ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות שותפים סימן קעו
סעי' א' לפי קניינו בנתיבות כתב דלענין מה שקנה א"צ קנין דכיון דנשתתפו במה שיקנה כ"א הוי כשלוחים ובשו"ת ד"ח חחו"מ סכ"ו כתב דאישתמיט מיני' דברי הרמב"ן באס"ז פ"ק דב"ב דף ח' ע"ב דס"ל דשותפים לא נעשו שלוחים עיי"ש ולע"ד גם רמב"ן שם לא אמר רק דיכול לחזור משליחותו לקנות לעצמו תדע דהא בטור לעיל סימן ע"ז מבואר בדברי רמב"ן דשותפים הוי כשלוחים וכ"ד רמב"ם שם ולפ"ז נסתר גם מ"ש הד"ח שם סכ"ח ברו"ש שהלכו על ליסנואציא ונתפשרו שיקח ראובן הליוורינג על שמו ויהא לשמעון אחד מעשר ושמעון פייס לאנשים אחרים שם שלא יקלקלו ואח"כ חזר ראובן ופסק הד"ח דא"צ ליתן חלק והוא ג"כ מכח דדחה דברי הנתיבות מחמת דברי הרמב"ן ולפמ"ש הוי ראובן שלוחו של שמעון על החלק שהתנו ועוד כיון דסייעו שמעון ופייס אחרים שלא יקלקלו הוי בהתחילו שניהם להתעסק ועוד כיון דעל דעת שיהא שותף השתדל שמעון נתחייב ראובן ליתן לו בתורת שכירות חלק שהבטיחו דאינו דומה לשדכנות דא"צ ליתן רק כפי הרגילות דכאן עשה פעולה בעסק כדי שיטול חלק בו וכך הוא הרגילות ועיין לקמן סימן קפ"ג סוף ס"ז בהג"ה ומ"ש בד"ח שם דמהרשד"מ סימן קנ"ד כתב די"ל קי"ל כרמב"ם ורמב"ן המהרשד"ם סותר א"ע בזה דבסימן קס"ח כתב דבמה שכבר הרויח לית דין ולית דיין שחייב השותף לחלוק עם חבירו כל עוד שלא יביא ראי' בעדים שחזר בו והובא במשפט שלו' כאן ומפרט דהליסטאציא על סחורה ידוע ולא יכול לומר משטה הייתי בך כיון דהוי רמאי עטו"ז סימן קפ"ג ומשפט שלום כאן.
הג"ה מי שהלוה לחבירו מעות ואח"כ א"ל יהיו בידך למחצית שכר ונאנסו בידו חייב בכל האונס כבתחלה דלא נסתלק משמירתן בדיבור בעלמא בנתיבות תקשה דלא גרע משליח דקנה לשותפות כשא"ל קנה לשותפות ה"נ הוי כאומר לו קנה בהמעות שאתה חייב לי סחורה לשנינו ופירש דמיירי דעדיין לא קנה עיי"ש וביש"ש פרק החובל ס"ע מבואר דאפילו הרויח במעות א"צ ליתן למלוה ריוח הרי אף דקנה והרויח ל"ה כשליח ודברי יש"ש הללו הובא בש"ך יו"ד סימן קע"ז ס"ק מ"א וכן מוכח מהראב"ן שהביא היש"ש שם דכתב משום דאין המעשה משתנה בדברים משום דאמרינן דאין כונת המלוה אלא פטומי מילי עיי"ש ול"ק משליח דעלמא דעשהו מתחלה שליח ולא נשתעבד מקודם אבל כאן מעיקרא שיעבד נפשו באונסין ועתה באו לשנותו להקל עליו מיחשב רק פטומי מילי ולא נגמר בלא קנין.
ומ"ש הראב"ן שם דזה הוי להקל על הלוה ולפטרו ע"כ הוי פטומי מילי ואם הי' בידו מעות למחצית שכר וא"ל הנותן שיהיו כולו הלואה א"צ קנין כיון דהוי להחמיר על הלוה עיי"ש צריך להבין הא במחצית שכר צריך ליתן ריוח למלוה ובכולו הלואה א"ל ואפשר שירויח כמו שיפסיד ולמה חשוב זה קולא וזה חומרא ואפשר משום דצריך ליתן למקבל שכר עמלו או חלק בריוח יותר מהפסד או משום דחמיר תפסד קרן ממניעת ריוח כדאיתא בא"ח סימן תקל"ט,
ועדיין צ"ע דנימא להיפך היכא דהוי חומרא ללוה יהיו דברי לוה פטומי מילי וצ"ל כיון דמלוה אמרו אזלינן בתר כונתו וכה"ג כתוב בנתיבות לעיל סימן קנ"ג ס"ב סק"ג ובב"מ א"ע סימן ל"ח סוף ס"א וטו"ז לקמן סימן שמ"א ורמ"א ס"ס שכ"א.
ועו"ק לפי מה דיליף לה מס"פ החובל דאי אתי לידו בתורת שמירה וא"ל אח"כ שבר את כדי חייב א"כ הא מבואר שם דאם פירש ע"מ לפטור פטור ה"נ כשפירש גם למחצית הפסד ונאנס יפסיד המלוה חצי ומהראי' שהביא המרדכי מס"פ הפועלים משמע פטרו בפירוש מהפסד לא מהני בלא קנין ובאמת צ"ע מה ראי' מסוף פרק הפועלים דקאמר אפ"ת כר"מ ושא"ה דמעיקרא לא שיעבד נפשו עיי"ש א"כ לר"י דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים גם אם מעיקרא שיעבד עצמו אם פירש ע"מ לפטור פטור והא קי"ל כר"י בא"ע סימן ל"ח ס"ה ולכאורה נראה עיקר אם פירש שיהא גם למחצית הפסד נעשה פלגא פקדון להפסד ולריוח וגם המרדכי דהוכיח מס"פ הפועלים היינו כיון דאמרינן שם היכא דמעיקרא שיעבד נפשי' הוי מתנה עמש"ב א"כ אף דלר"י בדבר שבממון תנאו קיים מ"מ צריך להתנות בפירש וכמ"ש בשו"ת מ"ע ס"נ דלא אזלינן בתר אומדנא לעקור נחלה דאורייתא וכ"כ שבו"י הובא בפ"ת סימן רמ"ו סק"ב ובשו"ת ד"ח מדברי סמ"ע דסימן רמ"ז ס"א סק"ד דהיכא דמתנה עמש"ב לא אזלינן בתר אומדנא וע"כ ה"נ אף דאמר שיהא למחצית סבר סתמא הוי כאמר שיהא פלגא פקדון מ"מ כיון דמעיקרא שיעבד נפשי' לא נשתנה עד שיאמר בפירוש גם למחצית הפסד וא"כ י"ל דאפילו כבר הוציא המעות ונאנסו אח"כ חייב כפשוטן של דברי המרדכי שכתב שכבר נתעסק שמעון בהם ונאנסו וע"כ הה"ד אם הרויח א"צ ליתן חצי ריוח דלוה לא קיבל עליו לריוח לבד וגם הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ואין לכופו משום רבית וכמ"ש היש"ש שם ולכאורה כ"ז בניכר מהענין דלוה רצה להחזיר המעות רק המלוה אמר שיהא בידו למחצית שכר י"ל פטומי מילי הוא כדי שיהא בשמירתו של לוה אך כשביקש המלוה מעותיו ולא רצה להניחו אצל הלוה עד שנתרצה שיהיו אצלו למחצית שכר א"כ הא טבא לו למלוה ול"ל פטומי מילי הוא ורמ"א סתם וכן המרדכי ולא חלקו וצ"ל דבזה י"ל אפכא דלוה אמר פטומי מילי ואשתמוטי משתמיט ולא מחויב ליתן ריוח בלא קנין וכמ"ש בש"ע לעיל ס"ס פ"א ממילא א"א לומר דאם נאנסו יפסיד המלוה כיון דלוה יכול לחזור מליתן ריוח גם הוא יכול לחזור דאל"כ לקתה מדת הדין וכמ"ש רשב"א בתשובה הובא בב"י לעיל סימן קע"א סל"ג ותוס' בפרק איזהו נשך דס"ו בסד"ה ומניומי דהיכי דאחד יכול לחזור גם השני יכול לחזור.
אך כ"ז בעשה מעשה שהוציא הלוה המעות בסחורה אחר שאיל יהיו בידך למחצית שכר בזה אף דהוי רק דברים הי' מהני מתורת שליחות לולי הטעם דהוי פטומי מילי אם לא פירש שיהיו בידו למחצית הפסד וכמו בקרע כסותו אבל כשנאנס המעות טרם שנתעסק בהן הלוה אחר שא"ל יהיו בידך למחצית שכר והפסד בלאו טעמא דפטומי מילי אין משתנה בדברים העלמא הן לריוח הן להפסד כגון שנתעלה המעות מעצמן לא יצאו המעות מרשות לוה להיותן של מלוה לכן אף דלפטור מאחריות הוי רק מחילה וסגי בדברים מ"מ כיון דלא פטרו מאחריות לבד רק אמר יהיו למחצית שכר וזה לא נתקיים גם מאחריות לא נפטר דאדעתא דהכי לא פטרו ועיין קצו"ח ונתיבות סימן שד"מ והנלע"ד כתבתי.
סעי' ב' וכן אם עכבו פירותיהן או ששכרו מקום בשותפות והניח זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהן כללו של דבר בכל הדרכים שקונה הלוקח וכו' קשה לי למה הצריך שיניחו זה כדו וזה חביתו והא סגי כשהניח אחד כדו במקום המשותף דקנה השני חצי הכד ממילא נקנה לבעל הכד חצי החביות בכל מקום שהוא בתורת חליפין כדלקמן סימן ר"ג דמה לי החליף כולו בכולו או פלגא בפלגא וכאן הוא לשון הרמב"ם והוא ס"ל בפ"ה ממכירה דפירות בפירות שוה בשוה נקנה בחליפין וראיתי בכסף משנה ספ"ד משלוחין ושותפין ז"ל ומ"ש וכן אם ערבו פירותיהן קשה דמה קני' יש בעירוב הפירות דנהי דאותן שהן ברשותו קונה אבל האחר במה יקנה ונ"ל דהכי פירושו אם ערבו פירותיהן והגביהן כ"א מהם דומיא דמעות עכ"ל וקושיתו תמוה דהא ודאי כיון שזה שהפירות ברשותו קנה חלק חבירו ממילא נקנה לחבירו פירות שלו מתורת חליפין עו"ק עמ"ש הרמב"ם ומחצר תחלת סעיף זה נשתתפו בשאר מטלטלין כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש דלמה נקט שקנו מידם מתרוייהו הא סני בקנו מיד אחד שזה יביא חביתו וזה כדו כיון שקנה בעל הסודר נתחייב בחליפיו וכמ"ש בנתיבות סימן ר"ג דבחליפין שוה בשוה לאו דוקא משך אלא אפילו נקנה לו בק"ס או שאר קנין נתחייב זה בחליפיו דבהדיא תנן במשנה בקדושין דף כ"ו כיון שזכה זה נתחייב זה ומשמע דכל שזה זכה באיזה אופן שיהא נתחייב בחליפיו עכ"ל והא זה דעת רמב"ם ומחבר לקמן סימן ר"ג דפירות בפירות שוה בשוה נקנה בחליפין וצ"ל דיקט כן משום דזה מהני גם כשלא נשתתפו בתורת חליפין אלא לדמים דזה נתן כדו לשותפות בעד מאה דינרין וזה נתן חביתו בעד מאתיים ומה שירויחו על זה יחלוקו והקרן יטול כ"א כפי שומתן דנמצא נשתתפו רק בתורת מכר דזה מכר חצי כדו לשני בחמשים דינר וזה מכר חצי חביתו במנה וע"כ צריך לקנות משניהן.
ששכרו מקום בשותפות והניח זה כדו וזה חביתו שנשתתפו בהם הקשה קצו"ח הא אמרינן בהספינה דף פ"ד ע"ב דהא דחצר השותפין קונין זה מזה אינו אלא במודד והניח בתוך קופתו ולע"ד י"ל דהא מבואר שם בתוס' ורמב"ן דמיירי דמוכר מודד אבל לוקח מודד קונה במשיכה גם בלא קופה ובמוכר שעשאו לוקח שליח למשוך או להגבי' בשבילו קונה לוקח כמ"ש לקמן סימן קצ"ז בשם המבי"ט אלא דסתם מוכר אינו שלוחו של לוקח אבל שותפין הם שכירין ושלוחין זה לזה כמ"ש רשב"א שבאס"ז פ"ק דב"ב דף ט' וכן הוא לקמן סימן קע"ח ס"א וא"כ מיד שנשתתפו להתעסק יחד נעשו שלוחין זה לזה רק יכולין לחזור כיון שלא הי' קנין אבל כל זמן שלא חזרו שלוחין הם זה לזה וכשמביא זה חביתו ונותנו במקום המשותף הרי מושך החביות מרשותו לרשות המשותף גם בעד שותפו ועושה שליחותו וכאלו חבירו משכו בעצמו דהא זה ענין השותפות שכל אחד יתעסק בשבילו ובשביל חברו וכשמביא זה כדו וזה חביתו מהתחלת התעסקות לצורך השותפות הוא ובירושלמי נדרים פרק השותפין ה"א ר' יוחנן בשם ר' ינאי השותפין קונין זה מזה בחצר אמר ר' בון בר כהנא באומר צבוד ואקנה אבל אם צבורין לא קנה עד שיטלטל ע"כ וזה כמו שכתבתי דאם אמר לוקח למוכר צבור א"כ עושהו שליח לעשות משיכה שיקנה על ידו ומיירי שאינו לצורך השותפות דבזה אין שותף שליח לחבירו עד שיעשהו שליח בפירש ולפיכך לא אמר הירושלמי בצובר אבל אם צבורין לא קנה משום דזה לא מועיל עד שיאמר לו הלוקח צבור ואקנה דעושהו שליח.
סעי' ג' בהג"ה דיכולין לחזור מעשה בא לפני שני שפילטערין שנשתתפו וכתבו שטר שותפות בכת"י שכל מה שירוויחו בסרסרותם יחלוקו וסיימו והכל נעשה בחיוב מעכשיו ובאופן דלית בו אסמכתא וחזר אחד ולכאורה כיון דנתחייבו בכת"י מהני גם בדשלב"ל כדלעיל סימן סמ"ך ס"ו ויכול להתחייב ע"י שטר לבד כדלעיל סימן מ"ם אך בסימן סמ"ך שם איתא והוא שקנו מידו וכתב תומים שם סקי"ד כיון דהוי דשלב"ל ואין חיובו מוחלט רק אם יבא הדבר לרשותו יתחייב צריך קנין וכן משמע בתוס' ורא"ש ר"פ אעפ"י עיי"ש ומבואר בתוס' ורא"ש שם שכותב שיתן לה מנה אם תתגרש ועכשיו אין לו הוי דשלב"ל וצריך קנין כמתנה ש"ח להתחייב באונס ומסיים הרא"ש דל"ה ק"ד דמשעבד עצמו לחוב גמור מעכשיו הרי גם בחיוב בשטר צריך קנין בדשלב"ל דהא תוס' ורא"ש בר"פ הנושא ס"ל דמחייב אדם א"ע בשטר מה שאינו חייב בלא קנו מידו וברא"ש שם ס"ב כתב הואיל וטרח למכתב בלישנא דחיובא גמר ומשעבד נפשי' עיי"ש וכן מוכח ממ"ש הש"ך חו"מ סימן מ"ם סק"ד וז"ל ול"נ לדעת הרי"ף והרמב"ם דדוקא הכא מהני כשחייב עצמו בשטר או בא"ע כיון שמחייב עצמו מיד בלי תנאי משא"כ בשומר קרקעות כיון שאינו מתחייב רק אם יאבד דמי לערב דכתב הר"ן דדמי לאסמכת ול"מ רק קנין עכ"ל הרי דעל תנאי אינו מתחייב בשטר לבד והא כל סברה חתומים דדשלב"ל הוי כמתנה ש"ח להיות כשואל וכחיוב על תנאי כמבואר שם ובנתיבות שם סקי"ג וכן כתב בנתיבות סימן מ' סק"ב דלרמב"ם דס"ל בערב לאחר מחן מעות אפילו בשטר לא מתחייב רק בקנין כן כל המתחייב על תנאי ל"מ שטר רק קנין ולעיל סימן קכ"ט ס"ד וס"ה הובא דעת הרמב"ם ודאי יכול המוחזק לומר קי"ל כוותי' וכן בטו"ז לקמן סימן רפ"א מוכח דס"ל דחיוב בשטר בלא קנין ל"מ בדשלב"ל ובהשיב משה ספ"א כתב דמחייב עצמו בדשלב"ל מהני שטר בלא קנין ונסתייע ממ"ש באורים סימן סמ"ך ס"ק כ"ט ובתומים סקי"ג דאף ממשעבדי גובה עיי"ש ולכאורה תמוהין דבריו דתומים גופא בסקי"ד כתב דצריך קנין ול"מ שטר וכן מוכח מהש"ך הנ"ל ומ"ש האורים ס"ק כ"ט הא ל"כ כן רק לדעת הטור ובתומים ס"ק י"ג כתב רק שכן דעת הרמ"ה וטור ובסימן קכ"ט בטור מבואר דס"ל דשטר לבד מהני בערב לאחר מתן מעות אולם לדינא צדקו דברי השיב משה בד שהי' לוקח מוחזק וי"ל קי"ל כהטור ועוד דנידון הש"מ חייב עצמו להעמיד ותומים לא מיירי רק בחייב עצמו אם יבא הדשלב"ל לידו וכמו שחילקתי בסימן סמ"ך ס"ו.
אמנם כיון שכתיב שנעשה באופן דלית בו אסמכתא י"ל דל"צ קנין כיון דזה מועיל לסלק אסמכת כמ"ש הטו"ז בסימן ר"ז דהוי כהודה שלא הי' בו אסמכתא דהיינו שנעשה בבד"ח וא"כ כיון מה דל"מ חיוב בדשלב"ל בלא קנין משום דדמי לאסמכת וכאן הודה שאין בו אסמכת ועוד הוי כהודה שנעשה בבד"ח ובקנין דבזה נסתלק אסמכת ממילא גם ריעותא דדשלב"ל לא מגרע לשטרא.
אך נראה כיון דלא כתוב בשטר דהוי קנין רק מחמת הודאתו שבכתב אמרינן דגמר והקנה וכמ"ש סמ"ע סימן ר"ז ס"ק מ"ב א"כ אין לנו רק מה שהתודה שאין בו אסמכת ממש אבל דשלב"ל אינה אסמכת וכמ"ש בהשיב משה שם ול"מ קנין בבד"ח בדשלב"ל וכמ"ש סמ"ע בסימן ר"ז ס"ק נ"ג א"כ ל"מ הודאה שאין בו אסמכתא לדשלב"ל דדומה רק קצת לאסמכתא ומהני בו חיוב בקנין מה דל"מ באסמכת והרי הסמ"ע שם ס"ק נ"ג ס"ל דשבועה מסלק אסמכת לגמרי ומ"מ בסימן קכ"ט ס"ק נ"ז בערב ס"ל דאין יורדין לנכסיו ויכול לישאל על שבועתו והרי מה דצריך קנין בערב משום דדמי לאסמכת ועכצ"ל דשבועה מסלק אסמכת דודאי ל"ה כונתו לאסמכת אבל במקום קנין אינו עומד ודוחק לומר דסמ"ע מיירי שם בלא שטר עיי"ש דקאי אערב בשטר ועוד דטו"ז כתב דהוי כהודה שנעשה בבד"ח ולא דהוי כקנו וה"ט דבר"ן פ"ג דנדרים כ"ז ע"ב כתב דקנו בבד"ח דאמר שם הקנין לגוף החיוב והבד"ח לסלק האסמכת כמו מעכשיו וה"נ נהי דהודה שנעשה באופן דלית בו אסמכת הוי כנעשה בבד"ח ומ"מ ליכא קנין לגוף החיוב ול"מ תדע דהא לרמב"ם כל שומר משתעבד משעת משיכה כמ"ש בחו"מ סימן שמ"א ס"ד ומ"מ לא מתנה ש"ח להיות כשואל רק בקנין אף דלרמב"ם ליכא אסמכת במעכשיו.
אבל מי שנותן לחברו למחצית שכר עסקא ומתנה שיתן לו כל הרווחים שיגיעו לו אפילו ממקומת אחרים אינו אלא כמתנה בעלמא ואינו נקנה אלא בקנין גמור מרדכי פרק השואל והג"א פרק האומנין ע"כ בספר משפט שלום כתב לכאורה הוי דשלב"ל ולא מהני גם קנין וכבר כתובה קושיא זאת בשו"ת אמרי א"ש חחו"מ ס"ד ותירץ דמיירי בריוח הידוע לו כגון במלוה לגוי וקצב הרבית דהוי כדבר שבא לעולם עיי"ש ולא נראה כלל דחוב אפילו מה שהלוהו הוי אינו ברשותו ואינו נקנה רק במעמ"ש ועוד מסתימת הרמ"א שכתב הרווחים שיגיעו לו משמע שעדיין לא הגיעו וז"ל המרדכי ראובן שמסר לשמעון מנה בשותפות ע"מ שיהא ביניהם למחצית שכר כל ריוח שיבא ליד שמעון אף ממציאה וכן קיבל עליו שמעון בפני עדים לא קנה ראובן כיון דלא קנו מיני' דאסמכת בעלמא הוא ואין לו לראובן אלא חלק מנה שלו ואע"ג דאמרינן מתנה ש"ח להיות כש"ש אע"ג דלא קנו מיני' כדאמר ר"י עלה שא"ה דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אבל הכא דומיא דמתנה הוא אי קנה משתעבד ואי לא לא עכ"ל ויליד מה צ"ל וכן קיבל עליו שמעון כיון דנתן לו המנה על מנת כן ועוד אי אסמכתא הוא גם קנין לא מהני ועוד דהל"ל דהוי דשלב"ל וכמבואר בהג"א שהביא הב"י אחר דברי מרדכי הללו וז"ל ושטר שותפין שכתוב בו כל שמרחמין מן השמים שכר בין בממון זה בין בממון אחר ואפילו מציאה הבאה לידו השכר לאמצע לאו תנאה הוא דאין אדם מקנה דשלב"ל עכ"ל ומשמע לה"ט דגם קנין ל"מ כשאר דשלב"ל והרמ"א הרכיב הג"א עם המרדכי ולכאורה חולקים ונ"ל כונת מרדכי דמבואר בסימן סמ"ך דחיוב הגוף מהני בדשלב"ל ובד"ג כלל מ"א ס"ג הובא משו"ת רשב"ש סימן רמ"ג וספר משחא דרבותא חחו"מ סימן סמ"ך שפסקו אם כתוב בשטר קבלתי עלי או קיבל עליו פלוני לעשות או ליתן הוי לשון חיוב ושעבוד על הגוף וכן מודים דברי רש"י ר"פ הנושא גבי האומר לחברו חייב אני לך מנה שכתב רש"י פלוני קיבל עליו כך ולכן מהני לדשלב"ל ולחייב עצמו בדבר שאינו חייב עיי"ש וכ"כ הבית מאיר בא"ע סימן צ"ג סוף סכ"א דקבלתי עלי הוי שעבוד גופו ולא הוי קנין דברים ולע"ד זה מבואר בגמרא מגילה דף ח' ע"א כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפי' דמי ולכן כתב המרדכי דקיבל עליו שמעון משום דהוי דשלב"ל קיבל עליו שחייב גופו ודעת רמב"ם ומחבר לעיל סימן מ"ם דיכול אדם לחייב עצמו בלא קנין ובלא שטר חיוב חנם רק בפני עדים וכתב ש"ך שם סק"ד דדוקא כשמתחייב בלא תנאי מהני שטר או אתם עדים אבל חיוב על תנאי דמי לערב דדמי לאסמכת ולא מהני רק בקנין וכתב תומים סימן סמ"ך סקי"ד דמה"ט חיוב בדשלב"ל צריך קנין כיון שהוא בדרך אפשר אם יבא הדבר לרשותו יתחייב ליתן וכן הסכים עמו נתיבות שם ובסימן מ"ם עיי"ש וז"ש המרדכי דנהי דקיבל עליו דהוי חיוב הגוף לא מהני א"ל קנו מיני' דאסמכת הוא דהיינו כיון שהוא בדרך אפשר הוי כערב וצריך קנין דמתני עם חיוב הגוף ובהג"א דלא נכתב בשטר שקיבל עליו כתב סתם דלאו תנאה הוא כיון דהוי דשלב"ל וגם קנין לא מהני ואולי מש"ה כתב רמ"א ואינו נקנה אלא בקנין גמור דמלת גמור לא נזכר במרדכי ובב"י כלל אלא כונת הרמ"א דאין לקנין על מה לחול בדשלב"ל והוי קנין דברים כמ"ש לבוש ע"כ כתב דצריך קנין גמור שלא יהא קנין דברים שיהא לקנין על מה לחול עתה וקצת הוכחה לזה לפמ"ש הש"ך סק"ח דמ"ש רמ"א לפני זה דא"י לחזור לענין מה שתרויחו מיירי בקנין א"כ איך כתב רמ"א על זה וכ"ז בשנים שנשתתפו וכו' אבל מי שניתן לחברו וכו' אלא בקנין גמור הא בשנים נמי דוקא בקנין ומדכתב וכל זה אחר דעת וי"ח משמע עכ"פ דגם לדדהו חלוק שנים שנשתתפו מנותן למחצית שכר אע"כ דבשנים מועיל קנין סתם אף דהוי קנין דברים משום דגמרי ומקני אבל בנותן למחצית שכר אינו נקנה אלא בקנין גמור דהיינו שיקבל עליו דאזי חל הקנין על גופו או שיקנה לו הסחורה שיהא שותף בהן.
ובש"ך יו"ד סימן קע"ז סקמ"א הביא מ"ש יש"ש דמי שהלוה לחברו ואח"כ אמר לו המלוה שיהא למחצית שכר ונאנסו המעות חייב הלוה באונסים ואם הרויח הכל שלו וכתב עלה הדגול מרבבה היינו שהתנו כך בדברים בעלמא אבל אם קנה ממנו או שעשה שטר עסקא משתעבד אפילו אחר הלואה עכ"ל וצ"ע דליתן מה שירויח הוי דשלב"ל דכמו שמשתעבד ליתן ממה שירויח מעסק שאינו ממעות המלוה הוא כיון דאין למלוה עליו רק חוב ומטבע לא נקנה בקנין או שטר כדלעיל סעיף א' וכמבואר בהג"א דשטר ל"מ לשעבד ריוח מעסקים אחרים והכא דהוא אחר הלואה הוי כמו עסקים אחרים ואף דמהרש"ל כתב הטעם דהוי פטומי מילי היינו לענין אם נאנסו דלא יפסיד המלוה אבל לחייבו ללוה בריוח שירויח בלא"ה הוי דשלב"ל ונראה דבהג"א שם כתב דהמקבל עסקא מחברו והתנה עמו כל ריוח שיבא לו בין מעסקא זו בין מעסקא אחרת שיקבל מאחרים שיחלק עמו דלאו תנאה הוא עד שיקבל זה עליו אחריות מכל עסקא שיקבל זה מאחרים ושטר שותפים שכתוב בו כל שמרחמים מן השמים שכר בין בממון זה בין בממון אחר ואפילו מציאה הבא לידו השכר לאמצע לאו תנאה הוא דאין אדם מקנה דשלב"ל עכ"ל וקשה א"כ ברישא נמי מה מהני אחריות דמ"מ הוי דשלב"ל וצ"ל משום די"ל כמ"ש נתיבות בס"א דיועיל מטעם שליחות כמו קנה ואשתתף עמך אלא דבסיפא דאינו מקבל אחריות רק כותב ליתן לו חלק שכר הרי אינו שליחו דבקנה ואשתתף הוי שליח להפסד נמי וא"כ ל"מ משום דשלב"ל אך בנידון היש"ש דמניח אצלו החוב למחצית שכר והפסד הל"ל דמועיל משום דהוי כאומר לו קנה במעותיך ואשתתף עמך וכמ"ש הנתיבות כאן ובחוו"ד שם אך כתבתי לעיל דלא מהני משום דהוי פטומי מילי אף דמלוה רודף ומבקש מעותיו ואינו רוצה להניחו רק למחצית שכר מ"מ הלוה להשמיט עצמו אמר פטומי מילי ולא גמר להיות שלוחו כלל לכן התנו בכתב או בקנין מהני דל"ל דהוי רק פטומי מילי כיון דטרח לעשות שטר גמר ומשעבד נפשי' כמ"ש תוס' בר"פ הנושא דף ק"ב בד"ה אליבא וכן מבואר לעיל סימן פ"א סי"ז אם תודה בכת"י שחייב לפלוני מנה או בקנין א"י ליפטר בטענת השטאה עיי"ש וא"כ ה"נ אף דמבואר בסוף סימן פ"א דאם אחר הלואה הבטיחו ליתן לו ריוח דברים בעלמא הן בלא קנין ויכול לחזור בו ולא מועיל מתורת שליחות היינו ג"כ משום די"ל פטומי מילי דהשטה בו להשתמיט ממנו ע"כ מועיל קנין ולא הוי דשלב"ל דגם קנין לא מועיל רק דא"צ רק לסלק טענה דפטומי מילי וא"כ ה"ה כתב ועיין פרק הבית והעלי' דף קי"ח ע"א הכא אשתמוטי הוא ובנמ"י שם ולעיל סימן ע"ב סכ"ו.
אך לפ"ז יש לעיין בהת"ע הנהוג דאם אין עדים על ההפסד אין אחריות על המלוה וא"כ בשלמא כשנותן לו מעות בעין על אופן זה באמת הוי פלגא פקדון וסחורה שקונה המקבל במעות הללו דמקנה בעל הסחורה לבעל המעות קנו הנותן ומקבל דתרוייהו בעל המעות רק מתנה ש"ח כשואל ומתחייב המקבל בהפסד הפלגא פקדון כשאין לו עדים משא"כ כשמתחלה הי' כולו מלוה רק אח"כ אמר שיהיו למחצית שכר ואין קנין למלוה במעות הלוה רק דנעשה לוה שליח לקנות במעות שלו גם בעד המלוה וכשאומר לו זיל זבין לי קונה משלח אף דשליח קנה במעותיו וכמ"ש נתיבות ר"ס זה מהש"ך דלקמן סימן קפ"ג סק"ב ושם מבואר בטור וש"ך דכשאמר לו זיל זבין לי כמאן דאוזפינהו דמי וביארו המח"א בה' שלוחין סח"י ונתיבות שם דתיכף שנתן המעות לחברו על פי המשלח נתחייב לו המשלח דהוי כאומר תן מעות לפלוני ואתחייב לך דה"נ הוציא המעות על פיו ומש"ה כמאן דאוזפינהו דמי והוי המשלח בעל המעות עיי"ש וא"כ כשאין לו עדים בשעת קניית הסחורה אין האחריות על מלוה כלל אפילו יפסד הסחורה או לא יוכל למוכרה א"כ לא נתחייב לו המלוה כלל בשעת הקני' דאם ירויח אזי בלא"ה יש לו המעות ולא מתחייב המלוה וא"כ ל"ל כמאן דאוזפינהו ואין המלוה בעל המעות ולא מהני מה דהמקבל נעשה שליח כל שלא הודיעו למוכר ואיך א"כ יחויב ליתן ריוח למלוה כל שלא אמר בפני עדים או למוכר אני קונה סחורה זו במעותי ליתן חצי ריוח למלוה.
ואפילו בקבלת אחריות על חצי הפסד כמו בריות קשה להוציא כיון דמהרשד"ם סימן קנ"ד כתב דאפילו נשתתפו בשטר וקנין לחלוק בכל מה שירויחו והרויח אחד יכול לחזור בו מליתן הריוח די"ל קי"ל כפוסקים דיכול לחזור משום דהוי דשלב"ל ואף דסותר א"ע כמ"ש לעיל ס"א מ"מ קשה להוציא א"ל בצירוף טעמים אחרים לכן יש לכתוב בלשון חיוב שמתחייב ליתן מחצית שכר ויהא בקנין כיון דהוי דשלב"ל צריך חיוב וקנין לדעת הסוברים דל"ח כשליח.
כמתנה בעלמא ואינו נקנה אלא בקנין גמור תמוה לי דכיון דאינו רק מתנה הוי אנכה נטר כיון דהמעות שנותן לו הוי פלגא מלוה ומתנת עמו שיתן לו מתנה ול"ל דנותן המעות זה להתעסק מקבל עליו אחריות עסקים אחרים ג"כ דהא במרדכי מבואר דמקבל עליו שיתן לו כל ריוח אף ממציאה וגם אם האחריות מכל העסקים על שניהם ל"ח מתנה בעלמא ואפשר דלא מיירי כאן מאיסור רבית רק מהקנין ונ"מ כיון דאינו מקבל עליו בהחלט ליתן רק אם יהא ריוח הוי רק אבק רבית כמ"ש הש"ך יו"ד סימן קע"ז ס"ו סק"כ וא"כ כשנתנו לו א"י בדיינים משא"כ אי הוי אסמכת ודשלב"ל ונתן לו בטעות שלא ידע הדין מחויב להחזיר ומוציאין ממנו אף דבשאר דשלב"ל אי שמיט ואכיל לא מפקינין כאן שיש בו נדנוד איסור מפקינן כמבואר בהג"א פרק איזהו נשך דף ס"ו ע"ב או נ"מ במעות דמותר להלוותן בא"ר כגון מעות יתמי.
סעי' ה' זה מנה וזה מאתיים מעשה שהחזיקו כמה אנשים קרקע מהמלך ושילמו מכס כ"א לפי מדת הקרקע ולא פרעו בזמן הקצוב ונעשה הוצאה עליהם מהמלך בשוה על כל איש בין חייב מעט או רב ומפורעי המס היו שנים שלקחו החזקה מאחד ואחד מהם החזיק שלשה רביע והשני החזיק רביע ומחמת שבאו מכח אחד לא נחשב ההוצאה על שניהם רק כמו על אחד משאר החייבים ויש להסתפק איך ישלמו ההוצאה אם לפי הממון זה שלשה חלקים וזה רביע וכמו בשיירא שעמד עליהם גייס לטרפה ונתפשרו עמו דנותנין לפי הממון כדלקמן סימן ער"ב סט"ו או ל"ד לשם דמי שיש לו ממון יותר נהנה ע"י הפשר יותר וגם מסתמא הפשר לפי הממון משא"כ הכא חזינן דההוצאה נעשה בשוה הן על חוב רב הן על מעט ואין נהנין מההוצאה כלל ואלו הי' בעל השלשה חלקים משלם רק בעל הרביע הי' נשאר חייב הי' נעשה עליו כל אותו הוצאה נמצא חלק הרביע גרם ההיזק כמו השלשה חלקים וכמו בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים דחולקין ההפסד וריוח בשוה מבואר בירושלמי הביאו ברא"ש פרק מי שהי' נשוי הטעם די"ל ע"י עשרה דינרין סלקת פרקמטיא פירוש דרך קונה סחורה לקנות בממנה ואלמלא העשרה דינרין דילי לא היית יכול לקנותה עיי"ש וק"ו כאן משם דבסחורה מסתבר דמעות המרובה גורם ריוח או הפסד יותר ושמא הי' קונה במעות שלו לבד לפי ערך מעותיו ובעל העשרה דינרין ודאי לא הי' יכול לקנות רק לפי ערך ממונו והי' מפסיד או מרויח רק לפי המעות או נימא דשאני בסחורה דאפשר זולת חלק המועט לא הי' יכול לקנות ולא הי' הפסד או ריוח כלל ומסתבר לי דפורעין בשוה.
הפחת ביניהם בשוה שלשה שנשתתפו והי' הפסד ואחד עני או אלם והוציא המעות שהניח בשותפות והשני הוציא גם כן מעותיו שהניח בשותפות ואינו רוצה לסבול רק שליש מההפסד אין בדבריו כלום כדמוכח ממ"ש הסמ"ע וש"ך בסימן ע"ז ס"ד בשלשה שערבו בשביל אחר ולא פרע ואחד מהערבים ג"כ אין לו לפרוע וגבה המלוה חובו מאחד צריך השני להחזיר לו החצי כיון שנכנסו ערבים ביחד נשתתפו להפסד וכמ"ש בעה"ת שער מ"ד ח"ב וה"נ משתעבד כל שותף לסבול ההפסד בשוה עה חברו אפילו מה שיבוא ע"י אחד מהשותפין.
סעי' ו' לשלם מביתו לא עש"ך סקי"ג הביא דברי הב"ח ודבריו צל"ע בס"י שם עם מ"ש בס"ח ונלע"ד כונתו דאפילו אין ההפסד מכח מו"מ אם א"צ לשלם מביתו ההפסד לחצאין כשאין מעות שהניחו בעין רק קנו בעדם סחורה ונגנב או נשרף וכן נראה שהבין בו הש"ך אך בגאון צבי פירש דברי הב"ח דכל שנשאר קצה מעסק השותפות ולא נפסד הכל אפילו נשרף וכדומה שאינו מכח מו"מ נכלל בכלל הפסד מו"מ אפילו לשלם מביתו.
ונראה דאם פירשו למחצית שכר והפסד לכ"ע צריך לשלם מביתו וכן מצאתי במבי"ט ח"א סימן ר"ב שציין הש"ך לעיין בו וכתב שם אפילו אם הי' עני כשנשתתף והעסק גדול צריך לשלם ממה שיבוא לידו, אח"כ ובמל"מ פ"י משלוחין כתב לעיין בדרכי נועם ומצאתי שם בחחו"מ סכ"ח ג"כ כמ"ש אך הביא מתשובת רמב"ן ס"כ דאפילו התנו למחצית שכר והפסד דוקא אם נפסד מכח מו"מ או נאבד ונגנב צריך לשלם גם מביתו אבל כשנאנס א"צ לשלם מביתו עד שיפרשו דמקבל עליו מחצית הפסד גם מאונסין ואם לא פירשו לא מיחייב לשלם רק מממון המשותף המונח ביניהם עיי"ש ומשמע דאם נשאר מממון השותפות גם באונסין ההפסד למחצה לא לפי ערך הממון רק לענין לשלם מביתו צריך תנאי מפורש על אונסין ומביאור הגר"א ס"ק ל"ב מוכח ג"כ לפי טעמו אפילו התנו למחצית שכר והפסד א"צ לשלם מביתו אבל מממון המשותף משלם לחברו חצי ההפסד המגיע לחלקו אפילו באונסין ולא התנו בפירוש ואפילו לא התנו גם למחצית הפסד מ"מ כיון דמדינא ההפסד למחצה ל"ש הפסד מכח מו"מ או אונס כל שא"צ לשלם מביתו ההפסד לחצאין וכן משמע מדברי הב"ח והדרכי נועם.
ואם אח"כ הוכרחו הגזלנין לשלם ושלמו מקצת נוטלין לפי ערך מעותיהן ואף שאם היה נשאר ממון בשותפות היה ההפסד כפי מה שהתנו מתחלה מ"מ אחר שנגזל הכל כבר נפטרו מלשלם מביתם ועתה שהחזירו הגזלנין נהי דשותפין נוטלין לפי מעותיהן אף שכבר נתייאשו לפי שמכח מעותיהן הושב מ"מ חשוב כממון המונח בביתם ולא כממון המשותף כן משמע בדרכי נועם עיי"ש ודו"ק.
ומשפט שלו' כתב דאם התנו שיתן כ"א מאתים בשותפות ונתן אחד רק מנה והשמיט עצמו ולא נתן יותר ואח"כ היה היזק רב ודאי צריך לשלם מביתו לכ"ע עיי"ש הנה אם הוזק מכח מו"מ יוקרא וזולא מסתברין דבריו אבל מכח אונס לא נראה כן לפמ"ש הב"ח וביאר דבריו הג"צ כמ"ש לעיל דכיון דמה שהונח בתוך השותפות נפסד הכל אין זה דרך מו"מ וגם לטעם הגר"א ולטעם הרמב"ן א"צ לשלם מביתו ודו"ק.
והנה המבי"ט כתב כיון דלא היו צריכין להתנות למחצית שכר והפסד דבלא"ה דינא הכי ע"כ אמרינן דהתנאי לשלם מביתו עיי"ש אמנם בשו"ת מהר"ם מינץ סע"ט כתב דאם כתב כת"י תעיד עלי כשני עדים כשרים לא אמרינן מדכתב מנה דל"צ ע"כ שלא יהא נאמן לומר פרעתי דאטו כ"ע דינא גמירי דלמא הוא סבר שיש בו תועלת ותה"ד בפסקים סר"א כתב דלשופרי דשטרא כתב וצ"ע ממ"ש בש"ע לעיל סימן ס"א סט"ו אמנם כאן בלא"ה י"ל לפמ"ש הרא"ש הובא בב"י דמחמת אומדנא דמוכח הוא למחצית שכר והפסד מדלא התנה בעל המאתים עם בעל המנה לחלוק לפי המעות א"כ לשלם מביתו תו ליכא אומדנא אבל כשהתנו למחצית שכר והפסד א"צ אומדנא דזה כולל אף לשלם מביתו ולפ"ז אפילו התנו שאחד יטול רק שליש וכה"ג נמי דינא הכי דישלם מביתו.
ואם נשתתפו שיתעסק כ"א לעצמו במעותיו והפסיד אחד נוטל מסחורה המשותפת שביד חברו כיון דלא נתנו המעות ביחד ע"כ עד"ז נשתתפו שישלם חברו ממה שבידו כמ"ש רדב"ז כה"ג אביאנו בסמוך.
מביתו לא ואם אחר שנשתתפו ואחד מתעסק לוה מגוי ברבית לצורך השותפות בידיעת שותפו כתב בחו"ד ריש סימן ק"ע דחייב לשלם מביתו ובשו"ת ד"ח ח"א חחו"מ סכ"ט חולק וכתב דפשוט שאם נפסד דא"צ השני לשלם מביתו דאינו לוה שלא לוה מעולם ע"כ העלה בכונת טו"ז יו"ד סימן ק"ע דאפילו לוה מעכו"ם ברבית בידיעת שותפו צריך חבירו ליתן חצי רבית עיי"ש ותמוה לי איך פשיט לו זה והלא מבואר בטוחו"מ לעיל סימן ע"ז דעת רמב"ם ורמב"ן דאם שותף אחד לוה לצורך שותפות נעשה גם חברו לוה וגובה המלוה ממנו חלקו דשותף הוי כשליח וגם הרא"ש שם שחולק אין מבואר בו דמיירי דלוה בידיעת שותפו ובא המעות לשותפות עיי"ש בש"ך וטו"ז ונתיבות ואפילו ת"ל דלרא"ש אינו כלוה מ"מ כיון דהוי רבית קצוצה כמ"ש טו"ז שם הוי ספק איסור דאורייתא עש"ך יו"ד ס"ס קע"ז ול"ל כיון דלרמב"ם ורמב"ן הוי שותף השני לוה ויכול המלוה לגבות הימינו מותר ליתן רבית דנותן לגוי ולא לחברו דזה אינו כיון דהגוי אינו מכיר רק הלוה ממנו ובתריה לבד אזיל אף דשותף זה הלך בשליחות השני אסור וכמבואר בטו"ז שם ובסימן קס"ט סי"ז ול"ל כיון דלוה מגוי דאינו בר שליחות וצריך שליחות של בעל הממון והמעות לא הגיע ליד שותף שני לא נעשה לוה על המעות דהא גם במלוה ישראל כשלא הודיעו הלוה שהוא שליח לא עשאו המלוה שליח ומ"מ מיד שבא המעות ליד הלוה אף שלא נתנו לשותפות כלל מ"מ שותף שני נתחייב תכף בחלקו כיון דבאמת הלך בשליחותו והמשלח חייב בעשיית השליח אפילו לא הודיעו למלוה שהוא שליח כמבואר בנתיבות סימן ע"ז סק"ד.
ומ"מ צ"ע כיון דצריך שליחות של בעל הממון איך נימא דשותף הוי כשלוחו של השני ומיד שבא המעות ליד לוה נתחייב השני ובנתיבות סימן קפ"ח ס"א כתב דשליח לוקח מהני דמשלח עשאו בעל הממון על ממונו משא"כ במתנה צריך שיעשנו הנותן שליח וא"כ הלואה הוי כמתנה ואפשר להתחייב באחריות שאני דהא באומר לאחד צא בטוב וגנב לולא דאשלד"ע היה המשלח חייב משעה שגנב השליח ובשותפין חייב באמת עיין פ"ק דב"מ דף ח' ברש"י ותוס' ואיך יועיל הגבהת שליח הא ליכא שליחות של בעל הממון וצ"ל כמו אם גונב מעצמו אף דא"א לקנות בלא דעת בעל הממון מ"מ באחריות מחויב ה"נ נעשה שליח שלא מדעתו וה"נ בהלואה לענין חיוב אחריות מתחייב שלא מדעת בעל הממון.
ועוד מבואר בנ"י פ"ק דב"מ והובא בכתובות סימן ק"ה דאם זכי נמי לנפשו זכי גם לחברו ואין צריך להיות שלוחו של בעל הממון.
ברדב"ז החדשות סק"ב כתב ראובן שלקח בית מטבע מהמלך ונכתב על שמו ואח"ז נשתתף עמו שמעון ולא נתנו בכיס כלום ממעותיהם רק נו"נ בממון המלך והוציא ראובן אח"כ הוצאות והיה הפסד וטוען שמעון שאינו מאמין לראובן על ההוצאות אפילו בשבועה ועוד טען שהרויח ראובן במו"מ אחר שהיה תלוי בזה השותפות ושייך הריוח לשותפות וראובן טוען שהוא עסק אחר לגמרי והשיב דדוקא אם נשתתפו במעותיהם א"נ לחייב שותפו מביתו משא"כ בזה עד"ז נכנסו לשלם מביתם ומה שטוען שמעון דהרויח ראובן הוי כטוען אתה חייב לי ממקום אחר וישבע ראובן ויטול את"ד ויש להבין להימן שמעון דיש לו נגד ההיזק מריוח שהרויח ראובן במגו דפרעתיך כיון דאינו רק חיוב בע"פ וכדלעיל סימן ע"ה ס"ז וצ"ל דאפילו היה טוען שמעון שפרע לו לא היה מהימן כיון דאין החיוב נודע לכל ומי יימר דמחייבו ליה רבנן כדאיתא בפ"ק דב"ב דף ה' ע"ב ולעיל סימן קנ"ז סי"א ומ"מ צ"ע דהתם גוף הדין אין ידוע אם חייב משא"כ כאן דעד"ז נכנסו והוי כ"ש מלעיל סימן קנ"ז סי"ב בהג"ה שאם נתרצה תחלה בהגבהה נאמן לומר שנתן לו חלקו כ"ש כאן דנכנס ע"ד לשלם מביתו אלא דאין ידוע הדין אם נאמן להוציא בשבועה מ"מ היינו באינו מאמינו ויכול שמעון לומר האמנתיו ופרעתיו כיון דלא היה ספק בלבי שישקר לא רציתי לגוזלו וא"כ ה"נ ליהמן דיש לי בידך כנגדו במגו דפרעתיך וישבע היסת ויפטר ועיין לקמן סימן שע"ה ס"ט אף היכא דא"ל ליתן עד שישבע נאמן לומר נתתי אף די"ל מי יימר דמשתבע וכדאיתא בשבועות דף ל"ב ע"ב מ"מ י"ל היה נאמן אצלי ולא רציתי לעכב עד שישבע ה"נ אף דאין ידוע אם נאמן אפילו בשבועה מ"מ אם מהימן לו גזל הוא בידו וכדאיתא בקידושין דף ס"ו אי מהימן לך זיל אפקה.
סעי' ז' בהג"ה כב' שהטילו לכיס בקצו"ח דחה זה דלא זכה בגוף הדמים רק יכול לשלם לו מביתו ובנתיבות כתב דלא גרע מאמר לו קנה אף בלא נתן כלום ומשפט שלום תמה דא"כ ל"ל לרשב"ץ דהוי כשנים שהטילו לכיס דבלא"ה קנה גם בלא הי' לו בלום ע"כ ולק"מ דה"א דכאן גרע דבשלמא בלא הי' לו כלום א"כ כשא"ל קנה ואשתתף עמך ודאי למחצה דאיזה גבול אחר תתן משא"כ זה היה לו שליש וכונתו שיקנה לשותפות מחמת זה י"ל גבול שיהא שותף לפי מעותיו קמ"ל רשב"ץ דהוי למחצה כשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים אך דברי רמ"א קשיין ונראה דקנו ביחד סתם ולא פרשו שיהיו שותפין רק מחמת שיש לו שליש בריוח שגבו סתמא אדעתא שיהו שותפין וגם דעת ראובן סתמא כן היה אף דהוי דשלב"ל ויכול לחזור מליתן מגוף הדמים שגבה אין לו לחזור כי היכא דליקו בהימנותיה ודאי לא חזר כמ"ש תוס' פא"נ דף ס"ז סד"ה התם ומ"ש אבל אם ראובן הוא הקונה שפירש שקונה לעצמו או שנראה מהענין כן והב"י ג"כ ודאי לא פליג בקנו בפירוש לשותפות.
שנשתתפו להלוות מעשה ששלח ראובן את שמעון לקנות לו חטים והלך לעיר אחרת על השוק ופגע בלוי ושאלו אודות חטים וא"ל יש אצל פלוני ופסקתי עמו הדמים וא"ל שמעון אלך ואקנה אותם ונהי' שותפים והלך ונתן ערבון בעדו ובעד לוי ואמר למוכר שבשבוע שניה יקחם ובתוך כך נתקלקל מסילת הברזל זמן מה ואח"כ הלך שמעון ליקח החטים ולא רצה המוכר ליתן מחמת שעבר המועד ולא פרע המעות ועתה נתייקרו חטים ונתפשר שמעון עמו והוסיף לו קצת אבל לא כשער היוקר ולא רצה שמעון לחלוק עם לוי כי לא נתן לו מעות כלל על המקח וגם טוען כי הוה מקח חדש.
נ"ל דמחויב ליתן ללוי חלקו כיון שמתחלה נתן הערבון לקנות לשניהם הוי לוי שותף כ"ז שלא אמר בפירש שאינו רוצה ליתן לו מעות כמבואר כאן ואי כיון דעבר המועד נתבטל המקח הא נתפייס המוכר ומחל התנאי נתקיים המקח למפרע וכמ"ש הב"ש בסימן ל"ח סקנ"ז דבתנאי ממון אפילו הקפיד כששמע מהני מה שמוחל אח"כ דהוי כנתקיים התנאי ואפילו לפמ"ש הנתיבות בסימן רמ"א סי"ב דאפשר דהב"ש מיירי כשהקפיד תו"ז של קיום התנאי והכא הקפיד אחר הזמן כיון דנתקלקל מסילת הברזל הוי אנוס קצת דאם יביא החטים בעגלות יהא ההוצאה יתירה על השבח וכיון שלא תלה המקח בתנאי גמור בהזמן ועבר באונס לא נתבטל המקח וכמ"ש ש"ך לעיל סימן כ"א ול"ל דנתינת מעות הוי כתלה בעיקר הדבר וכמ"ש ח"צ ס"ד בתנאי בשותפון שיניח ממון בשותפות ולא הניח דבטל השותפות ולא דמי למ"ש רמ"א בסט"ז דאם עבר על תנאו א"י לחלוק אלא משלם מה שהפסיד דזהו דוקא בדבר שאין עיקר השותפות תלוי בו הובא במשפט שלום סט"ו דשאני הכא דבשלמא בנשתתפו לישא וליתן במעות שיתנו בשותפות הרי עיקר השותפות תלוי בנתינת המעות וכיון שלא נתן אין חברו מחויב ליתן לו חלק בריוח שהרוויחו מעותיו אבל במכירה והתנו לשלם הסחורה בזמן פלוני אין עיקר המכירה תלוי דוקא בזה הזמן וכמו בעבר הזמן שקבעו בשידוכין אף דנשתדכו שישאו זא"ז מ"מ אינו תלוי בזמן שקבעו ועוד כיון דהתנה לוקח טובת המוכר הוי רק פטומי מילי כדלקמן ריש סימן ר"ז ועוד דלשון הב"ש לא משמע כלל כנתיבות.
ועוד כיון דנתפשרו עכשיו מחמת המקח ראשון ועדיין לא לקח ממנו כיוקרא של עכשיו סתמא אדעת מקח ראשון נתפשרו דכל מגמת המוכר דלא לשוויה נפשיה הדרנא לכן הוזיל מכפי השער של עכשיו או דעביד אינש דזבין דיניה כדאיתא בפחז"ה דף למ"ד ע"ב וא"כ סתמא דעתו אמקח ראשון שישאר כמו שהיה ואז לוי ג"כ היה שותף ועיין לקמן סימן של"ג ס"ח וביד אפרים יו"ד סימן קע"ז כה"ג ואף דנתן שמעון כל המעות סתמא בשביל לוי נתן ג"כ כמו שנתן הערבון ועוד דכן דרך השותפין לפרוע בשביל חבריהם וחוזרים להם ופורעים לכן אף בסתמא אמרינן ודאי שליחות דכולהו עביד כמבואר בתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק היה נשוי מריה דהאי דינא דהג"ה ועוד זה דומה למ"ש רדב"ז ח"מ סימן ת"ס כיון דלא נתנו לשמעון רק מכח הפשרה וכפי התביעה כן הפשרה ולא גדלה הפשרה של שמעון אלא מפני שגם חלקו של ראובן היה בכלל תביעתו לכן ראוי שיהא לראובן חלק בהפשרה הובא במשפט שלום סכ"ח.
אמנם כיון דשמעון רק שליח ואפילו קנה לעצמו במעות ראובן המקח של ראובן כדלקמן סימן קפ"ג ס"ג ואפילו נתן בפירוש גם בשביל לוי אין לו חלק אך נלע"ד כיון שכתב מהר"ם דזה דרך השותפין לפרוע בשביל חבריהם וחוזרים להם ופורעים א"כ לא הוי משנה ממנהג וכמו אם הקיף דבר שדרכו בהקפה תמיד כדלקמן ס"י וגם לא האמין הסחורה ביד לוי עיי"ש בטו"ז והיה לשליח רשות לעשות זה הוי דינא כעושה בשלו כדלקמן ס"י ועיין ב"ש א"ע סימן ל"ה ס"ט ס"ק כ"א כשמקדש השליח האשה לעצמו במעות המשלח אם יש קפידא בחליפי המעות הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש לשליח להחליף לא הוי גזל ועיין לקמן סימן קפ"ג ס"ד בסמ"ע ס"ק י"א ונתיבות שם.
סעי' ח' להתעסק ביחד כתב בד"ג כלל צ"ח סמ"ה שותפון שקנו מרגליות על השוק ולקחם שמעון לכיסו ונסעו לביתם ובדרך נאבדו ממנו עיין ח"ס דחייב בכל ההפסד את"ד ד"ג והנה בחו"מ כאן מבואר דאם התחילו כולם להתעסק ביחד אף שאח"כ נתעסק אחד לבדו הוי שמירה בבעלים ובשו"ת רשד"ם סימן קס"ו הובא בד"ג כצ"ט ס"ד כתב כיון שהתחילו שניהם להתעסק יחד בקניית העורות הוי שמירה בבעלים עיי"ש וא"כ ה"נ התעסקו תחלה יחד בקניית המרגליות אך בח"ס שם מבואר דתחלה בשעת קניה לקחם ראובן לכיסו ואח"ז מה לקחם שמעון ממנו ובזה יפה כתב דל"ה לגבי שמעון ש"ב דעשה משיכה חדשה אחר שכבר נפסק התעסקם בקניית המרגליות אבל מי שמשך ראשונה מן המוכר כשנתעסקו כולם בקניית הסחורה ולא נגמר הקנין בפרעון דמי הסחורה מכל השותפין עד אחר המשיכה זה הוי שמירה בבעלים והך דרשד"ם הייני שגם אחר קניית העורות התעסקו לקנות עוד עורות או דשמרו תחלה העורות ביחד כמבואר שם.
דשמירה בבעלים הוא ואם מכר אחד מהשותפין וטעה בחשבון ונתן יותר או לקח וטעה בחשבון המעות יל"ע דלכאורה מזיק ממש הוא וחייב בשוגג וש"ב אינו פוטר מזיק אך במח"א בהלכות שומרים סל"ט הביא מן ר"פ בעל תוס' דהיכא דצריך להטפל במלאכתו ונתעסק ברשות אפילו הזיק בידים ל"ח מזיק ואם הוי שמירה בבעלים פטור אך בהלכות נזקי ממון ס"ה בהג"ה שבמח"א שם מבואר דבמחלוקת שנויה וגם המח"א הביא שם מהמניח דל"ב דמזיק אשתו בתשה"מ דחייב והתם לאו מדין שומר אלא מדין מזיק.
הג"ה חלקו השותפות טו"ז הקשה ממ"נ אם הך שמירה שייכה לשמירה שהתחילה הוי ש"ב וא"ל ל"ה ש"ש ובשו"ת אבקת רוכל סימן קס"ח הביא דברי מהרי"ק שהביא רמ"א כאן והעלה דכשחלקו השותפות בדיבור בעלמא משתנה מש"ש לש"ח ומ"מ לענין שמירה בבעלים לא משתנה עד שיעשה משיכה חדשה והוא כמ"ש בנתיבות.
סעי' י' התנו בתחלה אם התנו שכל דבריהם יהא נפסק עפ"י הרוב צריך רוב מתוך כולם אבל שלא בפני המועט לא ואפילו במעמד כולם אין יכולין לכוף היחיד בדבר שאינו נוגע להם אלא לו לבדו לגרוע כוחו דנעשו כולם נוגעים בדבר מהרי"ט ח"א סימן צ"ה. סעי' י"א וקנה שעורים וצ"ע אם סייע לו במכירתם לפמ"ש הסמ"ע דצריך שיסכים בפירוש אבל בשתיקה לא אמרינן בזה דשתיקה כהודאה עיי"ש ס"ק ל"ד ובירושלמי פחז"ה ה"י הפותח חלון בכותל חצרו במעמד חברו היה מושיט לו צרורות י"ל לו מנחך הוינא בהאי גברא וכן פסק בשו"ת מהר"ח א"ז סימן רמ"ג כל שאינו טוען שמחל לו בפירוש אין בדבריו כלום אעפ"י שסייעו בבנין כדאמר בירושלמי הנ"ל ואע"ג דלעיל סימן קנ"ה סל"ה פסק דאם סייע עמו זכה הייני משום דס"ל דשתיקה לבד נמי מהני התם אבל הכא לסמ"ע דשתיקה ל"מ גם סייע ל"מ ואפילו בלא טענת מגחך כיון דהריוח לאמצע י"ל לפיכך סייעו במכירה שמא יהא ריוח משא"כ בהסכים בפירוש כל שלא אמר שאינו מסכים רק אם ירויח הוי דברים שבלב ולא מהני נגד דברי פיו אכן בד"מ סימן זה סק"ח כתב דאע"ג דשיתוף ששינה אם פחת פחת לו ואם הרויח הרויח לאמצע הייני בהפסד שאירע קודם שנתרצה למה שעשה אבל אם לקחו בריוח כבר נתרצה למה שעשה ולכן אם יהא הפסד צריך לסייע בהפסד עיי"ש וכן משמע בהג"ה ס"ב אבל בשו"ת מעיל לדקה חולק עליו וכתב בסימן ט"ו דמה שנטל חלק בריוח אין זה רציון למעשיו כיון דמן הדין יש לו חלק בריוח ועוד אפשר כאן גם ד"מ יודה כיון דהשעורים במעותיו סייע במכירתן להוציא מעותיו חיש מהר ואינו רוצה לא הן ולא שכרן.
בהג"ה ראובן שהלך ופטור עש"ך ס"ק כ"ה דהיכא דיש לשמעון עדות שעדיין חייבים לו חובות הללו אע"ג דל"ל עדות שראובן פטרן אין ראובן נאמן לומר ברשותך פטורתי במגו דאי בעי אמר לא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה דאנן סהדי דאין אדם מפסיד את שלו בידים וכל רואיו ישתומם דמ"ש מהא דלעיל סימן ע"ה ס"ז דלוה נאמן לומר מחלת לי במגו דלהד"ם או פרעתי ואפשר שא"ה כיון דלוה יכול לכפור אפשר מש"ה מחל המלוה דבלא"ה היה כמתייאש בראיתו שאין הלוה רוצה לפרוע והברירה בידו לכפור לכן לא אלים החזקה כל כך לדחות המגו.
סעי' י"ב וכן אם קנה גנבה וחלק עם חברו בד"מ הקשה ממ"ש הרשב"א שבב"י סימן קע"ז דאם אמר לו גנוב אף שנהנה מהגנבה א"צ ליתן חלק בהפסד דאשלד"ע ולע"ד שאני בקנה גנבה דאינו ד"ע עיין לעיל סימן ל"ד ס"ז ובקצו"ח שם לכן אף דלא שלחו מ"מ בשותף דהוא כשליח אמרינן הוכיח סע"ת וזכה בתורת שליחות כמ"ש בארח לצדיק ס"ה משא"כ בשלחו לגנוב דאשלד"ע אף דשלחו לכך ועוד בב"ז מיירי דנגנבה מכותי דאינו מחויב בהשבה עיין נה"מ סימן שמ"ח ואף למ"ש הב"ש בא"ע סכ"ח סק"ה דיש איסור דרבנן גם בלוקח מ"מ י"ל דס"ל יש שליח לד"ע דרבנן ועיין ש"ת ד"ח ת"ר סימן כ"ז.
וחלק עם חברו ואם אח"כ רוצה שיחזור לו שטעה בדין דכסבור שצריך לחלוק כתב מהריב"ל דאמרינן ודאי במתנה נתן ולא תלינן בטעות בדין וחלקו עליו דודאי י"ל כ"ע ל"ד גמירי מפרט בדבר שיש בו פלוגתא עיין משפט שלום ולע"ד כיון דמבואר בפ"ק דב"ב למעלה מד"א בחזקת שלא נתן אף דגילה דעתו דניחא לו ומשום דמי יימר דמחייבו לו רבנן א"כ כ"ש כשיש פלוגתא לא יתן בתורת חיוב בלא ב"ד נהי דטעה בדין מ"מ כל שאין הדין פשוט חזקה שאינו נותן עד דמחייבו לו רבנן ודאי נתן בתורת מתנה.
סעי' י"ד בהג"ה אם מכרה קודם זמנה עיין ב"ש ס"ס פ"ו בשם ב"ה דאם מכר אחד בלא ידיעת שותפו א"צ הלוקח להחזיר הסחורה וכ"כ הש"ך לעיל סימן ע"ז להוכיח מכאן והסביר דהוי כהתנה בין לתיקון בין לעיוות ותומים שם ובית מאיר סימן פ"ו גמגמו בסברא זאת לכן נראה דמסתיין כשלוקח מוחזק דא"צ להחזיר משא"כ כשקנה באיזה קנין ולא בא הסחורה לידו א"א להוציא כשהשותף שני מוחה דבאומדנא חלושה כזאת א"א להוציא כשמכר קודם זמנה וכדומה שעשה פשיעה וז"ל רש"י ס"פ כל הגט דף ל"א ע"ב בד"ה לשותפין שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו א"צ לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאח"ז אין עליו כלום עכ"ל מדלא כתב שאינו רשאי למכור רק אינו יכול משמע דלא הועיל מכירתו וגם מדלא אמר ברישא היפוכו דסיפא שאם מכר ונתייקר חייב לשלם משמע משום דבטלה המכירה וסתמא נודע לשותפו קודם שנאכל וראיית הב"מ מנתן מעות לקנות חטים וקנה שעורים יש לדחות דשאני במכר לפני זמן דשינה מנהג העולם והוי ללוקח להעלות על הדעת שמא לא יתרצה שותפו משא"כ בחטין ושעורין מנ"ל ללוקח על מה נשלח וחכם אחד ר"ל בשותפין שקנו אילנות לקצוץ מיער ונכתב השטר על שם אחד מהן וזמן מכירות האילנות לעצים בחורף וקדם ומכרן בקיץ זה שהשטר על שמו דלכ"ע מהני מכירתו בלא דעת חבירו מדכתב רמ"א לעיל סימן ע"ז ס"ז במחל אחד מהשותפין כל החוב אין כולו מחול אפילו שניהם כתובים בשטר משמע שאם אחד לבד כתוב בשטר ומחל כולו מהני והשבתי לו דשאני התם דמבואר בשו"ת רשב"א אלף קל"ז דיכול לומר לשני שלא נכתב בשטר לא נתחייבתי לך כלום כדאיתא לעיל סימן ע"ז ס"י ויכול הלוה לטעון לא הי' רצוני להתחייב לך שחברך נוח לי ושניהם רצו שלא יתחייב אלא למי שהשטר על שמו עיי"ש ברשב"א ולפ"ז נראה דאפילו השני צווח בשעת מחילה איני רוצה שתמחול אין משגיחין בו נגד הלוה רק יש לו חלקו אצל השותף והוי כנתחייב לוה לזה הכתוב בשטר והוא נתחייב לשותפו חצי החוב אבל אם קנה ראובן חפץ או קרקע בשטר ונכתב על שמו ושמעון נתן לו חצי המעות דקנוי חציו היעלה על הדעת שיוכל ראובן למכור כולו בע"כ דשמעון משום דהשטר על שמו והרי שמעון יש לו קנין בגוף החפץ ובחוב נמי מוכר שט"ח לחבירו כולו או חציו יכול אח"כ למחול ללוה בע"כ דלוקח ולאחר ודאי אינו יכול למכור מה שמכר כבר לזה.
הוי פשיעה וחייב ואם עיכב ולמכרה בזמנה והוזלה פטור ואף אם מכרה אח"כ בלא ידיעת חבירו כשער הזול מ"מ פטור דל"ד להא דסימן שס"ג ס"ב דאם נשרפה הגזלה אחר שנאסרה בהנאה חייב לשלם דמי' כשעת הגזלה דשא"ה דהחיוב הוא משעת הגזלה משא"כ הכא שאינו אלא שומר נהי שפשע הוי היזק שא"נ ולאו שמי' היזק את"ד השעמ"ש סק"ד ואשתמיטתי' ש"ס ערוך במרובה דף ע"א ע"ב כגון שמסרו לשומר וכו' והוכיח משם המלחמות בפרק שור שנגח דו"ה בד"ה ועוד דכ"ע דשומר שפשע ונאסר הפקדון בהנאה אינו פטור רק כשהחזירו לבעלים אף דהוי היזק שא"נ צ"ל הש"ל אלא כשמכרו בעוד השותפות קיימת י"ל כיון דשותפים כשלוחים וכמ"ש הש"ך לעיל סימן ע"ז ססקי"ט דלגבי אחרים כל מה ששותף אחד עושה כאלו שניהם עושים א"כ כשמכר חלק חברו זהו חזרתו כאלו חבירו לקחה ובעצמו מכרו דאף ששינה ופשע תוך זמן שותפות לא נתבטל השותפות כמ"ש בהג"ה סט"ו ובאס"ז פרק הכונס דף נ"ו ע"ב ס"ד כשעמ"ש ושוב חזר בו מכח הך דמרובה.
ואם רבית אוכלת בהם מחמת עיכוב מכירת הסחורה עיין רשד"ם שאלה קע"ט לחייב המעכב אך שם אינו מבואר אם יש לו טענה שעיכב לטובת השותפות שמא תתייקר.
סעי' ט"ו זמן קצוב בטור מייתי פלוגתא בזה ובזכל"א הביא מתשובות די"ל קי"ל וצ"ע לפמ"ש תומים ונה"מ בקונטרס התפיסה דדבר שסתמו המחבר ורמ"א א"י לומר קי"ל.
ומעשה באחד שהחזיק חנות שהי' בה אומנות הצריך לזה הסחורה ונשתתף עם אחר בל למד האומנות ומחמת כן נתן האחר המעות וראשון חשש שאחר שהשני ילמוד האומנות יחלוק לכן התנה שימשוך השותפות ג"ש ובכלות שנה שלמד השני האומנות רצה לחלוק בזה לע"ד כ"ע מודו דא"י לחלוק דהוי בנתחייב בשכירות דאל"כ לקתה מדה"ד שזה לא רצה ללמדו אומנות רק מחמת שחישב ששכרו עמו שיהא עמו בשותפות ג"ש ועיין לקמן סימן של"ג ס"ג ודו"ק ומהרי"ק שרש קפ"א סוף אות ב' כתב ג"כ בכה"ג א"צ קנין ומתחייב מדין ערב כיון דסמך עליו והימני' ללמדו תחלה משום רווחא שלאחר כך.
ואם נתרצו לחלוק ואח"כ חזר בו אחד נראה דכ"ע מודו דא"י לעכב מלחלוק דהוי מחילה וסילוק שעבוד בעלמא דסגי בדיבור וכפועל שא"ל בעה"ב תו"ז לך מעמדי ואעפ"י שקיבל כל השכירות א"צ להחזיר כלום כדלקמן ס"ס של"ג וכן בשכירות בית אם א"ל המשכיר לשוכר שיפנה לו הבית מועיל בלא קנין וכמ"ש מהרי"ט צהלין הובא בבאה"ט לקמן סימן שי"ב סק"א וכה"ג כתב בשעמ"ש סימן שט"ו דבמחילת שיעבוד מהני דיבור לבד אמנם מ"ש דלפיכך במשכנתא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתליקנא דצריך קנין משום דלא סילק א"ע מהשתא רק אמר אם תתן לי המעות אסתלק לא גרע משאר תנאי דכ"ז שלא נתקיים יכול לחזור עיי"ש ודאי כשאמר אם הדין עמו אבל דרך תנאי לבד כל תנאי חשוב כמעכשיו וע"מ כמ"ש נה"מ סימן רמ"א ותו"ג סימן קמ"ג דכשאמר בלשון על תנאי או שיש אומדנא שמקפיד דהוי כתנאי בסתם ודאי כונתו על מעכשיו עיי"ש וא"כ ה"נ במשכנתא דאמר מסתליקנא אף דודאי הכונה כשיחזיר לו המעות מ"מ כיון דלא אמר לשון אם הוי כמעכשיו אלא די"ל שאני משכנתא דלפני החזרת המעות ודאי אין דעתו להסתלק דכל עיקר המשכנתא נעשית בעד המתנת המעות וא"כ לכ"ע הוי כתנאי אם ועיין נתיבות סעי' מ"א סימן זה דחלוקת שותפין א"צ תנין אמנם מהרשד"ם סימן ס"ט כתב אעפ"י שהסכימו לחלוק תו"ז יכול כ"א לחזור ולעכב מלחלוק והשותפות במקומו עומד ולא הביא ראי' ונראה דאזיל לשיטתו שכתב בסימן רמ"ה כשאמר משכיר לשוכר שיצא מהבית צריך קנין והרי גם משכיר אין לו על השוכר רק חיוב ושיעבוד שידור בביתו וישלם לו שכירות שוב כשיצאו לאור ספר פ"ת ומשפט שלו' ראיתי שהביאו מהרדב"ז כמ"ש עיין פ"ת סקי"ב ומשפט שלו' סעי' זה ומה שהקשה במשפט שלו' מסימן קנ"ז ס"ב דגבי חלוקת קרקע בעי קנין וה"נ לענין חלוקת סחורת עצמה ליבעי קנין י"ל עפימ"ש נ"י בפרק המקבל הובא כאן בב"י דשותפין שנשתתפו לזמן יכולין לחזור תו"ז כפועל דיכול לחזור ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי דטפי מכחו לא משתעבדי עכ"ל ר"ל כיון דהסחורת או המעות יש בו חלוקה מעיקרא לא הקנהו לשותפות רק כ"ז שיהא גופו משתעבד דודאי לא רצה שישתעבד ממונו לשני אם יסולק גופו מלהתעסק בשותפות לכן כיון דכלתה שעבוד גופו משום דפועל יכול לחזור ממילא נמי כלתה השיעבוד הממון המונח בשותפות וכיון דיש בו דין חלוקה יכול לכוף לשני לחלוק וא"כ נהי דאנן קי"ל דשותף אינו כפועל מ"מ כשמחל חבירו שיעבוד גופו ממילא יכול לכופו על חלוקת הסחורת כיון שיש בו דין חלוקה ואח"כ ראיתי בשו"ת ב"ח ישנות סכ"א כתב ממש כמ"ש הדין והטעם רק הקשה מס"פ החובל דאם אמר לשומר שבר כדי ושיבר חייב והוכיחו מזה המרדכי דאם מלוה אמר ללוה יהיו המעות בידך למחצית שכר ונאנסו חייב דאין המעשה משתנה בחליפות דברים לבד ותירץ דהתם הלוה לא עשה עמו מעמד גמור רק המלוה אמר כך דיבור בעלמא מצי למימר אנא פטומי מילי בעלמא קאמרי משא"כ היכא דעשו מעמד ע"י פשרנים עיי"ש ולפמ"ש לעיל ס"א בהג"ה לק"מ דהתם משום שלא פירש שיפטר.
ומ"מ נהי דיכול לכוף חבירו שיחלוק אם חלק עפ"י שומת שלשה או אפילו מדעת חבירו ושני החלקים אינם ברשות שום שותף לא קנה עדיין שום אחד ואם אירע הפסד או ריוח בחלק אחד כ"א יכול לחזור דבשלמא לענין לכוף לחלוק א"צ רק מחילת שיעבוד שנשתעבדו זל"ז עד איזה זמן אבל לקנות גוף הסחורה א"א רק ע"י קנין או ע"י רשותו ובשו'מ רביעאה ח"ג סנ"ו הוכיח דא"צ קנין מב"מ דף ס"ט בהך דזבין חמרא בהדי שותף ופלג בלא דעתו וא"ל ר"פ מאן פליג לך ומשום דצריך שומא הרי אף דלא הי' קנין ובלא דעת חבירו מהני זולת חסרון השומא עיי"ש וליתא דהתם בא לרשותו וכיון דאינו תו"ז ויכול לכוף חבירו לחלוק א"צ דעת חבירו ועביד דינא לנפשו וכמ"ש ר"ת הובא בנ"י וקצו"ח סימן צ"ז סק"ג בגביית חוב אבל מ"מ לא עדיף מממון שאין לו בעלים דלא יקנה עד שיגביהנו או ע"י חצרו וא"כ אם מונח ברשות של שניהם או ברשות אחר צריך קנין ומ"ש השו"מ דהב"ח שם כתב דא"צ קנין ליתא דלא כתב רק לענין לכוף לחלוק אבל לא כשחלקו שיהא נקנת לכל אחד חלק שביררו.
וא"י לחלוק כתב בד"ג כצ"ח סמ"ח ראובן לקח עסק מהמלך על ג"ש ואח"כ עשה שטר עם שמעון שהוא שותף עמו בעסק זה לחצאין ואחר עבור שנת אחת קמו אחרים להוסיף בדמים על העסק ואמר שמעון לראובן אם יוסיפו עליך תניח העסק ולא תקח אותו בתוס' וכן הי' שהניחו ראובן ונכתב בפנקס המלך על המוסיף ואח"כ בא ראובן ולקח העסק מהאחר באותה הוספה ונכתב אצל המלך שראובן חזר ולקחה בהוספה הנ"ל מזה שהוסיף ואח"כ תבע ראובן משמעון חצי תפסד שהי' בהעסק ושמעון השיב הלא אמרתי לך להניחו עיין במבי"ט ח"א סימן קכ"ו שפסק דשמעון הוא שותף להפסד לפי ערך שכירות הראשון כיון שנשתתפו לג"ש לא נתבטל שותפותם בזה שחזר ראובן ולקח העסק מיד האחר כי הרשות הי' ביד ראובן שלא להניח העסק לאחר בתוך הזמן עכ"ל ד"ג והמעיין במבי"ט יראה מבואר דאין זה פנים חדשות כיון שביד ראובן הי' ליקח העסק מהאחר באותו תוספת ורצה שיחזרו לו בלא תוספת או יפחתו לו מן התוספת מאחר שבטוח יותר מהאחר וע"כ לא אמרינן נמי כיון שקבלה רק אחר זמן ולא תכף שנכתבה על האחר נתרצה בחלוקת השותפות עיי"ש משמע להדיא דהאחר שהוסיף לא הי' יכול לעכב ולהחזירה לו ולא ברצונו החזירה רק שר המלך החזירה לו מחמת שבטוח יותר אבל אם הי' באופן שהי' האחר יכול לעכב ולהחזירה רק נמלך אח"כ והחזירה מרצונו הדין עם שמעון משני טעמים חדא דכבר נתבטל שותפות ראשון דפנים חדשות באו כאן ועוד שראובן גופא כיון שראה שנכתב על שם האחר ולא הוסיף הרי נתרצה לשמעון שיתבטל השותפות וכן מוכח מראיות שהביא הצ"צ שאלה ט"ז על נידון שאלתו והובא בשו"מ תליתאה ח"ג תשובה זיי"ן ועוד כיון דא"י להוציאה בדיינין מיד המוסיף אסחו דעתייהו וכמ"ש תה"ד סימן ש"י ועיין נתיבות בסוף קונטרס התפיסה.
סעי' ט"ז סתם ואם נשבע לחבירו להיות שותף עמו כיון שנשתתף עמו זמן מת יצא שבועתו דכ"ד שהוא בקו"ע לא משמע לעולם וכ"כ פ"ז מה"א מח"א ס"ו משבועות הובא בהשמטות יד אברהם ליו"ד סימן רי"ט וחלק עליו מדאמרינן פ"ק דנדרים ד' ע"ב דאי לאו היקשא ה"א דוקא בנדרים מיפר בעל משום דלית להו קיצותא והא משכחת נדר בקו"ע כגון שתרחץ במי משרה כדאיתא בנדרים דף פ' ע"ב ולאו ראי' הוא דלטעמי' נמי הא בנדר בפירש לזמן ג"כ מיפר בעל אע"כ דאי לאו דהוקש נזירות לנדרים ה"א דגם נדרים רק בסתם נדר דלית לו קיצותא אמרה תורת דמיפר וה"נ ה"א דלא מיפר רק בנדר בשוא"ת דלאסור איסר כתיב וקו"ע אינו איסור רק חיוב רק אחר דיליף מהיקש דגם בנזירות מיפר ש"מ אף דיש קיצותא מיפר וצ"ע דה"ה שם כ"כ בשם הרשב"א וב"י א"ע סימן קי"ד הביא בשם רשב"א דגם חיוב לזון לעולם משמע.
סעי' ח"י ואם חלק בפחות משלשת לא עשה כלום הג"ה ואם הפסיד אח"כ בחלקו הוא יכול לבטל החלוקה טור וי"ח שם בשם י"א עכ"ל הנה בטור מבואר טעם הי"א דחבירו לא יערער על חלוקתו והוא בעצמו א"י לערער ולבטל חלוקה שחלק הוא עכ"ל ולפ"ז כשנודע לחבירו קודם שבא ההפסד וערער על החלוקה לכ"ע ההפסד לשניהם אף דלא השגיח המחלק על ערערו ואף דלפמ"ש הב"י דהוי כשותף ששינה דאם פיחת פיחת לעצמו עיי"ש משמע דאין לחלק בין נודע לו קודם ההפסד וערער בין לא נודע לו מ"מ הא בבד"ה כתב דמדכתב הרמב"ם דאם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום משמע שדינם אחר חלוקה כקודם חלוקה וא"כ הרי לשון זה עצמו כתב המחבר כאן הרי חזר בו וכ"כ הב"ח וגם הד"מ חלק על הב"י דכאן לא בא הפחת מכח החלוקה וכ"כ הסמ"ע א"כ מ"ש הג"ה די"ח כונתו רק למ"ש הטור משום דחברו לא יערער על חלוקתו ממילא דאם נודע לו לפני הפסד וערער לכ"ע ההפסד לשניהם ובביאור הגר"א הרכיב דברי ב"י על הי"ח שבהג"ה ולע"ד עיקר כמ"ש ועיין ב"ש סימן ל"ח סל"ה ס"ק נ"ז ובקצו"ח סימן רמ"ג ס"ז ובנה"מ סימן רמ"א קי"ב ומ"ש הב"י בשם ראב"ן דאם המחלק הפסיד בסחורתו כגון שזו הסחורה נתייקרה דלא מצי לעכב דאיהו דאפסיד אנפשי' וכ"נ לראבי' דהוי כאלו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שהי' צריך למעות עכ"ל והובא בבאה"ג נראה דכ"ע מודו לזה כיון דההפסד בא מחמת החלוקה דמכר חלקו מחמת שהוצרך לו וחלק חבירו נתייקר אח"כ וסברת ראבי' סברא גדולה וגם הראב"ן מיירי כה"ג מדכתב כגון שזו הסחורה וכו' ר"ל דמכר המחלק חלקו וכה"ג דאל"כ הל"ל דנפסד חלק המחלק שהוזלת וכדומה.
סעי' כ"ג עסק מחבירו לזמן קצוב מהר"ם אלשיך תשובה קי"ז כתב במקבל עסק לזמן קצוב לחצי ריוח והפסד ואח"ז לא תבעו הנותן ונשארו המעות אצל המקבל ונו"נ בהם דלפמ"ש תרמ"ה בטור סימן זה ס"ח הא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלא קבעו זמן לחלוקתם א"נ עלה הריוח קודם הזמן אבל אם עלה הריוח אחר זמן החלוקה נוטלין לפי המעות מוכח דלאח"ז קביעות שותפות נעשה כפקדון אצל מי שהסחורה בידו ולפ"ד רמב"ם פ"ז דמסירה אם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה המקח של משלח ה"נ הריוח כולו של בעל המעות ואם הי' הפסד ישלם המתעסק את"ד ואני תמה דבשלמא כששלחו לקנות ס"ל לרמב"ם דהמקח של משלח כיון דנתן לו המעות לקנות לו משא"כ הכא אם בתר מעיקרא אזלת הרי נתן לו להתעסק בהן בשביל שניהן ואם כשכלה הזמן בטל ונשאר כפקדון הרי במעות מותרין כשהפקיד מותר להשתמש בהן לעצמו ואפילו אם אסור מ"מ הוי רק כגזלן כיון דלא נתן לו לקנות לו וכמבואר להדיא לקמן סימן רל"ב ס"ז בהג"ה דכל הריוח לנפקד וכן מצאתי בביאור הגר"א שם דדוקא בנותן לו להרויח דעת הרמב"ם דהריוח למשלח ול"ל דה"נ דעת בעל המעות שיתבטל השותפות אחר זמן שקצבו רק יתעסק המתעסק בשביל בעל המעות לבד דזה לא יעלה על הדעת דאטו בשופטני עסקינן שיעשה המתעסק זה וגם מהר"ם אלשיך גופא כתב דאין רצון בעל המעות שישאר המעות להתעסק בתן משום דאפשר שיפסיד ולאו כל כמיני' דמתעסק לאפסודי לבעל המעות בלא רשותי' עיי"ש ועוד דא"כ למה אם הפסיד כל ההפסד על המתעסק הא דעת בעלים שיתעסק בשבילם ואת הטוב יקבל ול"ד להך דהרו"ת דאח"ז נוטלין לפי מעותיהן דהסחורה נתייקרה או נו"נ בהמעות שניהן ולא נעשה פקדון רק נתבטל מה דתחלה נשתתפו לחלוק בשוה ורשד"ם בשאלה קע"ז כתב ג"כ דרמב"ם נמי לא אמר אלא כשעשאו שליח והוא קיבל עליו להיות שליח.
ובגוף הדבר אם נתעסק בהמעות בסתם אח"ז שקצבו דעת טו"ז ביו"ד סימן קע"ז דודאי אדעת דמעיקרא נתעסק והוכיח כן מהש"ס וכן משמע מתשובת רשב"א סימן תתקל"ח דאם פעם אחת הי' גילוי דעת מפקיד ונפקד להתעסק במעות הפקדון לצורך המפקיד כשחזר אח"כ ונתעסק עוד אמרינן סתמא אדעת ראשונה הוא להרויח למפקיד.
ולפ"ז גם אם הי' הפסד אח"ז חולקין נותן ומקבל כלפני הזמן ובקונטרס סמ"ע כתב דאם הרויח חולקין ואם הפסיד הכל על המתעסק צ"ל דס"ל דמתעסק סתמא מתעסק אדעת ראשונה דלא חשדינן לו בגזלנא אבל נותן אפשר אינו מרוצה והוי כשינה המתעסק ואם הרויח הרויח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו אבל מהרשב"א וטו"ז הנ"ל לא משמע הכי ובין לריוח ובין להפסד סתמא עתה כבראשונה וכה"ג כתב הטור בסימן זה סמ"א מתשובת הרא"ש אך י"ל התם משום דמוחזק משא"כ להוציא ל"א סתמא ע"ד ראשון כמ"ש מהרי"ק שרש קי"ח ורשד"ם סימן קע"ז.
ואף בלב"ש הביא מספר מים קדושים שאינו חייב ליתן ריוח לנותן אח"ז שכתבו וכתב הלב"ש דהוי ספ"ד ואין מוציאין מהלוה ואם תפס המלוה לא מפקינן מיני' עיי"ש וא"כ אם הפסיד המקבל אחר ז"פ דאף דנותן שתק ולא תבעו דכמאן דאמר ליהוי לי בידך דמי כדאיתא בהגוזל דף קיד ובהמקבל דף קי"ג לא תלין אתך לדעתך עי"ש מ"מ אפשר דהניח בידו רק בתורת מלוה או פקדון ובשלמא אם לא הי' נשתנה דינו מלפני הזמן אמרינן סתמא ניחא לו עתה שיתעסק למחציה שכר והפסד כדמעיקרא אבל כאן דנשתנה דינו שאם הרויח א"י להוציא מידו די"ל קי"ל ממילא אתרע הך אומדנא דאדעתא שיהא קרוב להפסד ורחוק משכר לא ראינו גילוי דעת ממנו מעולם א"כ נראה דאם הפסיד א"צ הנותן לסבול חצי הפסד ועיין ב"ש א"ע בסימן קי"ד ס"ק ט"ו
סעי' ל"ו בהג"ה אם החייב ישראל צ"ל אף דחייב י"ל מגו דאל"כ א"י לתפוס וכ"כ לבוש מ"מ מפסיד שותף השני חצי ולא מצ"ל ודאי החייב אומר אמת כיון די"ל מגו וכן מוכח בעובדא דאבימי בפרק הכותב דף פ"ה דמלוה נאמן לומר סטראי במגו ושליח חייב לשלם ללוה ולא מועיל מגו דמלוה לפטור השליח אף דמוחזק כ"ש בשותף דהעסק בחזקת שניתן ודברי ריבות שהביא הש"ך דשותף השני לוקח כנגדו אף דהתופס זוכה רק מכח מגו צ"ע.
סעי' ל"ח יודה ראובן בפני עדים ויכתבו ויחתמו אבל א"צ לעשות שטר עליו כמבואר בתשובת הרא"ש שבטור וקשה כיון דאינו בצוואת ראובן לכתוב שטר הוי מפי כתבם ומצאתי בתומים סימן צ"ג עמד בזה וכתב דהרא"ש לשיטתו דא"צ לומר כתבו דמ"מ הוי מע"פ אבל המחבר דפסק בסל"ט דל"מ כלל בלא כתבו לא ה"ל להעתיק תשובת הרא"ש ונראה דמ"מ מועיל לו דמתוך שיהא בידו כתוב מהעדים יוכל לחזור אחריהם ולהזכירם מתוך הכתב כדלעיל סימן כ"ח סי"ג ועוד מועיל לפמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ס"ו ס"ח דל"א מגו נגד שטר שחתומים בו קרובים דלא ניחא לו להכחישם כמו דל"א מגו במקום קלא א"כ ה"נ מועיל שלא יכחיש ראובן שהודה אחר שיוציא כתב חתום בעדים אף דפסולים מגזה"כ דמפ"כ מ"מ לא גריעי מקרובים ומקלא והרא"ש שכתב דיהא בידו לזכות וראי' אזיל לשיטתו מועיל בלא כתבו והמחבר באמת השמיט הנך תיבות ועיין בנתיבות בכללי מגו ס"ח.
סעי' מ"ח בהג"ה דה"ל כשואל הקשו אחרונים דה"ל שאלה בבעלים וחת"ס חחו"מ תשובה כ"ב תירץ כיון שאינו ממש כמו בממון דהוי תרי גופות הבעלים והחפץ והכא חד גופא ושאלם בבעלים הוא חידוש ואין לך בו רק חידושו והובא בע"ת ובמשפט שלו' ולע"ד אינו מדאיתא בהשואל דף צ"ו רב אשי אמר אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם מרש"י דטעם רעהו משמע לא רעהו עצמו נשאל לו ועלה מסיק קרא שלם ישלם עכ"ל וא"כ ממילא נתמעט גם שאילת רעהו עצמו לבד דתורה לא אמרה שישלם רק בשאל ממון מרעהו ובד"ג כלל צ"ה סנ"ב הוכיח דל"ח שאלה בבעלים מדכתב הרא"ש כלל פ"ט ח"ל אבל בשמירת גופו כל אחד שמירת גופו עליו ואינו מחויב בשמירת חברו ואפילו בשואל דקי"ל דחייב באונס השואל גוף חברו לעשות מלאכתו אינו חייב באונס גופו אם נשבה או נשבר רגלו הרי דהרא"ש מחלק בין שמירת ממון לשמירת גופו מטעם דכ"א מחויב לשמור גופו ולמ"ל ועם זה הלא אף אם הי' שמירת גופו עליו מ"מ פטור מצד שאלה בבעלים א"ו בשואל גוף האדם ל"ש שאלה בבעלים עכ"ל וז"ל הרא"ש שם שותף אינו מחויב באחריות חבירו דשותפין הן ש"ש זל"ז בעסק הממון אבל בשמירת גופו כ"א שמירת גופו עליו הוא ואינו מחויב בשמירת חבירו ואפילו בשאלה דהשואל ממון חייב באונסין השואל גוף חבירו לעשות לו מלאכתו אינו חייב באונס גופו אם נשבה או נשבר רגלו במלאכתו עכ"ל וי"ל דאה"נ בשואל פטור מטעם שכתבתי דלא כתב בשואל הטעם דאין שמירת גופו עליו רק בשותפין הוכרח לומר כן דאל"כ גם בעסק הממון לא יתחייב משום ש"ש דהוי שאלה בבעלים אם כל שותף שמירת חבירו עליו ועיין ב"י סימן ש"ח מ"ש רמב"ן שם ס"ח.
שחייב באונסין במרדכי שם כתב דוקא אם אין לשליח ממון לפדות עצמו אבל אם יש לו פ"ע כן הוא במרדכי ר"פ הפועלים אבל בפרק האומנין במרדכי ובהגהות כתב דמחויב לפדותו ולא חילק אם יש לו משלו ונראה כיון דבפרק הפועלים מיירי בשלח בנו וא"כ משמש אביו ועושה מצוה ונהנה פרוטה דרב יוסף א"כ אין כל הנאה של שואל ובסוף שה"ד מבואר במרדכי בשם מהר"ם דנראה לו כר"י דפסק כרבה אך מספקא לא מפקינן ממון א"כ ה"נ סמא הלכה כרב יוסף דזה חשוב הנאה והוי כמשכיר עצמו ולא כשואל אך יש בזה חשש סכנה דשבוי כולהו איתנייהו בי' ואם מחויב לפדותו ולא פדאו מתחייב בנפשו והוי ספק איסור וה"נ כיון דמחויב מדינא א"י להטילו על הציבור אבל כשיש ממון לבן ויכול לפדות עצמו ליכא סכנות נפשות רק נ"מ לממון לכן צ"ע כיון דאינו ברור אי כרבה דלא ס"ל פרוטה דר"י משא"כ במרדכי פרק האומנין דלא מיירי בבנו ועיין מהרי"ק שורש זיין דשבוים מסתכנים אם יבא הדבר לידי שהי' ודחי' עד אשר יעשו הציבור להוציא מעות שהרי הפשע בינם ובין המות ועל כל רגע שמאחרים לפדותם הוי כשופך דמים וא"ש דלכאורה תמוהין דברי מהר"ם דאם חייב מדין שואל גם ביש לבן יחויב וגם רמ"א לפיכך לא חילק בין יש לו משום דבלא"ה גם באחר הביא שתי דעות ונדע ביש לו הממע"ה.