ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ג
סעי' א' אין ב"ד פחות משלשה בפיה"מ לרמב"ם ריש סנהדרין ז"ל והטעם הוא מה שאמר רחמנא בד"מ עד אלקים יבא דבר שניהם ואין אלקים פחות משנים ומעיקר דתינו שלא יהי' זוגין עכ"ל ותמוה דבפ"ק שם ג' ע"ב יליף בד"ק שלשה מדכתוב ב"פ אלקים ואין ב"ד שקול ועוד מניין שאין אלקים פחות משנים ונראה דרש"י פירוש בפ"ק שם ב' ע"ב דאלקים משמע לשון שררה ובפ"ה דשקלים תנן אין עושין שררות על הציבור פחות משנים ופירש הרמב"ם שם מה דיליף לה בפ"ק דב"ב ובירושלמי בשקלים שם מקרא אסמכתא הוא לכן בד"ק דצריך מן התורה ממש שלשם יליף משני אלקים אבל בהודאות והלואת רק מד"ס צריך שלשה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ס רק כיון דאסמיכוהו אקרא חמיר כד"ת כמ"ש תוס' בפ' ב"מ דל"ד בד"ה ל"ק ז"ל נראה לר"ת בפירש הקונטורס דבעירובי תחומין מחמרינין משום דאית להו סמך מן המקרא וכן יש בירושלמי ובירושלמי שם איתא ע"ת דבר תורה תן וע"כ משום דאסמיכוהו אקרא חמיר כד"ת לכן פסק הרמב"ם דפחות משלשה גם דיעבד אין דיניהן דין ורב אחא דלא ס"ל עירוב פרשיות כמו שפרש"י שם דף ג' ולא קאי אלקים אהודאות והלואות לכן צ"ל דצריך שלשה מגזרה דיושבי קרנות לכן רק לכתחילה הוא ולא קשה קושית הש"ך עליו אלא דק"ל הא בב"ב דף ח' ע"ב איתא אהא דקופה של צדקה נגבית בשנים משום דאין עושין שררה על הציבור פחות משנים מאי שררותא לפי שמשכנין על הצדקה וא"כ דיין שמוציא ממון בלאו טעמא דכתיב אלקים לבעי שנים דהוי שררות ואין ב"ד שקול בדין לכן צריך עוד אחד וקשה על פיה"מ לרמב"ם וגם על ר' אחא דלמה ל"ל משום גזרה דיושבי קרנות ונראה לפמ"ש בקצו"ח ומשובב נתיבות כאן דאם של"ד רק מצוה לפרוע ומכין לקיים המצוה ואפילו נחתינן לנכסיה משום כפיה הוא וצריך סמוך אבל להפריש מאיסור גם הדיוט רשאי להכות כמו שאמרו בב"ק ד' כ"ח בנרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה וכן אי שיעבודא דאורייתא הוי רק להפרישו מאיסור דנחתינן לנכסיה ליתן למלוה שלו וע"ש וא"כ לפמ"ש תוס' בפרק ג"פ דף קע"ה ע"ב דמיניה דידי' לכ"ע שיעבודא דאורייתא חשוב רק חזרה נכסי מלוה למלוה ולהפריש הלוה שלא יגזול משל מלוה ואין זה שררות ואין למילף מצדקה דממשכנין דחשוב כפיה על מ"ע דהוא שררות דמשכנין שלו ממש אך כיון דכתיב אלקים בדיני הודאות והלואות הרי דאחשביה תורה לשררות משא"כ לרב אחא דלא ס"ל עירוב פרשיות אין למילף מצדקה ולפ"ז יש לתרץ למה נקט שמואל שנים שדנו ותוס' ה' ע"ב הוכיחו דאפילו יחיד מדברי חכמים ומדפריך על ר' אבוהו מדן את הדין דלפמ"ש רשב"ם בב"ב שם ורמב"ן שם דלמ"ד של"ד מיני' דידי' אין משעבדין רק גובין בתורת כפיה לקיים מ"ע ושמואל ס"ל שם של"ד ע"כ צריך שנים כמו בצדקה ולא ס"ל דמשום ב"ד שקול יפסל דיעבד אבל כיון דפלוגתא הוא אין קושיא עליו ממ"ד יחיד נמי דינו דין די"ל דס"ל שיעבודא דאורייתא ותוס' שכתבו דגם שמואל ל"ד נקט שנים לשנותייהו דמיניה דידיה לכ"ע שיעבודא דאורייתא והא דיחיד מומחה לרבים לכ"ע דן בלא"ה כתבו תוס' דף ה' דהוא תק"ח משום נע"ד וגם לרמב"ם דס"ל ע"פ ועד אלקים קאי אהלואות סגי בחד דילפינן מבצדק תשפוט.
בהג"ה דא"א דלית בהו חד דידע סברות בדין ק"ל דמ"מ אפשר השנים דלא ידעו יחלקו עליו ויוחתך הדין אחרי רבים ומזה יש להוכיח כרה"ג שהביא בחידושי רמב"ן פאד"מ דאם האחד עדיף מהשנים הולכין אחר מי שנותן טעם לדבריו אלא קשה איפכא דאז יוחתך הדין עפ"י אחד רק מה בכך הא דיעבד סגי בחד ולכתחילה הא ישבו ג' אמנם לרבא דדיעבד צריך ב' הק"ל ועכצ"ל כרמ"ה דלרבא צריך ג' גמירי ומה דלא אמר בגמרא דזה א"ב בין רבא לר' אחא כיון דזה יוצא מא"ב דאמר אי ס"ל כשמואל בדיעבד עכצ"ל הך א"ב וממילא יוצא זה וא"ש דברי רמ"ה ולא מסתבר למימר דכשהולכין אחר הנותן טעם הוי כהולכין אחר רבים וכאילו נגמר הדין בכולם דודאי רבים ליכא אלא דחשבינן לאותן שאינן נותנין טעם כאלו ליתנייהו וא"כ תינח אי בדיעבד סגי בחד ה"נ ואף דבפ"ק דסנהדרין דף ה' ע"ב פריך לשמואל משנים מזכין או מחייבין ואחד אומר א"י יוסיפו הדיינין ומשני שא"ה דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבו שאני התם דלא סלקא אדעתם שיאמר אחד א"י אבל בתלתא דרק חד גמיר מתחילה ישבו אדעת כן לעשות כאשר יאמר הגמיר אם יחלוקו ולע"ד י"ל דגם לרמ"ה ל"ל רק שסתלתא בצירופם גמירי שזה שמע קצת וזה קצת דיני הלואה ובצירופם גמירי ממש כל הדינים ומה שאמרו בגמרא תלתא א"א דלית בהו חד דגמיר ל"ד חד דגמיר הכל לבדו כיון דבצירופם גמירי לא יצא משפט מעוקל וכן מסתבר דאל"כ למה א"א הא כמו שהשנים לא גמירי אפשר גם השלישי לא גמיר אע"כ כל חד למד קצת ובצירף קבלת כולם נעשה חד גמיר ממש וכדעת מהרמ"ש שבש"ך סק"ב ועיין שער משפט לקמן סימן ח"י סק"א ע"ש בשם החינוך במצוה ע"ח.
בהג"ה ומ"מ יכולין לקבל הטענות ולשלחם לפני המורה בשע"מ סק"ג כתב דמשמע ממרדכי שהביא מהרמ"ש דע"י סירוב וכפיה מיירי ותמה דהא כתב המרדכי בר"פ ז"ב אמתניתין דנאמנין עלי שלשה רועי בקר דס"ל לחכמים דא"י לחזור בהם בלא טעו ונ"מ שלא יחזור ויטעון בע"א וא"כ כשטוענין ע"י כפיה פשיטא דיכול לחזור גם אחר גמ"ד לכ"ע דהא גם בקבלו לר"מ חוזר אף לאחר גמ"ד ולחכמים קודם גמ"ד
ולע"ד דודאי מד"ת גם לקבל טענות צריך מומחין רק משום נע"ד וכשאין מומחה בעיר בכלל נע"ד לכוף ע"י הדיוטות בעירן לקבל הטענות וא"כ כח ב"ד להם דאל"כ לעולם יחליף הטענות ויסתור הדין וינעול דלת משא"כ לדון בעצמם שלשה רועי בקר לא תקנו חכז"ל ולא שליחותייהו דסמוכין עבדי רק בע"ד קבלם וכשחוזר מקבלתו אינם דיינים ול"ש בזה חשש נע"ד דבלא"ה מתחלה הברירה ביד נתבע שלא לדון בפניהם.
סעי' ב' כל שאינם שלשה בנה"מ סק"ג כתב דהן בעצמן יכולין לדון עפ"י קבלת טענות ועדות רק לשלוח לפני ב"ד אחר צריך מתחלה שלשה שיקבלו טענות ועדות ובספר מאזנים למשפט הסביר כיון שיודעים שיגמר הדין ע"י זה ששומע העדות וטענות לא חשודי לשקר וכן בע"ד חזקה שאינו משקר לחובתו עיי"ש והוא סברא ולע"ד גמרא מגיטין פרק התקבל דס"ז ותוס' שם ד"ה דיבורא אמרי מעשה לא עבדי דכשנגמר ע"י דיבורא שע"י כך ניסת לשוק חשוב מעשה גמור ולא חשודי לשקר אבל כשאין נגמר על ידם לא הוי אלא דבור בעלמא כגון אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו חיישינן שמא תשכור עדים עיי"ש ה"נ כשמעיד או טוען בפני מי שיפסק הדין ויוציא ממון חשוב מעשה וא"י לומר מילי דכדי הן משא"כ כשלא יגמר הדין ע"י דיין זה הוי כאמרו לסופר ויכתוב ולפו"פ ויחתמו ולקמן סימן מ"ו סכ"ט הבאתי ראי' ברורה להנתיבות מרשב"א פ"ב דכתובות דכ"א ע"ב.
סעי' ד' ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב ולקמן סימן זיין ס"י איתא דיין שיודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אין לו להצטרף עמו והקשו דכאן אוסר עד שידע ושם אינו אוסר רק כשיודע שהוא רשע ולע"ד כאן מיירי דסגי בלאו הכי ולא נצרכה אלא להעדפה כיון דהוא חכם יכול לדון בעצמו או דקאי אמה דסליק כ"ז שהם רבים וכו' לכן מספק יפרוש ולקמן בצריך להצטרף א"צ לפרוש רק בודאי וסמכינן ארובא בחזקת כשרות דלא ליתי בע"ד לפסידא אע"ג דשכיחי אינם מהוגנים ולא סמכינן ארובא בשכיחי המיעוט כמו שפרש"י בפ"ק דחולין די"ב לענין בדיקת הריאה היינו לכתחלה כיון דאפשר לבדוק אבל כשלא אפשר סמכינן ארובא גם במיעוט דשכיח וה"נ כשצריך לאצטרופי אם לא נסמוך ארוב יתעכב הדין ואתה נועל דלת בפני לוין דהא מן התורה צריך שלשה אף במומחין ומתק"ח יחיד מומחה דן כמ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין ריש דף ה' ולכן כאן כתב ואסור לאדם "חכם לישב" ולקמן כתב אין לו להצטרף דשם מיירי דמצטרף לשיעור ב"ד כגון בקבלת עדות או באינן מומחין לרבים ורמב"ם ספ"ב מה"ס דכתב ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי ישב שמא יצטרף עם אנשים שאינם הגונים כונתו דא"צ מתחלה לאצטרופי וסגי בלא"ה רק כשישב עמם שמא יצטרכו לעמוד למנין ויבאו לצירוף או משום דעי"כ נמצא גם החכם בכלל קשר בוגדים אמר לשון צירוף.
עוי"ל דכאן מיירי שצריך לידע שהגונים הם דאינם בעלי מדות רעות או ע"ה דזה שכיח טובא וליכא בזה חזקת כשרות שהוא מתולדה וכדאמר וצריך שיהיה כל היושבים בב"ד ת"ח וראוים ואסור לאדם חכם לישב בדין עד שידע עם מי יושב שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים הרי דלא מיירי בחשש פסול תדע דשורשו מפז"ב דקאמר התם נמי דלא היו מסובין בסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהן והתם ע"כ לא בחשש פסול לדיין רק בחשש ע"ה ובעלי מדות רעות וה"נ מיירי לענין דין וכדלקמן סימן זיין ס"יא וריש סימן חית ולקמן סימן זיין קאמר אם יודע בחבירו שהוא גזלן או רשע שזה פסול הוא ויש לו חזקת כשרות ואין לחוש מספק.
בב"ה סק"ב בשם הרש"ך ח"ב סימן רכ"ט תובע אומר להתדיין בד"ת ואחד אומר שאין לו להתדיין רק בדיני סוחרים שכך המנהג במקום שנעשה העסק הדין עם השני כיון דבמקום שעשו העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי ד"ת מנהג מבטל הלכה עיי"ש ולע"ד לא יצדק לפמ"ש בשו"ת רשב"א שהביא ב"י לקמן סימן כ"ו בנשא אשה במקום שנהגו לילך בדיני עכו"ם וכל הנושא שם אשה כאלו התנה כן שלא לירש אשתו ובסוף דבריו שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דדמ"ד בכלל עוקר כל דיני התורה השלימה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ור"א ולמדו את בניהם דא"ה לא תהא כזאת בישראל שמא תחגור התורה שק עליהם עכ"ל טעם זה שייך גם בזה שנהגו רק בדיני סוחרים מה צורך בלימוד הש"ס ופוסקים בדיני ממנות וילמדו ביניהם דיני סוחרים ומה שאמרו מנהג מבטל הלכה היינו בדבר פרטי ולא לעקור הכל.
וגם לדברי רש"ך דודאי נחית ע"ד המנהג דוקא כשידוע שזה ידע מהמנהג וכמ"ש הש"ך בסימן ע"א ס"ק ל"ג על מ"ש הרש"ך במנהג נאמנות וכ"כ בס"ס מ"ב ובסימן ס"א ס"ה וא"כ צריך שידע מנהג הסוחרים בדין זה דאל"כ אף שידע שנהגו באותו מקום לדון בדין סוחרים מ"מ לא נשתעבד עד שידע דין זה עצמו שנהגו בו לדון שלא כד"ת אך י"ל דהוי כקבלו עליהם בני העיר דיינים דלא גמירי כדלקמן סימן ח' וסימן כ"ב ס"א אמנם התם דוקא כשאין בעיר מומחים דידעו לדון ד"ת אבל כשיש בקיאי בד"ת אסור למנות יושבי קרנות וכמבואר בשו"ת רשב"א שבב"י סימן חית ובאורים סימן כ"ב ס"ק ט"ו ובחידושי ר"ן ר"פ ז"ב מבואר דכשהמחו בני העיר עליהם יושבי קרנות שא"י ד"ת ואין בעיר רק דיינים כאלו גם לוה י"ל נלך לחוץ לעיר לדון לפני הבקיאין בד"ת עיי"ש בד"ה ואפילו לוה ובד"ה ולענין פסק הלכה וכ"כ בחידושי רמב"ן ונ"י שם והרי כיון שהמחו בני העיר עליהם יושבי קרנות ואין בעיר מומחים נהגו לדון שלא כד"ת רק לפי דרך יושבי קרנות מ"מ גם לוה י"ל נלך מחוץ לעיר לפני מומחים דידעי לדון ד"ת אף דלוה במקום שנהגו לדון שלא כד"ת הרי בזה אין מנהג מבטל הלכה שו"ר בבכור שור בסוטה ד' ומ"ז צווח על כיוצא בזה וז"ל ומה יוד שניטל משרה עמדה וצווחה כמה שנים כמ"ש בסנהדרין דף קיז כיש לאלה העוקרים כמה פרשיות וכמה תורה שבע"פ וקרא עליהם המקרא במיכה ג' המתעבים משפט היינו אותן שפוסקין בדיני ממנות שלא ע"י דייני תורה או שמושיבים ראשים לתוך הדיינים כדי לערב פסקי בעלי בתים עם דיני התורה והמתחכמים אל ד"ת לומר לא לכל אדם ולא לכל זמן ולכל מקום ראוי לדון כן עיי"ש.