ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות מאבד ממון סימן שפח
סעי' א' בהג"ה וי"ח כתב הש"ך וי"ח דתפיסה בעדים ל"מ בספקא דדינא אבל בלא עדים פשיטא דנאמן עכ"ל ולכאורה לפ"ד י"א שהביא רמ"א דאפילו בעדים שהיו שם מרגליות פטור ל"מ נאמנות דמגו כלל ואפשר דהש"ך לשיטתו דמסיק דעיקר דמועיל עדים ומצאתי שכ"כ דג"מ אבל לא יתכן לומר פשיטא וגם הא מפרש דברי רמ"א ולרמ"א גם בעדים הוי ספ"ד ובקצו"ח ג"כ עמד בזה אך מ"ש דדעת רא"ש וטור דעדים ל"מ נהפוך הוא כמבואר בש"ך לעיל סק"ו לכן נ"ל כיון דיש ס"ס כשיש לו עדים או מגו שהיו מרגליות ספק אי הבעיא בש"ס גם ביש לו עדים ואת"ל גם בעדים שמא מ"מ הדין דחייב המזיק ונהי דדעת כ"פ דבס"ס אין מוציאין ממון דלא עדיף מרוב וכמבואר בכנה"ג ס"ס כ"ה מ"מ אי תפס לכ"ע לא מפקינן מיני' כיון דמסייעו ס"ס וכ"כ בנה"מ בכללי תפיסה סכ"ד ועיי"ש ס"ג ויש ליתן טעם דהא הך י"ח דל"מ תפיסה הוא דעת רא"ש שכתב בפרק כיצד הרגל סימן ב' דל"מ תפיסה בספ"ד כשאין לו רק טענת ספק ומבואר בתשובת רשב"א סימן ת"א דס"ס ודאי עדיף כרוב ואפשר עדיף יותר ובפ"ב דכתובות דף ט"ז איתא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ואף דלא קיימא במסקנא היינו משום דאתרע רובא מחמת דאין לה קול עיי"ש בגליון תוס' וא"כ כ"ש דס"ס מהני להיות טענתו כטענת ברי ועוד הא ס"ס מהני נגד חזקה כמבואר בשו"ת רשב"א שם וביו"ד ס"ס ק"י ומה דלהרא"ש ל"מ תפיסה הוא משום דיש לנתפס חמ"ק והרי ס"ס מועיל נגד חזקה דמעיקרא רק להוציא ממוחזק לא מועיל כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב.
סעי' ב' הרגיל בלבד ואם מת גובה מיורשיו ועיין לקמן סי"א דהוחזק ג"פ הורגין אותו בידים ולפ"ז בפעם שלישיה פטור כיון דקלב"מ וכדלעיל סימן ש"פ ס"ג אף דלמ"ד קנסא י"ל ג"ז קנסו מ"מ י"ל קי"ל דד"ג דינא אך אפילו קנסא הא מנסך דלעיל סימן שע"ה אף דקנסא מ"מ אי לאו דמשעת הגבהה איחייב לשלם הוי פטור משום דקלב"מ אך קשה א"כ לדעת הסוברים אף בפ"א שמסר חייב מיתה נימא קלב"מ ועוד בב"ק דף קט"ז ע"ב בהא דחייב ר"נ לגברא דאחוי אחויי דבעי אי דינא הוא איך אפשר הא קלב"מ ואולי אחר שמסר רק מדרבנן חייב מיתה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל י"ז והובא בטור דמשום מגדר מלתא ולא תקנו להפסיד ממון הנמסר וכמ"ש הש"ך יו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז.
שם בהג"ה ואפילו ייסרהו ולא א"ל על מה והראה ממון חברו חייב וש"ך הקשה מנ"ל הא ואפשר הוציא כן מהך דסקריקין בגיטין דכתב ב"י לעיל סימן ר"ה סי"ב ואף דתלויה ויהיב ל"ה מתנה ובסקריקין הוי מתנה משום דהתם לא אנסוהו ליתן הקרקע רק בעי למקטלי' והוא כדי להנצל נתן הקרקע וגמר ויהיב ובנתיבות שם סק"ח כתב בשם מהרח"ש דתירוץ זה עיקר הרי דלא חשוב אנוס על המתנה ומבואר בגיטין שם דף נ"ה ע"ב דגזרה מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי ומ"מ גמר ומקני ולא אמרינן שמא מחמת שיתן לו הקרקע הפחיד אותו במיתה וקרקע בחמ"ק דחשוב מתנה באונס.
סעי' ד' חייב במח"א הלכות נ"מ כתב היינו אם הי' לו ממון באותו שעה להציל עצמו אבל א"ל ה"ל פטור לשלם כ"נ מדברי רא"ש בסנהדרין גבי רואה את חברו טובע בנהר ומיושב קושית ראב"ד שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ דכיון דה"ל ממון שלו להנצל ליכא פ"נ ובהראה דפטור משום דהוי גרמא בניזקין את"ד.
סעי' ה' סרבן לעיל סימן כ"ו מבואר דצריך נט"ר מב"ד אף כשמסרב לילך לד"ת ובמהרי"ק שרש קנ"ד איתא באם תחלה בקשוהו לילך לד"ת ולא רצה ומסרו שכנגדו לדא"ה וחזר המסרב וצווח דרוצה לציית ד"ת ולא השגיח עליו שכנגדו וכתב מהרי"ק מאחר שחזר ורצה ד"ת פשיטא שחייב לסלקו מכל היזק לכל הפחות מה שגרם משעה שרצה ד"י עיי"ש משמע דמה שגרם לו היזק טרם נתרצה פטור אף דלא הזמינו ע"י ב"ד ולא נטל רשות רק דלא ברירא ויש לצדד כן וכן וה"ט דכ"ז שיכול להציל ע"י ישראל חייב מה שגרם לו היזק בערכאות כמבואר במרדכי פרק המניח סל"ח וכמ"ש דהי' לו לשמטו עיי"ש וה"נ אולי אם הי' מזמינו ע"י ב"ד ל"ה מסרב אפילו אמר דגם לב"ד לא ישמע עביד אינש דגזים ולא עביד ול"ד לדלקמן ס"ח דאפילו לא יודעין שרגיל בכך וכו' דמיירי שהזמן בהול וירא דימסרנו ואין מציל אבל כאן לא הי' מפסיד אם הי' מזמינו ע"י ב"ד וכשלא יציית יביאו בדא"ה רק כיון דלא רצה לילך לד"ת אפשר לא הי' ציית לב"ד ג"כ לכן אין להוציא משכנגדו.
ובשו"ת ד"ח ח"ב חחו"מ סמ"ו כתב אם יש עדים שהתרה בו שיעמוד לד"י ולא רצה פטור מלהחזיר לו מה שגרם לו הפסד בערכאות אף דעביד איסור שלא נט"ר מב"ד מ"מ אחר התראה בפני עדים בודאי פטור דהא רב פלטוי גאון ז"ל לא הצריך נט"ר אף דפוסקין כר"ש גאון דצריך נט"ר היינו לכתחלה עיי"ש ואתה תחזה דמוכח ממהרי"ק דאינו ודאי ומה שהצריך עדים נראה כדי לפטרו משבועה דהא לא נזכר בדברי רפ"ג עדים רק אם מסרב לבא עמו לב"ד ויליף לה מדאמר בפרק החובל קרית חברך ולא ענך כמבואר ברא"ש שם ועדים מאן דכר שמי' ול"ל משום דלא סירב רק בצנעא י"ל עביד אינש דגזים דהא בנימוקי מהר"ם מריזבורג הובא לשונו בשו"ת עה"ג סמ"ח דבפרהסיא ובב"ד גזים ועביד ואפ"ת ובב"ד כמו או בב"ד מ"מ בפני שנים אינו פרהסיא דהרי ב"ד הם שלשה ורק משום העזה בב"ד אתי עלה ובשו"ת נא"ד סנ"ב הביא משו"ת רמ"א ספ"ו דכ"ז שלא ננו"ר אפשר להציל בע"א מיקרי וחייב להחזיר לו הוצאות שגרם לו בדא"ה וביאר דבריו הנא"ד דדוקא אם הזמינו ג"פ מב"ד וסירב אז נעשה סרבן ואפילו לא נט"ר מב"ד פטור מלהחזיר לו הוצאות שגרם להמסרב אבל אם רק בינו לבין חברו הגיד לו שלא יעמוד עמו לד"י ל"ח סרבן וחייב להחזיר לו הוצאות עיי"ש משמע דעדים ל"מ ולע"ד יש לחלק בין בא להוציא או להחזיק כיון דמשמע הכי ממהרי"ק וגם פליגי הד"ח ונא"ד וכ"ש אם אמר שלא יעמוד לד"ה אפילו יזמינהו ב"ד לפמ"ש בי"מ בכ"ד סימן תק"ח באינו מחוסר מעשה כגון לעכב ממון חברו שבידו פשיטא דעביד אינש דגזים ועביד כיון דיכולת בידו ונא"ד שם כתב דאם הי' סרבן אף דזה לא נט"ר מב"ד מודה להר"א מטולא דאין לו דין מוסר כיון דלא נתכוין רק להוציא שלו אלא דפטור הסרבן להחזיר יציאותיו כיון שלא נט"ר אה"ד ויל"ע אם הוציאו בדא"ה נוסף מהחוב מחמת שכירות פעולתם שחייב התובע להם רק לפי דא"ה חוזר על הנתבע וגובה הוצאותיו והמסרב טוען כיון שלא נט"ר ולפי ד"י איני צריך להחזיר הוצאתך החזר לי מה שגבו ממני מה שאתה חייב שכר פעלתם כי אתה שלחתם.
ונלע"ד דפטור ראובן דהא מבואר לעיל סימן קכ"ח ס"ב מי שנתפס על חברו ולקחו עכו"ם ממנו בשביל חברו א"צ להחזיר לו וכתב הש"ך שם סק"י אף דחברו חייב לעכו"ם ואף דכאן נתפס בגרמת ראובן מ"מ כיון דשמעון סירב אין לראובן דין מסור ופטור על גרמתו דלא נתכוין רק להוציא שלו ממילא הוי כנתפס על חברו בלא שום גרמי ואף דכתב רמ"א שם דאם הי' בידו משל חברו ופרע חובו של חברו מה שעשה עשוי כאן כיון דהערכאות גבו החוב הו אין בידו משל חברו וגם נועם שדר"נ שכתב הש"ך שם ל"ש כיון דגבו החוב ועוד דכבר הבאתי לעיל סימן שפ"ו מירושלמי דהגוזל בתרא דמוכח אף דנתפס על חברו ממה שיש לחברו אצלו מ"מ חשוב כפורע חובו של חברו של"מ ויכול חברו לומר הב לי דידי ועוד מבואר בתומים ס"ס פ"ו דאם הלוה גוי לראובן וראובן הלוה לשמעון לא משתעבד שמעון לגוי משדר"נ דלאשר אשם לו נאמר רק בישראל ואף דבשעמ"ש סימן כ"ו כתב במסר שטר לגוי בפרעון חובו וגבה הגוי מישראל הלוה יותר מחיובו לפי ד"י חייב מוסר השטר להחזיר לו הנאתו שנפטר מחובו אף דאינו רק גרמא עיי"ש שא"ה דמעצמו נתן השטר בפרעון חובו ל"ש טעם דמפייסנא הוינא לו או הפקעת הלוואתו דל"ח הנאה כמבואר באס"ז בשם ריטב"א הובא בהגהות רב"פ ז"ל בא"ח סימן תמ"א דדוקא באנס המלך גרנו בחובו שחייב למלך דאסור להפקיע א"ע מחוב המלך חשוב משתרשי משא"כ בהדיוט דשרי הפקעת הלואתו ל"ח משתרשי וכ"כ בתומים סימן קכ"ח כיון דהפקעת הלואתו שרי הוי רק כעלילה ועוד דהכא לא נהנה ראובן באמת דלא בא לכיסו יותר מחובו ושמעון גרם לעצמו בסירובו שנעשה ראובן בע"ח ע"י לעכו"ם מסתיין לפטור את המסרב שלא להחזיר לראובן הוצאותיו משום דג"כ רק גרמא אבל לא לחייב את ראובן לומר דנהנה בגרמא שגרם הפסד לחברו.
סעי' ז' או שנאנס ונו"נ ביד בש"ך תמה הא לא מבעיא בש"ס בנו"נ ביד ול"ש תקנת נגזל דאנוס הוא ואינו פסול ישבע ויפטר וי"ל לפי מה שכתבו תוס' בב"מ דף ק' בד"ה וליחזי דהיכא דיש דררא דממונא וספק לב"ד בלא טענותיהם מהני תפיסה בברי ולעיל ס"ס כ"ה כתבתי לתרץ קושית התומים מפרק המניח בניזק אומר מועד הזיק אף דיש עדים שהזיק רנן א"י גדול או קטן הזיק והוי דררא דממונא ול"מ תפיסה עיי"ש וא"כ כאן דיש עדים רק א"י כמה יש ספק לב"ד מחמת העדים וניזק טוען ברי מהני תפיסה והנה בפ"ק דב"מ ד"ג מסיק דשבועת שנים אוחזין בטלית משום שלא יהא כ"א תוקף בטליתו של חברו ויאמר שלי ולפ"ז קשה למה בכופר הכל ליכא שבועת המשנה אף דתובע צווח כלי זה שלי וזה תפסו ממנו וצ"ל משום דלא חיישינן שתפס במה דכולו תחת ידו וגם חזקה שכל מה שת"י אדם הוא שלו וכ"כ פנ"י בב"מ שם ואף דהפנ"י כתב שם כן לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דגם על מה שבידו צריך לישבע ומשום דזה שכיח מ"מ י"ל גם לרמב"ם כן דמה שת"י אדם כולו וכן עד מקום שידו מגעת דכפסיק דמי חזקה הוא שלו ולא חיישינן שבא לידו ע"י תפיסה דכל אחד זהיר בשלו לשמרו משא"כ מה דלא תפיס בה שהוא באמצע הטלית לית לשום אחד חזקה זו וא"כ תינח בשלא ראינו שבא לידו ע"י תפיסה אבל כשיש עדים שתפס בשלמא היכא דליכא דררא דממונא באמת ל"מ תפיסתו אבל בדררא דממונא דמהני תפיסה וחזקה שכל מה שת"י הוא שלו לא שייך כיון דידענו דתפיס צריך שבועה בנק"ח שלא יהא כל אחד הולך ותוקף כשיהא דררא דממונא והוא בכלל אותו תקנה דנוטל חצי מחמת תפיסתו וחזקה דכל מה שת"י אדם ליכא דצריך לישבע שבועת המשנה דחשוב ננשבע ונוטל.
ויש מ"ש זה דעת ר"ת והקשה הרא"ש פרק הכונס סט"ו הא טמון באש לא מדמינן לנגזל אע"ג דאמר עשו תקנת נגזל באשו ויותר מסתבר לדמות מסור לטמון באש עיי"ש וכונתו כמו דטמון באש המבעיר א"י ובזה תקנו שישבע הניזק א"כ ה"נ במסור הבעיא רק כשא"י המוסר אבל בטוען ברי הל"ל דאין הנמסר נשבע ונוטל כמו בטמון ולא כנגזל וכן פירש היש"ש וקשה דהרי ר"י שבתוס' כתב דאפילו המוסר א"י בעי אי עשו תקנת נגזל במוסר משמע דמ"מ גם במוסר מכחיש בברי מבעיא הרי דמדמהו לנגזל יותר מלטמון באש דאין הנשרף נוטל כשמבעיר מכחישו בברי לדעת הצרפתים שבאס"ז שם וכ"ד כ"ת כדלקמן סימן תי"ח סי"ג ובש"ך שם סק"ז וכן בפסקי רא"ש וטור בשם הרא"ש כתוב דס"ל כר"י דהבעיא בין בברי בין בא"י ועכ"פ צריך ישוב למה נחמיר על המוסר יותר ממזיק דאין הניזוק נ"ו שמזיק מכחישו בברי וכמו בטמון באש ובמסור הבעיא לר"ת במכחישו בברי ולר"י הבעיא גם בברי ויש"ש כתב דנ"ל כר"ת ואף דהא דאמרינן עשו תקנת נגזל באשו לא איירי בכופר אף לרבנן דאיירי במבעיר בשל חברו מ"מ ל"ה רשע כגזלן ותדע דלא מצינו מזיק ממון חברו בידים פסול לעדות ודוקא מוסר דהוה רשע כגזלן ראוי לדמותו לגזלן והא דעמד בתיקו משום דאינו מזיק בידים את"ד וכבר הבאתי לעיל סימן ל"ד דמזיק הוי רשע דחמס ופסול לעדות ובמרדכי כתב הא דמסור גרע ממזיק משום דמרויח לעכו"ם לפיכך מורידין המסור יותר מגזלן ומזיק בידים עיי"ש הגוזל קמא סימן קי"ז וכאן דמספ"ל לדמותו לגזלן יותר מלמזיק נ"ל דה"ט כמו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב כמבואר בפ"ק דקידושין דף זיין ולעיל סימן ק"ץ ובזרוק מנה לים נחלקו הפוסקים אי שייך בו דין ערב ומשום דלא בא ליד זוכה הרי דמה שבא ליד זוכה על פיו כאלו בא לידו לכן ה"נ מסור דע"פ בא ליד העכו"ם י"ל דהוי כבא לידו וגזלן הוא וכה"ג כתב מג"א סימן ת"נ ס"ק י"ב והבעיא כאן משום די"ל שאני תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך משום דברצונו מקבל שיהא קבלת פלוני כאלו קיבל הוא לכן נעשה אותו פלוני שליח לזכות בשביל הערב וממנו זוכה לעצמו וכמ"ש כה"ג הרמ"ה בטור א"ע סימן ק"כ משא"כ מסור אינו רוצה כלל שיזכה העכו"ם ממנו והעכו"ם אדעתא דנפשו נוטל מהישראל או כיון דעשו גרמי כעושה בידים א"כ הוי כנטל מהישראל ונתן להגוי ומידו זכה דמה שזכה הגוי כאלו זכה הוא ועכ"פ נראה היכא דאחוי לעכו"ם ושרפו העכו"ם או הזיקו ולא נטלו לעצמו אין דין המוסר חמור ממזיק.
וכן אם גרם לו תפיסה דהוי כמזיק בידים עש"ך לשון רבינו אפרים ולע"ד תינח לרמב"ן שהביא ש"ך לעיל סימן שע"ו סק"ג דהיכא דגורם חייב ה"ה גורם דגורם דל"ש ה"נ כיון דחובל גוף אדם חייב בריפוי ושבת אף דבבהמה הוי רק גרמא ופטור ש"מ בנזקי גופו עשאו תורה כמזיק בידים ה"נ מוסר גופו ועי"כ הפסיד ממון שהוצרך לפדות עצמו אף דהוי רק גורם דגורם ל"ש ולכן למד מהרי"ל דהנתפס נשבע ונוטל כיון דמוסר גופו כמזיק בידים אבל לבע"ת דגורם דגורם פטור אף דס"ל גרמי חייב מן התורה כמ"ש הש"ך בשמו בסימן שפ"ו סק"א אזדא ראיית ר"א דחובל גופו חייב לשלם לו שבת ודמי ריפוי דהוי גורם אחד אבל מסרו לעכו"ם ותפסו העכו"ם זהו גורם אחד והוצאות שהוציא הנתפס עי"כ הוי גורם דגורם וא"כ אין לנו הוכחה לחייבו רק מדיני גרמי כמוסר ממונו ובכלל הבעיא אם עשו תקנת נגזל במוסר הוא דנהי דגורם אחד עשאו תורת כמזיק בידים גורם דגורם לא מצינו א"כ לא חמיר מגורם אחד בממון.
סעי' י"ב בהג"ה רעה עשה עיין באה"ג ועיין מה שכתבתי לעיל סימן שס"ט ס"ז וי"ל קושית באה"ג על רמ"א דשאני התם דכשאינו מחזיר להיורשים היודעים שאביהם הפקיד אצלו יש חלול השם משא"כ בנידון הרמ"א גם עכשיו שמגלה שזה רוצה לברוח יש חילול הסם ולמה ישיב אבדה והך דחכ"צ ס"ס ס"ח דמותר לראובן לגלות להשר דשמעון מכר לו הסוס ליכא איסור דמשיב אבדה כיון דהשר בלא"ה אין לו הפסד דגובה מראובן וגם ראובן מציל את עצמו בזה וגם ליכא התם הפקעת הלואה דמעיקרא באיסור מטעה שמעון את השר.
סעי' י"ג בהג"ה דמותר ליטול ממונו וכתב הש"ך ס"ק ס"ג והרי"ף וסייעתו בע"כ לא ס"ל הכי ובחת"ס חחו"מ סימן קנ"ד כתב דטעם ר"ב שבמרדכי דק"ו מעליא הוא השתא גופו הפקר ממונו לא כ"ש ורק משום דכתיב וצדיק ילבש והא לא כתב בקרא איזה צדיק ילבש והמעכב הוא הצדיק הראשון ולמה יוציא מידו לתתו לצדיק אחר אפילו כבר הוי לו בנין דמעלי ובזה נדחו דברי הש"ך דהרי"ף וסייעתו חולקים פירש משום דהרי"ף כתב דאסור לאבדו ביד מדבעי אי עשו תקנת נגזל במסור שישבע ויטול ואס"ד דס"ל כר"ב הא לעכב לעצמו לכ"ע שרי זהו כונת הש"ך ואינו ראי' דדוקא שכבר הממון בידו הוא צדיק הראשון ויעכבנו לעצמו אבל לעשות תקנת נגזל להוציא מהמסור שאנו תולים שבניו יהיו צדיקים א"כ הם קודמים להנמסר את"ד ולע"ד הש"ך מייתי שפיר ראי' כיון דעדים מעידים שגרם לו היזק וא"י כמה יש ספק לב"ד אם איתא דממון מסור מותר לעכבו יש לב"ד לכתחלה ליתנו לנמסר כיון דאפילו לא הוזק כ"כ מ"מ אחר שיהא בידו הוא שלו בדין משא"כ יורשיו שמא שלא כדין הוא אצלם אפילו טוען המוסר ברי כיון דיש דררא דממונא וספק לב"ד בלא טענותיהם כמה מסר וכ"ש לר"י וסייעתו דהבעיא דומיא דטמון דהמוסר א"י כמה ול"ל אוקי ממונא בחזקתי' כיון דלר"ב ממונו הפקר אין המוסר בעליו וביד היורשים אינו עדיין וכומנח ביד אחר הוא ומהר"י באסאן כתב הא דספק ממון לקולא ולא הוי ספק איסור גזל משום דא"א לתקן דגם כשניתן להשני הוי ג"כ ס' איסור וא"כ כאן לא שייך זה ול"ל משום דיש חזקת פטור דלא נתחייב כל כך ל"ח ספק כיון דהמוסר ודאי אינו בעל הממון רק אנו דנין בין יורשיו לנמסר מי יטול הממון לא מהני חזקת פטור דמוסר לבניו וכמבואר בכתובות דף ע"ו בפרש"י ותוס' בהא דאמר רב אשי כמנה לאבא בידך דחזקת הגוף דבת ל"מ לאבי' כיון דהממון אינו של הבת ועוד לפמ"ש הר"ן בפרק הכותב בהא דלב"ח יהבינן ולא לאשה משום דיותר ממה שאיש רוצה לישא רוצה האשה להנשא דהקשה וכי מה"ט גזלינן להאשה ותירץ כיון דאי גבה ב"ח גבה ומדינא שלו בטעם כל דהוא מגבין אותו לכתחלה א"כ כיון דיש כאן ספק לב"ד ודאי טעם מעליא הוא ליתן לנמסר כיון דאחר שתבא לידו בדין יחזיק אפילו לא הוזק כל כך וכשישאר ביד המוסר ויורשיו לעולם יהא ספק ועוד כיון דודאי אינו של המוסר לר"ב ואנו דנין בין יורשי המוסר שיבואו ובין הנמסר למי מהם ליתן ואינו מוחזק שום אחד י"ל שודא דדייני דהיינו למי שדעת הדיין נוטה יותר שהוא שלו כדלעיל סימן ר"מ וכיון שהמוסר חשוד וא"י לישבע והנמסר נשבע ודאי דעתו של דיין נוטה שיותר קושטא קאמר הנמסר א"כ יש ליתן לו כפי שבועתו מדין שודא אע"כ משום טעם יכין וצדיק ילבש לא הפקירו חכז"ל ממונו כלל ואפילו ישנו ביד אחר מוכרח להחזירו והמסור בעל הממון הוא ואין להוציא מספק.
ובזה י"ל מ"ש הא"ז דספר החפץ פסק דעשו תקנת נגזל במסור ותמה היש"ש הא נשאר בתיקו ולפמ"ש י"ל דס"ל כר"ב דהממון הפקר ואנו דנין למי יתן אם לנמסר או להניח ליורשי המוסר והי' לנו ליתן לנמסר כיון דיש ספק וכמ"ש והא דמבעיא משום דיש לאוקמו אחזקת פטור דלא נתחייב יותר וס"ל כרבינו יצחק שבתוס' פרק המדיר דף ע"ו דמנה לאבא בידך לאו דהחזקה דבת ל"מ לאב רק דטענת ברי שלה ל"מ לאב אבל החזקה מהני וכמו דאמרינן בפ"ק דכתובות דף י"ג מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה וכיון דיש חזקה ל"ח ספק וכ"ז עד דלא מסיק בתיקו אבל כיון דמסיק תיקו הוי ספק בדין ולא מהני חזקה דמעיקרא וכמ"ש תוס' בפחז"ה דף ל"ב ע"ב בד"ה והלכתא ממילא יש ליתן לנמסר מהנהו טעמי שכתבתי ולהלכה נ"ל דאם בא ליד אחד ממון המוסר אין להזדקק למוסר להוציא מאידך אף דלפמ"ש רי"ף וסייעתו חולקים אר"ב מ"מ בלא"ה נמי י"ל דאין נזקקין לו כמ"ש הב"ח לעיל סימן קפ"ב ס"א אבל אם באין יורשי המוסר או בע"ח אפילו לוה או מת אחר שבא הממון ליד זה מוציאין מידו ומה שדחה במרדכי ראיית הרי"ף דמבעיא אי עשו תקנת נגזל במסור כשעשה תשובה י"ל דזה ודאי לא היו חכז"ל מחמירין על בע"ת יותר מד"ת דאדרבה הקילו עליו בתקנת מריש והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה המינו אך כיון דתקנו לנגזל שישבע ויטול טרם שעשה הגזלן תשובה ל"פ בתקנתן וא"כ במסור אם איתא דא"צ לתקנה רק אחר שעשה תשובה ודאי לא עשו התקנה וביש"ש בפרק הכונס סימן למ"ד כתב גיב דתקנת נגזל עשו משום דהגזלן רשע וא"כ כשעשה תשובה עכצ"ל משום ל"פ ובקו"א לשו"ת רמ"א סי"ז פסק דלעכב לעצמו שרי אף להוציא ואינו נ"ל.
סעי' ט"ו בהג"ה ע"י גרמא ע"י הורדה לבור או ע"י עכו"ם כ"ה בשו"ת הרא"ש ויש"ש בהנחל בתרא ס"נ חולק דאומר לגוי כעושה מעצמו דגבי גר ל"ש אשלד"ע ואף שאין שליחות לגוי לקולא דוקא והש"ך כתב דאין דבריו מוכרחים ובשו"ת בית יעקב ס"ב הביא מתה"ד סימן רצ"ט דהתיר למכור בהמה לגוי אף שיודע שיתנו למשרתו לסרס דלוקח לא עביד מידי אף דמסרו לשלוחו אשלד"ע אפשר ג"כ בגוי לגוי ותחלה כתב הבי"ע דתה"ד חולק איש"ש דהא לא החמיר משום דיש לגוי שליחות לחומרא והדר כתב דתה"ד מחלק דגוי לישראל ישלד"ע וגוי לגוי לאו וס"ל כיש"ש דלא כש"ך עיי"ש ודבריו לא נ"ל מ"ש תחלה למה לא החמיר תה"ד משום דיש שליחות לגוי לחומרא לק"מ דאם חכז"ל החמירו על ישראל כפרש"י בפא"נ דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא על גוי לא החמירו וא"כ ל"ד שליחות גוי לגוי לשליח גוי לישראל ומה שמסרם שליח הגוי אינו כמסרסו גוי המשלח ולא עבר ישראל המוכר לו על לפ"ע אך בזה חולק תה"ד על היש"ש דס"ל בגוי ישלד"ע ומ"ש הבי"ע דגם תה"ד ס"ל לחלק דגוי לישראל ישלד"ע וגוי לגוי אשלד"ע דדוקא בגוי לגוי התיר לע"ד גם יש"ש לא מחלק כן דאם אשלד"ע בגוי מ"ש גוי לנוי או גוי לישראל והא דלא התיר תה"ד שיתן ישראל לגוי לסרס לאו משום שליחות דהא כשמכר לו לאו שליחות דישראל עביד ובשלו עושה דמותר לומר לו בשל בשר שלך בשבת ולכן גם תה"ד לא אסר רק למ"ד דגוי מצווה על סירוס ויש לפ"ע אבל משום שליחות ליכא וכמבואר בדבריו שם ובמג"א סימן ש"ו ס"ק כ"ט וא"ל דמ"מ גם כאן יהא אסור משום לפ"ע ז"א כיון דגרמא שרי ה"ה לפ"ע דכל לפ"ע רק גרמא וגם היש"ש לא אסר משום לפ"ע רק משום דגוי שלוחו וכעושה ישראל בעצמו וזה מוכח מתה"ד דחולק ומ"ש הבי"ע שיאמר לגוי לומר לגוי אחר וכמ"ש תה"ד בסירוס נכון הוא אף דתה"ד לא התיר רק מחמת דגוי ראשון לאו שליח רק לוקח מ"מ יש צד קולא לדעה ראשונה דלעיל סימן רמ"ד באומר אמרו דמילי לא ממסרי
בידים עש"ך דרמב"ם ורשב"א והרבה פוסקים ס"ל דמותר ולפמ"ש לעיל ס"ב להקשות איך יחויב מסור לשלם הא מתיר עצמו למיתה וקלב"מ לכאורה ראי' דבידים אסור ול"ח מתיר עצמו למיתה כמו רודף דמתיר עצמו להרגו בידים ואף לפמ"ש שם לתרץ דרק חכמים התירא דמו למגדר מלתא והשווהו לרודף וכמ"ש הרא"ש בתשובה ממ מזה גופא מוכח נמי דאין להרגו בידים כיון דמן התורה אסור מסתיין שהתירו חכז"ל גרמא דג"כ אין בו איסור תורה אך לפ"ד ריצב"א וסייעתו וכן הוא בירושלמי בהגוזל בתרא דדינו דמסור משום קנס הוא אין ראי' די"ל כמו דמדינא גרמי ל"ה כמזיק ופטור ומשום קנס חייבוהו ה"נ אף דקלב"מ פטור מדינא מ"מ חייבוהו חכז"ל ואף דמנסך לע"ז דג"כ היזק שא"נ וחייב רק משום קנס שלא יהא כאו"א הולך ומזיק ומ"ו דוקא משום דנתחייב באחריות כשהגביהו חייב י"ל מנסך לע"ז לא שכיח וכמ"ש מהר"מ שיף בגיטין דף נ"ב ע"ב וא"כ ל"ה מתקני רבנן בשבילו כלל אלא כיון דמטמא ומדמע היזק שא"נ ג"כ ושכיח משום ל"פ חל התקנה על מנסך ג"כ וכמ"ש תוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב בד"ה כיון אבל כיון דמטמא ומדמע אין בהם פטור דקלב"מ רק מנסך ל"ל לא חלקו דמעולם לא חייבו היכא דקלב"מ וא"כ מסור דשכיח דהא לריצב"א לא קנסו רק בשכיח א"כ מצד עצמו חל תק"ח דהא בלאה"נ הי' פטור כיון דאינו רק גרמי ומ"מ חייבו חכז"ל משום דשכיח ה"נ לא השגיחו בפטור דקלב"מ ולרמב"ם וסייעתי' דמסור חייב מדינא נמי י"ל גופו מותר ממונו לכ"ש כדאיתא בב"ק דף קי"ט רק משום יכין וצדיק ילבש אסור לכן דוקא לאבד או ליטול ממונו בחנם יורשיו קודמין אבל כשחייב מדינא רק משום קלב"מ א"א לב"ד לדונו וכשתפס אידך לא מפקינן וכמ"ש יש"ש הובא בש"ך לעיל סימן כ"ח סק"ב בזה י"ל דנמסר קודם דמגיע לו מדינא וב"ד מוציאין משום דגופו מותר ממונו לא כ"ש משא"כ שאר חייב מיתת ב"ד דלא אמרינן ממונו לא כ"ש עפנ"י ב"ק שם ורודף נמי אחר הרדיפה אסור להורגו לכן אין להוציא ממנו בעד כלים ששיבר כשרדף דקלב"מ.