ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן יד
סעי' א' התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת בשו"ת שו"מ ח"ג סי"ח פסק בטראט שנכתב שהפרעון יהא במקום המלוה צריך הלוה לילך שם לדון ולע"ד אינו דא"כ כל מלוה יכוף ללוה הדד בעיר אחרת שיבא לדון בעיר המלוה דהא מחויב לתבוא הפרעון לבית המלוה כמ"ש הב"ח בחו"מ סימן ק"כ וכן משמע להדיא בש"ג פ"ק דמכות דמלוה יכול לכוף ללוה להביא לו המעות למקום דירת המלוה כיון שהלואה נעשית שם וכ"כ מהרי"ק שי"ז הובא בשע"מ סימן ע"ג סק"י דאם המלוה דר במקום אחר צריך הלוה להוליכו אחריו דאומדנא דמוכח בודאי לא נתכוון המלוה שיצטרך ללכת אחריו וע"כ גם כשנשבע אם המלוה בעיר שהי' תחלה חייב גם מצד השבועה להוליכו אחריו אבל אם זולת השבועה לא הי' חייב גם איסור שבועה ליכא עיי"ש וממילא מוכח נמי דכשהיו הלוה והמלוה דרין בעיר אחד בשעת הלואה ואח"כ עקר הלוה דירתו מחויב להוליך הפרעון לעיר המלוה מדכתב מהרי"ק שם והרמ"א בסימן ע"ג ס"ח בכה"ג דיש חיוב שבועה על הלוה להוליך הפרעון למלוה כיון דמלוה נשאר במקום שהי' דר תחלה וא"כ לשונו הל"ל דאם יש למלוה דו"ד עם הלוה יכוף ללוה לדון עמו בעיר המלוה כיון דמחויב להוליך אחריו הפרעון וזה ודאי ליתא וכמבואר בשו"ת מבי"ט בסימן שג"ם דאפילו יש למלוה ראי' אין המלוה יכול לכוף ללוה שבעיר אחרת שיבא לדון עמו בעירו אפילו יש בעירו ב"ד גדול יותר וכן מוכח ממ"ש הרמ"א לקמן בסימן ע"ג סוף ס"י מי שהי' דר בעיר עם המלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כאו"א לוה והולך למדה"י ועיי"ש בתומים דוקא כשהרחיק נדוד וי"ל קרקע במקום המלוה וכ"ז משום נע"ד וכמ"ש בשו"ת הרשב"א ואם איתא ת"ל כיון דצריך לפרוע במקום המלוה צריך לילך שם לדון עמו ומ"ש בשו"מ דמה שהתובע צריך לילך אחר הנתבע היינו כשאין למלוה עדים וראי' עיי"ש זה ליתא דכה"ג גם כשהמלוה רוצה לילך למקום אחר לדון א"י לכוף ללוה וברמ"א כאן משמע דלעולם צריך לילך אחר הנתבע ואשתמיטתי' לשו"מ דברי מבי"ט הנ"ל גם תשובת הרשב"א סימן אלף קמ"ט הנ"ל שכתב דאם הלוה יצא לדור במקום אחר יכולין הב"ד לכופו שיבוא לדון עם המלוה בעירו כיון שהניח קרקעות במקום המלוה ואם אינו רוצה לבא מחליטין נכסיו למלוה עיי"ש וע"כ מיירי בשטר מקוים מדמחליטין נכסיו ומ"מ דוקא כשיש קרקעותיו במקום המלוה ומשום שלא יהא כאו"א נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב במדה"י וא"כ כשהלוה לא יצא למקום אחר ולא הרחיק נדוד או אין לו קרקע במקום המלוה אין לכופו לדון עם המלוה בעיר המלוה אף בשטר מקוים ויש ממש בטענותיו ומ"ש עוד בשו"מ טעם דכמו אם כתוב בשטר בבל מגבהו מעות בבל כיון דכתוב בו בבל חזינן דקיבל על עצמו לפרוע במעות בבל ה"כ דכתב הפרעון יהא במקום המלוה ודאי קיבל על עצמו שידון עמו שם במקום שמגיע הפרעון עיי"ש אינו ענין זה לזה כלל דכיון דכתוב בבל הרי נעשית בבבל ודאי ממטבע בבל הלוהו וגם בלא כתוב בו כלל מ"מ אם ידוע המקום שהלוהו צרין לפורעו מאותו מעות וכדאיתא לקמן סימן מ"ב סי"ד עיי"ש בהג"ה ובאה"ג ואם כדברי השו"מ דמדמה זה לזה ה"כ נימא דיכוף המלוה ללוה לבא לדון עמו במקום הכתוב בשטר או במקום שנעשה הלואה וכבר מוכח מתשובת הרשב"א הנ"ל דאינו כן גם מ"ש השו"מ דהך דמהרי"ק שהביא רמ"א כאן לא מיירי במלוה ולוה דעבד לוה לאיש מלוה ליתא ג"כ דברמ"א סימן ע"ג סוף ס"י מוכת דגם מלוה צריך לילך אחר הלוה וכ"כ במבי"ט הנ"ל.
ובשו"ת מהרי"ך חחו"מ סימן א' כתב משפט הטראשי השילום מחויב להיות ביום הנגבל וכי יהי' להלוה דבר נגד חיוב הפרעון מחויב להניח המעות בטרם יקריב את משפטו נגד הטרנשי ומקום המשפט הוא מקום השילום הנקבע בטראטי והלוה עם חתימתו נוטל עליו לעשות ככל חוקי הטראו ומשפטם ואף דמבואר בנו"ב סימן ס"א דלא מהני מה שמקבלים עליהם לדון בדיני עכו"ם הכא לא שייך זאת כמו שאמרו בגיטין דף פ"ד ע"ב כי אמרינן מהנה עמש"ב ת"ב כגון שכו"ע דודאי קעקר אבל הכא מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלה לא תיכול ולא תגרש ה"נ בשעת חתימה אינו עוקר בודאי הד"ת ועוד דבאמת ע"י מה שקבל עליו חוקי הטראטין גם הב"ד מחויבים לעסוק כן מבלי נגרע ממנו דבר והוא דינא דמלכותא דינא עכת"ד הנה מ"ש ראי' מגיטין אינה ראי' דשם אינה מחויבת לעבור רק המעשה גירושין בטל כיון דאינה נק קונות התנאי אבל הכא איך יועיל החיוב לעבור על ד"ת ובשו"ת הרא"ש שבטוח"מ לקמן ריש סימן ס"ז מבואר דאם כתב בשטר ש שיוכל המלוה לגבות בכל צד בין בדרכים הדתיים בין בדרכים שאינם דתיים הרי הוא מתנה עמש"ב ועיין טו"ז לקמן סימן כ"ו ובשו"ת ר"ן שאלה ע"ג הי' דעת השואל לומר דליכא בזה משום מתנה עמש"ב דלאו ודאי עקר כההיא דגיטין ודחה הר"ן התם אינן עוברין על ד"ת ככל אבל כאן א"ל יפרע חובו והמלוה מביאו בערכאות שלהם נמצא עובר על לפניהם ולא לפני נכרים ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ג ס"א כתב המהנה בכתובה שלא ישא אשה אחרת עלי' אינו מתנה עמש"ב לפי שאינו ודאי עוקר דשמא תלד ואף אם לא תלד יכול לגרשה ולישא אחרת דלא מיקרי מתנה עמש"ב אלא היכא דבשעת תנאו ידוע שעוקר דבר מן התורה כגון ע"מ שאין לך עלי שכו"ע וע"מ שלא השמיטנו שביעית ובקו"א להפלאה סימן קי"ח סי"ד הקשה הא לא קי"ל כשמואל בב"מ דף נו"ן גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה ואפילו לא ודאי עקר חשוב מתנה עמש"ב וגבי שמיטה נמי לא ודאי עקר דשמא יפרע קודם שמיטה עתוס' מכות ג' ע"ב בד"ס ושמואל עיי"ש ולע"ד כיון דאין צורך ונ"מ בתנאי רק אם לא יפרע לפני שמיטה וכן באונאה אין נ"מ בתנאי רק אם יש בו אונאה ע"כ ס"ל לרב דחשוב ודאי עקר דכונת ותכלית התנאי רק לעקור מ"ש בתורה ושמואל הוא דס"ל דג"ז ל"ת ודאי עקר משא"כ בתנאי שלא ישא עלי' נ"מ בתנאי גם כשתלד ואין כונת ותכלית התנאי לעקור ודאי ויש מקום לתנאי לחול ולא יעקור ד"ת לכך חל אף דאח"כ עוקר ובגיטין פ"ד ע"ב נמי נ"מ בתנאי כשלא תעקור הד"ת שלא תאכל ולא תתגרש וא"כ ה"נ דאין נ"מ רק כשלא יפרע חשוב ודאי עקר ועוד דידוע לפי נימוסיהם אין רשות לב"ד ישראל לכוף לד"י בדיני ממונות כלל ואיך נאמר שהלוה קיבל עליו שיכופו אותו הב"ד שלנו שבמקום המלוה לדון בפניהם מחמת שנתן טראט ונתחייב לילך בנימוסיהם ועוד מהיכי תיתי נאמר שנתחייב שידונו לו בנימוסיהם אם ירצה לציית ד"ת כל עיקרו של טראט הוא שאם לא יציית לד"י יכופו בערכאותיתם ואז יוכרח למשפטיהם וכמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל ח"י ס"ד ומביאו ב"י לקמן סימן כ"ו ועוד לא אזלינן בהר גילוי דעת ואומדנא כל שלא פירש בפירוש היכא שהוא לבטל ד"ת עיין שו"ת ד"ח ח"ר חחו"מ סימן ל"ח וסמ"ע סימן רמ"ז סק"ד ועוד לא ראיתי ולא שמעתי שכשיבוא לפני ב"ד ישראל ויטעון הלוה פרעתי ויש לו מגו דמזויף או יאמר יש לי עדים שפרעתי וכה"ג שיוכרח הלוה להניח המעות טרם יצא המשפט כמו שעושים בדא"ה ועכצ"ל לפמ"ש הש"ך לקמן סימן ע"ה בשם רד"ך מי שיש לו דין על חבירו והנתבע מוחזק אין אומרים להוציאו ולהניחו ביד שליש ואח"כ ידונו דכל מלתא דעל"ג לא מטרחינן ב"ד עיי"ש משמע דיש תועלת לתובע להשליש קודם מדבקש זה ושורת הדין הי' נותן כן וכמ"ש באורים שם דמודה החוב רק אומר יש לי בידך כנגדו ומ"מ משום טרחת ב"ד אין עושין כן דאל"כ לא צריך טעמא דטרחת ב"ד ונ"ל ראי' לזה מב"מ פרק המקבל דק"י ההיא שטרא דהוה כתוב בי' שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אומר ב' קדים מלוה אכלינהו לפרי ר"כ אמר פירות בחזקת אוכליהן והא קיי"ל קרקע בחזקת בעלי' התם מלתא דלא עבידא לאגלויי הכא על"ג ואטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטרחינן עיי"ש פרש"י הרי דלולא דשל"ג הדין להוציא ודאי תועלת גדול לבעל הקרקע שלא ימתין כמה שנים וכשימותו העדים ולא יהא אפשר להתברר יוציא הפירות וזה שוה ממון כמבואר פ"ק דמכות דף ג' אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנין מכאן ועד שלשים יום בין נותנין מכאן ועד עשר שנים ול"ל דהתם דוקא משום דתרי זימני לא מטרחינן ב"ד בהדי אבל להוציא שיניח ביד ב"ד דהוי רק טרחא דחד זימנא מטרחינן דמ"ש ועוד דהא ברא"ש שם לא כתב רק אטרוחי לב"ד בכדי לא מטרחינן וכ"כ הטור לקמן סימן שי"ז ס"ב ואם דוקא תרי זימני הו"ל לכתוב לשון הגמרא ואפשר לומר מה דדייק הגמרא תרי זימני משום דאפשר ימצא בעל הקרקע ב"ד שירצו להזדקק לו ולמחול על טרחם ור"כ דאמר פירות בחזקת אוכליהן משמע דאין אופן להוציא לכן אמר דהוה אטרוחי תרי זימני ונהי דב"ד זה עתה מוחלין על טרחתם מי יודע טרחא של פעם שני' על איזה ב"ד יוטל וכ"כ ריב"ש סימן רל"ד והוא לקמן סימן כ"ח סכ"ה דאפילו חד זימנא לא מטרחינן ב"ד בכדי ובטו"ז חו"מ סימן שי"ז משמע אפילו שיהא תחת יד ב"ד עד שיתברר לא מטרחינן ב"ד בכדי ואפילו ירצו ב"ד למחול טרחתם אין להם להכניס ראשם עיי"ש ונראה הטעם דכיון דא"צ לטרוח ולהוציא חשוב משוא פנים כשיטרח להוציא בשביל טובת התובע ולהפסיד לנתבע ועוד כיון דחכז"ל אמרו שלא להטריח הב"ד אם ירצו למחול על טרחתם הוי כאומר א"א בתק"ח וכתוב במרדכי פרק שני דייני גזרות בשם מהר"ם דא"י לומר א"א בתק"ח שתקנו לטובתו כשבא להפסיד לאחר ולהוציא ממנו ועסמ"ע סימן רפ"ה ס"ב סקי"ג וב"ח שם.
וא"כ נהי דהלוה לו אדעתא דהכי שיתחייב בנימוסיהם להשליש קודם שידונו לאו כל כמינייהו דמלוה ולוה להטיל הטרחא על הב"ד שיוציאו קודם שידונו ולפ"ז ממילא א"צ הנתבע לילך למקום תובע דגם נימוסם אינו כן דסברא מאן דכאיב לי' כאיבא ליזל לבי אסיא ומה זה ענין למ"ש בטראט לשלם במקום המלוה אלא מחמת דבדיניהם מוציאין מן הלוה הממון קודם שמיעת טענותיו וגמר דין ומונח במקום המשפט שמה המלוה ממילא מוכרח לוה לילך לדון שם דהשתא הוא דכאיב לי' ואינו מוחזק והוא תובע וגם לפי ד"ת כן הוא היכא דמעכבין מעותיו של לוה בעיר המלוה צריך הלוה לילך לדון שם כמ"ש רמ"א כאן וכיון דב"ד ישראל אין מוציאין המעות קודם הדין מן הלוה ממילא צריך התובע לילך אצל הנתבע דאין דינא דמלכותא ונימוסיהם כלל שילך הלוה לדון בעיר המלוה כ"ז שמוחזק.
אב שיש לו תביעה על בנו וכו' מעשה בא לפני באשה שאסרה עצמה על בעלה וקיים לה ולכשהלכה ממנו לעיר אחרת תבעה בעלה שתעמוד עמו לד"ת בעירו ועלה בדעתי כיון שמחויבת בכבוד בעלה תלך אחריו לדין כבן אחר אב ומצאתי בע"ת כאן כ"כ בשם גדול אחד והוסיף טעם דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא עיי"ש ולפמ"ש בחידושי לא"ע סימן קי"ט דמה"ט לא היתה נידחית מלפניו לולא הטעם דזנות גנאי לה יותר כמ"ש לבוש שם וביארתי שם דבריו א"כ כאן ל"ש זה ולפמ"ש הג"פ שם ס"ק נ"ט להקשות דבב"מ דף ק"ח לענין בר מצרא איתא דאשה אין בה דדב"מ דלאו דרכה למטרח ולצאת דכל כבודה דב"מ פנימה ותירץ דהתם שהאשה כבר לקחה והמצרן בא להוציא מידה חיישינן לטורח האשה משא"כ כששניהם מוחזקים עיי"ש וא"כ אם האשה אינה תובעתו לדין רק בעלה בא להוציאה ממקומה לדון עמו אזי י"ל כל כבודה פנימה וכן משמע קצת בנוב"ת חא"ע סימן ק"ב דלא הזמין האשה שתבא למקום בעלה לדון לפניו רק שתעמוד בד"ת במקומה וכאן יש להשיב עוד מפני הכבוד דמבואר בהמאירי בנדרים דל"ד אהא דמודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו שאינו מהנהו כלום דשלו מחזירו ואם מטורח השבה מתוך שמצוה הוא הרבה מצוים להחזיר ובשיטה מקובצת שם כתב ז"ל ומחזיר לו אבדתו אם הגיעה לידו ישיבנה אבל לחזר אחר אבדתו אסור שהוא טורח בשבילו דמחזיר תנן אבל מחזר לא עכ"ל והרי הרואה אבדה של ישראל מרחוק ריס מחויב לחזר אחרי' ולטפל להשיבה וכמ"ש הב"ח לקמן ריש סימן רנ"ט ומ"מ בנודר אסור דטורח שמטריח בשביל חבירו חשוב הנאה אף דמטריח שלא על פיו וכ"ש בנ"ד דע"פ הבעל שמזווינה שתטרח לבא למקומו מפני כבודו עש"ך יו"ד סימן רכ"א ס"ק י"ג וכאן שקיים לה נדרה תרי נפקע שעבודו מעלי' מה שנכלל באיסור הנאתה עליו.
סעי' ה' לא הלך אחריו עיין בשו"ת מהר"ם מינץ ברו"ש שהשוו עצמן לדון במרחשון לפני פו"פ על אופן שיביא שמעון בטחונות וראובן ישלח כתב מהשררה לבטחון והוציא ראובן הוצאות על הכתב ושלחו ונתקלקל החותם בלא פשיעה ועתה חוזר שמעון מלדון עמו ופסקו מהר"ר דוד אייזן שטאט ומהר"ם מינץ דא"צ לדון לפני פו"פ וא"צ לשלם לראובן היזקו כיון דלא קנו מיני' וגם עבר יומא אף שראובן רוצה עתה להביא כתב אחר מ"מ א"א להיות עד מרחשון רק חייב בד"ש על שגרם לו היזק עיי"ש וצ"ע דממ"נ אם מה דתעביר המועד טענה למה חייב בד"ש וע"כ משום דע"י אונס הוא וגם אין עיקר הדבר תלוי בזמן ולא התנה ע"מ שיבא בהזמן אין הקשר בטל וכמ"ש הש"ך לקמן סימן כ"א סוף סק"ג א"כ גם בדיני אדם ליחייב כמבואר כאן ודין זה נובע ממהר"ם שבמרדכי ואיך לא הביאו ובכל תשובותיו שמעתתי' בפיו ואפשר כיון דהחיוב רק מדד"ג דקנסו רק בדבר השכיח וכמ"ש רמ"א לקמן סימן שע"ו עיי"ש ש"ך ס"ק כ"ד כיון דד"ג קנסא דרבנן הבו דלא לוסיף עלה ואין לך אלא מה שאמרו תם וא"כ י"ל כיון דחזרת שמעון מחמת דעבר יומא ואם הי' בפשיעת ראובן הי' הדין עמו רק שהי' באונס ואונסא לא שכיח והבו דלא לוסיף דלא קנסו רק כשחזר מעצמו וחבירו הלך בזמנו דזה שכיח אבל אם חבירו עבר הזמן מחמת אונס אף דזה חוזר שלא בדין מ"מ כיון דלא שכיח לא קנסו וזה מדויק בלשונו דא"צ לדון בפני פו"פ וא"צ לשלם לו הזיקו כיון דלא קנו מיני' וגם עבר יומא דמשום דלא קנו ישנו בחזרה ומ"מ הי' צריך לשלם מדד"ג רק כיון דעבר יומא פטור בדיני אדם ובביאור הגר"א כאן כתב דצ"ע דין זה עיי"ש לכן נהי דלא דחינן הדין שסתם רמ"א בנידון דמהר"ם מינץ אין להוציא מהמוחזק.
ובגוף הדבר שכתב שא"צ לילך ולדון לפני פו"פ כיון דלא קנו מיני' תמוה לי דהא הוי קנין דברים עיין לקמן בש"ך סימן כ"ב סק"ד וסימן ר"ג ס"א ואפילו קנו מיני' שמחייב עצמו הוי אסמכתא כיון דתלה באם יבא ראובן כתב מהשררה עיין לקמן סימן ר"ז סי"ג ואפילו לי"א בהג"ה שם דמשחק בקוביא מאחר ששניהם מתנין זה כנגד זה ושניהם אין בידם אגב דבעי למקני גמר ומקני מ"מ בדין מהר"ם לא דמי אסמכתות רו"ש להדדי דראובן צריך להביא כתב מהשררה דאין בידו ושמעון צריך להביא בטחונות שלו ולא צריך לאחרים ול"ש בזה אגב דבעי למקני גמר ומקני ועיין ביאור הגר"א לקמן סימן ר"ז ס"ק ל"ב דלדבריו אם הקנה ראובן לשמעון על מנת שיעשה שמעון איזה דבר שבידו חשוב בידו אבל כשמתנה ע"מ שיעשה אחר ל"ח בידו עייש"ה וא"כ להאי י"א לא מהני קנין של ראובן כיון דהי' על תנאי שיביא שמעון בטחונות וחשוב בידו ממילא לא מהני הקנין של שמעון ג"כ כיון דבטל קנין של ראובן ל"ל אגב דבעי למקני גמר מקני ואף דראובן צריך להביא כתב מהשררה ואינו בידם ואפילו נימא דכאן ל"ח גזים מ"מ לגבי שמעון הוי אסמכתא כיון דאין בידו אפילו לא גזים לדעת המחבר וי"א ראשון בהג"ה שם.
ומה שצידד שם מהר"ם מינץ דבלא קנין הוי מחוסר אמנה ומותר לקרותו רשע לע"ד כיון דהוי אסמכתא ל"ה מחוסר אמנה ג"כ כמ"ש תוס' בפרק איזהו נשך דף ס"ו ע"ב בד"ה התם דבפירות דקל אין לו לחזור כי היכא דליקי' בהימנותי' משא"כ באסמכתא.
כל יציאותיו צ"ע אם משלם גם שכר טרחא כשכיר יום וכן לעיל בהוצאות שהוציא אחר שנעשה שכנגדו סרבן ועיין רש"י פ"ק דע"ז דף זיין דשכר פעולה כשכיר יום בכלל היציאה וכן פרש"י בפרק הבית ועלי' דף קי"ז ע"ב דשכר טרחא כשכיר יום בכלל היציאה והביאו בש"ך לקמן סימן ש"ו סק"ה ובריטב"א במועד קטן דף יוד ע"ב כתב ג"כ בשם תוס' דשכר עמלו בכלל הפסד קרן לענין דבר האבד ועיין לקמן סימן קכ"ג ס"ט בש"ך ס"ק כ"א דפטור להחזיר לו שכרי בטלה דהוי כגרמא בניזקין והוא מהיש"ש דב"ק פרק מרובה סי"ד וכתב שם הטעם דגם לגבי שבת אם סגר לפניו החדר שלא יצא משם ובטלו ממלאכתו פטור מה"ט עיי"ש ואין מזה ראי' על שכר טורח הדרך ומדברי רא"ה שהביא הש"ך הנ"ל בסימן ש"ו משמע דגם שכר בטלה בכלל הוצאות אך שאני התם דנהנה לכן חייב גם בגרמא ועיין טור לקמן ש"ג ס"ו מבואר דשכר טרחא חייב לשלם ועיין בחידושי לקמן סימן ר' ס"ז.