ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן טו
סעי' א' שבא לפניו תחלה בפ"ק דסנהדרין יליף לה ר"ל מקרא דכקטן כגדול השמעון להקדים דין של פרוטה מדין של מאה מנה כשבא לפניו תחלה ובסמ"ע סק"ה כתב דקרא מיירי שפתחו כבר ושמעו דין של קטן וקשה הא ר"ל גופא ס"ל ביומא דף ל"ג דאין מעבירין על המצות ויליף לה מקרא עיי"ש פרש"י ול"ל עוד קרא כקטן כגדול ואפילו רק הכין עצמו קודם לדין קטן ג"כ י"ל דאין להעביר על המצות ואפילו ת"ל דדין גדול יותר מצוה מ"מ אין מעבירין כמ"ש נמ"י בהלכות ציצית דיש להקדים ציצית לתפילין דמצות ציצית שקולה נגד כל המצות ועוד דתדירה יותר דנוהג גם בשבת ויו"ט ומ"מ כשמצות תפילין בא לפניו תחילה אין מעבירין עיי"ש ואפשר דנ"מ לענין דיעבד כמ"ש תוס' פ"ק דמגילה דף וא"ו ע"ב בד"ה מסתבר א"נ לפמ"ש חכ"צ סימן ק"ו דבשני מיני מצות אין מעבירין על ולה מפני חמורה משא"כ בחד מצוה ומ"ש שם בבהמה אחת אינו מוכרח דאפילו בשתי בהמות מ"מ מצוה אחת הוא או משום דמיירי לענין קרבן מוסף וקרבן תמיד אף דמצות קרבן הוא מ"מ אינו מצוה אחת שוה לגמרי לכן הוצרך לומר משום דהיא בבהמה אחת עיי"ש וא"כ הכא דחדא מצוה הוא ומצוה יותר דין של מאה מנה מדין של פרוטה דודאי יותר חשובה הצלת ממון מרובה והפסד גדול מהפסד מופט כדאיתא בספ"ק דפסחים דף כף ע"ב להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו וא"כ הי' מן הדין להעביר וצ"ל קרא דכקטן כגדול תשמעון ולפ"ז כשבאו בבת אחת יש להקדים הגדול אמנם כ"ז בעשיר ועשיר אבל פרוטה של עני שקולה כמאה מנה של עשיר כמ"ש מהרש"א בסנהדרין שם בח"א.
ונ"ל כה"נ ישמע הקטן תחלה דמסתמא שהייתו מעוטה דבמאה מנה סתמא יש בו טענות יותר מעסקים וחשבונות רבים וראי' מלקמן סימן ער"ב סי"ד הן למחבר בש"ע שם דקרובה לנטות תדחה הקרובה הי"ג דין של מאה אם ימתינו הבע"ד עד שידון בעל הפרוטה ישהה רק מעט מחמת דין של פרוטה משא"כ אם ימתין בעל הפרוטה טרחתו יותר להמתין הרבה הן לטור שם דאינה קרובה למקום חפצה תדחה דבלא"ה לא תבא תיכף למקום חפצה ה"נ בעל המאה מנה בלא"ה ישהה הרבה.
וצ"ע כשקדם בעל הפרוטה וא"א לדון שניהם גם בזה אחר זה דעדים לא ימתינו וכה"ג דבשניהם עשירים מצוה יותר להציל מהפסד מרובה ולא נאמר רק להקדים כשאפשר בזה אחר זה וכה"ג כתבו תוס' בפרק במה מדליקין דף כ"ג ע"ב בד"ה הדר ובש"ע א"ח סימן תרע"ד בטו"ז סק"ד ומג"א סק"ב ובסימן תרפ"ז ס"ב בהג"ה וכן נ"ל ועמ"ש לעיל סימן ט'.
אבל צריך להקדים דין של ת"ח אפילו בא לבסוף מזה נ"ל ראי' למ"ש לעיל בשם החכ"צ דבמצוה אחת מעבירין על הקלה מפני החמורה דה"נ אף דמצוה דכבוד תורה מצוה אחרת מ"מ מקיים נמי מצוה דושפטתם צדק כמו בזה שבא תחלה ועוד בה כבוד תורה ומוכח כמ"ש לעיל דמ"ש החכ"צ בבהמה אחת ליתא דהא הכא בתרי גברא ומ"מ משום דכשמעביר מקלה לחמורה מקיים נמי מצוה ראשונה צריך להעביר על המצוה ונהי דכאן יש לדחות משום דמצות ושפטתם צדק אינו רק כשבע"ד אינם מוחלים דכל עיקרו משום תביעת ממון דניתן למחול ולהרחיב זמן וא"כ גם הבע"ד מחויבים בעשה דכבוד תורה ומחויבים למחול מ"מ בכתובות דף ק"ו גבי ר"נ דקאי דינא דיתמי קמי' וסלקי' משום כבוד קרובי' דרב עכן ויתמי לאו בני מחילה ננהו כדאיתא בב"מ דף כ"ב ע"ב וע"כ דבמצוה אחת מעבירין מקלה לחמורה ואף דשפטו יתום מצוה אחרת היא י"ל כיון דרק מדברי קבלה הוא מחויב לעצור עלי' מפני מצוה דאורייתא אף בשני מיני מצות ולפמ"ש לקמן ס"ב בלא"ה א"ש.
סעי' ב' דין היתום לדין האלמנה ודין האלמנה קודם לדון ת"ח והוא מהרמב"ם דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה וכתב הכ"מ דכ"ש שדין יתום קודם לת"ח והקשה מעובדא דרב ענן בכתובות דף ק"ו דר"נ סלקא לדיני' ריתמי ואחתיה לדיני' עיי"ש ורבו התירוצים בזה בדוחקים כ"ש מה שהמציאו דר"נ טעה בזה ל"נ כלל דר"נ דיינא אלא דרב ענן גרם לו במה דשלח דפסול לו לדייני' דבשביל כן כסבור ר"נ דקרוב לרב ענן ובע"ד דידע דאינו קרוב נסתתם טענהי' אבל ח"ו לומר דר"נ טעה בדין בלא שום הכרח מש"ס לכן נלע"ד דדבר הלמד מענינו הוא דכתיב אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה דמצוה להציל עשוק מיד עשקו כמו אשרו חמוץ וה"נ יתום ואלמנה לתשות כחם עלולים בקל להיות נעשקים לכן מצוה גדולה על הדיין לעמוד בימינם וכ"פ הרד"ק שם דעפ"י רוב נעשקים ויתום לקטנותו ואינו בקי בטיב מו"מ קל יותר לעשקו מאלמנה לכן משפט יתום וריב אלמנה מצוה יותר מאחרים ומשפט יתום יותר ממשפט אלמנה לכן יש לו משפט קדימה ג"כ וכ"ז כשיש להם דין עם איש גדול דעפ"י רוב אלם יותר מהם אבל כשנתבע ותובע יתומים מאי אולמא דזה מזה ואין מצוה יותר במשפטם משני גדולים לכן ת"ח קודם להם ורמב"ם לא קאמר רק דין היתום שאחד מבע"ד יתום אבל הנתבע גדול ובגמרא אמר דין יתמי שתובע ונתבע יתומים ועיין במרדכי ב"מ פרק המקבל סוף סימן שצ"ד ולקמן סימן קע"ה סעיף מ"ז מבואר דיתום היינו קטן דוקא וברמב"ן פ' עקב פירש עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים עיי"ש פסוק טו"ב.
סעי' ה' יש לדיין לדון וכ' לשון הרמב"ם א"כ למה הצריכה התורה שנים עדים שבזמן שבאו העדים לפני הדיין ידון על פיהם אעפ"י שא"י אם העידו אמת ובנתיבות כתב ולכאורה תימא דהא אפילו ראה כשנעשה עד אינו נעשה דיין ואין לך אומדנא דמוכח גדול מזה שבעצמו ראה המעשה ואפ"ה אסור לו לדון ותירץ דאומדנא שידוע לכל העולם אין זה בגדר עדות כמ"ש תוס' ר"פ האשה רבה ומוציאין ממון אבל בדבר שידוע רק לדיין פסלו רחמנא מגזה"כ ואין להוציא ממון רק מרענא לשטרו או לענין מיפך שבועה ובמאזנים למשפט תמה עליו הא בגמל האוחר בין הגמלים מוציאין ע"י האומדנא לר' אחא ואפילו אי קי"ל כרבנן מ"מ קשה על ר"א מהך דראוהו ב"ד בלילה אין דנין ואמאי הא איכא אומדנא ועוד הא מיפך שבועה נמי אפוקי ממונא דאידך נשבע ונוטל עיי"ש ולק"מ דגמל האוחר הוי אומדנא לכל העולם לר"א משא"כ ראוהו ב"ד לא ידוע לאחרים ומ"ש דמיפך שבועה נמי אפוקי ממונא כבר בלא"ה הקשה כן באס"ז פרק הכותב דף פ"ה דהא אמר קרענא ס"ד ואיך אפיך שבועה ליטול ותירצו שם דזה ל"ח להוציא עיי"ש ובמהר"ם אלשיך סימן מ"ם הביא תשובת רשב"א דרמב"ן קרע שטר ע"י אומדנא והקשה מהרמ"א הא אמר בש"ס דלא קרעינן שטרא ע"י קים לי' בגוי' ולנסיבות י"ל שם לא ידוע לאחרים רק לדיין דקים לי' בזה דלא משקר ורמב"ן מיירי באומדנא שכל השומע ידע האמת ע"י אומדנא זאת ור"מ אלשיך תירץ דע"י אומדנא דמוכח מוציאין ממון וקים לי בגוי' אינו מוכח כל כך דאפשר דלא נחית דיינא לסוף דעתי' דהאי גברא אי בר סמכא הוא עיי"ש ולדבריו הדרא קושית נתיבות לדוכתי' דאם ראוהו ב"ד בלילה אין לך ידיעה ברורה יותר ומ"מ אין נעשין דיינים ואפשר לומר דבשלמא בראו בלילה ילכו ויעידו לפני דיינים אחרים משא"כ בנתברר להם ע"י אומדנא אם לא יועיל יפסיד הבע"ד לגמרי דגם שאר דיינים לא יתברר להם רק האומדנא והרי אף דהצריכה תורה דייני ישראל מ"מ כשא"א להציל ע"י דייני ישראל כגון הבע"ד אלם ב"ד ישראל נותנין לו רשות להציל שלו ע"י ערכאות כדלקמן סימן כ"ו ה"נ כשא"א ע"י העדאת עדים לפני דיינים יש להציל עשוק בלא"ה כיון דאומדנא דזה עשוק ובב"ק דף צדיק ע"ב גבי ההיא דתקע לחברי' דא"ל ר"י נשיאה הא אנא דפריך דאין עד נעשה דיין לימא דלא ראה אחר ואם לא ידינונו ע"י ראייתו יפסיד לגמרי י"ל התם ליכא חסרון כיס דהני הוי קנס ולא דיינין בזה"ז דליכא סמוכין או כיון דהוי קנס צריך שלשה סמוכין וממ"נ אם ראה רק ר"י נשיאה איך ידונוהו כל השלשה ואם ראו כולם יכולים להעיד לפני אחר אמנם ברשב"א שם משמע להדיא דע"י מומחה יחיד אפילו ראה ביום לבדו אין להוציא ממון ומשמע דאפילו במקום דיש חסרון כיס עיי"ש ואפשר כיון דאינו רק אחד יכול הבע"ד להכחישו לגמרי ואף דהמומחה אומר דראה בעצמו אנן לא מהמנינן לו משא"כ אם אחר מעיד לפני הדיין והדיין אמר דקים לי' בגוי' דלא משקר אין כח בבע"ד להכחיש דהרי ידוע אמיתת הענין ע"י שנים לכן אי סברא דקי"ל בגוי' הוי בירור גמור הי' מהני גם לקרוע שטר וגם הנתיבות לא הקשה רק מראו בלילה דגם שלשה שראו אין דנין ובזה י"ל כמ"ש אמנם גם זה ליתא דהא בכתובות שם אמר ר"פ כגון אבא מר ברי קרענא שטרא אפומי' ופריך קרענא ס"ד והרי אב ובנו אינם כשני עדים ומ"מ למהרמ"א מה דלא קרעינן משום דאינו אומדנא ברורה ונראה דרשב"א ומהרמ"א פליגי וא"כ מה שתירץ מהרמ"א דברי הרמב"ן ושהרשב"א הסכים לו ע"כ ליתא דאיך יתכן באומדנא ברורה יוציא ממון וכשרואה המומחה בעצמו ביום לא יוציא ממון אלא וראי לק"מ על הרמב"ן דקרע שטרא דודאי הי' לפני ב"ד של שלשה ומפני כבודו של רמב"ן לא הזכירם וכיון דנראה האומדנא לכל השלשה הוי כראו בעיניהם וא"ל עדים משא"כ ר"פ דלבדו קים לי' בברי' נהי דלו נודע אמיתת הענין לא עדיף משראה מומחה יחידי דאין ראיית אחד מועיל להוציא ממון לכן פריך קרענא ס"ד.
ועיין שו"ת אמרי א"ש חיו"ד סימן א' כתב דדבר שכשר ביחיד מומחה או קבלוהו עליהם דעיקר תכליתו לדון עפ"י אמיתת הדבר יכול לדון עפ"י ראייתו לבד אעפ"י שא"י לדון עפ"י הגדת ע"א והביא כן מהפלאה וריטב"א בקידושין דף ע"ד וצ"ע שלא הזכיר דברי רשב"א הנ"ל ועש"ך לקמן סימן כ"ג סק"ה ותומים שם כתב דמריטב"א משמע דלא כהש"ך אך בזר זהב על ריטב"א שם כתב דלא משמע כלל ועיין מבי"ט ח"ב סימן קמ"ח דיקב"ח שאינו מאמין להחכם ואמו ושבו"י ח"ב קס"ט חולק הובא בפ"ח סימן רנ"ג ונ"ל דגם מבי"ט שחייבו לקב"ח דוקא נגד דיין חכם ואמו דסברא דיורש מאמינם בלבו בודאי ועמ"ש בסימן רנ"ג