אור ברסלב

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

סימן יב

סימן יא

סעי' א' בהג"ה שלא למחות משום שיש סכנה בדבר כתב הב"ח דתמוה דבספרי מפורש דאפילו איכא חשש הריגה והפסד כל ממונא חייב להזדקק ולשון הספרי ורמב"ם לא תגורו מפני איש שמא תאמר מתיירא אני מפני פלוני שמא יהרג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא מקצץ את נטיעותי ת"ל לא תגורו ויל"ד למה נקט בחריגה בנו ולא עצמו כמו בממונו ואף דסתמא מיירי דמדיינו בע"כ דאל"כ אין מגור וא"כ הדיין חזק ממנו רק שלא בפניו אפשר ירע לו מ"מ גם הדיין תוקפו רק במושב ב"ד ויותר סברא שינקום ממנו וג"כ יותר רבותא לכן י"ל לפמ"ש רשב"ץ הובא בב"י א"ע סימן קל"ד אפילו הוציאו להריגה בנו שרחמיו עליו אם הוא לא יגרש אשתו וגרשת להציל בנו אין זה גט מעושה כלל שאין העשוי אלא בגופו ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו עכ"ל והב"י שם כתב תמוהני עליו האיך יעלה על הדעת שממון יהא חמור מחיי בנו ע"כ והכא בדיין דמשום פחד היזק ממונו כתיב לא תגורו ה"נ משום פחד הריגת בנו ל"ח אנוס אבל בהצלת עצמו חשוב אנוס ורחמנא פטרי' לכן בחשש מסירות דים סכנה לדיין עצמו בגופו פטור מלמחות אך מ"מ רחוק מסברא דהריגת בנו לא יחשבהו אנוס והוא פקוח נפש וכ"כ בריב"ש סימן שפ"ז והב"י ג"כ יסבור כן רק תמה דלא יעלה על הדעת שממון יהא חמור מחיי בנו ועוד מלשון רמ"א ביו"ד ס"ס של"ד משמע דגם משום חשש ממון אין למחות בע"ע וכן בסמ"ע כאן.

ובשו"ת שבו"י ח"א סימן קמ"ג כתב בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על מצות ל"ת דלא תגורו ומ"ש הרמ"א בשם מהרי"ו ה"ד במ"ע דהוכח תוכיח וכמבואר חילוק זה ביו"ד סימן קנ"ז עיי"ש ולע"ד מדכתב הרמ"א דין זה כאן מיירי ודאי לענין סילוק הדיין ועוד בר"ן פרק לולב הגזול משמע דדוקא בל"ת אם צריך לעבור בקום ועשה יתן כל הון ביתו ולא יעבור וכ"כ החו"י הובא בפ"ת ליו"ד סימן שנ"ז וסימן קנ"ז בשם פרמ"ג וכאן כשלא ידון הוי שוא"ת ועוד תינח אם ודאי עובר על הל"ת אבל כאן אנו דנין אם נאמר לא תגורו כלל בהיזק ממון ודאי והעיקר נלע"ד דלא אמרה תורה שיפסיד הדיין ממונו מפני ממון הבע"ד דאין זה סברא כלל דמאי חזית ושלו קודם אלא דאמרה תורה לא תגורו דהמקום יהי' בעזרו דשליחי מצוה אין ניזוקין ודוקא אם לא שכיח היזקא וכדאיתא בפ"ק דפסחים דף חית וביומא דף י"א לכן עתה בעו"ה דשכיחי מסירות שפיר כתב מהרי"ו דהוא כתוא מכמר וכמ"ש הב"ח וכ"כ מהרשד"ם בסימן שע"ח דגם משום היזק ממון אם ברי היזקא רשאי להסתלק והביא ג"כ מפסחים ומשמע להדיא שם אם רק שכיח היזקא כהך דפסחים ואפילו כבר שמע ויודע להיכן הדין נוטה רשאי להסתלק והש"ך כאן רמז לעיין במהרשד"ם.

סעי' ב' מצוה בטור כתוב בפשרה או בדין והקשה ב"י דבגמרא איתא דאמר רב הלכה כריב"ק דאמר מצוה לבצוע איני והא ר"ה מתלמידי' דרב הוי ואמר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ולמה היפך הטור ולע"ד י"ל דבב"מ דף ק"ב ע"ב איתא דרב ור"ה מבי רב אמרו דתפוס לשון אחרון לכן כיון דמצוה בפשר אמרה באחרונה להראות דזה רצונו יותר ואנן קי"ל שם כר"נ דמספ"ל קמ"ל הטור דיכול לומר תחילה פשרה בעיתו ופותחין בשלום.

אחר שגמר בשו"ת רשב"א אלף קי"ג תשובה מרה"ג ז"ל פעמים שבאים שני בע"ד אחד חזק ואחד רך ואין החזק רוצה ליתן מה שהוא חייב והולך ותולה עצמו בשלטון ישמעאל ואנו עושין פשרה ביניהם והשיב אתם יודעים דר"ש ב"מ דאמר משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר לתם צאו ובצעו שנאמר ולפני התגלע הריב נטוש אבל יעלו אחרים ויפשרו ביניהם שלא במושב הדיינים תביאו ב"י ומחבר כאן נקט סופי' אבל אחר שאינו דיין והשמיט עיקר השאלה בגבר אלם ולענ"ד תוס' חולקים דבפ"ק דסנהדרין ד"ו ע"ב בד"ה נגמר הדין כתבו דכיון דנתברר אין להטעותו לעשות פשרה שאלמלי הי' יודע שאתברר דינו לזכות לא הי' מתרצה בפשרה בשום ענין ולרש"י דמיירי שאמרו איש פלוני אתה זכאי קשה מה ביצוע שייך אחר שנפסק הדין לגמרי ובדוחק י"ל שלא יטעו אותו לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין וכו' הרי דרק משום שלא להטעות הבע"ד אתי עלה וא"כ כשאין אומרים שמא טעינו ומפשרים משום דבע"ד אלם ל"ש זה ועוד למה נדחקו ולא תרצו כה"ג שהבע"ד אלם אלא ודאי ס"ל דכה"ג שרי לבצוע ומצאתי בת"ח תירץ כן דהחייב בע"ד קשה וסומך על אלמותו שלא יכופנו הדיין והדיין מפייס הרך שיתפשר כדי שלא ירדפנו הקשת אסור לפשר אלא צריך לכוף את החייב עיי"ש ומשמע שהדיין עושה לטובת עצמו שחושש אם יכוף את הקשה ירדפנו זה אסור דלא תגורו כתיב אחר שיודע הדין אסור להסתלק וה"נ הוי כמסתלק מלדונו אבל כשאין בידו לכופו כלל ועושה לטובת בע"ד רשאי וכבר כתב רמ"א לעיל ס"א דעכשיו אין למחות ועוד דרה"ג השיבם מדר"ש ב"א והרי"ף ורא"ש וכ"פ ובש"ע כאן לא פסקו כן אלא כשכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ולכאורה מה חילוק בין אמרו או לא כיון דיודעים הדין וצ"ל משום זילותא דב"ד שנראה שחוששין שטעו או כיון שהגידו א"י לחזור לומר שמא טעו או כמ"ש בנתיבות כיון דבע"ד יודע הדין כל מה שמגרעין מזכותו נראה אצלו כהטיית פשר א"כ כ"ז ל"ש אם עושין מפני שהבע"ד אלם ואינו ציית דמוכרחין לפשר לפי ראות שיתרצה האלם אלא דרה"ג דפוסק כר"ש ב"מ דגם כשלא אמרו הפסק אסורין לבצוע ע"כ לא מהנהו טעמי הוא ועוד לאיזה צורך האריך רה"ג בתשובתו להביא הפסוק דר"ש ב"מ גופא צ"ל מאין למדו אבל רה"ג די לו להביא גוף תדין ועוד דהשיבם אתם יודעים דר"ש ב"מ וא"כ ודאי ידעו כל הברייתא ומה נסתפק להם בכבר נתחייב דבזה לכ"ע אסור לפשר ומה חידש בתשובתו לפשוט להם אלא דנסתפקו די"ל משום דאסור להטעות הבע"ד ומאינך טעמי דל"ש בגבר אלם והשיב להם דמקרא ילפינן לה לא דרשינן טעמא דקרא כדקי"ל בב"מ דק"י ולקמן סימן ל"ז סי"ד לכן אין להקל מחמת חילוקי טעמים וא"כ כ"ז לרה"ג דתופס עיקר דברי ר"ש אבל אנן דקי"ל כת"ק והקרא דרשינן לענין אחר שם וא"כ מה דאמר ת"ק דנגמר הדין אסור לבצוע לאו מקרא יליף לה רק מסברא ושפיר כתבו תוס' טעם ממילא בגבר אלם דל"ש הנו מותר וכיון דמתוס' בסנהדרין שם מוכח דלא ס"ל כרה"ג וכן מוכח בתוס' ב"ק דף ס"ט וכ"כ הרשב"א שם דכל האיסור רק שלא להטעות הבע"ד לומר לו שמא יזכה חבירו וזה ל"ש אם מפשרין מפני אלמותו וכן נראה לפי מה שפסק בש"ע כשיש שבועה מותר לפשר אלמא כשיש טעם מותר ועוד אם הפשר מחמת אלמותו הוי פשרה באונס ואפילו בקנין ולא מסר מודעא הפשרה בטלה כיון דכבר יודע הדין ומחמת שנתלה בשלטון הוכרח לפשר ואפילו נתן לו האלם זוזי לאחר הפשרה מ"מ כיון דהגיע לו יותר הוי כמתנה באונס כמ"ש בנתיבות לקמן סימן ר"ה ולפ"ז להש"ג שבש"ך סק"ו דפשרה מדעת בע"ד מותר ה"נ כיון דיכול לחזור כששמע אין הדיין מכריחו והברכ"י כתב דרה"ג חולק אש"ג מדלא נתן עצה זאת ול"ק לפמ"ש הנתיבות הטעם דפשרה שלא מדעתו הוי כהטיית דין שמגרעין מזכותו כיון שידע שהוא זכאי וא"כ לרה"ג דתופס דברי רשב"ם ליש זה וע"ב אפילו מדעת בע"ד אסור וא"כ לדידן דלא קי"ל כרשב"ם ליתא לדברי כה"ג ואפילו שלא מדעתם מותר לפשר כה"ג לכן השמיט בש"ע ראשית דברי רה"ג.

שם אבל אחר דבר זה הובא ביתה יוסף מאגודת ורה"ג והב"ח כתב שכ"כ תוס' פ"ק דסנהדרין ד"ו ע"ב וכתב הברכ"י דטעמו של ב"י שלא הזכיר דברי תוס' דקיימו אדר"א דס"ל אסור לבצוע לעולם ואהרן בצע אבל לדידן דמחלקינן בין קודם גמ"ד לאחר גמ"ד י"ל כיון דנגמר הדין גם לאחר אסור דהוי זילותא דב"ד ואהרן כי בצע במלתא דלא אתיא לפני מרע"ה א"כ משום דלר"א בר"י אסור למרע"ה לבצוע ליכא זלזול אבל לדידן דמצוה לדיין לפשר קודם גמ"ד והר"ז משובח יהא זלזול כשיפשר אחר אמנם בפסקי תוס' ואגודה דאחר רשאי לבצוע לעולם עכת"ד וק"ל דא"כ גם מאגודת ורה"ג ופסקי תוס' אין ראי' דהא ס"ל גם קודם שהגיד הפסק אסור לבצוע מיד שיודע הדין א"כ ל"ל משום זילותא דדיין אפילו כבר הגיד הפסק די"ל מיד ששמע הטענות ידע הדין והי' אסור לו לבצוע משא"כ לש"ע דפסק דכ"ז שלא הגיד הדין מצוה לבצוע איכא משום זילותא בין מה שלא נתקיימו דבריו בין מה שלא נתאמץ לבצוע קודם שתגיד הדין וצ"ל דס"ל דל"ש בזה זילותא וכן משמע בע"ש דכתב הטעם דצריך שיפשר שלא במושב ב"ד משום זילותא דב"ד משמע במק"א ליכא זילותא.

סעי' ז' בפשרת בב"ד יכולין לחזור כתב בשו"ת מהרש"ל ס"ס ד' דוקא כשחוזר מפשרה לדין אבל אם פוקר בדייני ישראל ואומר בפומבי שיש לו חרטה שירד לפני דייני ישראל ואומר אני אראה איך שיפסקו לי יהודים ודייני ישראל בזה נשאר הפשרה בע"כ דכה"ג לא אמרו חכמים שיכול לחזור ולעשות תקנתא לרשיעי עיי"ש נראה דס"ל דרק תק"ח הוא שיכול לחזור כשלא קני ואפשר משום דהוי כאסמכתא ומד"ת גם אסמכתא קניא כמ"ש ב"ח בסימן ר"ז ועיין הגהות טו"ז לקמן סימן טו"ב סס"א דבדרבנן יש לסמוך אטעם אחד שכותב הפוסק לצירוף טעמים אחרים ועוד דמשמע מלשון רש"ל שם דעל טעם זה לבד יש לסמוך.

שם דפשרה צריכה קנין בפ"ק דסנהדרין ד"ו איתא ביצוע בג' דר"מ וחכ"א ביחיד אר"מ ש"מ פשרה אצ"ק דאס"ד צ"ק למ"ד בג' תיסגי בתרי וליקני והלכתא עשרה צ"ק וכתבו תוס' הא דלא סגי בתרי משום דלא בקיאי בפשרה שפיר והוי כמו קנין בטעות ובשו"ת רשב"א שבב"י הקשה דרשב"ג אמר יפה כח פשרה מבדין ששנים שעשו פשרה אין בע"ד יכולין לחזור הא בדין נמי אי קנו מידן א"י לחזור ובשע"מ כאן הרבת עוד בקושית ומכח זה הכריח דמיירי שקבלו קנין להתפשר ולא פרשו מי ומי יהיו הפשרנים דקנין ודאי מהני עיי"ש אמנם בחידושי ר"ן כתב דצריך שיקנו שפלוני ופלוני יפשרו והובא בנתיבות ולע"ד אין קושית שע"מ מכריחות די"ל לפמ"ש בתומים סימן קכ"ט סק"ה כי מהני קנין לסלק אסמכתא היינו בא"צ לקנין ומ"מ עביד קנין חזינן דמיתה כחו ומסתמא מקנה בלב שלם ומסלק אסמכתא אבל היכי דצריך בלא"ה קנין אין כאן יפוי כח ואינו מסלק אסמכתא עיי"ש וה"נ י"ל דפשרה דומה לאסמכתא דסמך בדעתו שלא יאמרו כל כך כדלקמן סי"ט ובתומים סק"ז אלא דקנין סגי באסמכתא כזו והיינו אם בלא"ה פשרה ביחיד מהני הקנין לסלק האסמכתא אבל אי מקשינן פשרה לדין וצריך ג' בלא קנין א"כ הקנין שיועילו שנים אפילו אל"ה אסמכתא ממילא ל"מ הקנין לסלק האסמכתא ושפיר מסיק והלכתא עשרה צ"ק ומ"מ לר"מ לא סגי בתרי דא"כ לא הי' מועיל הקנין לסלק האסמכתא ורשב"ג ה"נ קאמר יפה כח פשרה דסגי בשנים בלא תקנין דהא הקנין ע"כ משמש רק לסלק האסמכתא ונ"מ אי קבלו אחד לפשר ביניהם ועשו ת"כ או שבועה דמסלק אסמכתא כדלקמן בסימן ר"ז לסמ"ע שם ס"ק נ"ג דגם כשנשאל על השבועה מ"מ אהני לסלק האסמכתא וה"נ כיון דפשרה א"צ ג' גם בלא קנין אם נשבעו לקיים הפשרה ל"ח תו שאלה משא"כ בדין אם נשאל קודם גמ"ד יכולין לחזור ועיין נתיבות סימן נ"ה סק"ג.

ש"ך ופשרה שעשו בע"ד עצמן אצ"ק בשע"מ הקשה דהוי דוקא כשמוחל כמבואר במהר"ם וכנה"ג ושוב פקפק די"ל דגם הנתבע מתחייב דהוי כמכר וכ"כ בשו"ת ד"ח ח"א חחו"מ ס"ג כיון דמחילה אצ"ק שוב נתחייב שכנגדו בהחיוב נגד המחילה ושם ס"ה כתב דאפילו קי"ל אין לומר כנתיבות בזה דכתב דגם בפשרה שבין בע"ד בעצמם המתחייב יכול לחזור עיי"ש והפריז בזה כי רבים הם שכתבו כהנתיבות עיין פ"ת אמנם אם תפס אח"כ מהמתחייב אין להוציא מידו.

אבל אם קנו כתב בשו"ת גוא"י חחו"מ סימן קי"א כשהדיינים מתעצמים לפשר ואחד מבע"ד אינו רוצה בפשר ומקבלים קנין מהשני ואח"כ מרצים גם לזה לקבל קנין יכול הראשון לחזור בו כיון דהסודר אינו של הקונה ל"מ רק אם ניחא לו בשעה שקונין מהשני ומשום דזכות הוא לו וראייתו מלקמן סימן קצ"ה ס"ג וטו"ז סימן קפ"ד ס"ב ע"ש וצל"ע דלא משמע הכי ברדב"ז ח"ו סימן שני אלפים ס"ג הובא בפ"ת לא"ע סימן נו"ן סק"י דראובן רצה לשדך אשה וקנו מידו על התנאים ועל הקנס וכשבאו אצל הכלה לא נתרצית ולמחר נתרצית וקנו מידה וכשבאו אל החתן אמר כיון שלא רצתה באותו שעה אינו חפץ בה והשיב דהחתן פטור מהקנס שלא הי' דעתו בשעת קנין אלא אם תתרצה מיד עיי"ש ותיפוק לי' דכבר הדר סודר למרי' קודם שנתרצית וטעם הרדב"ז ל"ש כאן כיון דראה שהשני אינו רוצה ומ"מ קיבל קנין ע"כ ע"ד כן שיועיל אם יתרצה אח"כ וכאומר ע"מ שיאמר הן בא"ע סימן ל"ח ס"י וגם יש לשדות כרגא בטעם גוא"י דנהי דהשני אינו רוצה בפשרה היינו דאינו רוצה לקבל קנין לחייב עצמו שיהא מוכרח לקיים הפשרה א"ל תהא נאות לו אבל זה ודאי ניחא לו מה שהראשון נתחייב בקנין לוותר אצלו כפי הפשר דזה זכות הוא לו אלא דראשון לא קיבל קנין ע"ד כן שהוא יהא קשור בעשר וחבירו יהא לו הברירה רק באופן שיתרצה חבירו אח"כ ויקבל ג"כ קנין על הפשר וזה נתקיים אח"כ וזה זכות לשני מיד ומעולם לא אמר שאינו רוצה בקבלת קנין של הראשון ע"ד כן רק הוא אינו רוצה,

נתן שטר עליו היינו שנתן ליד בע"ד אבל ליד הב"ד או לפשרנים לא מהני אא"כ אמר לשליש זכה בשביל פלוני בע"ד אבל תן והילך ל"מ כדלקמן בסימן קכ"ה וכן בהך דלקמן סי"ג שיודע כבר סך הפשר צריך שיתן השטר לתובע לכן מה שמתפשרים בערכאות ובע"ד חותמים על כתב הפשר ונשאר בידי הערכי לא מהני ואפילו הערכי יש לו הרשאה מהתובע ואפילו אמר הנתבע לערבי זכה בכתב זה לתובע שלי וכמבואר לקמן סימן קכ"ג סי"ד דאין זכי' לעו"כ והרשאה בלא קנין אינו רק שליח ואין שליחות לעו"כ ובקנין פליגי שם וגם מעמ"ש ל"מ בעכו"ם כדלקמן סימן קכ"ו סכ"ב ואם השליש שטר ביד ב"ד או שליש שאם לא ירצה לקיים הפשר יתנו השטר לכשנגדו לא מהני גם זכי דלא עדיף מהשליש משכון ואמר שאם לא ירצה לקיים הפשר זכה במשכון לכשנגדו כמבואר בשו"ת רשב"א אלף ושלשים משום דהוה אסמכתא א"כ גם במעמ"ש לא מהני ואם השליש שטר שיכתבו בו סך הפשר שיחייבוהו ויתנו לכשנגדו והי' במע"ש או אמר זכה לפלוני לתומים סק"ז לא מהני דעכ"פ לא עדיף מנתן ליד בע"ד ולסמ"ע סקח"י מהני

כתב בשו"ת מהו"ח א"ז אם נתפשרו ע"ת שיתן המעות לז"פ ולא נתנה הפשרה בטלה ולא יכול השני לומר הריני כאלו התקבלתי בזמנו אע"ג דבפרק מי שאחזו משמע כל היכא דלא לצעורי' קמכוין יכול לומר הריני כאלו התקבלתי זהו דוקא מכאן ולהבא ולכך בהאי דנדרים יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם אבל אמר קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן היום לבני כור חטין ועבר היום ולא נתן לו לא יוכל לומר הריני כאלו התקבלתי אתמול מדלא אשמעינן רבותא ועוד דהתם הטעם משום דלא איצטרך והכא אנן סהדי דאיצטרך ומה שאומר עתה הריני כאלו התקבלתי לאו משום דלא איצטרך אלא משום שתתקיים הפשרה וכיון דאיכא פלוגתא באונאה יתרה על שתות אם המאנה יכול לחזור עיין לקמן סימן רכ"ז ס"ד ה"נ החייב יכול לחזור ואין להוציא מידו כיון דכשנגדו הי' יכול לחזור עכת"ד ונ"ל דה"ד לשיטת רשב"א דאין מחילת תנאי מועיל רק בדבר שבממון משום די"ל הריני כאלו התקבלתי אבל ע"מ שאין לך נדרים והיו עלי' נדרים נתבטלו הקידושין מיד ול"מ מחילה וכמ"ש בחמ"ח בא"ע סימן ל"ח ס"ק מ"ו אבל להר"ן שם ובב"ש הביאו שם ג"כ דגם תנאי שאינו של ממון יכול לבטל והקידושין חלין למפרע כיון שלהנאתו התנה כונתו שאל יבוטל מיד אלא דוקא אם יקפיד כשישמע אז יבוטל ואם אז לא יקפיד לא יבטל הקידושין יעיי"ש ה"נ בתנאי ממון ליתן לזמן ועברו כל זמן דלא שמענו שקפיד י"ל הריני כאלו התקבלתי ומ"ש הב"ש שם בתנא ממון אפילו אם הקפיד כששמע מהני מה שמוחל אח"כ אם מיירי לאחר שעבר הזמן הוי תשובה זאת סתירתו ועיין קצו"ח סימן רמ"ג סק"ב ונה"מ סימן רמ"א.

מעשה בא לפני ראובן תבע משמעון מאתיים ושמעון טען נגדו ונעשה פשרה שיתן שמעון לראובן מאה עד ארבע חדשים בכל חדש כ"ה זהובים ואם יעבור זמן אחד ישלם כל המאה מיד ועבר זמן ראשון והנה י"ל דמה שנתחייב לשלם הכל מיד אם יעבור הוי אסמכתא ול"מ קנין ושטר לזה רק לגוף החיוב על הסך מאה זהובים דאינו דרך קנס ותנאי אמנם ראובן מ"ל לא נתרצתי לוותר ולהמתין רק באופן זה לכך יקוב עתה הדין ביניהם ואם לפי הדין יגיע לראובן מאה זהובים וכ"ש יותר טענת ראובן טענה ומחויב לשלם כל המאה מיד ומ"מ אינו מחויב ליתן לו יותר כיון שנעשה הפשרה וכבר מחל לו ראובן היותר וכיון שזה נותן לו על כרחו המאה זהובים נשאר הפשרה וראי' לזה משו"ת ר"י מיגא"ש הובא ברכ"י יו"ד סימן ש"ה אות ח' אמנם אם לא נתברר עתה שיש ודאי לראובן ביד שמעון לפי הדין מאה ז"כ או יותר אין שמעון מחויב ליתן לו רק כל חדש כ"ה זהובים ודוקא אם מעצמו קיבל עליו עשרה זאת ליתן המאה כשיעבור זמן אחד אבל אם קיבל סתם בקנין להתחייב כאשר יאמרו הפשרנים והם עשו על אופן זה מחויב לשלם המאה ז"כ מיד דהא בידם הי' מתחלה לחייב אותו כן ליתן מיד המאה זהובים ומעצמם הטילו תנאי זה ול"ל בזה כל דאי לא גמר ומקנה דלאו בדעת שמעון תליא וכשקיבל שמעון מעצמו הפשרה על אופן זה וטוען עתה כיון דראובן יכול לחזור מהפשר מחמת שאיני מקיים התנאי בנתינת המאה ז"כ מיד אחר שעברתי הזמן של הכ"ה זהובים גם אני יכול לחזור מכל הפשר תליא בפלוגתא הנ"ל שהבאתי מהר"ח א"ז ורשב"א ור"ן ויכול שמעון לומר קי"ל ועיין מהריב"ל ח"א סימן ק"ה.

סעי' ח' מחילה אצ"ק כתב רש"ל דאם אמר התובע שהי' בדעתו למחול לו רק עכשיו תובעו שרוצה להתנקם א"י לתבעו דמחילה בלב הוי מחילה ויפה השיג קצו"ח ממ"ש מהרי"ט דלא אזלינן בתר מחשבה רק כשיש אומדנא דמוכח אבל אכול עמי שאומר שהי' בדעתו למחול מהני דהוי כנתנו במתנה בשעת מעשה עכ"ל נתיבות ובענ"ד תליא במחלוקת ש"ך וסמ"ע בריש סימן רס"ט בממל"ח ולא אמר בפה דס"ל לש"ך שם דק"ח וכ"ד תוס' יו"ט בפ"ק דב"מ ול"ד למ"ש נתיבות באכול עמי דנתנו במתנה בשעת מעשה דשאני התם שלקח חבירו עפ"י דיבורו אבל במגבי' לא עשה שום מעשה ודיבור עם חבירו וסתמו לעצמו מגבי' רק מודה שבלבו לצורך חבירו הי' וקנה חבירו אמת דקצו"ח בסימן רס"ט חולק על הש"ך משום דברים שבלב ל"ה דברים אבל נתיבות שם הביא מחידושי רשב"א בקידושין ד' נו"ן דילפינן לכל התורה מתרומה דכתיב ונחשב ונטלית במחשבה דבכל מקום דברים שבלב אם אינו סותר לדברי פיו מהני לכן קשה לדחות דעת רש"ל מפני המהרי"ט ומפרט להוציא ובש"מ לנדרים פ"ק ד"ז בד"ה אין יד לצדקה ז"ל אם בדעתו הי' לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אף שלא הוציא בשפתיו ושמא גמר בלבו פירושו שנתיישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט אבל כאן לא נתיישב עליו לבו כל כך הרא"ם ז"ל עכ"ל וא"כ ה"נ דוקא שנתיישב בלבו למחול ולא יתחרט ובתרומה כיון דע"כ צריך להפריש מהיכי תיתי יתחרט שו"ר בשבועות כ"ו ע"ב דאמר דלא גמרינן מתרומה דהוי ב"כ הבכ"א ולמ"ד מלמדין מ"מ חולין מקדשים לא גמרינן עיי"ש ח"ר וע"כ כונת ח"ר בקידושין מדלא פריך שם דנילף מתרומה למ"ד ב"כ הבכ"א מלמדין כדפריך בשבועות ותירוץ חולין מקדשים לא ס"ד שם בקידושין מדרצה ללמוד מיקריב ע"כ משום דדברי לבו לא מבטלין דברי פיו שאני מסברא והא דבשבועות אמר דאין מלמדין היינו שיהא קיום לדברים שבלב לבד שלא יוכל לחזור אבל כשיש דיבור או מעשה אהני דברים שבלב לבאר ולקיימן וליתא בחזרה משום הדיבור או המעשה דהדברים שבלב רק גילוי מלתא וא"כ מחילה בלב יכול לחזור וממל"ח מהני מחשבתו לחבירו.

סעי' י"א הפחיד במאזניים למשפט כתב דאם לוה אנס למלוה שיחזיר לו שט"ח של מאה בחמשים זהובים שיתן לו עתה אינו יכול לחזור כיון דאין אונאה לשטרות הוי כתלוית וזבין עיי"ש ונעלם ממנו מ"ש בש"ע לקמן סימן ר"ה ס"ד בכופהו ליתן לו בפחות משוי' גם בקרקע הוי כאנסותו ליתן ואינה מתנה.

סעי' י"ב ובנה זה קצת הב"ח וסמ"ע וטו"ז נתקשו דבסימן קנ"ז כתב דאפילו החזיק אחד סגי ומכח זה המציאו חלוקי דינים כל אחד לפי מה שפירש מהות תשובה זאת אמנם בשו"ת רשב"א ח"ג סימן ר"ב מבואר הנידון רו"ש היה להם בית ועלי' הבית לראובן והעלי' של שמעון ורצה שמעון להגבי' העלי' וראובן מוחה בידו מלהכביד על ביתו וראובן רצת להרבות חלונות בבית ושמעון מוחה בידו וכמבואר לקמן סימן קס"ד ס"ו ופשרו בינם שזה יבנה ויחזיק וזה יבנה ויחזיק וקבלו והתחילו לבנות כל אחד בשלו ופסק דא"י לחזור שכבר קבלו והלך זה והחזיק וזה והחזיק ואין אחר חזקה כלום עכת"ד ויל"ד דהל"ל דחזקה קונה מאי כונתו באין אחר חזקה כלום ועוד דלכאורה סותר א"ע דבב"י וש"ע לקמן סימן ר"ג ס"י איתא תשובת רשב"א המחליף קרקע בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ולמה כתב כאן משום דעשו שניהם חזקה אמנם בשו"ת רשב"א ח"א סימן אלף רכ"ו מקור דין זה דסימן ר"ג ז"ל במחליף קרקע בקרקע כיון שהחזיק בשדה זו קנה חבירו בשדה השני ותדע לך מדאמרינן בריש פ"ק דב"ב רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק והלך זה בתוך שלו והחזיק ורגילין אנו לפרש דר"א בא לחדש וכל שנתרצו באותה חלוקה וקדם האחד והחזיק בפני חבירו באותו חלק גם השני קנה החלק השני ואין אלו חליפין גמירין אלא כעין דמים דקנה זה שדה ראובן בדמי שדהו שנתן לו וקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף ושמא אף זה במקום שכותבין את השטר ואי נמי כאן הוי לי' כמוכר שדהו מפני רעתה לפי שכל אחד מהם רוצה בתוספת החילוף עכ"ל וביאור דבריו מ"ש ושמא אף זה היינו אף זה השני צריך להחזיק במקום שכותבין את השטר דאינו קונה בכסף בלא שטר ובחזקה ל"צ שטר כדלקמן סימן קצ"ב סט"ז דחזקתו של חבירו לא הוי נגד זה רק כנתן לו הכסף ובשו"ת רבצ"א סימן ח"י העתיק משו"ת רשב"א ושמא אף זה במקום שאין כותבין עכ"פ מספ"ל לרשב"א במקום דכותבין שטר אם צריך שיחזיקו שניהם ולכן בח"ג דהמעשה הי' שהחזיקו שניהם השיב מילתא דפסיקא שאין אחר חזקה כלום היינו אחר כסף צריך עוד שטר באתרא דכתבי שטרא משא"כ אחר חזקה אבל אם לא החזיק רק אחד אינו ברור אם לא צריך שטר ובסימן ר"ג בב"י באמת כתב נעיין בשו"ת רשב"א ובש"ע לא מיירי רק לענין דהוי קנין כשמחליף קרקע בקרקע אבל לענין שטר ובאתרא דכתבי שטרא לא מיירי דמ"מ נ"מ דקנה למפרע או כשהתנו שיקנה בלא שטר עיין סימן קצ"א ולפ"ז כאן כשבנה זה קצת וזה קצת קנו בכ"מ אבל כשרק אחד עשה חזקה הוי ספק באתרא דכתבי שטרא וצ"ע אם נימא ארעא בחמ"ק או דנוקמוה אעיקר ד"ת דכסף לבד קונה ועיין לקמן סימן קע"ה סעיף מ"ב בסמ"ע שם ס"ק ע"ה ובש"ך ס"ק ל"ח נראה דחליפין ל"ח כמוכר שדהו מפני רעתה דאינו ניכר לכל שזה רע מפני שרוצה בתוספת החילוף דהרי שני זה יפה לו וא"כ עיקר במקום שכותבין שטר לא קנו בלא שטר עד שיחזיקו שניהם.

סעי' י"ד ונתפשר עמו עיין שו"ת שו"מ תליתאה ח"ג סימן ק"ס חלפן אחד לקח מעות מבעה"ב ואמר שאבדו וחבשוהו ונתפשרו במקצת אח"ז רב נמצא ביד עכו"ם המעות ואמר שראה יהודי טומן המעות בשדה ולקחו הוא ופסק שו"מ דהוי פשרת בטעות דאלו ידע ב"ה שימצא המעות לא הי' מוחל וגם הי' פשרה באונס דחשש בעל המעות שמא באמת אבד המעות וכדי שלא ישב בבית אסורים מחלו עיי"ש מ"ש דהוי פשרה בטעות אינו כיון דבאותו שעה אבוד הי' באמת מבעל המעות עכ"פ ועיין פ"ת מ"ש מבעל דג"מ וק"ו כאן דגם עתה אין ידוע אם ידע החלפן מהמעות בשעת פשרה וגם הטענת אונס אינו כלום דביד בעל המעות הי' להוציאו גם בלא פשר ומחילת שאר הממון ועוד כיון דאין האונס בגופו ולא בבנו ואביו לכ"ע ל"ח אונס כדאיתא בא"ע סימן קל"ד ס"ד בהג"ה אבל בל"ז הפשרה בטלה דבמה יקנה החלפן המעות כיון שלא היו ברשותו בשעת פשר דעדיין צווח דבאמת הי' אבוד ממנו ואפילו נאמר שהטמינו מ"מ אם השדה של אחר לא קנהו ואפילו בקנין דאין מטבע נקנה בחליפין וכ"מ שהמעות נמצא הוא של בעליו ואם טוען עכשיו החלפן שהי' ברשותו המעות בשעה שנתפשר אין אדם מע"ר כיון שאינו להחזיק ולפטור עצמו לכ"ע עיין הג"א פרק הגוזל עצים סח"י ועוד כיון שהטעהו החלפן לבעל המעות עיין פ"ת סימן רמ"א ס"ב סק"ג ולקמן בחו"מ סימן קכ"ו ס"י ובחידושי לקמן סי' צ"ב ובפ"ת לקמן סימן כ"ה ס"ק י"ג ועיין שו"מ תליתאה ח"ב סימן קי"ז הביא מתשב"ץ ח"ב ס"ב דאף דמחילה בטעות הוי מחילה היינו כשטעה מעצמו אבל אם הטעוהו אחרים ל"ה מחילה והשו"מ הקשה מכריתות דף כ"ד דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכת בו והרי חתם הטעות הי' ע"י עדים ולק"מ דיאוש ודאי הוי דכל יאוש ע"י הגזלן שאינו רוצה להחזיר ומ"מ כשבא אחר יאוש ליד אחר זוכה בו אבל גזלן עצמו כיון דבא לידו לפני יאוש אינו זוכה וה"נ במחילה לזה שכבר הוא בידו אם בערמתו הטעהו בעצמו או ע"י אחרים ל"מ יאוש ועיין בהגהות טו"ז לקמן סימן קס"ג ס"ג ובהג"א פרק איזהו נשך סימן ל"ב.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה