אור ברסלב
ערך שי חושן משפט הלכות עדות סימן כח

ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות עדות סימן כח

סימן כז

סעי' א' וראוי להעידו בת"ק כתב דאם קבל קא"פ אינו באליו"ע מדכתיב והוא עד או ראה משמע שיהא עד משעת ראי' ולפ"ז בקבלוהו בשעת ראי' ישנו בלא יגיד אמנם בירושלמי פרק שבועות העדות ה"א בפני ב"ד להוציא ע"א כשאמרו לו הרי אה מקובל עלינו כשני עדים יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה או ידע אליו"ע את שכשר להעיד עדות תורה יצא אחד שאינו כשר להעיד עכ"ל ויש להבין איך נתמעט מבפני ב"ד ונראה עפ"י המבואר בירושלמי פז"ב ה"ד דקבלת פסול ל"מ רק בפני ב"ד לכן תני כאן בראוין להעיד בפני ב"ד דאפילו בפני ב"ד דמהני קבלה אינן חייבין רק בראוין להעיד מצד עצמן ויליף מדכתיב והו"א עד משמע מצד עצמו הוא עד כשר דכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וא"כ אפילו נתקבל משעת ראי' אינו חייב ומה דאיתא בגמרא שם דעד מיתה חייב אף דמה"ת אינו כשר כיון דמ"מ עתה כשר מצד עצמו בלא קבלת הבע"ד נכלל בוהוא עד דמה לי אם התורה עשאו עד או רבנן מ"מ מצד עצמו עד הוא.

אם יתבענו כתב הסמ"ע דכמו בלא תביעה אינו חייב קרבן על שמעו קול אלה ה"נ לענין נשיאת עון אינו בלא תביעה ובשע"מ תמה הא ילפינן בספרי מלא תעמוד על דם רעך וכן יש משום השבת אבדה ולע"ד הש"ע לא הצריך שיתבענו רק משום דמטתמא יודע הבע"ד מי הם עדיו וכשלא תבעו להעיד מחל לו אלא דתינח מהשבת אבדה פטור דהוי כאבדה מדעת וכן משום לא תעמוד דבפירש הקפידה תורה משום נזק רעך והרי מחל וממונו יכול למחול ועוד הא קרא מיירי בהיזק גופו וא"כ אף דלא חלקה תורה בין תבעו בין לא תבעו משום דל"מ מחילה לכתחילה דאינו רשאי לחבול בעצמו וליכא למילף לענין ממון רק כשלא מחל דבממון מהני מחילה אבל משום לא יגיד ה"א דחייב דהא חזינן בלא תלין פעולת שכיר אתך דרשינן בב"מ דף קי"ב יכול אפילו לא תבעו ת"ל אתך לדעתך פרש"י ולא מדעתו וא"כ בלא יגיד הל"ל אפילו לא תבעו עובר ועוד דחזינן דלאו משום הפסדו של בע"ד לבד קפדה תורה דהא כשקבלו ע"א כשנים אינו חייב אף דיש תועלת בעדותו רק דבגמרא דרשינן מדכתיב אם לו יגיד דוקא בתבעו ילפינן ג"כ דאינו בנשיאת עון.

בדיני שמים כתב המאירי פרק הכונס הובא בנ"צ סימן ל"ד היכא דחייב בד"ש פסול לעדות עיי"ש ונראה דתוס' לא ס"ל הכי מדהקשו שם דף נ"ו בד"ה כסויי דגלוי וידוע למקום למה נתכוין עיי"ש ואם פסול לעדות נ"מ לדידן שנדע אם פסול וכמו שהוכיח היש"ש מתוס' זה דתפיסה ל"מ ובתרומת הכרי סימן ל"ד הביאו וכתב דמסתברא דפסול מדאורייתא דא"ל דכל דחייב לצי"ש לבד מדרבנן הוא החיוב שהרי בפ' המועל קאמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אלמא דחיובו מדאורייתא דאל"כ ל"ה התורה קורהו אתנן תן אתת דצ"ע דהא כל הנהו דהכונס מחויב בתשלומין הוא ולא יהא אלא ככופר במלוה דכשר עכ"ל ולק"מ דכופר במלוה תחלה בהיתר אתי לידי' ואח"כ משתמיט משא"כ זה למה גרם היזק מתחלה ומזיק נמי פסול כמ"ש הב"ח בסימן ל"ד סי"ב בשם הר"ר יקיר ומ"ש ראי' מאתנן דפסול מה"ת אינו ראי' דקים לי' בדרבה שאני וכמ"ש מהרש"ל לחלק לענין תפיסה גם בשבו"י ח"א סימן קמ"ו כתב דגרמות דהכונס רק מדרבנן חייבין לצי"ש ובאתנן מן התורה ונראה לדינא אין להוציא ממון מחמת סברת המאירי כיון דתוס' חולקים ובגרמא דרבנן בלא"ה י"ל דאינו פסול כיון דאינו מרויח ליכא חימוד ממון וכשר כדלקמן סימן ל"ד בהג"ה ס"ג ובחייב לצי"ש מן התורה י"ל דתוס' מודים.

ש"ך סק"ב אי תפס מפקינן מיני' אפילו לפרש"י שפירש בפרק השוכר את הפועלים גבי חוסם פי פרה ודש בה שפטור בקלב"מ וחייב בד"ש ואי תפס לא מפקינן מיני' מאחר שחייב לצי"ש וכ"פ הא"ז מ"מ כה"ג לכ"ע מפקינן וכו' שגרמא בניזקין הוא פשיטא דמפקינן ע"כ ובשו"ת מהר"ח א"א סימן רכ"ט כתב ז"ל בגרמא בניזקין אם כדי הפסדו יתפוס לא מפקינן מיני' שכ"כ אבא מארי זצ"ל בשם ספר המקצעות למאן דלא בעי למידן דד"ג אי גרם לי' חוסרנא ותפס מיני' בכדי הפסדו לא מפקינן מיני' עכ"ל הרי דא"ז ובנו ס"ל דלא מפקינן וספר המקצועות הוא לר"ח וכ"ד מהר"ם מינץ הובא בברכ"י.

ובתומים הכריח כהיש"ש מדאמרינן אתנן אסרה תורה ובתומים אפילו בא על אמו כיון דחייב לצאת יד"ש קרוי אתנן וקשה א"כ הא דפרכינן בפרק השוכר בע"ז בא עלי' ואח"כ נתן לה הוי אתנן ופריך גמרא הא מחוסר משיכה וכתבו תוס' אף דד"ת מעות קונות הא רבנן הפקיעו הקנין וקשה דלצי"ש הוי קנין דהא מילט ירנן עליו מש"פ ואין לך לצי"ש יותר מזה וא"כ הוי אתנן כמו בבא על אמו אלא ודאי דהתם שאני דשורת הדין דחייב רק משום תרי קטלא איפטר בדיני אדם משא"כ במחוסר משיכה עכ"ל ואין זה ראי' חדא דבקנין מעות הפקיעו שלא יועיל תפיסה נמי דהא כל התקנה עיקרה שלוקח יוכל לחזור והרי מוכר מוחזק במעות לכן לא חשוב אתנן דהא מרש"י בב"מ שם משום דחייב בד"ש ואי תפס לא מפקינן לכן הוי אתנן וזה דוקא כשמשך דכשלא משך ל"מ תפיסה דכך התקנה ולא חלקו בין מוכר ללוקח כדאיתא בב"מ מ"ט ע"ב ועיין באס"ז שם דמ"ז ע"ב ובת"ח שם בד"ה כשם שתקנו.

ועוד כיון דבאיסורא נקנה ליכא מש"פ כלל כדלקמן סימן ר"ח ור"ט דמקח שנעשה באיסור דוקא אם עשה קנין גמור מהני אבל קנין מעות ל"מ למש"פ כיון דרק משום שאינו עומד בדיבורו ועיקרן דברי איסור כמ"ש בנ"י פא"נ וכיון דחזינן דהיש"ש לא נחית לס"ד א"ז וש"ך נגרר אחר היש"ש ודאי מאן ספין להוציא מהתופס די"ל קי"ל כר"ח בעל המקצועות דדברי גאונים דברי קבלה והא"ז ובנו ומהר"ם מינץ

סעי' ג' די"ל אמת העדתי כתב בנתיבות אם הבע"ד טוען ששקר העיד ורוצה להשביעו אינו יכול כמו בכל ע"א כשמשלם על פיו דכ"ז שלא נשבע נגדו הוא כשנים כדמוכח בנסכא דר"א עיי"ש ולי צ"ע כיון דקבלת עדות צריך שלשה מומחין וכל זמן שלא העיד בפני ב"ד שלשה הוי כהעיד חוץ לב"ד וכמ"ש ש"ך בסימן מ"ו סק"ע א"כ כל לפני עכו"ם הוי כהעיד חוץ לב"ד ויכול לחזור ולומר מבודה הייתי וכדומה ואינו בגדר עד ואף דנתיבות לעיל סימן ב' חולק אש"ך ה"ד עכ"פ ביחיד מומחה דחכז"ל תקנו שידון אבל עכו"ם מנלן שיהא לו דין ב"ד לענין זה ואי דגם עתה אומר העד כן לפני ב"ד הרי עתה כבר נוגע דפוטר עצמו ואין ראי' מנסכא דר"א שהעיד לפני ביד ואפשר לפמ"ש לעיל סימן ג' ס"ב דהיכא דהעד יודע שיעסקו הדין על פיו חשוב מעשה ואינו משקר ה"נ כשמעיד לפני עכו"ם כיון דיודע דפוסקין על פיו מדקדק בדיבורו ותו אינו חוזר ומגיד והוא בגדר עד ומ"מ כ"ז להנתיבות אבל הש"ך דס"ל דגם יחיד מומחה דדינו דין מ"מ אם קבל עדות לא מהני הרי דלא תליא בהכי

גם מ"ש הנתיבות דגם בד"י היה מחייב את הבע"ד לישבע ומי יימר דמשתבע עיין בשער משפט דכתב דנגד עכו"ם לא מחייב שבועה כדלקמן סימן צ"ה ונראה דאם תפס אפילו בעדים א"ל להחזיר עד שישבע העד שהעיד באמת.

בתומים סק"ח נסתפק אם ישראל מוציא על הגוי שט"ח וע"א מעיד שפרוע הוא ובדא"ה נפטר הגוי אם חייב נדוי דיאמר אמת העדתי עיי"ש ולע"ד חייב לשלם כיון דחזקה שטרו בידו מה בעי והי' הגוי מחויב בד"י לשלם דגם בישראל הלוה וע"א מעיד שפרוע מד"ת נוטל המלוה בלא שבועה רק להפיס דעת הלוה תק"ח שישבע המלוה כמבואר בכתובות פ"ז ע"ב ולא מצינו שתקנו ג"כ לטובת גוי כדאיתא בב"ק דצ"ו ומכ"ש להפוסקים דבטוען הלוה שמא א"י להשביעו עיין בסימן פ"ד וטענת העכו"ם רק כשמא כמבואר בסימן קמ"ט סי"ד ובסמ"ע ס"ק כ"ג ומפרט דבדא"ה אין מניחין אותו לישבע מדינא היכי דא"א לישבע נוטל בלא שבועה כדאיתא בסימן ע"ד ס"ם ומצאתי במאזנים למשפט עמד ג"כ בזה וכתב דיש לחלק דבשלמא גבי לוה שיש ג"כ חזקת חיוב דבודאי הי' חייב לו מהני חזקה דשטרך בידי מה בעי משא"כ נגד העד נוכל לומר דלא אלים חזקה זו להוציא מידו עיי"ש וגם זה אינו דהא קי"ל בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב כר"י מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ומבואר באס"ז בשם ריטב"א דר"י ס"ל אף דבתה אין לה חזקת כשרות מסני חזקת כשרות דאם לבתה וכ"כ הריב"ש סימן רל"א ול"ל דשא"ה דבתה עכ"פ לית לה חזקה להיפוך משא"כ עד זה יש לו חזקת פטור דהא מבואר בריטב"א בקידושין דף ע"ט גבי טבל במקוה ונמצא חסר דאמרינן אוקמוה בחזקת טמא ולא מוקמונין טהרות בחזקתן כיון דודאי נגעו בהם אין להם חזקה וכדאמרינן בשליא בבית כיון דרוב שליות יש להם ולד הבית טמא ולא אזלינן בתר חזקה דבית כלל למימר אוקים מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקת בית שהוא טהור מכיון דהוי שליא בבית ה"ל כשליא עיי"ש וה"נ כיון דודאי גרם שיפטר הגוי על פיו ואם הגוי חייב נכנס העד תחתיו אין לנו לדון רק על חיוב הגוי וחזקת פטור דידי' לאו כלום ואפשר לומר דחזקה דשטרך בידי לא אלים להוציא ממון רק דבלא"ה שטר לא חשוב כמוציא וכמבואר בת"כ ובנתיבות בכללי תפיסה ובסימן פ"ב לענין מגו להוציא דבשטר מהני מגו וא"כ נגד העד אין לו שטר וא"י להוציא ומ"מ י"ל כיון דחזקה דאתיא מכח סברא חשוב כרוב וכמ"ש תה"ד סימן ר"ז. וגם יש חזקת חיוב ומבואר בראשונים פ"ק דכתובות ד"י דרוב עם חזקם דמעיקרא מהני להוציא ממון עיין קוה"ס כ"ו ס"ט וסי"א ולולא דברי תומים הי' נ"ל דחייב לשלם אלא דמת אנו נגדו ומ"מ נ"ל דיכול להשביעו שלא שיקר נגדו דבלא"ה דעתו נוטה כן כמ"ש לעיל והכא י"ל כ"ע מודו דנגד שטר לא מהני עדותו והוי כקרוב ופסול דכתבו נתיבות וקצו"ח דיכול להשביעו ואפשר דחייב לשלם ולכן נלע"ד דאם תפס המלוה אפילו בעדים נשבע היסת דהגוי הי' חייב לו וא"צ להחזיר.

סעי' ד' יכולים להעיד עיין פ"ת שהביא מהח"ס חחו"מ סכ"ג באדם חשוב שיש ח"ה כשלא יעיד ילך ויעיד ואם צריך לישבע ישבע ויאמר האמת ואם אולי אח"כ יפסקו על הבע"ד יותר מהראוי זה פשוט שצריך העד לשלם מביתו להבע"ד דה"ל מציל עצמו בממון חבירו שמותר אלא שצריך לשלם לו הפסדו ע"כ ואני תמה כיון דאנוס הוא מחמת שלא יחלל ש"ש ומוכרח לישבע באמת הרי אנסוהו להראות פטור כמבואר בחו"מ סימן שפ"ח ס"ב והא דמציל עצמו בממון חבירו חייב היינו בנשא ונתן ביד כדאיתא שם ס"ד ואף אם הי' יכול להציל עצמו בממון שלא יעיד רשבע מ"מ מבואר בש"ך שם ס"ב ס"ק כ"ג דהרמב"ן ורשב"א והרא"ה סוברים דאף באונס ממון פטור כשהראה ופסק הש"ך שם די"ל קי"ל.

איברא דגם הרמ"א ביו"ד סימן רל"ב סי"ד כתב שני יהודים שהכו זה את זה וגזר השלטון אחר עדות אם אינם יכולין להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חבריהם ע"כ וג"כ לא הבנתי הא מה שיעידו הוא רק כאנסוהו להראות ולמה ישלמו כיון דאינם נו"נ ביד הוי רק גרמי דפטור באונס וראיתי בשו"ת פרח מטה אהירן ח"א סימן ק"ה הביא תשובת רמ"א סימן פ"ח דכתב כהח"ס וגם הביא הש"ג שממנו יצאו הדברים הנ"ל שביו"ד ותמה עליהם מחמת דכשנאנס מחמת הניזק אף שאנסו להביא או ליתן ביד הוי נמי ספיקא דדינא וכמבואר לקמן סימן שפ"ח ס"ד ובש"ך ס"ק כ"ד ותמהני איך לא עמד ג"כ בזה דאנסוהו להראות לכ"ע פטור ואנסוהו להעיד ודאי אינו רק כאנסוהו להראות דאינו רק גרמי ומצאתי בעצי לבונה ביו"ד שם הביא בשם הש"ב שעמד בזה על הג"ה שם וכתב דאיירי באונס ממון וס"ל דל"ח אונס עיי"ש ולא משמע כן בש"ג שכתב דאם יכולין להתעשר עם השר יתעשרו ואם לאו יעידו וישלמו לניזק משמע דאינם יכולין להשמט אפילו בממון וי"ל דאם יכולין להתעשר היינו בפחות ממה שיחויב הניזק ולפ"ז י"ל דגם הר"ם שבש"ג שם מודה דאין להוציא מהם רק דלצי"ש ישלמו דודאי קהל לאו רשיעי ננהו ועדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים משום דמשוי נפשייהו רשיעי הרי באונס ממון עכ"פ רשע הוי ומבואר בביאור הגר"א בסימן שפ"ח ס"ק כ"ח דמאן דפטר באונס ממון ס"ל דרשע הוי ואסור ומ"מ אין להוציא מידו כמו בגרמא עיי"ש וגם הח"ס מיירי שם באדם מפורסם לצדיק וגם בחיוב לצי"ש שייך לשון תשלומין כמבואר בב"מ דף צ"א ובתוס' שם ד"ה בבא ומ"מ לענ"ד אין דברי הגר"א מוכרחים ובלא"ה ל"ק מעדים שחתמו שקר דעוברים על לא תענה ברעך עד שקר ומחויבים ליתן כל ממונם ולא לעבור על לאו כמבואר ביו"ד סימן קנ"ז סעי' א' משא"כ כשמעיד אמת ליכא ל"ת רק איסור משום דגורם היזק לחבירו י"ל באונס ממון שאנסוהו להראות של חבירו או להעיד האמת אינו מחויב ליתן ממונו להציל ממון חבירו כיון דמחמת חבירו בא עליו האונס לא חשוב מציל עצמו בממון חבירו אלא דאינו מחויב להציל חבירו בממונו וכמ"ש הש"ך בסימן ספ"ח ס"ק כ"ד כסברא זאת לענין אונס נפשות ואף דש"ך כתב שם משום דאין דבר עומד בפני פ"נ וכן לרי"ף וסייעתי' לא ס"ל סברא זאת ה"ד בנו"נ ביד

סעי' ה' שולחין אליו הטו"ז כתב דא"צ לשלוח ג' אנשים כיון דהולך בשליחות ב"ד ל"ה עליו שם עד מפ"ע ומדייק כן מדכתב רי"ו בפני שלוחם ולכ"ל לפמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב ע"ב דא"א לעשות שליח לשמיעה דהוי מידי דממילא וכ"ש דלפי דיוק הטו"ז משמע דבחד שליח סני והרי שליח ב"ד אינו נאמן להוציא ממון כדלעיל סימן י"א ס"א.

צד אפרושי מאיסורא רש"י פירש כגון שב"ד רוצין להתיר אשה וסמ"ע כתב דאפילו לאסרה יש בו צד אפרושי מאיסור שמא יקדשנה אחר ויל"ד על רש"י למה פירש דוקא כשרוצין להתיר ונראה משום דתוס' הקשו הא בשוא"ת אף באיסור דוחין מפני כבוד הבריות ותירצו בתירוץ שני כיון שעושין איסור על ידו לא חשוב שוא"ת ובגיטין דף ס"ז בד"ה דיבורא אמרי מעשה לא עבדי כתבו דאם ע"י התרת ב"ד ניסת לשוק מעשה גמור חשוב לי' משא"כ כשלא נגמר על ידם עיי"ש לכן ה"נ דוקא כשב"ד רוצין להתיר דנגמר מיד חשוב מעשה אבל כשאוסרין ומחוסר מעשה כשיקדשנה אחר ואח"כ יתירה ל"ח מעשה אמנם לתירץ ראשון דעדות כיון דאינו גנאי גדול גם בשוא"ת צריך להעיד במקום איסור י"ל גם כה"ג.

וביו"ד סימן שע"ב כהן ששוכב ערום ומת אחד אסור להלביש רק יצא מיד והקשה בחו"י הא הוי שוא"ת וכתב במאזנים למשפט דלא הבין קושייתו דהא כל לא תעשה הוי קום ועשה כמו כלאים שלבוש כבר דמקרי קום ועשה עכ"ל ואישתמיטתי' תוס' ביבמות צדיק ע"ב בד"ה כולהו כיון שלבש באיסור חשוב קום ועשה משא"כ בכהן כשנכנס חי הי'.

סעי' ה' מעומד בח"ר מביא ראי' דבדיעבד כשר מיושב מפ' מ"ש בודקין לעדיות ואמר בירושלמי ז"א מעידין מיושב ובשע"מ תמה דבבלי בגיטין דף ע"א פריך הא מפיהם ולא מפ"כ ומוקו לה בעדות אשה ועכצ"ל גם לירושלמי כן דס"ל בסוף יבמות בד"מ צריך מפיהם ולא מפ"כ וא"כ פשיטא דמיושב לא גרע מקא"פ עי"ש ולק"מ דירושלמי שם ס"ל דהרכנת ראש כשמיעת קול ומהני גם לנדרים דצריך לבטא בשפתיו כדאיתא שם והבבלי שם ס"ל דבהרכנת ראש ל"ח מפיהם וכמבואר בח"ר שם.

סמ"ע ס"ק כ"ח דל"מ אם הב"ד רוצים להתיר וכו' ולע"ד לפי המבואר בגיטין דף ע"א להתיר אשה הקילו ומהני מכתבם א"כ יכול לשלוח כת"י ואם ע"א כשר העיד דבעלה חי אפילו יבא בעצמו ויעיד שמת תשאר בחזקת א"א דע"א בהכחשה לאו כלום ואם פסול או ע"י כתב העיד אחד דבעלה חי גם הוא יכול לשלוח בכתב דבעלה מת לפר"ת המבואר לקמן סי"א דמדינא יכול לשלוח כת"י לב"ד דראוי לבילה ובתומים שם כתב דמ"מ חשוב שלא בפני בע"ד אמנם דוקא לחוב צריך בפני בע"ד וכמבואר בפרש"י בכתובות ריש דף כ' וא"כ זה שהעיד דבעלה חי דהוה לחוב ל"מ שלא בפני בע"ד וזה שיעיד דמת מהני לזכותה מדינא ובגיטין שם מיירי באלם דא"ר לבילה וא"כ באינו אלם כשבא להתיר כת"י כהעיד בפיו לזה צ"ל דוקא כשב"ד רוצין להתירה ות"ח זה יודע ועד לאסרה דכת"י ל"מ.

סעי' י"א עדותן בכתב לב"ד אינה עדות זה דעת רש"י שפירש בחומש עפ"י שני עדים שלא ישלחו עדותן בכתב ור"ת חולק דראוי לבילה ועיין טו"ז א"ח סימן נ"ה דכל הראוי לבילה הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה אין לעשות כן כשאפשר לתקנו א"כ י"ל דגם לרש"י רק לכתחלה אין מקבלין העדות רק בע"פ ובגיטין דף ע"א פרש"י ז"ל ולא מפ"כ יעידו בב"ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחי' להכי עכ"ל ובמאזניים למשפט הביא דברי רש"י הללו ונתקשה דמה זו טעם דאורחי' להכי ולפמ"ש י"ל דמה"ט הוי כדיעבד וא"א לתקנו.

סעי' י"ב בעדות שבשטר ז"ל הרמב"ם ובפ"ט מה"ע כתב דצריך העד להעיד בפיו או שיהא ראוי להעיד בפיו משמע דס"ל כר"ת ולמה אמר כאן דאינו רק מד"ס ולכן כתב הלח"מ בפ"ג מה"ע דלא אמר הרמב"ם דהוי מד"ס רק כשמתו העדים ולא משמע כן מלשון הרמב"ם דסיים ואין דנין בעדות שבשטר בד"ק ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהן משמע אפילו כשהן בחיים וצ"ע ובנו"ב א"ע סימן ל"ג הוכיח ג"כ דלרמב"ם עדות בשטר מן התורה מדכתיב בפי"ד מהלכות מלוה דשט"ח בע"א ולוה טוען פרעתי הוי משואיל"מ ובשבועה דרבנן לא אמרינן משואיל"מ ועיי"ש ולע"ד י"ל אחר שכבר נהגו להכשיר עדות בשטר לו יהא דחכז"ל הנהיגוהו הוי כסטימתא דמהני באסמכתא וקנין כדאיתא בב"מ דף ע"ד ובתוס' שם דס"ו בד"ה ומניומי וחשוב כדאורייתא וכאשר בררתי בחידושי לא"ח סימן תרנ"ח ומהני מנהג שהתקינו גם לעדות כדלקמן סכ"ג

אמנם בלא"ה יל"ד לר"ת דכשר משום דראוי לבילה ניחוש דמשקרי ויש איסור להעיד בפה ואינו ראוי לבילה ואינם עוברים בלא תענה בכתיבתם ועיין במשבצות זהב סימן ל"ב סקח"י דהיכא דיש איסור לעולם אף דבידו לעבור לא הוי ראוי לבילה וצ"ל דעדים בלא"ה לא חשידי לשקר דחזקה א"א חוטא ולא לו רק גזה"כ מפיהם וכקרובים דאפילו משה ואהרן פסולי כדאיתא בב"ב קנ"ט ולקמן סימן מ"ו סל"ה אבל א"כ אינן ראויין להזמה דכשיוזמו הרי חתמו שקר ואלו העידו בפה היו עוברין בלא תענה ואינו ראוי לבילה ול"ח עדות אמנם ע"א דאינו מחייב רק שבועה אינו בהזמה דיכול הלוה לטעון האמת דלא לוה וישבע וא"כ א"צ עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דבלא"ה א"א לקיים כאשר זמם וכמ"ש תוס' ריש מכוה בתירוץ שני וכתב הנו"ב בא"ע סימן נ"ז דתירוץ זה עיקר ואפילו לתירוץ ראשון צריך שיחייבו מלקות ודוקא אם רצו להרשיעו לחייבו איזה דבר עיי"ש וא"כ בע"א דאינו מחייב כלום רק שבועה וישבע על האמת וא"כ שפיר אמרינן דראוי לבילה משא"כ בשני עדים ומתורץ קושית לח"מ ונו"ב ור"ת מכשיר לשלוח בכתב דא"צ בממון עדות שאי אתה יכול להזימה עכ"פ מדרבנן אחר שבטלו דו"ח כדעת הרבה פוסקים ולפ"ז י"ל גם רש"י מודה לו רק פירש הפסוק דמה"ת צריך יכול להזימה.

ולפ"ז י"ל מה שתפסו על הרמב"ם דבגיטין דל"ו פריך דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום דלפמ"ש לרמב"ם פסול מפ"כ רק מחמת דא"י להזימן ובדברי חיים בשער התשובות סימן רל"ה כתב דבע"ח ל"ש הזמה דכותבין גט לאיש ועדיין לא זממו לעשות דלא אמרו מהנתינה ולא אמרו רק שכן כתב הבעל עיי"ש ויל"ד דברמב"ם פי"ט מה"ע הלכה ג' כתב דשייך בעדות שבשטר הזמה כשאמרו בזמנו נכתב וצ"ל דוקא בגט משום דכותבין לאיש אף כשאין אשתו עמו ע"כ אין מעידין על הנתינה משא"כ שטרות דאין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ויתן המעות ללוה או בשטר אקנייתא דאפילו לא ילוה משתעבד וכדאיתא בפ"ק דב"מ ד' י"ג וברמב"ם פכ"ג ממלוה הל' ה' ופכ"ד ה"א ועיין ש"ך לקמן סימן ל"ט ס"ק ל"ט ובזה חתימתן הוא עדות על גמר הדבר ועל הנתינה ושייך הזמה ולפי המשמעות מרמב"ם פכ"ד ממלוה דבמכר ג"כ כותבין למוכר בלא לוקח ובלא קנין כגט כמ"ש הה"מ שם א"כ בגט ושטר מכר דליכא דין הזמה א"צ עדות שאיל"ז ול"ה מפ"כ דראוי לבילה לכן בגט ומכר דאורייתא כשר ורמב"ם בשטר הלואה קאמר דהא סיים שלא תנעל דלת בפני לוין אפילו להמחבר דבסימן רל"ח פסק גם בשטר מכר אין כותבין רק כשקנו מיד מוכר או שימסור השטר ללוקח בפניהם מ"מ זה דחששו חכז"ל שמא יכתוב בניסן ולא ילוה או ימכור עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ודאי אינו רק חששא דרבנן ומן התורה מותרין לכתוב שטרות בלא קנין וליתן ביד מוכר או לוה א"כ מן התורה אין עדותן על הנתינה וא"ל שיוכל להזימן רק לפי מה דתקנו חכז"ל דאין כותבין רק כשימסור ללוקח ולמלוה בפניהם או שיש בו קנין ושייך הזמה צריך שיהא יכול להזימן ועכצ"ל דמשום נע"ד הכשירו מפ"כ וכדעת הש"ך לקמן סימן ל"ג דגם בממון צריך עדות שאיל"ז וי"ל ג"כ עד"ז לפמ"ש הרז"ה דלפיכך ל"ח מפי כתבם דהוי רק מפי כתבו דבעל והם רק שליחותי' עבדי עיי"ש והרי לכשיזומו ונתברר דבעל לא שלחם והא מפ"כ רק בע"ח בלא"ה ל"ש הזמה וכמ"ש ובזה י"ל ג"כ מה שהקשו מפרק כל הנשבעין דאמר שבועות שומרין דא"ר היכא משכחת דאפקיד בשטר הרי דמן התורה מהני שטר ולפמ"ש א"ש דשטר פקדון ודאי מותר לכתוב דליכא חשש טריפת לקוחות דבלא"ח נטעון להו נאנסו או החזיר במגו דנאנסו עיין לקמן סימן ק"ח וגם החיוב אינו מתחיל עד שעה שנאבד כדלקמן סימן שד"ם.

ובתשובה די"ח ח"ב א"ע סימן ק"ג כתב וז"ל מה הזמה שייך בע"ח וכי העידו שנתגרשה האשה הם לא חתמו רק שהבעל אומר כן לאשתו הריני מגרשך אבל אולי לא מטא לידה כלל עכ"ל וצ"ל מ"ש הרמב"ם דבשטר שייך הזמה בשט"ח דאין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו ויראו המסירה ומבואר בריטב"א רפ"ק דר"ה דהעדים אינם נאמנים לומר שכתבו ולא נמסר אז או דיש לחלק בין שטר ראי' דנכתב בו שכבר נעשה הלואה או המקח ובין גט ושטר קנין דכתבו רק אמירת הבעל והמקנה שדי נתונה לך ולא נכתב בשטר שכבר נעשה ולפמ"ש הר"ן בהמגרש דהוי להו ע"ח כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מחמת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצאו כאלו הן עצמן מעידין על המסירה א"כ מה"ט שייך בהו הזמה כאלו העידו על המסירה ומפרט לפמ"ש הרי"ף בפד"א דכמו שנחקרו עדותן בב"ד הוא בזמן שמסרו השטר למרי' ולא מצי כבשי לשטרא א"כ כיון שהאשה מוציאה הגט בע"ח ע"כ נמסר לה הגט מהבעל או מהעדים וכנחקרה עדותם בשעה שנמסר לה ועל זה מתחייבים דכיון שהוזמו הרי הם מסרו הגט לידה וגמרו העדות שנתגרשה וגם קודם שהוזמו מעת שנראה הגט בידה בע"ח כנחקרה עדותן שנתגרשה וצ"ל כונתו דמסירה מלתא אחריתי דבחתימתן כשמוסרין לבעל אינם מעידים על הגירושין רק שבעל צוה לחתום כך ואינם יודעים מהמסירה כלל רק אח"כ כשמוסר הבעל הגט לאשה אנן סהדי מחמת ע"ח שהבעל מסר לה ורק אנן סהדי ולא הע"ח רק מחמתן אנן סהדי וכמ"ש בנתיבות כאן ולכן אף שחתמו שקר ומסרו לה והוזמו מכח זמן הכתוב בגט הרי הוזמו רק על זמן החתימה שבאותו יום לא היו במקום הכתוב בגט והמסירה אפשר הי' אח"כ ומלתא אחריתי הוא וכיון דליכא הזמה רק על עדות החתימה והחתימה לבדה אינה עדות על הגירושין ליכא לענשם מכאשר זמם ונהי דרשעה עשו במסירה זו רשעה בפני עצמה ולא העידו ע"ז ולא הוזמו על זה רק גרמו להטעות אותנו להיות אנן סהדי על המסירה.

אע"פ שאין העדים קיימין וכו' הקשה בתומים סקט"ז דהא כתב הרמב"ם בפ"ח מת"ע והוא בש"ע לקמן סימן מ"ו ס"י דצריך שיזכרו העדים גוף הלואה רק כשכת"י יוצא ממ"א לא מהימנו לומר שאינם זוכרים וא"כ כשמתו ודאי אינם זוכרים ולע"ד לפמ"ש הרי"ף בפד"א דאם השטר ת"י העדים ל"ה כנחקרה עדותן דאי בעי כבשי לסהדתייהו וע"כ כשאינם זוכרים גוף הענין הוי מפ"כ עיי"ש ה"נ כשאין כת"י יוצא ממ"א אף דאין השטר אצלם אי בעי כבשי לסהדותייהו לומר שאין זה כת"י ול"ה כנחקרה עדותם עד הקיום וצריך שיזכרו אז ואף דרמב"ם ס"ל דמשום נע"ד מהני עדות שבשטר היינו דמשום נע"ד עשו שיהא כנחקרה עדותם בב"ד ולא מפ"כ והך דכתב בספר וחתום דברי קבלה כמו שתרצו אליבי' או כמ"ש לעיל ודוקא כשלא יוכלו לכבוש עדותם וכשכת"י יצא ממ"א אי הוה מהימנו דאינם זוכרים הי' מוכרח לשאול אותם אם זוכרים רק משום דבלא"ה אינם נאמנים א"צ לשאול אותם כמבואר בלשון רמב"ם וש"ע שם וא"כ אם הי' צריך לשאול אותם אי בעי כבשי לסהדותייהו ממילא ל"ה כנחקרה עדותם עדיין והוי מפ"כ כשאינם זוכרים עתה לכן הוכרח הרמב"ם לומר דכיון דיצא השטר מידם כבר וכת"י יוצא ממ"א תו אינם נאמנים לגרע כח השטר ומוקמינן אחזקה שלא שכחו ולית להו מגו דכבשי עדותם ממילא משעת חתימה כנחקרה עדותם ותו הדר דינא אף אם ודאי שכחו או מתו לא הוי מפ"כ כיון דכנחקרה מכבר דמי.

ולפ"ז י"ל ג"כ דברי רמב"ם מ"ש דמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר והוא דמבואר ביו"ד סימן א' דשוחט שבדקוהו וא"י ה"ש אם נטל קבלה מוקמינן אחזקתי' דהשתא שכח ופר"ח שם סק"ט השיג מכח מ"ש הר"ן שמקוה שהוחזק בו מ"ם סאה והוחזק ג"כ להיות מימיו מתמעטין שאין לסמוך על חזקתו הא' אעפ"י שעכשיו ג"כ נמצא שלם וצריכה לחזור ולטבול והביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ב דקידושין וכ' דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו לא אמרינן העמד אדם זה בחזקת בריא שהי' מתחלה לפי שעשוי' להשתנות שהחולי מצוי וה"נ חזקת זכור עשוי' להשתנות דשר של שכחה שכיח כדאיתא בר"פ כיצד מעברין אמר רב אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה ופרש"י כשם שהאצבע נח לכנוס בפי הבור כך אנו מתירין לשכוח עיי"ש ות"ש שם השיגו דכיון דהאדם בחזקת שוכח האיך סומכין על סתם עדים אפילו אמעשה שעבר ששים שנה ואיך אכלינן בשרא ניחוש שהשוחט שכח אלא דחזקה שנותן לב ואם לא יודע בבירור אינו אומר עי"ש ולפ"ז קשה בשכת"י יוצא ממקום אחר ועדים החתומין אומרים שאינם זוכרים המעשה איך נוציא ממון דל"ש תירוץ הת"ש דהרי אדרבה אומרים ששכחו ואפילו ליתנייהו קמן ניחוש להכי וכמו במקוה שהוחזק להתמעט וצ"ל כיון דנזכר מתוך הכתב מהני כדאמר ר' יוחנן בפ"ב דכתובות דף כף ואפילו אינו נזכר הכל בפרטות רק דרך כלל נזכר מהני וכמ"ש בשו"ת דרכי נעם סימן ה' וזה לא מצוי לשכוח לגמרי שלא יזכור גם ע"י הכתב עיקר המעשה והנה הרמב"ם פ"ח מה"ע הלכה ג' כתב קל הוא שהקלו בדיני ממונות שאעפ"י ששכח הדבר מכמה שנים והכתב הוא שהזכירו הר"ז מעיד וכתב הכ"מ שם דיצא לו זה מפד"א דמשמע התם אפילו נזכר ע"י הכתב לא מהני בד"נ ובד"מ הקילו כמו שהקילו לדון ד"מ עפ"י השטר כמבואר ברמב"ם בפ"ב מה"ע עיי"ש נמצא לפי הדין תורה כשנזכר מתוך הכתב הוי מפי כתבם וא"כ כיון דעתה האדם בחזקת שוכח מהר הי' צריך לשאול העדים אם זוכרין שלא ע"י הכתב רק משום דרבנן הקילו שיועיל נזכר מתוך הכתב א"צ לשאול דאינו בחזקת שוכח כ"כ וכיון דא"צ לשאול ואין להם מגו דאי בעי כבשי סהדותייהו הוי כנחקרה עדותן ואפילו מתו העדים מהני השטר וכ"ז מד"ס בממון אבל בקנסות ומכות וגלות אין לדון בעדות שבשטר אפילו בחיי העדים דשמא שכחו ולא יזכרו רק ע"י השטר וכשהן לפנינו ממ"נ אם זוכרין מעצמם יעידו בע"פ ואם צריכין להזכר מחמת הכתב הרי הוא מפ"כ וכל זה אחר שנתמעט הלב והשכחה מצוי' וכמבואר ג"כ בגיטין דף סמך דמן התורה דברים שבע"פ אינו רשאי לאומרן בכתב וכ"י מעיין בספרא דאגדתא בשבת כיון דלא אפשר עת לעשות לד' שלא תשתכח תורה מעת שמצוי השכחה ולפיכך אמר נמי ר' יוחנן בעדות אעפ"י שאינו זוכרה מעצמו רק ע"י הכתב מעיד שחכז"ל תקנו כן אחר שהשכחה מצוי אמנם מעיקרא דלא הי' שכחה מצוי ודברים שבע"פ לא ניתן לכתוב ה"נ א"צ לשאול העדים אם זוכרין מעצמן וא"כ מיד שמסרו חתימתן למרי' כנחקרה עדותן מן התורה לכן דאורייתא הוא ממש ומצאתי בפרישה ס"ס מ"ו ז"ל מסתמא העדים זוכרין עדותן ואף אם יעמוד הדבר זמן ארוך וישכחו הדבר לכל הפחות כשיראו בתוך השטר יעלו הדברים על דעתם ומ"ה אף שאין העדים לפנינו מכשירים השטר ואמרינן מסתמא העדים יזכרו הדבר ע"י השטר עיי"ש וכן נראה מהירושלמי פ"ב דכתובות בהא דפליגי רבי ורבנן בכל אחד מעיד אכת"י דלרבנן סגי ואמר שם רבנן כר' יוחנן דנזכר ע"י הכתב מעיד ומה ענין זל"ז הא העדים סתמא אומרים כת"י הוא ובבבלי בכתובות ד' כ"א אמר דרבנן ס"ל אמנה בשטר קמסהיד ונראה דהכל חד דלרבנן דסגי שיזכרו ע"י הכתב וזה מסתמא נזכרו לכן מיד שאומרים כת"י הוא אמרינן מסתמא נזכרו ע"י הכתב עיקר הענין ורבי דס"ל דלא סגי בנזכר ע"י הכתב לכן באומרים כת"י הוא נהי דודאי נזכרו ע"י הכתב לא מתני ואמנה בשטר שזוכרין מעצמן לכ"ע לא מסהדי עד שיפרשו דאין זה נכלל בכת"י הוא ולא תלוי בו.

סעי' ט"ו אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והיכא שתובע לשני שותפים והאחד איננו כאן מבואר בח"ר ור"ן ס"פ השולח דאם ליתא במתא מהני קב"ע נגד שותף שמעידין בפניו ואם איתי' במתא מהני גם נגד השני והקשה בשע"מ סק"ח מהא דהעלה הש"ך בסנ"א סק"ח בעדים שהעידו שנגנב דבר אחד לשנים והם קרובים לאחד דכיון שא"י להעיד על החצי יה לחוש שמעידים כן בשביל הקרוב וה"נ כיון דל"מ נגד חלק השותף דליתא אף בדיעבד גם נגד השותף שישנו לא יועיל די"ל שהעידו כן מפני חלק השני עיי"ש ולק"מ דהתם נמי אלו מעידין לחובת שנים וקרובים לאחד אף דפסולין גם לחובה מ"מ מועיל נגד הרחוק רק במעידין לטובתן יש חשש דמשקרין בשביל הקרוב וא"כ הכא ל"ש ה"ט דגזה"כ הוא והועד בבעליו וא"ת מפני שלא יעיז בפניו לשקר י"ל להיפוך כיון דאחד כאן לא יעיזו בפניו ולע"ד יש ראי' מפ"ב דכתובות ד"כ דאם הזימו שלא בפני העדים דל"ה הזמה אבל הכחשה הוי כיון דהבע"ד עומד שם והכחשה אינו מחייב את העדים ונימא כיון דאינם נאמנים בהזמתן נגד העדים מחמת שאינם כאן לא יועיל ג"כ נגד הבע"ד

עוד הניח בצ"ע הדין שכתבו דאם איתי' במתא מהני גם נגדו הקב"ע כיון דידע ולא מיחה להוי כקבל קא"פ דשלא בפני ב"ד יכול לחזור גם לאחר גמ"ד להש"ך ר"ס כ"ב וגם לשיטת הרבה פוסקים ל"מ קיבל עליו קרוב או פסול אלא בשקבלו בפירוש אבל כשבא לדון בפניו בסתם ל"ה קבלה א"כ כ"ש הכא באיתא במתא ולא בא לב"ד דלא חשוב כאלו קיבל בפירוש לקבל עדות שלא בפניו שהוא פסול מדינא עכ"ל ולע"ד לפמ"ש הב"י דהא דאין מקבלין בממון עדות שלא בפניו רק מדרבנן וקרא אסמכתא והם אמרו דהיכא דאיכא אונס מקבלין והיכא דליכא אונס וקבלו אפילו דיעבד לאו כלום הוא עכ"ל וא"כ כיון דתק"ח לטובת בע"ד הוא וכשמסכים שיקבלו שלא בפניו הרי הוא אומר א"א בתק"ח דשומעין לו וליכא פסול כלל דאינו בדין אם יעידו לטובתו יועיל ואם לחובתו יחזור וכמ"ש הר"ן והוא בא"ע סימן ס"ט ס"ד בהג"ה.

ועוד דז"ל תשובה רא"ש סוף כלל ע"א אין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד ואם קבלו שלא בפני בע"ד אינה עדות לדון על פי' כי נתקבלה שלא כדין וכאלו לא העידו עיי"ש נראה דר"ל לסתור ראיית הראב"ן מדמקבלין במקום אונס ש"מ דבדיעבד מהני ואף דלפמ"ש הרא"ש שם דגם במקום אונס אין מקבלין רק בהתרו בו שיבא דאזי הפקיעו ממונו מ"מ כמה ראשונים ס"ל דגם בלא שלחו אחריו מקבלין לכן תירץ כיון שנתקבלה שלא כדין ליומו בדיעבד ואפילו יהא רק תק"ח כיון שעברו אדבריהם וכדאיתא בפרק האשה שנפלו כיון דאמור רבנן לא ליזבין אי זבין ל"ה זביני' זבינא וכ"ש אם מדאורייתא אין מקבלין ועוד קאמר וכאלו לא העידו לשיטתו דגם במקום אונס אין מקבלין הרי דלא חשוב עדות כלל ואנן דקיי"ל במקום אונס גם בלא שלחו מקבלין הרי דיעבד מהני העדות צ"ל תירוץ ראשון כיון שעשו שלא כדין וא"כ כשעשו מדעת בע"ד כדין עשו ואח"כ כשחוזר הוי כבר דיעבד אלא דצ"ע לפ"ז יועיל גם נגד שותף השני אף דליתי' במתא כיון דכדין מקבלין נגד שותף זה בפניו ממילא הוי דיעבד נגד השני ולא עברו הב"ד כלום וי"ל דבשלמא כשפוסלין כל גביית העדות שעשו כבר הרי טרחו הב"ד בכדי וגם איכא זילותא לב"ד לכן הוי דיעבד משא"כ אם מתני נגד שותף שהי' בב"ד הוי לכתחלה נגד השני לקבל עוד הפעם ועיין ש"ך יו"ד סימן ע"ג סק"ט מ"ש בשם הת"ח דיש חילוק בין דיעבד סתם לבין דיעבד שהורה המורה וע"כ דליהדר עובדא של סגורה חשוב דיעבד יותר משום זילותא דמורה אף דהורה שלא כדין מכ"ש כשעשה בדין דליהדר עובדא הוי דיעבד ועיין בפ"ק דסנהדרין ד"ח וי"ל בזה דברי ראב"ן שפסק דאם קבלו דיעבד מהני וריב"א הוכיח מכתובות דף כף דאם הזימן שלא בפניהם ל"ה רק הכחשה אלא כיון דהועילו עכ"פ דהוי הכחשה ולא הוי מיהדר עובדא לכן ל"מ לענין הזמה וצ"ל דר"ן ורשב"א ס"ל דקבלת עדות שלא בפניו דיעבד נמי ל"מ אף דלא עברו לכן ל"מ נגד השותף דליתא במתא וי"ל גם הרא"ש דקאמר הטעם שנתקבלה שלא כדין לא פליג ומודה ג"כ דנגד השותף דליתא ל"מ העדות אף דנתקבל כדין כיון דזה ל"ח מיהדר עובדא וליכא זילותא רק היכא דמבטלין לגמרי הקבלת עדות ה"א משום זילותא יועיל דיעבד ע"כ כתב כיון שנתקבלה שלא כדין לא משגחינן בזה דה"ל לעשות כדין ואפשר גם המכשירין קב"ע שלא בפני בע"ד דיעבד יודו דל"מ נגד שותף השני ומטעם שכתבתי דאל"כ מה ראי' הביא ראב"ן מדמקבלין עדות שלא בפני בע"ד במקום אונס ש"מ דיעבד כשר הא י"ל משום פסידא דא"א בלא"ה מקבלין אבל כשאפשר לקבל העדות שנית מה הפסד בדבר וע"כ כיון דיש בזה זילותא דב"ד חשוב כהפסד אף די"ל כיון דבאונס מיחשב עדות ה"נ בלא אונס יהא עדות שלא יוכלו לחזור וממ"נ אם יעמדו בדבריהם אין צורך להעיד שנית ואם יחזרו הרי יש הפסד לבע"ד מ"מ י"ל בשלמא באונס אין ריעותא לפנינו וסמכינן גם בפני בע"ד היו מעידין כן משא"כ בלא אונס יעידו שנית בפני בע"ד ואם יחזרו הרי דבפני בע"ד לא העידו כן ואינו נפסד בחנם וע"כ משום זילותא דב"ד דחשוב דיעבד ועמ"ש לקמן סימן ל"ג סי"ב ואין להצריך לקבל העדות שנית ולסמוך שגם בפני בע"ד יעידו כן ואין ריעותא לפנינו לכן י"ל בשותף דליתא במתא גם רמב"ן מודה אמנם כשכבר פסקו הב"ד גם נגד השותף דליתא במתא לראב"ן לא מהדרינן עובדא ולרשב"א ואינך פוסקים דלא חיישו לזילותא דב"ד כיון שקבלו שלא כדין י"ל אף שעסקו ל"מ ומ"ש מהר"ם פאדווא הובא בד"מ דאם כבר דנו מהני דיעבד לכ"ע לא משמע כן מסתימת הפוסקים גם רמ"א השמיטו בש"ע והרי הנ"י כתב דגם דיעבד ל"מ משום דהוי טועה בד"מ וגם בתשובת הרא"ש כתב וכאלו לא העידו כלל משמע מה"ט אפילו כבר דנו ל"מ.

ולפמ"ש הטעם משום דעברו וקבלו שלא כדין וכן מצאתי בתפארת שמואל סימן זה ס"כ ה"ט שייך נמי בכבר דנו אמנם בנתרצה לקבל שלא בפניו דלא עברו כלום וכן בשותפים וחד ליתוהו בב"ד ואיתא במתא וכבר נתקבל העדות ופסקו גם נגד השני זה ודאי הוי דיעבד כיון דאיכא זילותא למהדר מעב"ד י"ל גם לרשב"א וש"פ מהני אף דחוזר בו עכשיו אין בחזרתו כלום לכן שפיר כתבו רשב"א ור"ן דבאיתא במתא אינו יכול לבטל הדין שנפסק ע"י העדים שהעידו שלא בפניו והמעיין ברשב"א שם בס"פ השולח יראה להדיא דאפילו כבר דנו ע"י הקבלת עדות שלא בפני השותף דליתא במתא לא מהני וכן משמע בר"ן שם דלא כמהר"ם פאדווא ומשום דלא הוי להו לפסוק נגד זה דליתא בעיר אף דלא עברו כלום בקב"ע דהוצרך נגד זה שעומד בב"ד עייש"ה ודו"ק.

ונ"מ בין שני התירוצים שכתבתי דלתירוץ זה דוקא אם כבר חייבו הב"ד גם לשותף שני א"י לחזור ולתירוץ ראשון אפילו בא לב"ד אחר שנתקבל העדות קודם שפסקו הדין א"צ לקבל העדות שנית בפניו כיון דרק מדרבנן צריך לקבל העדות בפניו כמ"ש הב"י וכן מבואר ברשב"א ב"ק שם דף קי"ב ע"ב.

עוי"ל קושית השע"מ די"ל מה דיכול לחזור אפילו אחר גמ"ד במקבל שלא בפני ב"ד משום דדמי לאסמכתא די"ל אלו ידע שיעידו לחובתו לא הי' מתרצה לכן צריך דוקא שיקבל בב"ד וכעין דמהני באסמכתא כשקבל בבד"ח אמנם ידוע מ"ש במרדכי דאסמכתא רק מדרבנן לא קני וא"כ כאן דמן התורה מהני עדות שלא בפני בע"ד רק תק"ח וכשקבל עליו א"י לחזור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא בפ"ק דב"מ דף ה'.

ואם קבלו אין דנין על פיו כן הוכיח ריב"א מפ"ב דכתובות מעדים שהוזמו שלא בפניהן דל"ה הזמה ודעת ראב"ן י"ל כיון דבמקום אונס מקבלין הרי דבמקום פסידא דבע"ד לא גזרו ה"נ בדיעבד שהעידו יש חשש פסידא דאם יעמדו בדבריהם א"צ לקבל שנית ואם יחזרו שמא תחלה העידו האמת ועתה חוזרין ומן התורה מהני העדות שהעידו שלא בפני בע"ד א"כ נפסיד הבע"ד ע"י תק"ח אמנם מצינו בחוה"מ דהתירו חכמים מלאכה בדבר האבד כשיפסיד מהקרן ולא במניעת הריוח כגון במציאה עיין א"ח סימן תקל"ט ובמ"א שם סק"ו וסק"ט וה"נ בשלמא בהזמה דאינו רק קנס ועדיין לא זכה בו קודם שחייבוהו תב"ד הוי רק כוציאם ול"ח הפסד משא"כ בממון שעפ"י ד"ת מועיל העדות וכבר זכה לפי ד"ה לא העמידו דבריהם דיעבד להפסיד ממון אף שתחלה עשו שלא כדין וכמ"ש בש"ך יו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז ואף דהש"ך שם כתב גם לענין סחורה באיסור של דבריהם לא העמידו דבריהם משום הפסד ממון היינו דסחורה מניעה ריוח חשוב יותר הפסד וכמ"ש מג"א הנ"ל.

וחוזרין ומגידין בקצו"ח הוכיח דלא עביד לאחזוקי דיבורי' מתוס' מרובה ע"ד ע"ב דאמרינן שם עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף וכתבו התוס' אפילו למ"ד אין מצטרפין מ"מ כי אתי אח"כ עד הראשון ומעידין כאחד מצטרפין וכן בפז"ב דלר"נ מכניסין את העדים להעיד ביחד ואי אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כי אתי אח"כ הראשון מאי מהני כיון דחשדינן לי' באחזוקי' דיבורי' וראיתי לחכ"א בקונטרס אה"מ פ"ה ע"ב דתמה מה ענין זה לעביד לאחזוקי' דיבורי' דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם ישנה אינו מעלה ומוריד עיי"ש וא"י מה הוא סח דנהי דאינו חוזר ומגיד מ"מ כשיחזור מעדותו עכ"פ ליכא הגדה שנית להצטרף עם עד השני וכיון דחשדינן לי' באחזוקי' דיבורי' הרי הוא כאלו לא הגיד שנית כלל והגדה ראשונה לא הי' בצירוף עם עד השני.

וחוזרין ומגידין בפניו בקצו"ח הקשה דברי עיטור אהדדי דבדין דלקמן סכ"א כתב דסומכין על העדים עצמן ואם העיד ואשתכח כי קרוב הוא ובטל העדות ואח"כ נתרחק כתב דעביד אינש לאחזוקי' דיבורי' אולי יש לחלק בין אחד לשנים.

ויותר נ"ל דבסכ"א כהגידו חוץ לב"ד די"ל מבודין היינו ולא חשו לדקדק כיון דלא היו לפני בד"ק הראוי לקב"ע מש"ה אינם נוגעין בעדותן לאחזוקי דיבורם ועוד כיון דאינם ראויין לדון מסתמא הם רק מקבלי העדות ולשלוח השטר גביית העדות לפני ב"ד הראוי לדון וכה"ג ל"ה רק דיבור לבד שלא נגמר עדיין משא"כ כשהעידו לפני ב"ד הראוי לדון דחשוב מעשה וכמבואר בתוס' גיטין דף ס"ז ד"ה דיבורא וכה"ג עביד לאחזיקי דיבורא ולא למשוי נפשי' רשיעא לעשות מעשה שע"י עדותן נגמר הדבר וב"ד תחלה לא ידעי מקורבתו גם בבד"ח אינו משטה ומחייך ומדייק ודאי אם לא שבזדון משקר ועיין ר"ן בפירושו לנדרים פ"ג דכ"ז ע"ב דבבד"ח אנן סהדי דלא מחייך ובהודאה גמורה משוינן ה"נ לענין עדות ולפיכך אין להם התנצלות שלא דייקו ולא כוונו לעדות גמור ומה שהוכיח בשע"מ עי"ז מה"א הי"ב מריטב"א שכתב אהך דינא דא"ע סימן ל"ז סכ"ד דנאמן ליתן גט אף דתחלה רצה לכונסה לא אמרינן לאחזוקי שקרי' עיי"ש לע"ד אינו ראי' כלל דיכול הי' לומר גם עתה אני קדשתי' ואיני רוצה ליתן גט ואף דאין מניחין אותו לכונסה הלא י"ל שמא אמצא עדים ולא נזכר דכופין אותו לגרשה ומדנותן גט ודאי קושטא קאמר דלמה יתיר א"א לעלמא בחנם.

הולכין אחר העדות השני נלע"ד דזה דוקא כה"ג דתחלה לא הגידו לפני בע"ד כלל אבל בשני שותפים וחד ליתוהו במתא דל"מ העדות נגדו רק נגד השותף שמעיד בפניו כשיבוא השני ויעידו שנית בפניו אם שנו בעידותן א"א לילך אחר עדות השני' כיון שנתקבל עדות הראשון נגד השותף שהי' שם א"י לומר דלא דייקו וממ"נ רשעים הם וסלק עדות השני וכאלו ליכא עדים כלל נגד שותף זה שבא עתה לדין ועיין סמ"ע לקמן סימן כ"ט סק"ד ואאמע"ר ונראה דחשיבי עתה כובשי עדותם על שלא העידו כבראשונה גם נגד שותף השני ולפמ"ש לעיל ס"א דאם תפס ל"מ מיני' י"ל ה"נ ואין העדים יכולין לומר ששקר העידו בראשונה דאין אדם משים עצמו רשע עיין טו"ז יו"ד סימן קע"ז סקי"א וס"ק י"ט ובש"ך יו"ד סימן קס"ט ס"ק ע"ט ולקמן סימן קפ"ג ס"ב בהג"ה וש"ך לקמן סימן ס"ו ס"ק ק"ט מ"ש הש"ג בשם ריא"ז.

תוכן העניינים

ערך שי חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה