצד מנהג ואה"נ כשהוא אלם ומוציא בדא"ה לא חשוב גזל אבל עכשיו דמפרשינן כשהוא אלם ולא נהגו להתחייב כשאינו אלם יותר מד"ת אם אירע איזה איש שפירש הוה אסמכתא דכה"ג לא נהוג ול"ל כיון דמקבל דא"ה ואצלם ליכא דין אסמכתא ממילא אין לו טענת אסמכתא וכמ"ש המג"א בטעמו של ראב"ד בסימן תמ"ח דהא לא קי"ל כראב"ד כמבואר שם סימן תמ"א ממילא לא מועיל הקנין להתחייב הזכות שבדיניהם ובטל לגמרי אפילו כשהוא אלם כמו אשלם אלמא זוזי דאפילו במיטבא א"א לשלם כיון דמתחייב יותר מהמנהג ומכ"ש דא"צ לילך עמו כלל בדא"ה דזה לבד הוי ק"ד ובשו"ת הרא"ש כלל ק"ח סט"ו ז"ל למ"ד המתנה עמש"ב בדבר שבממון תנאו קיים ה"מ ליפטר ולהחזיק מה שבידו והובא בב"מ יו"ד סימן ס"א וקשה דע"מ שלא השמיטנו הוא להוציא וצ"ל כמ"ש דמתנה בשעת הלואה דע"מ כן מלוהו ואל"ה הוי כגזל ואז מתנה על מה שבידו שלא תהא הלואה מדעתו ומ"מ צ"ע דבנידון דהרא"ש שם ברבית בלא"ה ל"מ דבדבר שבממון מהני דבידו למחול כדפרש"י בפרק הזהב דין נ"א וברבית מדעתי' יהיב ותורה אסרה.

סעי' ד' ב"ד חייב לשלם לו בשע"מ סק"ב המה על המחבר דבריטב"א שהביא ב"י בסימן ס"ו מבואר במוכר שט"ח לעכו"ם משמתינן לו שיקבל עליו כל אונסא ומשמע דוקא כשמקבל עליו כן ואל"ה פטור דגרמא לבד הוא וכמ"ש הרמ"א בסימן נ"ה ושפ"ו בשליש שהחזיר שטר פרוע שלא תי' לו להחזיר פטור דגרמא הוא אף שהחזיר לעכו"ם שטר פרוע על ישראל וכן הוא בסימן קע"ה סעיף מ"ם עייש"ה ולע"ד שאני הכא דמסר לעכו"ם שיתבענו בדיניהם כמ"ש המחבר דהוי גרמי וכשלא אמר לו הוי רק גרמא וכמבואר בריטב"א שבאס"ז דף יו"ד הובא בנתיבות סימן קפ"ב ומל"מ פ"ה ממלוה הי"ד כתב דבשליח עכו"ם לכ"ע יש שליחות לחומרא דהוי כחצר ובשע"מ גופא לקמן סימן קפ"ב מביאו ועוד דהוי כמסור עיין בש"ך סימן שע"ו ס"ק כ"ד דשליש שהחזיר לעכו"ם אפשר לא שכיח עיי"ש וי"ל משום דהוא רק שליש וחזקה אא"ח ולא לו ומשא"כ לטובת עצמו שכיח וחייב גם בגרמא וא"כ כמו בתבעו בעצמו בערכאות וגרם השק לנתבע חייב משום מסור כדלקמן סימן שפ"ח ס"ק כ"ו בש"ך ה"נ כשמסר לעכו"ם שיתבענו והפסיד עי"כ ועיין לקמן סימן שפ"ח סט"ו בהג"ה וביאור הגר"א שם ס"ק פ"ז ובפ"ת שם הביא משו"ת ח"ס חחו"מ סימן קפ"ה שכתב דמשום מסור חייב אפילו ע"י גרמא דגרמא ושליח שליח דרוב מוסרים לשלטון אין השלטון עושה בעצמו ומ"מ ה"ל מסור וכ"כ הגר"א בכאן דמשום מסור חייב ועוד י"ל שאני מוכר שט"ח לעכו"ם דמכירת שטרות לא שכיח כדלקמן סימן סמ"ך ס"א ובלא שכיח לא קנסו כדלקמן סימן שע"ו

הג"ה אלם מותר כתב בא"ג ובנטילת רשות מב"ד וכמו שנתבאר לעיל ס"ב ע"כ וקשה דלפ"ז מה קמ"ל הרמ"א כיון דכבר נתבאר בס"ב אמנם ביש"ש ס"פ החובל סימן ס"ה מבואר דלפיכך נהגו בתנאי זה שכותבין בשטרות שיוכל לתבעו בדא"ה דנ"מ כשאין הלוה ציית ד"ת ואין כח ביד ב"ד לכוף אותו יש לו רשות לדון בערכאות גוים בלא רשות ב"ד דלא הוה כמתנה עמש"ב דלפניהם ולא לפני גוים כשכנגדו ציית דין ומן התורה א"צ נט"ר מב"ד רק תקנה הוא ונהגו בבתי דינים שבישראל שלא לדון בדא"ה בלא נטילת רשות ומהני התנאי לעקור התקנה והוכיח כן משו"ת הרא"ש עיי"ש ויותר מזה משמע בשו"ת הרא"ש כלל ח"י ס"ז דמהני התנאי דאם הלוה דוחתו ואינו מזומן לילך עמו לד"ת דא"צ המלוה לטרוח ולהוציא הוצאות לכופו ע"י דייני ישראל עיי"ש וע"כ הרמ"א כאן דקאי על שטר זה שכתוב בו שיוכל לתובעו בדא"ה קמ"ל דאם הלוה אלם מותר למסרו לעכו"ם וא"צ נט"ר מב"ד ומצאתי בפ"ת לעיל סימן י"ד ס"ק י"ג שכ"כ הגר"ע איגר רק דא"צ לשלם לו תהולאות כשלא נטל רשות מב"ד וגם בשו"ת מ"ע סימן נ"א כתב דאם כתב בשטר בין בד"י בין בדא"ה א"צ ליטול רשות.

ובלא"ה כיון דמקור הדין מריטב"א דמיירי במכירה לעכו"ם מנין לבאר הגולה דצריך נט"ר כשהלוה אלם כיון דאינו רק מצד התקנה י"ל במכירת שטר לא תקנו דלא שכיח כמו דליכא תקה"ש במכשנט"ח משום דל"ש כדלקמן סימן סמ"ך ס"א ה"נ לא תקנו בל"ש ליטול דוקא רשות.

והנה ביש"ש פ"י דב"ק ס"ד מבואר מתשובת הרשב"א דאם מחמת סרובו הוצרך להביאו בערכאות והוציא הוצאות א"צ הנתבע להחזיר לו דהוי רק גרמא וכתב היש"ש דוקא כשלא נטל רשות אף שהי' מותר כיון שנכתב כן בהשטר שיוכל להביאו בערכאות עיי"ש ואפשר כ"ז בזמנם דרשות לב"ד לשמת ולא הי' שכיח לסרב ושיוכרח לילך בדא"ה כל כך משא"כ עכשיו דאין רשות לב"ד לשמת לכן נערץ במלאו ושכיח טובא י"ל גם גרמא חייב כמ"ש רמ"א לקמן סימן שע"ו דגם גרמא חייב בזמן דשכיח עיי"ש בד"מ וש"ך ס"ק כ"ה ונהי דיכול ליטול רשות מ"מ כשאין ידוע לב"ד שיוכלו לפסוק וכמ"ש לעיל בשם הנתיבות דאין יכולין ליתן רשות להוציא הוצאות א"כ עתה י"ל דגם גרמא חייב ועכ"פ אם כבר נטל לא יחזיר.

מותר למסרו לעכו"ם כתב בשע"מ ססק"ב דבאלם כיון שאינו רוצה לציית דין כיון דמותר למסור השטר לגוי אף דיבא לו הפסד גדול דשדינן עליו גודא רבה מותר אף ליקח ממון מן העכו"ם בעבור הזכות שיש לו בדיני עכו"ם יותר דהא בלא"ה הנכרי יגבה בהשט"ח ח לפי הזכות שיש לו בדיני עכו"ם דה"ל זה נהנה וזה לא חסר וכמ"ש הרב בסימן שס"ג ס"י בהג"ה עיי"ש ולי צ"ע דשאני הכא דהלוהו אסור גם כשזה נהנה וזה לא חסר כמבואר בי"ד סימן קס"ו וכ"ש הכא דמחמת הלואה בא וכ"ש אם מה שנוטל יותר בדא"ה הוא שפוסקין אגר נטר.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה