ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן כ
סעי' א ואפילו אם פרע עיין שע"מ שכתב באחד שתבע לחבירו בספק עפ"י עדים והלה השיב א"י והוצרך לשלם בב"ד עפ"י העדים ואח"כ הביא הנתבע עדי הזמה או יורשים שתבעו מיורשים בשטר בב"ד ופרעו להם ואח"כ באו עדים שהשטר פרוע מאביהן פטורין מלהחזיר כדאמרינן בכריתות דכ"ד שור הנסקל שהזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו וה"נ מתייאש וזוכה התובע בהמעות מהפקר אף שהתובע נתכוין לזכות מחמת שהי' סובר שמגיע לו עפ"י הדין מ"מ כיון שנתכוין לזכות בו זוכה בו מתורת הפקר כמ"ש הרא"ש בתשובה והביאו הטור ס"ס רנ"ו ובש"ע ס"ב ועוד דחצרו וידו קונה לו שלא מדעתו בדבר שאם הי' יודע שהוא הפקר הי' רוצה לזכות בו כמ"ש התוס' בפחז"ה דנ"ד ד"ה אדעתא עכת"ד ועיין בכ"מ פ"א מהלכות זכי' הלכה י"ד כתב ג"כ כל שנתכוין לשם קנין קונה מן ההפקר אף עפ"י שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר ומ"מ לע"ד י"ל דוקא באנן סהדי אלו ידע שהוא הפקר הוי ניחא לו לזכות בו השתא נמי הוי כאלו ידע ואע"ג דקי"ל ישל"מ ל"ה יאוש עיין ש"ך לקמן סימן שנ"ח וקצו"ח שם ובעניי כתבתי במקום אחר דמידי דלאו זכותו ולאו חובתו תליא בישל"מ אבל מידי דזכות לו ואנן סהדי אלו הוי ידע הוי רוצה לקנות או להקנות לכ"ע השתא נמי דלא ידע כאלו ידע לכן חצרו זוכה לו שלא מדעתו וכן הך דתשובת הרא"ש אלו ידעה היתומה דהוי הפקר ודאי הוי ניחא לה לזכות מהפקר וכן בהך דב"מ השתא נמי הוי כידע וכיון דקנין עשה אלא דלא ידע לכוין לזכות מהפקר הוי כאלו ידע אמנם בנידון זה דתובע משום דכסבור דמגיע לו מדינא נהי דחבירו מתייאש ומפקירו בעל כרחי' אפשר תובע זה לא הי' רוצה לזכות משל חבירו דבר שמפקירו שלא מרצונו ובפרק כל כתבי דף ק"כ איתא ואם היו פקחין עושים עמו חשבון ופריך הש"ס חשבון מאי עבידתי' מהפקירא קזכו אר"ח מדת חסידות שנו כאן אמר רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי פרש"י אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן ולא ניחא לי' דליתהני מאחרים פרש"י בזכי' דהפקירא דידע דלא מרצונו הפקירו עיי"ש מבואר אע"ג דלאו חסיד הוא לוותר משלו משום נדנוד עבירה מ"מ ירא שמים הוא דלא ליהנות מאחרים בזכי' דהפקר שהפקיר חבירו שלא מרצונו וא"כ ה"נ לאו זכות הוא לו שיזכה מהפקר שהפקיר חבירו שלא מרצונו ול"ל אנן סהדי אלו ידע הוי ניחא לו ואפילו יאמר השתא דניחא לו י"ל השתא אחמיץ ולקמן סימן קצ"ה ס"ג בסמ"ע סקי"א הביא מתשובת מהרי"ו ס"ד דאפילו במתנה יש לומר דלא ניחא לי' לזכות בה משום שונא מתנות יחי' ועיי"ש ונהי דשם לאו כ"ע הכי ס"ל משום דנותן מדעתו אבל כאן י"ל לכ"ע דל"ל זכות הוא לו וכ"ש דחצירו וידו אינו קונה לו שלא מדעתו רק במידי דזכות וזכין לו שלא בפניו וזה ודאי אינו זכות ובב"מ דף ק"ב דאמר היכא חצירו קונה לו במידי דמצי זכי בעצמו אבל כשיש בו איסור אין חצירו זוכה לו משום דלא מצי זכי בעצמו ולא אמר כיון דיש בו איסור ל"ל חצירו זוכה לו שלא מדעתו שם ר"ל אע"ג דכשבא ליטול האם והבנים כבר ידוע לו ומ"מ אין חצירו זוכה לו עיי"ש בת"ח והך דכריתות מיירי דמחזיק לזכות בו מהפקרא והרי יודע דשלא מרצונו הפקירו והך דרא"ש בסימן רנ"ו בגר דנעשה הפקר ממילא והיתומה ודאי זכות לה לזכות מהפקר ואפטרופס השאיל לה רשותו ואי אלמלי ידע האפטרופס דלא מהני מתנת ש"מ בגר לא היה משאיל לה רשותו כבר תמה שם הטו"ז כן בלאו דברינו על הרא"ש ועיין נתיבות שם דהיתומה קונה המתנה בתורת חצר כיון שהקנה לה רשותו וא"כ לא איכפת לנו אם האפטרופס טעה וכסבור דיתומה זכתה במתנת שכ"מ דבין כך ובין כך הקנה לה רשותו ואי דנימא אומדנא אלמלי ידע דאינה זוכה במתנת שכ"מ לא הוי מקנה לה רשותו כדי שיזכה לעצמו מהפקר כמו שהקשה הטו"ז י"ל דאין זה אומדנא דשמא הי' מבטל רצונו מפני רצון הגיורת כיון דגם היא נותנת לו מתנה ועבדת לו נייח נפשא וגם אפשר ג"כ הי' חס על היתומה ועיין יו"ד סימן רנ"ג ס"ה בהג"ה ואם יאמר אחר שבאו עדים שרוצה עתה לזכות לא מהני כיון דאינו מתייאש עתה כיון דלא אפקרי' רק לזה אינו הפקר גמור רק יאוש ואם כלה היאוש קודם שזכה אחר ממילא הדרא למרא קמא וכמבואר בנתיבות סימן רס"ב וכה"ג כתב בנוב"ת סימן קנ"ד בשם ר"ן נדרים דף מ"ה ורמזו בנ"צ.
ועוד נראה כיון שתובע זה גרם לו ההיזק אף שבטעות הי' וגם הנתבע טעה מ"מ חייב לשלם לנתבע וכמבואר לקמן סימן קכ"ו סי"ד ועיין בנתיבות שם אף דנתייאש מיד שהוכרח ליתן לו מ"מ ע"י גרמתו הי' דמחמתו בא היאוש עיין נתיבות סימן שס"א ס"ה ועיין בש"ך סימן קכ"ו כשהמחהו בחובו מודה הש"ך כיון שהוכרח לשלם ע"י המחאתו הוי כפורע מדעתו וה"נ בא לידו ומשתרשי לי' ואפילו יהא רק גרמא חייב כמ"ש שע"מ לקמן סימן כ"ו סק"ב וכיון דאפילו גרמא חייב ע"כ דינא הוא ולא קנסא דבגרמא לא קנסו והיכא דדינא הוא חייב אפילו גרם לו בטעות וכמ"ש בתומים סימן קכ"ו ס"ק ח"י ועיין לקמן סימן שע"ח ס"א וכ"ש בחוב שמתייאש כשפורע וזה מקבלו בידו דהוי מעשה ממש דאפילו מאן דל"ד דד"ג מחייב בדוחף מטבע לים שא"א להוציאו כדאיתא בב"ק דצ"ח וא"כ מזיק באונס חייב לכ"ע עיין סימן שע"ו סק"ו.
אע"פ שמצא עיין נתיבות שכתב בתובע מנה ובאו לו עדים שמגיע לו מאתיים אינו גובה כלל דפסל העדים ובמאזנים למשפט השיג עליו מדאמרינן בב"ב דף קכ"ח מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו גובה מחצה מבנ"ח והרי העדים מוכחשים מן הלוה ופסולים נגדו וא"כ השטר בחזקתו ויגבה המלוה כולו עיי"ש ותמוה דאדרבה משם ראי' דהא מבואר שם דלוה נשבע הרי דחשבינן לעדים פסולין דאל"כ נהי דלוה מחל מנה יועיל עדותן על אידך מנה דבכלל מאתיים מנה ויפטרו אותו משבועה ומה שהקשה דיהא השטר בתקפו נעלם ממנו תוס' דשם שתרצו דחשובה כמע"פ שהרי עדים מעידין שהשטר פרוע אע"ג דלדבריו העדים פסולים שהרי מכחישם ואמר שחייב מחצה מ"מ שטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה ולדברי נתיבות כאן בתובע מנה ועדים מעידים מאתיים ולוה כפר בכל אין עליו רק היסת כיון דמלוה פסל לעדים והנתיבות כאן חולק על התומים שכתב דהודאת פיו אין פוסלן רק אומרים שטעו העדים ולקמן סימן למ"ד סק"ג כתב הנתיבות דלא פסל לעדים רק עשאן כטועים בסך המעות ומ"מ ודאי ראו שהלוה לו ומסיק בתבעו מנה ועדים מעידים מאתיים דאין מקבלין עדותם לחייבו במנה מ"מ חייב שבועה מדין העדאת עדים דר' חייא וכ"פ בחידושים שם סק"ה ולע"ד אין לחייבו שבועה כיון דלתוס' פסל המלוה להעדים וכ"ד הנתיבות כאן ואפילו היסת א"א להשביעו דאיך נניח אותו לישבע שלא לוה כלל ועדים מעידין שלוה וכמ"ש נתיבות בסימן למ"ד שם דנהי דמלוה פסלן לגבי עצמו אנן מחזיקים אותם לסהדי קושטא עיי"ש וא"כ פטור הלוה לגמרי כיון דא"א לישבע כשאר כ"ה והוא חשוד ודלקמן סימן צ"ב סי"א וכן בתבעו מלוה מנה ולוה כפר בכל ושאלו ב"ד לתובע אם יש לו עדים והשיב שאין לו עדים ונתחייב הלוה היסת וקודם שנשבע באו עדים שחייב לו מנה פטור הלוה אפילו מהיסת דמלוה פסלן לגבי עצמו ואנן מחזיקים אותם לכשרים וא"א להניח ללוה לישבע אפילו היסת דישבע לשקר עיין סימן צ"ב בסמ"ע סק"א וה"נ אף דלא נעשה חשוד בהלואה מ"מ ידעינן ע"י העדים דודאי חייב וכשישבע להיפך ישבע בשקר ועמ"ש לקמן סימן צ"ב ס"ו.