ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן כה
סעי' ב' מומחה בסנהדרין דף ל"ג ע"א ד"א מחזירין ורמינהו דן את הדין וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו אמר רב יוסף כאן במומחה כאן באינו מומחה ובמומחה מחזירין והא קתני סיפא ואם הי' מומחה לרבים פטור מלשלם אמר ר"נ כאן שיש גדול ממנו ע"כ הנה יפלא דעת רב יוסף וכי לא ידע מסיפא דמומחה ג"כ מה שעשה עשוי ותוס' שם הקשו מעובדא דמר זוטרא דפ"ק דסנהדרין דף ה' דטעה ואתא לקמי' דרב יוסף אמר לו אם קבלוך לא תשלם וא"ל זיל שלים ולא החזירו רב יוסף ותרצו תוס' דד"מ מחזירין במומחה דסמוך וזה גופא טעמא בעי מ"ש סמוך א"ל כיון דמומחה לבד יש לו כח לדון בכפי' והש"ך כאן ס"ק י"ד הקשה למה לא תירץ על קושית הגמרא מסיפא דשם איירי באינו סמוך עוד קשה רב יוסף גופא לישני כאן בסמוך שם באינו סמוך ולמה מחלק בין מומחה להדיוט כיון דגם מומחה שאינו סמוך הוא כהדיוט לזה ויותר מכל זה נפלאו דברי הסמ"ג הובא בהגמ"י על הרמב"ם דפסק כרב יוסף דמומחה וסמוך מחזירין ולא הזהיר כלל מגדול הימנו או לא וא"כ איך יפרנס דברי הגמרא שסתרו דבריו מסיפא דמתניתין דאם הי' מומחה ולא תרצו דשם אינו סמוך.
ונלע"ד דהסמ"ג לשיטתו דגרס בגמרא וסוגיא דעלמא כאידך לא סוגיא דשמעתא ומפרש שפשטה המעשה בכל העולם כאידך כמבואר כאן ובש"ך סק"ט שנהגו לעשות כמותו ועכצ"ל שנהגו כל המומחין דאין ראי' מהדיוטות דמומחה אחד יש לו שיקול הדעת יותר מכל הדיוטות וא"כ לא שכיח שדיין מומחה לא יפסוק כן דהא פשטה המעשה ונהגו לעשות כאידך ועכ"פ רוב מומחים עושים כאידך וא"כ שיזדמן דין דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ופשטה המעשה כאחד ומומחה לרבים דגמיר וסביר ומנוסה לרבים דמנוסה זמנין סגיאין כמ"ש הרא"ש בשם רב שרירא ובקי במשנה וגמרא ובקי נמי בשיקול הדעת וחשוב כר"נ בדורו ומעיין בדיני כמה שנין א"כ מומחה כזה ויודע הפלוגתא ויכריע דעתו היפך מכל מומחין דעלמא אין לך מלתא דלא שכיח יותר מזה והנה מבואר בש"ך לקמן ס"ק כ"ו דטעה בשיקול הדעת אינו כדבר משנה שחוזר הדין מעצמו אלא הדיין צריך להחזיר בדין חדש וכ"כ בס"ק מ"ד ובזה נראה דאינו יכול להחזיר בלא רצון בע"ד המוחזק לפי מה דקיי"ל עירוב פרשיות כתיב ומן התורה סמוכין צריך רק משום נע"ד ל"ב בהודאות והלואות כמבואר בפ"ק דסנהדרין דף ב' ואיתא בגיטין דף פ"ח דרב יוסף הוי מעשי אגיטי ופריך לו אביי דהא צריך סמוכין ומשני לו רב יוסף דאנן שליחותייהו עבדינן רק במלתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו וא"כ במומחה אף קיל מ"מ כשגמר הדין וזכה אחד נסתלק קבלתו ולא נתקבל על דין חדש להחזיר הדין וצריך סמוך כיון דלא שכיח יותר מגזלות וחבלות אף לפירוש תוס' גזילות שע"י חבלות אמנם כל זה אם אין לדון על החזרה רק במומחה אבל אם הי' דין נותן גם בשלשה הדיוטות שדנו בלא קבלה או יחיד וקבלוהו שטעו בשקול הדעת דחוזר הדין אזי הוי שכיח טעות בשקול הדעת דבהדיוטות שכיח וממילא גם במומחה הל"ל דיחזיר דדרך כלל שכיח שדיינים יטעו בש"ה וכעין זה כתב הסמ"ע לעיל סימן א' סקי"א והלח"מ פ"ה מה"ס דדנין בזה"ז צער רפוי שבת ובושת דשכיח אבל נזק לא שכיח ומ"מ אי אתרמי צער רפוי שבת ובשת בהדי נזק דנין אותם מחמת דהם שכיחי דרך כלל עיי"ש ודו"ק אלא דמש"ה מתרץ רב יוסף דאין מחזירין רק במומחה ומטעם דבע"ד י"ל אימור מעיקרא יפה דנת כפרש"י או דקנסו להדיוט וממילא במומחה לבד החזרה לא שכיח וצריך סמוך ומתניתין דדיני ממונות מחזירין בסמוכין דומיא דד"נ דמיירי ע"כ בסמוכין וע"כ לא משני כאן בסמוך וכאן באינו סמוך דזה החילוק כל סבתו מהחילוק שבין מומחה להדיוט בענין החזרה אבל ר"נ דס"ל בפ"ק דסנהדרין דף ה' ע"ב דשני הדיוטות שדנו דיניהן דין ולא ס"ל עירוב פרשיות ומן התורה א"צ סמוך אפילו ביחיד דאם הי' צריך סמוך מן התורה אף דמתק"ח א"צ מ"מ הם אמרו שיהיו שלשה שאינם סמוכים והל"ל בשני הדיוטות אוקמוה אד"ת דאין דיניהם דין וא"כ לר"נ גם אינו סמוך דן גם בלא שכיח ומבואר בכללי ש"ס דכל קושיא דסתמא דגמרא דמשני בתר הכי חד אמורא הוא מותיב לה והוא מפרק לה כמ"ש תוס' ר"פ אלו מציאות וע"כ כאן ר"נ גופא פריך מסיפא ולדידי' א"א לחלק בין סמוך או לא והוכרח לתרץ כאן דיש גדול הימנו אבל על רב יוסף גופא לק"מ ואנן דפסקינן עירוב פרשיות ומן התורה צריך סמוך ואף הרמב"ם דפסק דחד נמי כשר מבצדק תשפוט מ"מ סמוך בעי מה"ת דלענין סמוך דרשינן עירוב פרשיות וע"כ פוסק שנים שדנו אין דיניהם דין דאוקמוה על ד"ת וכיונתי בישוב דעת הרמב"ם בזה להתומים ונתיבות דלעיל סימן ג' ממילא יש לפסוק כרב יוסף לחוד ולחלק בין סמוך לאינו סמוך ודברי סמ"ג מוכרחין וא"ל מטומא את הטהור דבהוראות איסור א"צ סמוך ולמה במומחה מה שעשה עשוי דשם הטעם דשוי' אנפשי' חד"א עיין ש"ך סקי"ד אות י"ד.
ובתומים ס"ק י"ב העלה בסתירת דברי רא"ש וראב"ד דאם הגדול סמוך יכול להחזיר לכן עתה דאין סמוך נפל האי דינא בבירא עיי"א ולא ביאר טעם מספיק להצריך סמיכה לגדול הימנו הלא בכל דין דן בע"כ וה"נ למה לא יחזיר הדין ולפמ"ש י"ל דה"ט דלבטל דברי מומחה שטעה בשיקול הדעת לא שכיח ולא עבדינן שליחותייהו בלא שכיח והרווחנו עוד בזה מה דקשה לפי חילוק זה חדא דלא נזכר בדברי ר"נ כלל דצ"ל סמוך ועוד דהל"ל כאן וכאן ביש גדול הימנו רק כאן שהגדול סמוך ובבכורות אינו סמוך ולפמ"ש י"ל דלדידן דקיי"ל עירוב פרשיות וצריך סמוך בכל דין רק במידי דשכיח עבדינן שליחותייהו לכן כאן דל"ש צריך סמוך אבל לר"נ גופא דל"צ סמוך בהודאות והלואות מן התורה וכמ"ש לעיל א"כ גם באינו סמוך הגדול ממנו מחזיר רק לרב יוסף צ"ל סמוך דוקא גם לפירוש הש"ך ומפרשים דרב יוסף נמי מחלק בין יש גדול הימנו וא"כ לדידן דליכא סמיכה אף מומחה ויש גדול הימנו קם דינא בש"ה.
ש"ך ס"ק י"ב כיון שכבר זהה זה שכנגדו עמ"ש לקמן ס"ג בש"ך סק"ל דלע"ד אף שנו"נ הדיין ושתק הבע"ד י"ל דהוה מחילה בטעות וחוזר מקבלת הדיין נמצא לא נפסק הדין עפ"י דיין.
ש"ך ס"ק י"ד אות וא"ו הוכיח דר"נ ור"י חדא תירוצא משני מדלא אמר אלא אר"נ ונדחק למה לא תרצו רק כאן בגדול ובבכורות באין גדול הימנו ומשום דרישא דבכורות צ"ל ביש גדול כיון דמיירי בהדיוט מי הגיד לו שטעה ואינו מוכרח כיון דמיירי בגמיר אף דלא סביר אפשר נזכר וכן הקשו עליו המפרשים ויותר הל"ל כיון דעדיין לא מוקי לה בנו"נ ביד וחיובו מגרמי דהוא קנסא להש"ך בסימן שפ"ו וגם לרמב"ן דגרמי דינא מ"מ כאן הל"ל כיון דקבלוהו אדעתא שידון ד"ת וטעה יתבטל הקבלה רק קנסוהו משום שהגיס דעתו כדאיתא בירושלמי ודעת מהרש"ל הובא בש"ך סימן שפ"ח מודה בקנס דרבנן פטור א"כ באין גדול הימנו מאן מוכח אם לא יודה בעצמו שטעה ולמה ישלם וש"ך דהשיג על מהרש"ל שם הוכרח לדחוק כאן.
והרי"ף גורס להיפוך דבבכורות מיירי במומחה ופריך הש"ס הא סיפא קתני ואם הי' מומחא ומשני ר"נ סיפא באין גדול הימנו דהוא מומחא לרבים והגדול שבהם ויש להבין מה חילוק בין גדול המינו לענין חיוב ופטור ולמהרש"ל י"ל דבאין גדול לא מתברר טעותו רק מפיו ומודה בקנס פטור ולהש"ך צ"ל דמבואר בביצה דף ל"ו ע"ב דאלו הן משום שבות ומשום רשות לא דנין והא מצות קעביד ל"צ דאיכא דעדיף מיני' וא"כ י"ל לפמ"ש המלחמות דהדיין הוי כאנוס מחמת מצוה דעביד א"כ דוקא באין גדול הימנו אבל ביש גדול הימנו הוי כמסור שתראה מעצמו וחייב.
ובזה הי' אפשר לומר לפי גרסת רש"י ביש גדול מחזירין לפי מה שאבאר בעזה"י לקמן דאם הדיין חייב ראוי שיחזיר הדין ולא יגרום היזק לדיין ע"כ ביש גדול הימנו דלא עביד מצוה וחייב מגרמי מחזירין וברישא דבכורות דישלם מביתו ומ"מ מה שעשה עשוי משום דהדיוט הוא וקנסוהו שהגיס דעתו לדון יחידי כמבואר בירושלמי ולפ"ז באיסור לא שייך כיון דכל החזרה מחמת דחייב לשלם לא יגרום הבע"ד היזק לדיין זה שייך רק בממון משא"כ באיסור דהחיוב מחמת שנאסר ונעשה חד"א וא"א לומר שיחזיר להיתר מחמת גרם היזק לדיין דמה ענין גרמי להתיר איסור ובזה מתורץ קושיה מהרש"א דלמה לא פריך הגמרא לר"נ ג"כ דלימא רע"ק לר"ט לאו כלום עבדת דאני גדול ממך והי' הדין חוזר.
ש"ך ס"ק ח"י כתב דאם אין הרבים מסכימין מטעם אחד אין הולכים אחריהם להקל באיסור דאורייתא רק כשיושבים וחולקין ולא מהחיבורים ונראה הטעם עפימ"ש בשאילת יעב"ץ הובא בפ"ת על יו"ד סימן רמ"ב לחקור איך הולכים אחר רוב מחברים הכתוב בספרים הא ה"ל קבוע ותירץ לא מטעם ביטול ברוב הוא עיי"ש ועכצ"ל דהוא מסברא כיון דרוב דיעות סבירי הכי ודאי אמת אתם אבל כשמחולקים בטעמים י"ל מסברא כמ"ש הש"ך דאולי נגד כל אחד סברת האחרים דלא ס"ל טעמו יותר אמיתי אבל כשהרבים לפנינו יש רוב מד"ת דל"ח קבוע דהדיבור פירש מפיהם כמבואר במג"א סימן רח"ץ ס"ק י"ג כה"ג ע"כ גם כשאינם מסכימים מטעם אחד בטל דעה המיעוט דכה"ג איסורים מבטלים זא"ז ופגול נותר וחלב שבללן ואכלן פטור אף שאין הרוב משם אחד וטעם אחד.
ש"ך ס"ק כ"ד הביא דעה הרז"ה דיחיד דלא גמיר אף דקבלו חוזר הדין אפילו לא טעה וגם נו"נ ביד והמלחמות השיג עליו ממשנה דפז"ב דמהני קבלה לשלשה רועי בקר או לבע"ד גופא בדור לי בחיי ראשך. מה שהקשה מדור לי בחיי ראשך י"ל דדוקא בקבל עליו בפני ב"ד של ג' כמ"ש נ"י פז"ב וכן העלה הש"ך בסימן כ"ב מה שא"כ כאן אינו לפני ב"ד רק מקבל להדיוט זה לדונו ואם הי' מקבלו כשלשה הי' אפשר לומר כיון שקבלו כשלשה וטען לפניו הוי כב"ד אצלו וכמ"ש לקמן ועדיין הוי תרתי לריעותא בזה אף לסמ"ע בסימן כ"ב סק"ו דכאן לא גמיר ומקבלו כגמיר וגם כשלשה ע"כ יכול לחזור בו ובגמור י"ל דס"ל כסמ"ע דיחיד שמקבל כשלשה הוי רק חד ריעותא או דס"ל כרמב"ם דמן התורה חד דגמיר כשר רק רבנן גזרו שיהיו שלשה וברצון בע"ד לא גזרו וממילא כשר או כיון דלכתחלה בהיתר דן ע"כ אף דחוזר בו אח"כ הרי כבר הוא דיעבד ודינו דין בלא הקבלה כיון דלא עבר אדרבנן אבל בלא גמיר דפסול מן התורה דהוי כאשרה צריך קבלה גמורה לפני ב"ד ואל"ה יכול לחזור בו גם בלא טועה ואף שנו"נ דס"ל כר"י ור"ל בירושלמי פז"ב בקבל קרוב בפני שנים דגם כשנו"נ יכול לחזור ולק"מ משלשה רועי בקר דכשמקבלם לב"ד הוי קבלה בב"ד וליכא רק מד לריעותא דלא גמירי והמלחמות לא מחלק בין תר"ל לחדא וגם יחיד יכול לקבל כשלשה.
והש"ך השיג על המלחמות דמסכים להרז"ה בטועה דחוזר ולפמ"ש י"ל דה"ט כיון דלא גמיר גם לרמב"ם פסול מה"ת וצריך קבלה בפני ב"ד ואפילו נאמר דהלכה כשמואל בקבל שלא בפני ב"ד ונו"נ א"י לחזור ה"ט מדשתק מחל ול"ה מחילה בטעות דגם אלו ידע דיכול לחזור ל"ה חוזר דניחא לו דליקו בהימנותא וכשטעה לא שייך זה דהשתא לא ידע דיכול לחזור ול"ל אלו ידע ג"כ לא הי' חוזר דאלו ידע נמי דטעה א"צ ליקו בהימנותי' ודאי הי' חוזר ולא אמרינן אלו ידע לחצאין כמו שאבאר לקמן בס"ד וגם כשקבלו כשלשה אף דהרמב"ן לא ס"ל לחלק בין תר"ל לחדא מ"מ שאר פוסקים דמחלקי בהכי א"כ בלא טעה תו א"י לחזור בו בנו"נ דמחל משא"כ בטעה ולרמב"ם וסמ"ג דגמ"ד היינו שהוציאו הממון מזה לאידך וילפי סברתם מהירושלמי י"ל דה"ט אחר שהוציאו מהבע"ד ושתק ולא חזר בו תו א"י לחזור דברצונו עשו ואף דטוען אלו הי' יודע שיכול לחזור הי' חוזר לאו כל במיני' דניחא לי' דליקו בהימנותי' כמוכר פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן בפא"נ ס"ו ע"ב ובתוס' שם אבל בשטעה אדרבה אמרינן אלו ידע הי' חוזר ול"ל אלו ידע שיכול לחזור ולא ידע שטעה הדיין לא הי' חוזר דלא אמרינן ידיעה לחצאין דמה"ט ישל"מ ל"ה יאוש דלא אמרינן אלו ידע שנאבד ולא ידע מקומו הי' מתייאש כמ"ש בש"ך סימן שנ"ח וא"כ בטעה ודאי אף אחר שהוציאו מהני חזרה ואולי גם דעת רמב"ן כרמב"ם דגמ"ד היינו שהוציאו מתבע"ד ע"כ מחלק בין טעה א"ל אבל בהדיוט דגמיר ולא סביר אף דג"כ צריך קבלה מ"מ לרמב"ן דרק מדרבנן צריך שלשת דס"ל כרב אחא בזה אף בטעה א"י לחזור בו דבדיעבד דינו דין בלא הקבלה כיון שלא עבר אדבריהם וכמ"ש.
סעי' ג' קבלו אותו בפ"ק דסנהדרין ד"ו פריך אריא מדן אה הדין ומשני דקבלי' עלי' ופריך א"ה אמאי משלם מביתו דא"ל דיינת לן ד"ת ולקמן בש"ך סק"ל כתב דס"ל דע"כ בשעה קבלה לא אמרו לו בפירוש אנו מקבלים אותך אדעתא דתידון ד"ת דא"כ ודאי כשלא דן ד"ה הדר דינא דהא ע"ה זה קבלוהו וכיון שלא נתקיים התנאי ה"ל קבלה כמאן דליתא והדר דינא לר"א רק ת"פ דלהכי משלם מביתו דיכלי למימר לי' כי קבלנו אותך מתחלה בסתם היתה כונתינו ואדעתא דהכי קבלינא לך עלן דדייבת לן ד"ת וכיון דטעת לאו ד"ת דן עכ"ל ויש להבין כמו דחייב לשלם משום די"ל אדעתא שתדון דין תורה קבלתיך מה"ט יתבטל דינו לגמרי ונראה דלבטל הדין ליכא אומדנא די"ל איידי דבעי שיתקיים הדין אם יזכהו מהרצה נמי להיפך דמה"ט במשחק בקוביא גמר ומקני כמ"ש תוס' בפז"ב דף כ"ה אבל בחיוב הדיין מה איכפת לי' אם ישלם נמי לחברו ואנן סהדי דאינו רוצה להפסיד ול"ה דברים שבלב או דליכא אומדנא דאדעתא דד"ת קבלו ומ"מ כיון דמדינא חייב הדיין דגרם לו היזק רק שלא האמר מדקבלו פטרו ודאי ע"ז אמר דיכול לומר אדעתא דתידון ד"ת קבלתיך ולא פטרתיך ממילא הוי דברים שבלב אפילו לאו אדעתא דהכי קבלו אבל שיתבטל הקבלה לבטל הדין הרי קבלו לדיין בפירש וצריך תנאי גמור לבטל הקבלה וכיון דליכא אומדנא דמוכח על התנאי לא מהני דברים שבלב לבטל דברי פיו.
ובירושלמי פריך לר"י ור"ל דס"ל שנים שדנו אין דיניהן דין מדן את הדין ומסיק כשא"ל ע"מ שתדונינו ד"ת מה שעשה עשוי מפני שטעה ודנן מש"ה וישלם מביתו לפי שהגיס דעתו לדון יחידי ורש"י ורא"ש פירשו בש"ס בבלי דלא אמר כן תחלה ויש להבין הירושלמי כיון שהתנה ולא נתקיים יתבטל הקבלה ול"ל משום קנס דהגיס דעתו דהא טעם זה לא אמר רק אמה דישלם אבל מה שעשה עשוי אמר משום שטעה בש"ה ועוד איך מה"ט יתקיים תדין וכשלא יתא לדיין לשלם יפסיד הבע"ד מה פשע הבע"ד יותר מחבירו ונראה דאם מה"ת חד כשר רק תק"ח משום יושבי קרנות נמצא שהוא לטובה הבע"ד שלא יפסיד בחוב ול"ל מה אכפת לן הא אם יטעה ישלם דשמא לא יתברר טעותו אמנם אם נתברר שטעה בש"ה ואם נוקמוה אד"ת והוי דיינא יקום הדין וישלם הדיין הל"ל אוקמוה אד"ת ול"ל דה"נ חשו שמא לא יהא לדיין לשלם דאדרבה יש חשש להיפך דאם יתבטל הדין יפטר הדיין גם כשלא יהא לבע"ד להחזיר דלאו כלום עבד וכמ"ש תש"ך וכ"פ בס"ק כ"ו וצ"ל משום דסוגיא דעלמא כאידך הל"ל דנוציא מיד המוחזק רק כיון שנעשה מוחזק ע"י דיין דעבד כמר עבד אין מוציאין וא"כ כיון דכשלא נתברר שטעה אין דינו דין דעקרו רבנן גם דיעבד א"כ לאו דיינא הוא ולא נעשה מוחזק עפ"י דיין אמנם כשקבלוהו והי' מוהר לישב בדין יחידי וכשלא נתברר שטעה דינו דין ממילא גם כשטעה בש"ה ונתבטלה הקבלה כיון שקבלו ע"ת שלא יטעה מ"מ בזה ל"ש הקנה לטובת בע"ד וממילא נשאר אד"ת אבל אם מה"ה צריך שלשה ודאי י"ל כיון דלא נתקיים התנאי בטלה הקבלה ור"י דלא ס"ל עירוב פרשיות כמ"ש תוס' בפ"ק דסנהדרין דף ב' ע"ב ע"כ ס"ל מה"ה חד נמי כשר ומה דאמר גר צריך שלשה דמשפט כתוב בו משום דמקיש לגזלות כמ"ש תוס' בקידושין דף ס"ב ע"ב ומת דס"ל גם דיעבד אין דינו דין משום דעבר אהק"ח ע"כ בירושלמי משני אליבי' דאמרו לו ע"מ שתדינינו ולדידן דקי"ל ע"פ וחד פסול מה"ה וכמו שפסק הרא"ש לכן ל"ל כשאמרו בפירש ע"מ.
עוי"ל דלמ"ד חד נמי כשר רק הק"ח משום יושבי קרנות וכיון שהדיין עבר אתק"ח גם דיעבד אין דינו דין מ"מ כיון שכל התקנה משום טובת בע"ד שלא יפסיד וכשקבלוהו הוי כאמרו א"א בתק"ח ממילא אף דלא נתקיים תנאו נשאר על ד"ת והוי דיין מעצמו ועוד כיון דלא עבר אתק"ח אף דא"ל דיינת לן ד"ת מ"מ בהיתר ישב לדון דלא גזרו חכז"ל בזה דלא ישב לטעות רק לבו אנסו וטעה אח"כ ממילא בדיעבד דינו דין דאוקמוה אד"ת.
בש"ך ס"ק כ"ח הובא השובת רבינו האי גאון ז"ל והביאו ב"ע ורא"ש ז"ל אפילו נשא ונתן ביד אם ישנו לבע"ד מה שנטל דיש לו להחזיר יש מן הדין להוציא ממנו ואם אינו או שישנו ואין לו להחזיר משלם הדיין מביתו בזמן שנו"נ ביד עכ"ל והקשה עליו הרא"ש דלישנא דמה שעשה עשוי לא משמע הכי והש"ך תמה על הרא"ש דהי' לו להקשות עליו כמה קושיות דלמה כל התירוצים של ר"י ור"נ ור"ש וכ"ח הא בבכורות מיירי דאין לו להחזיר ובסנהדרין דתנן מחזירין ע"כ דאפשר בחזרה שנית מה פריך בפ"ק לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ממשנה דדן את הדין מם שעשה עשוי לישני לו דמיירי בא"א בחזרה וקושיא זאת יש לתרץ דבשלמא אם יחיד שלא טעה דינו דין ע"כ בא"א להחזיר חייב לשלם דבע"ד טוען נגדו לא ידעתי שטעית והוכרחתי לשלם וגרמת לי היזק ופשיעות דבע"ד ל"ש רק בטעות בד"מ כמ"ש הרז"ה דאם הי' שואל הי' נודע לו מיד אבל אם שנים שדנו אין דיניהן דין כלל בידו הי' שלא לשלם ולאו כלום עבר הדיין וכה"ג מחלק הש"ך גופא בס"ק מ"ה ועוד הא משמע בכל הסוגיא דדומיא דטעה בדבר משנה דמחזירין כן בש"ה קם דינא באפשר בחזרה ועוד בנו"נ ביד לכ"ע קם דינא דומיא דלא נו"נ שחוזר הדין ע"כ באפשר להחזיר ועוד רבינו האי ס"ל אפילו בלא נו"נ ביד משלם ע"כ ובאמת נפלאתי על הרא"ש מיד בראותי דבריו איך לא דחה דברי ר"ה רק ממשמעות לשון והדברים תמוהים לעיני כל רואה ונקדים עוד דברי הגאון שהובא ברי"ף דלא קי"ל כר"ח דמשום דלא נסתמוה כר"מ דדאין ד"ג מוקי לה הכי ואנן קי"ל כר"מ והקשה עליו הרב אלפס דהא מנ"ל דר"ח הא באוקמתא דקושטא ודסמכא מוקי לה הכי לענין מה שעשה עשוי ולא משום ענין החיוב דר"ח לא מתרץ רק רומיא דמתניתין מה דבבכורות קם דינא והמלחמות כתב עוד לדחות דברי הגאון די"ל גם בבכורות רק לס"ד הוכרח לומר דגם דיין חייב לר"מ דאל"כ מתניתין אמאן תרמי' אבל לפי מה דמסיק בנו"נ ביד אמרינן גם לר"מ פטור הדיין מגרמי ומיד בראותי דברי הרא"ש הנ"ל עלה בדעתי לומר דס"ל לר"ה אף דקם דינא וחייב הדיין לשלם לבע"ד מ"מ אח"כ חוזר על הבע"ד שני ומוציא מידו דבא לפסידא ע"י מחמת שאינו רוצה להחזיר וכה"ג רצה הש"ך לתרץ דברי ר"ה אבל הקשה א"כ למה מסיים בתשובת ר"ה אם אין לו להחזיר ישלם הדיין מביתו הא כבר שילם והל"ל מפסיד הדיין מה ששילם וגם הלשון לא משמע כלל כן אלא קודם מוציא מהבע"ד ונותן לחבירו ואם אין לו לבע"ד אזי משלם מביתו ואח"כ ראיתי בשער משפט כתב ג"כ לתרץ דברי ר"ה עד"ז והביא ראי' ברורה מסימן נ"ח בשלח הלוה לשלם למלוה ואמר לו ליקח השטר וליתן המעות למלוה ונתן השליח המעות קודם דנאמן המלוה לומר סיטראי נינהו ומ"מ מסיק הש"ך שם בשם הפוסקים דמחויב המלוה להחזיר מחמת היזק השליח שיצטרך לשלם ללוה ויגרום מלוה היזק לשליח עיי"ש ועם כ"ז לא תירץ כל קושיות ש"ך הנ"ל גם נדחק מאד דמשנה דבכורות לצדדין קתני מה שעשה עשוי אם הדיין הלך למדה"י א"י להוציא מן הבע"ד וישלם מביתו כשישנו וכל רואה יבין הדוחק ואף דגם בתוס' תירצו דטיהר את הטמא לצדדין קתני מלבד דגם ע"ז צווח הש"ך דהוא דוחק עכ"פ שאר הבבות דזיכה את החייב ואינך אינן לצדדין אגב גררא נקט ג"כ האי דינא דטיהר את הטמא אף דלא שייך רק לצדדין אבל לשע"מ כל המשנה לצדדין וע"כ הנלע"ד דודאי כיון דחייב הדיין לשלם יכול לחזור על בע"ד שזיכה שיחזיר וישלם לו וכיון שכן מיד משתעבד בע"ד לחבירו משדר"ג דמיד שבא היזק לבע"ד ונתחייב לו הדיין נתחייב אידך לדיין ולדעת כ"פ גם ביש נכסים ללות שייך שדר"נ וכן העלה הש"ך בסימן פ"ו ואף אם יאמר הבע"ד אין לי עסק רק עם הדיין יכיל הדיין לדחותו אצל חבירו הבע"ד וכמבואר בסימן פ"ו ולדעת בע"ת שם ס"ג אין הלוה הממוצע צריך לטרוח כלל להוציא מבע"ח שלו ליתן למלוה שלו דב"ד מפקי לא הוא ואף שהש"ך השיג שם עב"ת מ"מ אם רוצה לטרוח ולהוציא מבע"ח שפיר דמי ואינו מחויב לשלם במזומן והוא יחזיר עב"ח שלו עיי"ש בסמ"ע וש"ך והכא דיין הוא והוא מוציא מבע"ד לבע"ד משדר"נ אמנם דעת רבינו שמחה הובא בש"ך שם סק"ב במסור דיש לו פקדון או מלוה ביד אחר דאין הנמסר יכול להוציא מיד הנפקד משדר"נ משום דחיובו של מסור רק מגרמי קנסא דרבנן עיי"ש ולפ"ז לא שייך כאן שדר"נ והנה לא הוזכר הדין להיפוך אם המלוה יכול להוציא מהמסור של לוה משדר"נ ולכאורה הדין שוה אבל לפי המבואר באחרונים שם בטעמו של ר"ש דאם מת לא קנסו בנו אחריו הרי דאין נכסיו משעבדין רק גופו לבד וע"כ גם מה שיש לו אצל אחר לא משתעבד מדר"נ דל"ה רק שעבוד נכסי כמ"ש בתומים סק"ה והשע"מ שם כתב כמו דלדידי' קנסו לא לבנו ה"נ לא חל החיוב על הנפקד עיי"ש וא"כ המסור של לוה משתעבד מדר"נ למלוה דכל נכסי לוה משעבדין למלוה וגופו של מסור נמי המשעבוד ללוה משתעבד מדר"נ למלוה דע"י שדר"נ גם גופו משתעבד כמבואר בחו"מ סימן פ"ו ובאחרונים שם עוד נלע"ד דאף להש"ך שהשיג על הר"ש שם והעלה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מ"מ י"ל במסור של מסור לא משתעבד להנמסר דהוי תרי דרבנן דלא אלים כדאורייתא כמ"ש תוס' ורא"ש בפ"ק דפסחים ובא"ע סימן כ"ח לענין חמץ דרבנן ושעות דרבנן ודעת הראב"ד הובא בא"ע סימן קס"ח ס"ה ובש"ך סימן ש"ז סק"ג דלא מחמירינן תרי חומרי בשדר"נ כגון בכתובה דהוא חיוב' דרבנן להוציא ממטלטלי דיתמי שהוא ג"כ רק תקנתא דרבנן וה"נ במסור דמסור דחיובו דמסור ראשון רק מדרבנן וכן חיובו של שני וצ"ע בזה דהשני חיובים ותרי דרבנן משם אחד.
והנה הא דסימן נ"ח דצריך המלוה להחזיר משום פסידא דשליח הוא משום גרמא ומצאתי שכ"כ תומים שם בשם מהר"ם מקור דההיא דינא וקיימתי' מסברא דנפשאי וה"נ כאן דקם דינא וזכה נגד בע"ד שלו רק מחמת דהדיין יחויב לשלם לחבירו שנתחייב ע"כ צריך הבע"ד לשלם לדיין מחמת גרמי שגורם לו הפסד ואף דהדיין נו"נ ביד ולא עשה הבע"ד מעצמו מ"מ לא קיל מהמלוה שנתן לו השליח ומפרט דנהנה ומשתרשי לי' בגרמא נמי חייב עיין בשער משפט סימן כ"ו והנה כשנשא ונתן ביד דחייב הדיין מדין מזיק מן התורה משתעבד בע"ד לבע"ד חבירו מדר"נ גם לר"ש וכמ"ש וא"צ הדיין לשלם מכיסו רק כשאין לבע"ד לשלם אבל כשלא נו"נ ביד דחיובו רק מגרמי אין הבע"ד שזכה משתעבד מדר"נ לר"ש ואפשר גם לש"ך וכמ"ש וע"כ להס"ד דמשנה דבכורות כר"מ ומיירי בלא נו"נ ביד תנן שפיר מה שעשה עשוי ואין לבע"ד שנתחייב עסק עם הזוכה רק עם הדיין וישלם לו הדיין מביתו ויתבע מבע"ד שזיכה ולמסקנא דהמשנה בנו"נ ביד שייך שדר"נ והל"ל דבע"ד שיחזיר על שכנגדו מ"מ הא לפ"ז אתיא המשנה כרבנן דלית להו דד"ג כלל וכיון דקם דינא זכה הבע"ד מדינא ומה לו במה שיגרום הפסד לדיין וא"צ להחזיר גם לדיין ואולי משום זה נדו בגמרא מלאוקמוה למשנה כר"מ אף דקי"ל כותי' ורישא דנשחט ע"פ מוכח ג"כ כותי' כמ"ש תוס' שם אלא דקשיא לי' דישלם מביתו ולא קאמר דחוזר אח"כ על בע"ד שזיכה ולשון דמה שעשה עשוי משמע דזכה הבע"ד לעולם במה שזכה ולפ"ז עכצ"ל דר"ח דמוקי לה בנו"נ ביד ס"ל דלא כר"מ דאל"כ למה מה שעשה עשוי כלל הלא יאמר הדיין להחייב זיל אצל בע"ד שזכיתי משדר"נ וגם הזוכה אינו יכול לדחותו כלל ועכצ"ל דר"ח מוקי לה כרבנן ואין הבע"ד הזוכה מחויב כלל לדיין ומיושב דברי רבינו האי שברי"ף אמנם לדידן דקי"ל כר"מ ממילא בנו"נ הדיין ביד משתעבד בע"ד לחבירו בשדר"נ מחמת שגורם היזק לדיין ואינו יכול לדחותו ומיד הולך הדיין או בע"ד ומוציא ממנו רק כשאין לבע"ד משלם הדיין מביתו אבל בלא נו"נ ביד אין הדיין יכול לדחות החייב אצל הזוכה רק מיד ישלם מביתו והוא יחזור על הזוכה ובזה מדוקדקין דברי ר"ה דהתחיל אפילו נו"נ ביד אם ישנו לבע"ד יש מן הדין להוציא מידו דלענין להוציא מהבע"ד שוה נו"נ ולא נו"נ רק לענין שישלם הדיין קודם מביתו אינם שוין רק אם אין לבע"ד להחזיר ישלם הדיין מביתו אבל בשישנו א"צ לשלם מביתו בזמן שנו"נ ביד ומיושב כמין חומר בס"ד והרא"ש שכתב עליו דלישנא מה שעשה עשוי לא משמע הכי היינו לפי מה דס"ד דמתניתין ר"מ וא"כ חוזר אח"כ הדיין ומוציא מהבע"ד ואף דמקודם שילם הדיין מ"מ הלשון לא משמע הכי דהוי רק אפיכי מטרתא אלא משמע דזכה הבע"ד ואינו מחזיר גם לדיין אבל כבר כתבתי דמה"ט נדו מלאוקמוה להמשנה כר"מ.
הש"ך סק"ל הביא ירושלמי דפ"ק דסנהדרין ז"ל שמואל אמר שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקרא ב"ד חצוף ר"י ור"ל תרוייהון אמרין אף שנים שדנו אין דיניהן דין תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב מה שעשה עשוי וישלם מביתו ר' בא בשם ר' אבוהו כשאמרו הרי אה מקובל עלינו כשנים במה אנן קיימין אם כשטעה ודנו משקול הדעת בדא מה שעשה עשוי אם כשטעה ודן ד"ת בדא ישלם מביתו ר' בא בשם ר' אבוהו כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שהדונינו ד"ת וטעה ודנו בש"ה מה שעשה עשוי מפני שטעה ודנו בש"ה וישלם מביתו שהגיס דעתו לדון יחידי דתנן אל תהי דן יחידי עכ"ל והש"ך רצה להגיה אם כשטעה ודנן ד"ת בדא מה שעשה עשוי עוד הקשה למה לא אמר דחייב משום גרמי או בנו"נ ביד כדאיתא בבבלי בבכורות עוד הקשה ממנו על הרז"ה דלעיל בס"ק ט"ו אות ה' דס"ל בשלשה וקבלם חייבין ולפי טעם דירושלמי שהגיס דעתו לדון יחידי שלשה פטורין ותירץ זה דירושלמי לא ס"ל דד"ג ושכ"כ הרמב"ן וסותר דבריו שבסימן שע"ו העלה דגם לדידן דד"ג קנסא והוכיח מהירושלמי ותחלה נפרש מ"ש בירושלמי אם כשטעה וכו' לפמ"ש הרי"ף ולא הי' ר"י טועה בש"ה דבסברא נחלק עליו ר"ח ע"כ מה שעשה עשוי והרא"ש כתב דמה"ט לא שילם ר"י ליתומים אף דלסברת ר"ח טעה טעות גמור מ"מ כיון דא"א לברר טעותו ממחלוקת קדומה פטור ע"כ וזה שאמר אם כשטעה ודן משקול הדעת שיש מחלוקת קדומה וטעה ודן דלא כסוגיא דעלמא בדא מה שעשה עשוי הא אפשר לברר טעותו מסוגיא דעלמא אם כשטעה ודן ד"ת דליכא פלוגתא ודנן ד"ת לסברתו וטעה בסברא בדא ישלם מביתו.
עוי"ל לפמ"ש בתשובת מיימני הובא בש"ך סק"ח אם ידע שיש מחלוקת ועשה כאחד היינו טעה בש"ה אבל א"ל ידע רק מדעת אחד ועשה כמותו ל"ה טעות בש"ה דמה ה"ל לעשות הוא פסק כדעה שידע וראי' מר"י וכ"ח דאמר כבר הורה זקן ופטרו ולפי הס"ד דירושלמי קיום הדין ותשלומין תלוין זה בזה ע"כ פריך אם כשטעה ודנן בש"ה שידע מהפלוגתא ושקל דעתו להכריע וע"כ משלם דלא ה"ל לעשות כאחד מהן מאחר שידע מהפלוגתא והרי טעה נגד סוגיא דעלמא למה מה שעשה עשוי ואם כשטעה ודנן ד"ת שלא ידע רק מדיעה חדא ולפי דעתו ד"ת דן ולא פשע למה ישלם.
ומה שאמר דקבלוהו כשנים י"ל דבש"ך סימן כ"ב ס"ל דקבל חד כשלשה הוי תרתי לריעותא ושע"ט כתב דמה דצריך שלשה אף דל"כ רק תרי אלקים משום דאין ב"ד שקול ובקיבל חד ל"ש הנויי' א"כ ליכא רק חד לריעותא דמחוסר עוד אחד עיי"ש וע"כ אמר דקבל חד כשנים וסגי דאם יצטרך לקבל כשלשה יהא תר"ל וישנו בחזרה ולא הוכרח הבע"ד לצייתו ואין לחייב הדיין מגרמי רק כשהוכרח הבע"ד ולא הי' יכול לחזור כמ"ש הש"ך בס"ק מ"ה.
אמנם מ"מ א"א לחשבו כב"ד לדבר הצריך דוקא ב"ד דהרי יחיד מומחה ואפילו שנים סמוכים לא חשובי ב"ד לדבר הצריך ב"ד לדעת הרמב"ם ובזה ע"כ אין הטעם משום דאין ב"ד שקול דביחיד מומחה ל"ש זה ולדעת כנה"ג בסימן ג' גם כשקבלו ליחיד ל"ח ב"ד וש"ך לעיל סימן ג' הסכים לדעת הרמב"ם דלחשוב ב"ד צריך דוקא שלשה ובנתיבות סוף סימן זה כתב דלענין שיהא דינו קיים בטעה בש"ה צריך דוקא כח בית דין חשוב דדוקא אם הוחזק עפ"י ב"ד מה שעשה עשוי ואף דמומחה וקבלוהו חשוב כב"ד היינו דקבלה אהני לו להיות כשלשה כיון דבלאו קבלה יכול לדון בע"כ אבל בהדיוט צריך לפרש שמקבלו כשלשה וכה"ג מחלקי ש"ך ורא"ש לענין שיועיל הקבלה לפוטרו עיין בס"ק זה וע"כ פריך הירושלמי דכשקבלו כשנים אם טעה בש"ה למה מה שעשה עשוי ע"כ משני כשקבלו כשלשה דיש לו כח ביד אלא דא"כ הוי תר"ל כיון דצריך דוקא ב"ד ויכול לחזור וליכא גרמי דבטימא הטהור שוי' חד"א כשטעה בש"ה ובטעם בדבר משנה לא ה"ל למהר להאכילו לכלבים כמ"ש תוס' בב"ק ד"ק ובחייב את הזכאי בדבר משנה אף דמוכרח לציית דין לא ברי היזקא דאף שאחר שיתן לבע"ד יחזיר א"ל ילך למהד"י אבל כשקיבל לחד כתלת דיכול לחזור גם כשלא טעה לאו כלום עבד הדיין בדיבורו ול"ל כשנו"נ ביד כיון דלא רצה ליתן בעצמו הרי חזר מקבלתו וה"ל הדיין גזלן ודאי הדין חוזר ולמה מה שעשה עשוי ואם לא חזר א"צ לישא וליתן ביד ע"כ הוכרח הירושלמי לומר דאמר ע"מ שתדונינו ד"ת ומ"מ הגיס דעתו לדון ע"כ קנסיהו ובשלשה י"ל גם לירושלמי חייבים מגרמי וכהרז"ה וסייעתו ובב"ש סימן ק"ב סק"ז כתב ז"ל בודאי א במטלטלין עדיף טפי תפיסה ברשות ב"ד מתפיסה בעצמו בלא רשות ב"ד.
ובלאו סברת השע"מ י"ל לפמ"ש בחידושי הר"ן דשמואל דוקא שנים שדנו קאמר והקשה דא"כ בפ"ק דסנהדרין ד"ו דפריך מדן את הדין לר' אבוהו ליפרוך נמי לשמואל וי"ל דידע די"ל דקבלוהו רק לשמואל סגי קבלה כשנים משא"כ לר' אבוהו דצריך לקבל כשלשה והוי תר"ל ויכול לחזור ולאו כלום עבד ולמה ישלם ובירושלמי נמי פריך לר"ל ור"י ואמר ר' בא בשם ר' אבוהו וליטעמך דלשמואל בקבלוהו כשנים א"כ ל"ה ב"ד וכמבואר בירושלמי פז"ב והובא בש"ך סימן כ"ב סק"א וסק"ו ולמה כשטעה בש"ה מה שעשה עשוי כיון דאין לו כח ב"ד ועכצ"ל דקבלוהו כשלשה ואי דישנו בחזרה ה"ט דקנסוהו כיון שאמרו לו ע"מ שתדונינו ד"ת והגיס דעתו לכן קנסוהו.
אמנם גם לולא סברת הנתיבות י"ל מה דאמר הירושלמי דקבלוהו כשלשה ולא אהני לו קבלה סתם או כיחיד מומחה דמבואר בירושלמי פז"ב ובש"ך לעיל סימן כ"ב סק"א וסק"ו דעל שום ריעותא צריך קבלה בפני ב"ד שלשה אבל קבל בפני שנים גם לאחר גמ"ד יכול לחזור ולשמואל כשנטל מזה ונתן לזה תו א"י לחזור ולר"י ולר"ל יכול לחזור עיי"ש וא"כ כשקבלוה כשנים או כמומחה אין כאן קבלה בפני ביד כמו לשמואל דשנים דיניהן דין ומ"מ בקבל בפניהם ל"ה קבלה וכדעת רמב"ם דיחיד או שנים מומחים ל"ח ב"ד ויכול לחזור מטענתו אף דדינם דין ול"ק קושית התומים על הש"ך שם ודו"ק אבל בקבל חד כתלת וטען בפניו הרי קבלו לב"ד יפה וכשנגמר הדין א"י לחזור מקבלתו וקיימתי' מסברא דנפשאי ומצאתי' בתומים שם דכתב בקבל חד לדיין וטען בפניו הוי קבלה בב"ד כיון שקבלו לב"ד עיי"ש ולפמ"ש לדעת הש"ך ה"ד כשקבלו כשלשה ואף דהוי תרתי לריעותא מ"מ לאחר שהוציא הממון לא שייך חזרה וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ב ואף דמבואר בירושלמי פז"ב קבל בפני שנים יכול לחזור לר"י ור"ל גם כשנטל מזה ונתן לזה היינו משום דאינם ב"ד ומהני חזרה כאלו נטל מעצמו וזה מוכרח דהא הש"ך גופא כתב בסימן כ"ב סק"א דקי"ל כר"י ור"ל דבקבל עליו קא"פ בפני שנים מהני חזרה גם לאחר שנטלו מזה ונתנו לזה ובקבל בפני ב"ד תרתי לריעותא כתב דלאחר שזכה בממון שנתנו לו ליתא בחזרה ואפשר להסביר דקבלה שלא בפני ב"ד ל"ה קבלה כלל וע"כ גם כשנטל מזה ונתן לזה יכול לחזור משא"כ בתר"ל דהוי קבלה רק יכול לחזור דהוי כגוזמא וקצת אסמכתא ומבואר בחו"מ סימן ר"ז דמהני תפיסה מדעת בעלים באסמכתא משא"כ כשלא קיבל בפני ב"ד פטומי מילי בעלמא ננהו ובמרדכי פ"ק דסנהדרין לענין פשרה כתב אם קבל עליו בפני בית דין א"י לומר משטה אני בך וכשקבל שלא בפני ב"ד י"ל משטה ובחו"מ סימן פ"א ס"ד ובתומים שם מבואר דבטענת משטה ל"מ תפיסה אף מדעת בעלים אחר ההודאה אך כיון דקודם שהוציאו הממון הי' יכול לחזור לאו כלום עבדי ולמה ישלם ואם בע"כ נו"נ ביד הוי גזלן ולמה מה שעשה עשוי וכמ"ש לעיל לכן מסיק דא"ל ע"מ שתדונינו ד"ת ומשום שהגיס דעתו קנסוהו.
אמנם כ"ז להש"ך בסימן כ"ב סק"ו דפירש הירושלמי להסכים עם הפוסקים דגמ"ד הוא קודם שהוציאו הממון אבל לרמב"ם דגמ"ד אינו רק כשהוציאו הממון ויליף לה מהירושלמי כמ"ש הלח"ם וש"ך שם א"כ ה"נ אם קבל חד כשלשה אפילו לא יהא רק חד לריעותא כסמ"ע בסימן כ"ב סק"ו מ"מ מהני חזרה קודם שנו"נ ולאו כלום עבד ומוכרח לומר משום שהגיס דעתו וצ"ע על בבלי בבכורות דס"ד דמשנה כר"מ ומשום דד"ג אלא או דס"ד דלר"מ חייב אף דלאו כלום עבד וכמ"ש הרא"ש בטעה בד"מ דאמר רע"ק לאו כלום עבדת היינו לרבנן דל"ל דד"ג ולרמב"ם ל"ל הכי דהא ס"ל דד"ג ופטור בטעה בד"מ משום דלאו כלום עבד וצ"ל כמלחמות דלס"ד הוכרח לומר דלר"מ חייב כה"ג דאל"כ משנה אמאן תרמי' ולמסקנא היכא דאין דינו דין גם לר"מ פטור כהרי"ף ורמב"ם ועדיין קשה מה משני בשנו"נ ביד דאם לא חזר הבע"ד יתן מעצמו ואם חזר ונטל הדיין בע"כ פסקה קבלתו וחד פסול ולמה מה שעשה עשוי אלא לרמב"ם דמן התורה חד כשר אצ"ל שקבלוהו כשלשה לפמ"ש לעיל סימן כ"ג דלמ"ד מן התורה חד כשר רק מדרבנן הצריכו שלשה משום יושבי קרנות אזי כשקבלו הבע"ד לא גזרו דכלום תקנו רק לטובתם שלא יכופו אותם בע"כ ועוד בלא"ה הוי כבר דיעבד והא לשמואל דיעבד דינו דין רק לדידן כיון דעבר אדרבנן אין דינו דין וכשדן ברצון בע"ד לא עבר וע"כ אף דבע"ד חוזר מתקיים הדין מעצמו בלא קבלתו של בע"ד תדע דרמב"ם הא פסק בפ"ג מה"ס כר' אבהו דצריך שלשה ומ"מ פסק ביחיד הדיוט שקבלוהו וטעה בש"ה ולא נו"נ ביד חייב ולמה הא יכול הבע"ד לחזור קודם שנתן ולא הוכרח לקיים הפסק ומ"ש מטעה בדבר משנה דפטור א"ו כמ"ש.
נמצא לפ"ז אצ"ל ג"כ שקבלוהו כשלשה לדעת הרמב"ם ולרא"ש נמי דמה"ת צריך שלשה מ"מ סגי בקבלה במומחה שדן ביחידי בכפי' ויש לו דין ב"ד לכל דבר כמבואר ברא"ש פ"ק דסנהדרין ובפ"ק דסנהדרין ד"ו דפריך לר' אבהו מדן את הדין ומשני דקבלוהו ולא אמר כשלשה לרא"ש ניחא ולרמב"ם נמי י"ל מן התורה גם לר"א חד כשר רק כיון דעבר אדרבנן אין דינו דין והירושלמי דמתרץ לר"י ור"ל דס"ל מן התורה צריך שלשה כמ"ש תוס' בפ"ק דסנהדרין ב' ע"ב בד"ה דברי הכל וכרבא שם נ' ע"א צ"ל דקבלוהו כשלשה שיהא ב"ד וכמ"ש.
והנה בבבלי פ"ק שם דמשני דקבלוהו ולא ביאר מהו ענין הקבלה ובמשנה דלא הוזכר הקבלה רק דן את הדין לא קשה דמיירי באופן שהוא דיין מן הדין וקבלוהו על אופן המועיל רק לר' אבהו אין הכרח דלא הוכרע דעתו אם מן התורה צריך שלשה או מדרבנן ומהני קבלה סתם וכמ"ש אבל לרבא דמה"ת צריך ג' מומחין ולמה מה שעשה עשוי אף דקבלוהו כ"ז שלא פירש כשלשה אף אם סבר נו"נ כקבלו בפני שנים כמבואר בירושלמי ולומר דלרבא מיירי בקבלו בקנין או פירש כשלשה דוחק דלא נתבאר בגמרא לרבא כמו בירושלמי לר"י ור"ל.
ונלע"ד מה שהחליט הש"ך דבתרתי לריעותא ל"מ חזרה אחר שזכה אידך בהממון יש מקום לומר דוקא כשלא טעה הדיין בשקול הדעת דאם טעה אף דכשדן דיין שהוא כשר מעצמו להיות דיין מן הדין וטעה בש"ה ונו"נ בע"כ של בע"ד מה שעשה עשוי באינו דיין רק בקבלוהו שאני דהנה י"ל מה דפליגי בירושלמי בקבלו בפני שנים ונו"נ אם יכול לחזור ה"ט כמו מוכר פירות דקל דהוי דשלב"ל ויכול לחזור בו מ"מ אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' אף דהוה מחילה בטעות וכתבו תוס' בפא"נ דס"ו ע"ב בד"ה הכא משום דאמרינן דניחא לי' דליקו בהימנותא ואפילו הוה ידע דיכול לחזור לא הי' חוזר ה"נ כן אם נו"נ ממנו ולא מיחה ובזה פליגי שמואל עם ר"י ור"ל וא"כ למאי דקי"ל כר"נ עיין בחו"מ סימן ר"ט ס"ט ה"נ הלכה כשמואל כיון דר"נ קאי כותי' דקי"ל כר"נ אפילו נגד ר"י ור"ל כמ"ש בש"ך סימן ס"ו ס"ק קכ"ב בראיות ברורות לפ"ז מ"ש הש"ך בסימן כ"ב סק"א בקבל בפני שנים דקי"ל כר"י ור"ל דיכול לחזור בו גם אחר שנטל מזה ונתן לזה צ"ע לדינא אמנם בטעה בש"ה אף דבמקום אחר קם דינא בטעה שאני דהא דאמרינן ניחא לו דליקו בהימנותי' ואלו הוה ידע ל"ה חוזר כתב בנתיבות סימן ס"ו סקכ"ח דהוא כיאוש של"מ דעכשיו סובר דא"י לחזור רק אמרינן אי הוה ידע שיכול לחזור ג"כ לא הי' חוזר והי' מוחל והרי השתא לא ידע רק מהני במתנה כה"ג כמ"ש הש"ך בסימן שנ"ח סק"א עיי"ש ובש"ך מחלק שם דשאני אבדה דישל"מ ל"מ משום דל"ל אם הי' יודע שאבד הי' מתייאש כיון דאם הי' יודע מקום האבדה לא הי' מתייאש ל"ל אלו ידע לחצאין וא"כ בטעה בש"ה ל"ל אלו הוה ידע שיכול לחזור ל"ה חוזר והי' מוחל דליקו בהימנותא דהא אלו ידע שטעה הדיין לא הי' מוחל ועכשיו לא ידע לא זה ולא זה ול"ל אלו ידע לחצאין דקי"ל כאביי דישל"מ ל"ה יאוש אבל לרבא מהני ישל"מ ואמרינן אלו ידע שאבד ולא ידע מקום האבדה הי' מתייאש השתא נמי הוה יאוש ה"נ אלו ידע שיכול לחזור ולא ידע מהטעות הי' ניחא לי' דליקו בהימנותא ולא הי' חוזר והי' מוחל השתא נמי כידע ומחל ע"כ לרבא מה שעשה עשוי אף בקבלה סתם אלא דמ"מ חייב לשלם אף דהי' יכול לחזור קודם שנתן משום דאמרו לו תחלה דיינת לן ד"ת והגיס דעתו כמו שפרשו כ"פ דמיירי שאמרו כן תחלה וירושלמי הוצרך לפרש שקבלוהו כשלשה חדא דקאי לר"י ונ"ל דס"ל קבלו בפני שנים יכול לחזור ועוד דאנן קי"ל ישל"מ ל"ה יאוש אבל כשקבלוהו כשלשה א"י לחזור אפילו קודם שנו"נ ודו"ק.
ואחר הדברים האלה יש לתרץ תשובת רב האי הנ"ל וז"ל ספר העטור אינו מומחה וטעה בשקול הדעת וקבלו בע"ד חייבים לשלם לד"ה בנו"נ ביד כדתנן דן את הדין זיכה את החייב מה שעשה עשוי ואוקימנא בקבלו עלייהו תשובה לרבינו האי אפילו נו"נ ביד אם ישנו לבע"ד מה שנטל דיש לו להחזיר יש מן הדין להוציא ממנו ואם אינו או שישנו ואין לו להחזיר משלם הדיין מביתו בזמן שנו"נ ביד ירושלמי תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב מה שעשה עשוי וכו' ר"א בשם ר"א כשא"ל הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדונינו ד"ת וטעה בש"ה מה שעשה עשוי מפני שטעה ודנן בש"ה וישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי ד"ת עכ"ל והש"ך בס"ק כ"ט הרבה לתמוה עליו עיי"ש וי"ל דסתם קבלה בלא קנין ולא פירש כשלשה וע"מ שידון ד"ת וכ"כ הש"ך בס"ק י"ב ודברי ר"ה על יחיד הדיוט שקבלו דמיירי בו עתה הב"ע וע"כ לא מבעיא בלא נו"נ ביד כשא"א להחזיר דפטור דאלו קמן הוה תדר כל שלא קבלו כשלשה דליהוי ב"ד ולאו כלום עבד וקנס לא שייך כיון שלא אמרו לו ע"מ לדון ד"ת וכדמשמע בש"ך כאן סק"ל ואפילו נו"נ ביד מ"מ אם ישנו לבע"ד יש להוציא מידו כמו קבלו בפני שנים דאמר בירושלמי אפילו נו"נ חוזר בו ה"נ כל שלא קבלו כשלשה אינו ב"ד ואף שקבלו כמומחה ולא עדיף מיחיד מומחה בלא קבלה או שנים לשמואל דדינם דין ומ"מ לענין קבלה דצריך שיקבל בפני ב"ד אינם כב"ד וכסברת הרמב"ם דפחות משלשה ל"ח ב"ד לענין חזרה ופוסק ר"ה כרבא וכירושלמי דמה"ת צריך שלשה ואפילו נו"נ ובע"ד שתק מ"מ ל"ל אלו ידע דיכול לחזור ג"כ ל"ה חוזר דניחא לו דליקו בהימנותא דאלו ידע שטעה ודאי הי' חוזר והוי כישל"מ באבדה ולא עוד אפילו קבלוהו בפירוש כשלשה להש"ך דהוי תר"ל יכול לחזור דדעת רה"ג בתר"ל גם לאחר גמ"ד חוזר כמ"ש נ"י פרז"ב ואם נו"נ בע"כ הרי כבר חזר וגם כשנו"נ ברצון הבע"ד הוי כמחילה בטעות וכמ"ש וע"כ הביא הב"ע תשובת ר"ה אדין שאינו מומחה וקבלוהו כי דברי ר"ה לא נאמרו רק על הדיוט וקבלוהו ואמר אם א"א להחזיר ישלם מביתו כשנו"נ ביד דא"ל נו"נ כיון דאלו הוה קמן הי' חוזר הדין וגם הבע"ד אינו מחויב לציית דין ויכול הי' לחזור פטור ולזה הביא הירושלמי דמשנה דדן את הדין דמה שעשה עשוי וישלם מביתו ואף בלא נו"נ ביד מוקי לה באמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה וע"מ לדון ד"ה משא"כ בקבלה סתם ובזה ניחא למה הביא ב"ע בהדיוט וקבלוהו וטעה בש"ה ונו"נ ביד דחייב לד"ה אחר שכבר כתב דלית הלכתא כר"ח וחייב אפילו כשלא נו"נ ב"ד אלא דבא לומר אף דלתשובת ר"ה בקבלה סתם מחזירין הדין אף בנו"נ ב"ד מ"מ אם א"א בחזרה חייב דבשלמא אם הי' משום גרמי הי' אפשר לומר דלא ברי הזיקה כשנו"נ ביד אבל כיון דבנו"נ חייב לד"ה גם לר"ח ע"כ חשוב מזיק דלר"ח ל"ל גרמי לכן אם א"א בחזרה ישלם אף דקבלוהו דהא ר"ח מוקי למשנה דדן את הדין בנו"נ ביד וחייב אף דקבלוהו.
וגם דברי הרז"ה וש"פ דס"ל בשלשה הדיוטות וקבלום חייבים לשלם מיושבים דמה שהשיגם הש"ך מהירושלמי דאמר הטעם ביחיד הדיוט וקבלוהו מפני שהגיס דעתו א"כ בשלשה ל"ש זה דלא הגיס לדון יחידי ולפמ"ש א"ש דבג' וקבלום דהדין דין ודאי חייבים רק ביחיד וקבלו הל"ל דאין דינו דין בלל דבטלה הקבלה או דבתרתי לריעותא דקבלו כשלשה יכול לחזור בו ולא הוכרח לציית דין כלל ולאו כלום עבד או דגם עכשיו שהוציא מידו יחזיר דהוה מחילה בטעות וכאשר ביארתי לזה הוצרך הירושלמי לומר דא"ל ע"מ שתודינינו ד"ת וקנסוהו משום שהגיס דעתו לדון יחידי להיות דינו דין כאלו לא טעה ויחויב לשלם וכיון שתלי"ת מצאנו ישוב לדברי רה"ג ורז"ה אין לדחות דבריהם מהלכה ובפרט דברי גאון שכל דבריו דברי קבלה.
בנתיבות ס"ק ט"ז הקשה למה לא פירש רש"י וא"ל קבלוך שדן בכפי' דהשתא נמי שפירש דא"ל שידון ד"ת כיון דלא ד"ת דן בטלה הקבלה ותירץ דצריך שיהא מוחזק ע"י ב"ד ובכפי' ל"ח כב"ד אבל כשא"ל דיינת לן דין תורה טעות בש"ה נמי חשוב ד"ת ולא נתבטל הקבלה עיי"ש וצל"ע דרש"י פירש להדיא בדף וא"ו שם כיון דטעה לאו ד"ת דן ומיירי שם בש"ה עיי"ש ולע"ד נראה דאם כפה אותו הוי תפיסה שלא ברשות דטעם דקם דינא משום דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וזה נעשה מוחזק וכן לרש"י דפירש שם דף ל"ג שם די"ל אפשר תחלה יפה פסקת היינו ג"כ משום דכבר מוחזק אבל בא לידו שלא ברשות חשוב הראשון מוחזק דחמ"ק יש לו וכ"ש דסוגיא דעלמא סייעתי' ואף את"ל דמה שהתפיסוהו דיין חשוב ברשות מ"מ הא רב יוסף ס"ל בגיטין דפ"ח דלענין כפי' צריך סמוך ואנן שליחותייהו עבדינן ושלוח שטעה בטלה השליחות אף בטעות שאם לקח ומכר בעצמו לא הי' חוזר עיין קפ"ב וקפ"ה משום דא"ל לתקוני שדרתיך לכן אפילו בכל שהוא בטל השליחות וה"נ הכל יודעין דאינו סמוך אינו רק שליח וכשקבלוה בע"ד בסתם מה שעשה עשוי ולא אמרינן לענין גוף הדין נמי לתקוני שדרי' י"ל דאינו אומדנא ברורה די"ל דרוצה שאם יטעה ויזכהו ג"כ יקום דינא כיון דבש"ה אינו גזל ובחיוב הדיין לא אכפת לי' שישלם לו ולחבירו וע"כ צריך שידון ברצון בע"ד דנתן לו מדעתו ועל אותו דבר שדנין התפיסוהו ואף דע"י טעות הי' חשוב תפיסה ברשות כמ"ש התומים בכללי תפיסה דאם נתן לחבירו בטעות מפני שסבר דשל חבירו הוא בדין וצריך ליתן לו הוי תפיסה ברשות אך הנתיבות בדיני תפיסה סקי"ח ס"ל כהש"ך דהוי תפיסה של"ב.
סעי' ה' ש"ך ס"ק מ"ח עמ"ש בסימן צ"ב על דברי בה"ג שבכאן.
בספר ת"כ סימן זיין הביא מ"ש מהר"ם רקנטו סימן תט"ו ז"ל כל דבר שתחלת דינו תמוע"ה אם ראינו שתקף בו אחר אין מועיל תקיפה שלאח"כ ומוציאין מיד התוקף אבל אם תקף שלא בפנינו קודם שנולד הספק לא מפקינן מיני' וכתב הת"כ שלא בפנינו ל"ד אלא ר"ל קודם שנולד הספק לפני הב"ד אפילו תפס בעדים ובסימן תמ"א כתב מהר"ם רקנטו וז"ל פסקו ר"א ור"ח דכל תיקו דממונא חולקין ורשב"ם פירש דהמע"ה והרמב"ם ז"ל כתב גבי כשכשה בזנבה דמספקא לש"ס אם הוא תולדה דרגל ופטורה בר"ה או תולדה דקרן וחייבת ח"נ כתב דפטור ואם תפס הניזק גובה ח"נ ממה שתפס דזה הדבר ספק הוא עכ"ל ונתקשה הת"כ למה לא הביא דברי הרמב"ם בסימן תט"ו ורצה מזה להכריח חילוק בין ספק בעיא לספק אחר דספק בעיא בש"ס מועיל תפיסה די"ל לדידי נוטה דכן הדין ומלבד דגוף הסברא רחוק שיוכל לומר לדידי' נוטה הדין לצד אחד ובש"ס לא הוכרע גם לשון הרקנטו בסימן תט"ו משמע דבכל ספק מיירי מדכתב כל דבר שתחלה דינו המע"ה גם הרי"ף השמיט בב"ק דף ח"י בעיא דיש שינוי בצרורות וכתב הרא"ש שם משום דאין דנין בזה"ז דיני קנסות רק אי תפס וא"כ אי תפס ח"נ לא מפקינן מיני' בספק תיקו וע"כ לא נ"מ בהיקו זאת בזה"ז ותמה הרא"ש דהא מסקינן בפ"ק דב"מ דף זיין ה"כ מוציאין מידו עיי"ש ויותר מזה תימא דהרי"ף פסק ברועה מזוין מטור דסליק בתיקו וכתב הנ"י משום דס"ל גם אם תפס מיני' מוציאין כיון דסליק בתיקו ע"כ סתם וכתב פטור ונתקשו אחרונים בזה.
ונלע"ד דהנה בתפס קודם שנולד הספק מסקו בתוס' וראשונים דלא מפקינן מני' ואם תפס לאחר שנולד הספק מפקינן י"ל הטעם דכשנולד הספק והי' ראוי לידון ומחמת חמ"ק החזקנו אותו ברשותו והונו כשתפס אח"כ הוי כתופס ודאי ממון חבירו וכה"ג כתב הגהה או"ה הובא בטו"ז יו"ד סימן ק"י ס"ק י"ד ולפ"ז אם התפיסה והספק באו כאחד מהני התפיסה ותלי"ת מצאתי כן בתומים.
והנה בקנס בזה"ז דאין דנין לאו מחמה ספק החזקנו אותו רק כשתפס ועביד דינא לנפשו נולד הספק ועוד בקנס אשר ירשיעון אלקים כתוב ובזה"ז דאין סמוכין אינו חייב ממון קודם שתפס הניזק רק כשהפה ועביד דינא לנפשו נולד החיוב והספק ותפיסה באו יחד ומהני ולפ"ז א"ש ג"כ דברי רקנטו ולפ"ז אפשר בדוקא נקט תקף שלא בפנינו קודם שנולד הספק דרק כשכבר נולד הספק בב"ד ל"מ תפיסה שלאח"כ כיון דהוחזק בב"ד ונפטר נעשה כודאי אלא די"ל דזה דוקא בספר שאינו אצל הבעל דינים שכל אחד יודע בעצמו בשל מי הדין נהי דכבר קודם ביאם לב"ד נפלה המחלוקת ביניהם מ"מ ל"ל דהחזקנו אותו לודאי שלו דמי החזיקו ולבע"ד גופא אין ספק לכן חשוב נולד הספק רק לפני ב"ד וכשתפס שלא בפני ב"ד קודם שנולד הספק בב"ד מהני תפיסתו אבל בספק שגם לבע"ד ספק מיד שנולד הספק ונודע לבע"ד עצמו בעצמם דנו אם חייב אם פטור.
בתומים ס"ק נ"ד הוכיח מתוס' ב"מ דף ק' ד"ה וליחזי דמהני תפיסה בדררא דממונא בטוען ברי אפילו תפס בעדים והקשה מס"פ המניח בשנים רודפין זה אומר מועד הזיק את הגדול ותם לקטן דמוקי לה כשתפס והא הוי דררא דממונא מדאמרינן שם לסומכוס דחולקין וא"א דתפיסה מהני לישתלים לגדול מהמועד ומתוך כך חילק בין טוען על הגוף דבר שהוא שלו דמהני תפיסה ובין בא עליו מכח חוב ובנתיבות הקשה דהא בספק בשטר מהני הפיסת אפילו מחמה חוב ובנתיבות כתב כיון דהעדים מסופקין ולא ראו כל מה שהיו אפשר לראות אין עושין ספק עפ"י עדותן ול"ה דררא דממונא כי אם כשיש עדים כמ"ש תוס' בב"מ דף ק' בד"ה דמי עבד ונתקשה דא"כ לסומכוס אמאי חולקין עיי"ש ובקונטרס הספקות ולפע"ד י"ל קושית התומים דכיון דמה שמעידים דמסופקין אם מועד הזיק הגדול אין גורם חיוב למזיק רק כשהפס הניזק הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דיכולין לומר כשהעדנו מי יימר דיתפס ולרא"ש דמיירי שתפס קודם שעמדו בדין כמ"ש ס"פ המניח מ"מ י"ל לשיטת רש"י שהביא הכ"מ בפ"כ מה"ע ה"ב וכ"ד ראב"ד שם דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"ד רבינו יהונתן באס"ז ריש ב"ק דף ד' ע"ב וא"כ כשתפס קודם שהעידו מיד שיגמר הדין יהא כאשר עשה וא"כ א"א לקיים בהם כאשר זמם ואפילו למאן דס"ל בממון כיון דא"צ דו"ח משום נע"ד א"צ נמי שיהא יכול להזימנה עיין ש"ך לקמן סימן ל"ג מ"מ בהמה שחבלה בחברתה אינה בכלל הודאות והלוואות כדלעיל סימן א' ס"א ואין להקשות א"כ גם בקטן יהא פטור דמודה בקנס פטור דזה אינו חדא כיון שתפס חייב גם מודה כמ"ש הראב"ד והובא במ"מ פ"ט מנזקי ממון הי"א וכ"ד הרמב"ם שם ועוד י"ל עפימ"ש מהרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה וכיון דא"א להזימן על מה שאומרין דשמא מועד הזיק לגדול אין כאן עדים על ספק זה ולא חשוב דררא דממונא משא"כ לסומכוס דחולקין א"כ ע"י עדות' פוסקין הב"ד חלוקה אף כשלא תפס והוי יכול להזימה לכן נעשה דררא דממונא ומה דאמר שם ז"א חלוקין עליו חביריו על סומכוס מדקתני המע"ה דודאי המע"ה היינו כשלא תפס וניזק מוציא וכמ"ש הרא"ש שם וכשלא תפס הוי יכול להזימה לסומכוס וחולקין ומ"מ צ"ע לפמ"ש לח"מ פכ"א מה"ע ה"ד דאם העידו בדבר שאינו מתחייב רק כשתפס ממנו כשהוזמו יכול לתפוס מהעדים עיי"ש וא"כ הוי עדות שיכול להזימה אמנם דברי לח"ם אינו מוכרח די"ל כשהעידו כבר הפס התובע וראב"ד השיגו לשיטתו דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ובגמרא דהוזמו משלמין דמי עינו כמ"ד א"צ גט שחרור עיין השולח מ"ב ע"ב ואף די"ל דראב"ד רק במלקות ס"ל דאם נלקה אינם לוקין מ"מ משיג כאן דלא משמע לי' דמיירי בתפס,
בר"ן נדרים דף זיין כתב בבעיא דיד לצדקה דהוי כשאר ספק ממון ולקולא ובקונטרס הספקות כלל א' דין ט' הקשה מפ"ק דחולין דבעי ר"ז האומר הרי עלי לחמי תודה מהחמץ או מהמצה והביא שיאור מאי ספק הוי ונפטר ממ"נ או ברי' ולדעת הר"ן הבעי לי' אפילו באומר הרי עלי מחמץ לחוד דאם הוי ספק נפיק דספק ממונא לקולא עיי"ש ולע"ד ביש חזקת חיוב מודה הר"ן כמבואר בחולין דף קל"ד גבי ספק לקט קמה בחזקה חיובא והביאו שם הר"ן ועוד לפמ"ש בחו"ד בסימן ק"י דתורה דברה על הודאי וכשאמרה קום עשה צריך שידע שודאי עשה וה"נ ככל היוצא מפיו יעשה בודאי וכשיש ספק עשה לא נפטר משא"כ בספק נדר מעיקרא עיין פ"ק דר"ה דף וא"ו ובתוס' ד"ה זו מצות עשה ובריטב"א שם וברמב"ם פ"א מהלכות נדרים ה"ד.
המל"מ בפ"ט ממעשר הקשה על הרמב"ם דפסק בדמאי דהוי עון מיתה דנותן לכהן בלא מחיר ובגר שנתגייר והי' לו עיסת ספק נילושה קודם שנתגייר נותנה לכהן במחיר עיי"ש ונלע"ד דהי' צריך לקיים מצות נתינה לשבט רק שמוחזק והמע"ה אך כיון דצריך ליתנה לכהן משום עון מיתה א"כ לענין המחיר לא שייך לומר דתפיס וכמבואר כה"ג בב"מ דף ק"י ע"ב ועיין ריטב"א ביבמות גבי ולד שנתערב דף צ"ט ב' אך הא יש חמ"ק ונהי לענין עון מיתה ל"מ כמ"ש רש"י בחולין דף קל"ד מ"מ לענין מצוה נתינה לשבט יועיל חמ"ק אך בדמאי ל"ש חמ"ק כי בעת שקנה התבואה לא נודע אי מעושר ואינו זוכה בתרומה ומעשר שבה אבל בחלה בגר שנתגייר י"ל חמ"ק קודם שנילושה ע"כ מקבל מחירו.
ובריט"א על בכורות הביא ממפרשי ירשלמי דירושלמי מסיק גם בחלה בגר שנתגייר אינו מקבל מחיר וכדעת המל"מ והקשה שם מ"ש ונתערב ולד כהנה בשפחה או ספק בן תשעה לראשון כהן או בן זיין לאחרון ישראל דנותן תרומה ומ"מ מקבל דמי מחירו כמבואר ביבמות דף צ"ט ע"ב ונלע"ד די"ל ספק ממון לקולא גם אם יש בה מצות נתינה וכמ"ש הר"ן הנ"ל לענין צדקה אלא דבחולין שם אמרו כיון דכתוב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו בספק לקט ומתנות רק היכי דבחזקה פטורה קיימא פטור כשאינו עון מיהה וא"כ י"ל דוקא כשבחזקת פטורה ותפיס ובחלה לענין נתינה לכהן בלא מחיר דלא חשוב תפוס וכמ"ש לעיל דלגבי ממיר כהן תפיס י"ל עני ורש הצדיקו אבל בולד ספק כהן דאם כהן הוא לא נאמר עליו עני ורש הצדיקו בזה דאינו מחויב במתנות כלל ע"כ לענין נתינה בלא מחיר דליכא עון מיתה מוקמינן על חמ"ק וספק ממון לקולא לשיטת הירושלמי ודו"ק.
ובשכ"מ שהקדיש נכסיו דמבעיא אם עמד חוזר ועלתה בתיקו והרמב"ם סתם דחוזר והקשו עליו דלפי מה שפסק ת"כ א"מ מידו ה"נ הל"ל דהוא ספק ונ"מ לענין תפס והנה י"ל כיון שטוען בעצמו ברי שלא הקדיש ע"ד כן ויש לו חמ"ק ע"כ ל"מ תפיסה כמבואר בפ"ק דכתובות דף י"ב דברי וחזקה מהני להוציא מהטוען שמא.
אלא דעדיין צ"ע דהא דברים שבלב ל"ה דברים ואם כן אם הדין דא"י לחזור בו אם עמד דדעהו להקדיש לחלוטין ממילא אף דצווח דלא הקדיש רק ע"ת הוי דברים שבלב ולענין הדין גם הוא מסופק במה דסליק בתיקו ונלע"ד דלענין נדר מהני דברים שבלב וכמ"ש תוס' בפ"ג דשבועוה דף כ"ז לענין נודרין לאנסין ובלבד שיאמר בלבו היום דבת"ח ומדינא אף בלא אונס מהני דברים שבלב עיי"ש וכ"כ הנ"י דאין איסור מעילה למי שטוען ברי רק בקנין דברים שבלב ל"ה דברים כדאיתא בחו"מ סימן ר"ז והטעם דחבירו א"י מה בלבו משא"כ בנדר נלפי שמיא גליא והכא מה דדברי שכ"מ ככו"מ הוא רק תק"ח ממילא הוי ספק בהקנה ומצאתי בתומים ס"ק ע"ח כ"כ אך בח"ר קדושין דף נון ס"ל גם בנדר דברים שבלב ל"ת דברים וכ"ד ריטב"א שם.
הרא"ש כתב דאם התופס טו"ב א"מ אבל בשמא מוציאין והוכיח מהא דאר"נ פרק השואל דף ק"ג קרקע בחזקת בעלי' קיימא ומוציאין מיד השוכר והמה הש"ך בה"כ דבב"מ דף ק"י במשכנתא דכתב בה שנין מלוה אומר שלש דאין מוציאין הפירות פריך והא קי"ל כר"נ דקרקע בחזקת בעלי' הרי גם בטו"ב הדין כן ונלע"ד דבפ"ק דב"מ ד"ג אמרינן לענין סלעין דינרין ולוה אמר שתים פטור משבועה וכתב הרא"ש שם דחזקה העדים לא היו חותמין לתקלה אם הי' יותר משתים עיי"ש וא"כ ה"נ הל"ל דודאי רק שתים הוי ול"ל דחזקה לא עדיף מרוב וכ"כ התה"ד דחזקה מכח סברא לא עדיף מרוב וע"כ ל"מ לאפוקי ממונא ממלוה אמנם בראשונים פ"ק דכתובות ד"י מבואר דאם חזקת קמייתא מסייע לרובא מוציאין ממון וגם לענין מגו אם חזקה מסייע לה מהני להוציא לדעת המרדכי ולכן פריך והא קיי"ל כר"נ אוקי קרקע בחזקת בעלי' אף דאין דנין עתה על גוף הקרקע רק על התשלומין וה"נ גבי שנין סתמא דחזקה דאין עדים חותמין לתקלה וחזקה דקרקע יועיל להוציא מהטוען ברי.
בשו"ת רשב"א הובא ביתה יוסף סימן כ"ט וס"ס מ"ו באחד שהוציא שטר מכירת כרם וטען המוכר שמכר ע"ת שאם יחזיר מעותיו עד ג"ש יתבטל המכר והביא עדים בדבריו ולוקח הביא עדים שנמכר בלא תנאי ופסק דמוקמינן בחזקת לוקח שמוחזק עכשיו ולא מוקמינן בחמ"ק וביאר בקונטרס הספקות כלל זיין ס"ח הטעם כיון שיש מכר ודאי כבר אתרע חמ"ק אף שיש ספק דלמא הי' תנאי ולכשיתקיים התנאי יהא המכר בטל למפרע אין זה תרע להמכר ודאי משום דתנאי מילתא אחריתי הוא וכה"ג אמרינן בפ"ב דכתובות דתנאי הי' דברינו נאמנים משום דתנאי אינו עוקר המעשה לגמרי להחשיבו כלא הי' מש"ה אתרע חמ"ק דמוכר והקשה מתוך דברי רשב"א ור"ן דפרק התקבל שאחר שהעלו דנתינה בע"כ ספ"ד הוא אי שמה נתינה כתבו הלכך הנותן מתנת לחבירו ע"מ שתתן לי מאתים זוז ונתן לו בע"כ מוקמינן הקרקע בחמ"ק עיי"ש ולענ"ד י"ל לפמ"ש הר"ן בפכ"ש בגוי שהלוה לישראל על חמצו וא"ל א"ל אפדנו עד אחר הפסח יהא שלך מעכשיו והגיע הזמן ולא פדאו מותר החמץ והקשה דנימא הואיל ובידו לפדותו שלו הוא כמו הואיל ובידו למתשל ותירץ כיון דמחוסר ממון לא אמרינן הואיל והביאו מג"א סימן תמ"א וע"כ בשלמא בתנאי שיפדנו אפילו אם הי' תנאי מ"מ אתרע חמ"ק דכ"ז שלא פדאו אפשר שלא יפדנו ואינו שלו משא"כ בספק נתינה בע"ב אדרבה לוקח מחוסר ממון ואם נתינה בע"כ לאו שמי' נתינה ביד מוכר שלא לקבל המעות וא"כ אפילו קיבל המעות מרצונו אח"כ מ"מ כל זמן שלא קבלו חשוב כודאי של נותן הואיל ובידו שלא לקבל ולא יצאה מחזקתו ותנאי זה עוקר המעשה ול"ל בזה תנאי מילתא אחריתי לכן בספק אם צריך לקבל בע"כ חמ"ק מכריע הספק דא"ל לקבל ולא אתרע חזקתו כלל.
ולפ"ז כה"ג במוציא לוקח או מקבל שטר חתום בעדים ולא הוזכר בו תנאי זה שאם לא יתן לו המקבל או לוקח כך וכך עד ז"פ יתבטל המתנה או המכר ועדים החתומים מעידין עתה שתנאי זה הי' אין נאמנים דבתנאי זה עוקרים חתימתן לגמרי דאפילו יתקיים התנאי אח"כ מ"מ כל זמן שלא נתקיים חשוב ודאי של מרא קמא דבידו שלא לקבל המעות ועמ"ש לקמן סימן מ"ו סל"ז בשם ר"י מיגאש עוי"ל לפמ"ש מתרי"ט ח"א ס"א לענין נדר אם תלאו בתנאי דקום ועשה אינו חל עד שיעשה ואם תלאו בשוא"ת חל מיד ה"נ במכר ע"ח שיעשה כלא מכר עד שנעשה ובשוא"ת תנאי מילתא אחריתי ודו"ק.
בשב שמעתתא שמעתתא ד' פט"ז הקשה על הש"ך בת"כ שכתב בסימן קכ"ג דמצי למימר קי"ל כהמועט נגד הרוב כשתפס משום דאין הולכין בממון אחר הרוב והקשה מדאמרינן בספ"ק דכתובות אם רוב ישראל ישראל נ"מ להחזיר לו אבדתו וכתבו תוס' אפילו לשמואל דאהבוא"ה היינו כשבהיתר בא לידו ומדעתו נתנם לו וכ"פ הרמב"ם פט"ו מא"ב וכתב שם הה"מ שאין למוצא אותה חזקת ממון בה וכ"כ במרדכי וכ"כ הרשב"א עיי"ש והנה מתוס' אין ראי' דס"ל גם בספק בכור ושאר ספק ל"מ תפיסה שלא ברשות כמבואר בפ"ק דב"מ דף וא"ו ע"ב בד"ה פוטר ומכ"ש נגד רוב רק לרמב"ם דס"ל ת"כ אין מוציאין ורשב"א בתשובה יישב דבריו ומ"מ נגד רוב ס"ל דמחזיר אבדתו משמע דהולכין אחר הרוב להוציא מהתופס ואף דנגד טענת קי"ל אין ראי' די"ל דחשוב כטוען ברי כמ"ש מהרי"ק ואחרונים מ"מ משמע בשמא ותופס נגד רוב מוציאין דהא מהש"ס מוכרח מדמחזיר אבדתו אמנם לענ"ד י"ל לפמ"ש ספר יראים וכ"כ המלחמות פרק לולב הגזול אף דגזל עכו"ם מותר מ"מ ל"ה לכם והובא במג"א סימן תרל"ז ובהגהות רב"פ שם וא"כ נהי דא"צ להחזיר אבדתו מ"מ אין לישראל קנין בו ול"ל אוקים ממונא בחזקת מרי' דודאי לאו מרא הוא וכל תפיסה שאין עמה קנין לאו תפיסה הוא ולא חשוב מוחזק וכמ"ש תוס' ושאר ראשונים הובא בקוה"ס ר"ח ס"א ובנתיבות סימן נ"ו סק"ה והוה כמונח בסימטא דודאי מהני רוב וזה נ"ל כונת רשב"א בחידושיו ספ"ק דכתובות ז"ל להחזיר לו אבדה וא"ת הא אין הולכין בממון אחר הרוב ולימא לי' הביא ראי' דישראל את ל"ק דהתם איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרא אבל מוצא אבדה לאו מרא הוא עכ"ל וכ"כ הרמב"ן באס"ז שם ולשון תה"מ בפט"ו מא"ב שאין למוצא אותה חזקת ממון בה וכונתם נ"ל משום דאפילו האובד הוא גוי מ"מ אינו קנוי להמוצא ע"כ לאו מרא הוא ואין לו חזקה בה משא"כ כשתופס בטענה דמצד המיעוט עכ"פ הוא שלו וקנוי לו או יש לו שעבוד עליו מחמת חוב דאם מגיע לו ואין שכנגדו משלם לו יכול ליטול זה בעד חובו והוי מרא דהאי ממונא וזה נ"ל יותר בכונת דבריהם ממה שהבין הש"ש בכונתם משום שלא בא לידו מדעת בעלים דא"כ עיקר חסר.