ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ד
סעי' א' יכול להכותו בב"ק דכ"ח פריך מנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו פטור ומשני בעבדא גנבא ורנב"י משני לאפרושי מאיסור שפחה תו עריך מוקצותה כפה א"ל בשא"י להציל ובעלה מוכה כל שעה ומ"מ אסורה לעשות דין לעצמה והקשה במאזנים למשפט כיון שמכה בעלה ועובר בלאו בכל מכה היינו לאפרושי מאיסורא ואיך אפשר דמיירי בשא"י להציל ותירץ דרק בשפחה שנתן לו רבו והוא גרם לו או מחמת שהוא בביתו ואינו רוצה לשאת העון בביתו רשאי להכות לאפרושי מאיסורא אבל זולת זה אינו רשאי רק הב"ד עיי"ש אך מדהקשה הנתיבות לעיל סימן ג' סק"א על קצו"ח דכתב דאי של"ד וב"ד כופין צריך מומחין דהדיוטות לאו בני עישוי כמ"ש תוס' והקשה עליו דכל אדם מחויב להפריש חבירו מאיסור כדאמרינן גבי נרצע ובמשובב נתיבות תירץ דשאני כפיה על עשה דצריך מומחה ש"מ דלא ס"ל כמ"ש המאזניים ולכאורה לדידי נמי היה נראה דלהיות מושל על חוץ לביתו צריך ב"ד מומחה משא"כ בביתו וכדאיתא במגילה דף י"ב ע"ב פשיטא קרחה בביתיה ערדשכא ליהוי פרש"י פקיד ונגיד אלא דא"כ מה פריך מנרצע ומסרהב לצאת מביתו לימא בחוץ לביתו אסור למעבד דינא לנפשיה וצריך לילך לב"ד משא"כ בביתו אע"כ על זרים אין לו ממשלה גם בביתו ומה שהקשה המאזניים ג"כ לא קשה דהא לס"ד דוקצותה מיירי בא"י להציל והוי במקום פסידא ומ"מ לא עביד דינא לנפשיה כפרש"י א"כ תקשי מברייתא דנרצע לתירוץ ראשון בעבדא גנבא דמשום פסידא רשאי להכותו וע"כ לס"ד פליגי הברייתות וה"נ לתירץ רנב"י דהא גם במקום פסידא הוי לאפרושי מאיסור גזל כיון דלא יתוקן האיסור אח"כ ומ"מ ס"ד כיון דנוגע הוא לא עביד דינא לנפשיה ולפי דמשני דמיירי ביכולה להציל ובמקום פסידא לכ"ע עביד דינא אפילו חוץ מביתו אף דנוגע כ"ש לאפרושי מאיסורא כשאינו נוגע דאין לך פסידא יותר מאיסור וכל ישראל ערבים ועוד דלכאורה קשה הא כל מקום שרוצה לגזלו הוי לאפרושי מאיסורא אף דיוכרח לשלם ע"י הב"ד מ"מ גם ע"מ לשלם אסור כמבואר בפרק הכונס דף סמ"ך ע"ב חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזלה משלם רשע הוא וא"כ למה לר"ח אסור למיעבד דינא לנפשי' במקום דליכא פסידא וגם לר"נ רק משום דלא טרח ועכצ"ל משום דנוגע ואדם קרוב אצל עצמו ולהפרישו משפחה היינו כשאין רבו מקפיד לולא האיסור וא"כ כשמכה בעלה ודאי איכפת לה ס"ד שפיר דגם לאפרושי מאיסורא אין לה רשות אלא דקשה איך חייבה התורה הא יכולה שתאמר שנתכוונה להפריש מאיסור אלא די"ל שבעצמה מודה ואינה טוענת כן אמנם לחייבה ממון י"ל הודאת בע"ד כמאה עדים אבל אם וקצותה כפה ממש א"א ע"י הודאתה אפילו בא לעשות תשובה לכפרת עון וכמו שהאריך בתשובת רלב"ח והביא מהרמב"ם סוף פח"י מהלכות סנהדרין ואפילו למהר"י בי רב שם י"ל דוקא מלקות צער גופיה לבד מהני מחילתו כממון משא"כ לחסר אבר כדאיתא בס"פ החובל דף צ"ג האומר קטע את ידי ע"מ לפטור חייב והאומר הכני ע"מ לפטור פטור וא"כ אם וקצותה כפה היה ממש ע"כ א"א לומר בשא"י להציל ע"י ד"א מיירי כיון דלאפרושי מאיסורא שרי אם כוונתה לכך ממילא א"א לחייבה ע"י הודאתה ובזה מה נעים מה דקאמר וקצותה את כפה ממון ומה הוצרך להקדים דוקצותה ממון ולפמ"ש א"ש ומוכח כמ"ש דלאפרושי מאיסורא אפילו שלא בביתו כל אדם מחויב.
ולפמ"ש הרא"ש בפ"ג דברכות ס"ס י"ג דאשה אינה בכלל הערבות י"ל דהא לאפרושי מאיסורא רשאי כל אדם לעשות דין ולהכות משום דכ"י ערבים זה בעד זה ופסידא דידי' הוא אבל אשה דאינה בכלל ערבות אין לה רשות להכות לאפרושי מאיסורא אמנם לפי דעת זרע אברהם הובא בברכ"י א"ח סימן קכ"ד דכוונת הרא"ש דאינן בכלל ערבות במידי דלא שייכי ל"ל כן.
ולפ"ז י"ל מ"ש תוס' דלענין עשוי וכפיה צריך סמוכין ונתיבות תמה דכל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור וראיה מנרצע שכלו ימיו דרבו מכהו להפרישו מאיסור שפחה והמשובב לחלק יצא בין עשה לל"ת ואינו סברא ולפמ"ש י"ל דבמידי דערבים זה בעד זה כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור ע"כ הנרצע רבו מכהו אבל במידי דלא שייך בגוה כגון כהן שנשא גרושה דאין ישראל שייך בגוה וכה"ג עיין בפרמ"ג א"ח סימן קס"ז במשב"ז ס"ק י"ז בזה צריך סמוכין תדע דהא פרש"י בגיטין פ"ח לפניהם ולא לפני הדיוטות דלפניהם קאי אשבעים זקנים הכתובים בסוף ע' משפטים שעלו עמו להר וא"כ מה פריך לר"י נימא אז שעדיין לא נעשו ערבים עד שעמדו על הר גריזים כמו שפרש"י בפ' נצבים לכן אמרה תורה דוקא שבעים זקנים יש להם כח על העישוי וכפיה אע"כ דפריך ג"כ בדבר דגם עתה אינו ערב ואפשר רב יוסף דסומא הוי ופטור מן התורה ממצות לא שייך בערבות בשום דבר או דהוה מעשה בכהן שנשא גרושה דכל מי שאינו כהן לא שייך בגוה וברא"ש פרק המניח סי"ג כתב אם רואה ישראל מכה חבירו מותר להכות המכה לאפרושי' מאיסורא כדאמרינן בנרצע עיי"ש הרי דלא מחלק בין אם הוא בביתו ולקמן סימן תכ"א סי"ג הג"ה והוא בתה"ד סימן רי"ח שכתב וכן מי שהוא תחת רשותו וכו' משמע דוקא ברשותו וי"ל דנידון דרא"ש דאין פנאי להביאו לב"ד ודאי ל"צ ב"ד וברשותו אפילו יש פנאי דבביתו הוא כב"ד ורא"ש יליף רק דשרי להכות לאפרושי מאיסור וכיון דאין פנאי אין לחלק דא"צ ב"ד רק כשיש ב"ד ואפשר להעשות על ידיהם אין לו רשות למשכן אותו בחובו עיין שער משפט סק"א ועמ"ש לקמן סימן ס"א ס"ו.
בהג"ה יחיד נגד רבים והוא מבני העיר עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם צל"ע מהמבואר בא"ח סימן שס"ז דאינו יכול ליטול ממנו בע"כ אבל ב"ד יורדים לנכסיו לערב עמהם ול"ל משום דא"א להיות לרבים קנין במה שנוטלים בע"כ בלא ב"ד דהא כל היכא דע"י ב"ד קונה ה"נ אם נטל בזרוע עביד דינא לנפשי' וקונה כמו במשכנו בזרוע אחר ההלואה וכמ"ש בנתיבות בסימן ע"ב סק"ו ואפשר דהא דרבים עבדי דינא לנפשייהו רק תקנה דרבנן משום קדרי דבי שותפי וגוף עירובי חצרות ומבואות תקנה ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא פ"ק דב"מ ובפרק שה"ד או דוקא רבים מבני עיר ולא רבים בני חצר או מבוי.
ויל"ע אם יש שתי קהלות בעיר אחד וקהל אחד הם יותר ונ"ל לפמ"ש בתה"ד סימן שמ"א דאם היחיד ת"ח ומתדיין עם הקהל א"צ ליתן משכון דטעמא מאי נהגו הקהילות כך שלא יחשוב כ"ח עולה נגד רבים ויסמוך דקדרי דבי שותפי הוא ות"ח לא חשוד עיי"ש וא"כ ה"נ ציבור לא חשודי יהיו מאה או עשרה דסתמא אמרו בפרק כל הצלמים מ"ג ע"ב דרבים לא חשודי ובשו"ת חכ"צ הביא משם ראי' לענין דין שיש לרבים בעסקי ממון עם יחיד דרבים לא חשודי ועוד הא חזינן בע"ז שם דרב יהודא ור"נ דת"ח מופלגים היו וחייש לחשדא והוכרח לתרץ כיון דשכיחי רבים גבי' לא חשודי הרי דרבים עדיפי מן ת"ח מופלג בדורו לענין חשדא וא"כ כאן דבת"ח לא חיישי לחשדא ולא חלקו אם בתוך הרבים יש ג"כ ת"ח דמ"מ ת"ח היחיד כיון דלא חשוד א"ל ליתן משכון להחשיבן נתבע אף דהקהל יש להם מעלת רבים ויש בהם ת"ח ה"נ קהל המועטים נגד קהל הרבים יותר תדע דהא לא אמרו המנהג רק בציבור ולא בשותפים רבים שיש להם דין עם יחיד לאלם כח הרוב ע"כ דלא תקנו רק למעלה ציבור וכיון שכן אם מדיינים ציבור עם ציבור חזר הדין לסיני ובמהרי"ק ש"ב כתב שהשיב רבינו עזריאל ז"ל ע"ד הדוכס שאמר ליהודים הדרים תחתיו שאם לא יבואו גם היהודים הדרים תחת שרים קטנים לדור תחתיו יגרש גם אותם דכופים היהודים לבוא לדור תחתיו ואם יש להם פסידא שנעקרו ממקומם יטענו אח"כ לאחר שיסלקו סכנת הרבים כהא דפרק לא יחפור דף כ"ד אם האילן קדם לעיר קוצץ ואח"כ נוטל דמים משום קדרי דבי שותפי עיי"ש ומזה לכאורה מוכח דגם ברבים ורבים מכריחין המועטים ליתן משכון לאותם הרוב וכמ"ש בכנה"ג סימן זה בהגהת ב"י אות כ"ח דל"ד יחיד אלא אפילו יחידים כיון שהרוב הם תובעים ליחידים כן דקדק משא מלך מדברי מהרי"ק וכ"כ הראנ"ח ז"ל והר"א ששון ובשו"ת פקפקתי ע"ז ומ"מ העלתי שהדין כך עכ"ל ותספרום אינם ת"י ונראה תוכחתם מזה שכתבתי ומ"מ נראה דאין זה סתירה למ"ש דבנידון ההוא כל יחיד היה לו טענה בפ"ע על פסידא שלו מחמת עקירת מקומו מה שאין לחבריו חלק בזה וא"כ חשוד שיחשוב עולה נגד הרבים וזה שדקדק בעל משא מלך וכתב אפילו יחידים ר"ל נתי דרבים הם מ"מ יחידים הם שכל אחד נפרד בהפסידו מחבריו ובזה נראה אפילו אם סך היחידים רבים מכלל הציבור מ"מ נחשבו הציבור לרבים דכל יחיד מהיחידים נידון בפ"ע נגד הציבור אך מלשון המשא מלך כיון שהרוב הם תובעים ליחידים לא משמע הכי וצ"ל משום דזה אינו ד"ת רק תקנה אין לנו רק מה שתקנו בפירוש לאלם כח הרוב דוקא ומינה נמי דדוקא אם המועטים טענתם במה שנוגע לכל אחד לבדו דכל ספק בתקנה מוקמונין על ד"ת כדאיתא בא"ע סימן קי"ח ס"ו ואפילו בתקנת חכמים המבואר בש"ס כדאיתא בתה"ד סימן של"ז וברמ"א חו"מ סי' קע"ה סמ"ה שו"ר בשו"ת חוו"י סימן קנ"ז נסתפק אם דוקא צבור נגד יחיד או אפילו נגד עשרה שנקרא קהל שנתיישבו בקהל אחר וכ"ש אם נקבעו בביהכנ"ס אחת לבדם אם עדיין יש להם דין יחידים נגד הקהל שמשם יצאו.