ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות טוען ונטען סימן עה
סעי' ט' וא"י אם החזרתי עיין מ"ש פ"ת מהנוב"ת חחו"מ סכ"ג בראובן שנתן לשמעון מעות על ח"ר ואח"ז תבע קרן וריוח והשיב א"י א"פ הקרן מכבר דחייב לשלם הקרן ופטור מריוח משום דהוי א"י אם נתחייבתי וא"צ לישבע שא"י דאפילו יודה אינו חייב רק שבועה שלא הרויח והוא שבועת שותפות וכשיטעון ודאי פרעתיך הקרן מכבר פטור מלישבע על הריוח כדלקמן סימן צ"ג ס"ט בטוען כבר פסק השותפות וה"נ כשטוען א"י עיי"ש ולפי דבריו נראה אם יש למלוה שטר על הקרן שנתן להתעסק ותובע ריוח ג"כ ולוה טוען פרעתיך כבר הקרן ויש נאמנות למלוה בשטר על הקרן או תנאי שיצטרך לוה עדים על ההפסד דאזי אינו נאמן במגו דנאנסו מ"מ לענין הריוח הוי כטוען הלוה כבר פסק השותפות מזמן שפרעתיך ואף דמלוה מכחישו פטור הלוה משבועה ול"ל דשטר עדיף מא"י א"פ דהא לענין להשביע למלוה כשאומר אשתבע לי עדיף א"י א"פ דא"י להשביע אבל סברת הנו"ב צ"ע דל"ד להך דסימן צ"ג דהתם לא ידעינן אם עדיין שותף הוא ואנו דנין על זה אם לחייבו שבועה שאינו שותף הוי רק שבועה על שבועה אבל בא"י א"פ דפסקינן דצריך לשלם הקרן אנו מחזיקין שעדיין שותף וכן בשטר אפילו ירצה לישבע שפרע לא מהני ופסק ב"ד כאנן סהדי וכמ"ש הש"ך לעיל ס"ה וכיון דמחזקינן לו בחייב הרי עדיין בחזקת שותף ויחויב לישבע שלא הרויח במעותיו ונראה דגם להנו"ב עכ"פ צריך לקב"ח שא"י דהא גם בשבועה על שבועה מבואר לקמן סימן פ"ז סכ"ז בהג"ה דצריך לקב"ח ומיירי נמי לענין שבועת שותפת עיי"ש ש"ך ס"ק ס"ג ועוד נראה לפמ"ש ש"ך שם ס"ק ס"ה דאם טוענו אתה חייב לי שבועה דאורייתא וזה מכחישו חייב היסת וכ"פ קצו"ח ושע"מ שם והיינו דרק בשד"ר פטור משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן א"כ ה"נ לפי הנהוג לכתוב בהיתר עסקא שלא יהא נאמן לא הרווחתי רק בשבועה הרי חיוב השבועה מדינא לא מתקנתא ומחויב היסת על הכחשתו.
סעי' ט' אם החזרתי לך בשע"מ סק"ו נסתפק במודה שקיבל מעות אלא א"י אם היתה הלואה או מתנה וכן אם א"י אם בפרעון חוב או בהלואה בא לידו אי בו"ש ברי עדיף והביא מלקמן סימן רס"ב דמצא דבר שאין בו סימן ואינו יודע אם נתייאשו הבעלים בשעת נפילה חייב להחזיר ולא אמרינן דילמא ידע בעל האבדה ונתייאש קודם שבא ליד זה וה"ל א"י אם נתחייב א"ו דברי עדיף בכה"ג ועוד מלקמן ס"ס רמ"ו דהזן חבירו סתם צריך לשלם לו והלא המקבל א"י אם במתנה זנו א"ו דכה"ג שבא ממון חברו בידו בו"ש ברי עדיף עוד כתב דמצא ראי' מפורש בבע"ת שער מ"ז ח"ד שכתב על הא דאמרינן בפא"נ האי מאן דאוזיף פשיטי מחברי' ואשכח בי' טופיינא אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי לי' ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ואי אינש תקיפא הוא דלמא מגזל גזלי' ואבלע לי' בחשבון וכתב שם הבע"ת דאי אתי בתר הכא ואמר טעיתי מחזירין אפילו אינו בכדי שהדעת טועה דבויש ברי עדיף ושוב כתב השע"מ דיש ראי' להיפך מס"פ השואל דאושלי' למרפק פרדיסי רפיק כל פרדיסי משום דמוחזק ואף דמשאיל טוען ברי כונתו רק על שנים וכן יש ראי' מלקמן סימן ר' ס"ז דאם אמר כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך אחד אחד קנה משום דמספ"ל אי תפיס לשון ראשון או אחרון ומספקא לא מפקינן אף שהמוכר טוען ברי שכונתו היתה שיגמור דוקא מדידת כל השלשים סאה ולוקח טוען שמא את"ד השע"מ ולע"ד במסופק אי במתנה אי בהלואה בא לידו בלאו ברי ושמא תלינן בהלואה אם נוכראה הוא וכמבואר בפ"ק דב"מ דף ט"ו ע"ב ולקמן סימן שע"ג בטור וש"ע דגזל שדה ומכרה אם הכיר בה שהוא גזולה נוטל מהגזלן הקרן דודאי נתן דמים בהלואה עיי"ש בטור וברא"ש פ"ק דב"מ כתב דאין ראי' מזה למקדש אחותו דשם י"ל דבמתנה נתן לה דרק בנכרי לא תלינן במתנה וכ"פ בטוש"ע א"ע סימן נו"ן ומבואר במל"מ פ"ט מגזלה ה"ז דאם הי' המוכר אחיו או אחותו תלינן במתנה ועיין נמ"י ר"פ אין בין המודר בשם הריטב"א ומה שכתבתי לקמן סימן ע"ט ס"ד.
ואם א"י אם בפרעון חוב נתן לו או בהלואה בא לידו הוי א"י אם נתחייבתי וראי' שהביא השע"מ מלקמן סימן רס"ב ס"ג אינו דלדבריו למה לא מצינו שם חילוק בפוסקים בין אם בעל אבדה כאן וטוען ברי או יורשיו ואינם טוענים ברי אלא דשם נולד הספק קודם שתפס ולא התפיסו בעל אבדה בכה"ג מוקמינן החפץ בחמ"ק משא"כ אם מסופק אם בהלואה בא לידו דלהוצאה נתנה בזה אהני תפיסה בשמא ג"כ וכן בנידון הבע"ת שטוען שבטעות נתן דלפי טענתו ליכא תפיסה ברשות כיון שבטעות נתן אלא דמצריך יטעון ברי משום שהוא בכדי שאין הדעת טועה והך דפרדיסי והך דכור בשלשים הוי תפיסה ברשות דבעלים עצמם נתנו לידם בשעת הספק וכן מצאתי מפורש בנתיבות בדינא תפיסה לחלק בהכי עיי"ש ש"ג וסעיף י"ג וסי"ז וסי"ח ועיין אבני מלואים סימן כ"ח סכ"ב ס"ק ס"ב ומה שהביא מכנה"ג שכתב מהרשד"ם סימן סמ"ך עמ"ש הטור לקמן סימן ע"ט אם טען אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה הי' או בפרעון חובי נאמן דלאו דוקא בטענת ברי אלא ה"ה בטענת שמא עיינתי ברשד"ם ועובדא הי' שם דטען א"י אם נתת לי ואם נתת לי הי' פרעון על חוב ולכן שפיר פסק דגם שמא מהני והוצרך לומר דבטור ל"ד נקט ברי משום טענת או בפרעון חובי אבל אם טוען רק טענת מתנה ונוכראה הוא אינו טענה בשמא וכן מ"ש הש"ך לקמן סי"ב אהא דכתב המחבר שם מנה לי בידך שהלותיך והלה אומר א"י וע"א מעיד שהלוהו הוי משואיל"מ דדוקא שמעיד שהלוהו בודאי אבל לא כשמעיד שמנה לו מעות היינו נמי משום דשמא בפרעון נתן לו ואפילו היו שני עדים הי' פטור אפילו טוען א"י אבל במתנה לא תלינן אפילו אין התובע טוען ברי כגון הזן חבירו ויורשיו תובעים ובהשאיל לו מרא למרפיק פרדיסי דטוען שמא ורפיק כל פרדיסי אף דשאלה ג"כ מתנה התם חזינן דעכ"פ גמיל חסד עמו על שנים י"ל דהשאילו על יותר נמי גם שאלה שכיח יותר דזה משאיל לזה וזה משאיל לזה בזמן אחר.
ואין התובע צריך לישבע כתב שע"מ היכא שטענו מכה הלותיך ופרעתני רק חמשים והלה משיב א"י אם פרעתיך כל המנה צריך התובע לישבע בפוגם שטרו משום דמפרע לא דייק וכ"ז שלא נשבע ל"ח ברי עיי"ש ואינו מוכרח די"ל רק כשנתבע טוען ברי חשו דתובע טועה משום דיש הכחשה ומצינו כה"ג בעדים המכחישין זה את זה תלינן דטעו במידי דעבידי למטעי כגון בעיבורא דירחי עיין לעיל סימן כ"ט ס"א ועוד כיון דנתבע טוען א"י וה"ל למידע רגל"ד דמשקר דלפיכך חייב וכמ"ש בנתיבות סק"ו ומהיכי תיתי שתקנו שבועה כה"ג עיין לקמן סימן פ"ז סל"ח ועוד לפמ"ש הרא"ש בתשובה הובא בש"ך לקמן סימן פ"ד סק"ד וז"ל דדוקא פרעון בע"פ דהורע כח בעל השטר דאמרינן כמו שהאמינו ופרע לו מקצת בע"פ והניח השטר אצלו ולא חש לכתוב הפרעון ביני שיטי גם אפשר שפרע לו הכל לכך הטילו חכמים שבועה על המלוה עכ"ל לפ"ז בתביעה בע"פ לא שייך זה דבשלמא כשגובה בכח השטר כשפגמו הורע השטר אבל כשגובה מחמת דלוה אומר א"י א"פ זה לא אתרע כלל וכ"כ בגד"ת שכ"א ח"ד ד"ד דרק בשטר נגרע כח המלוה ע"י הפגם ולא במלוה ע"פ עיי"ש תדע דלפי דברי השע"מ בטענו מנה הלויתיך ופרעתני חמשים ולוה אומר פרעתיך כולו או יותר מחמשים לא יחויב לוה שבועה כיון דמפרע לא דייק הוי כטענת שמא ומבואר בבע"ת שם דלוה נשבע בפוגם מע"פ ועוד דיש להבין דברי הרא"ש בשנותו טעמו דפוגמת מהגמרא ובשלמא הגמרא לא אמר טעם הרא"ש דא"כ יש מגו ועכצ"ל דפ דפרע ל"ד והוי מגו בדדמי אבל מנ"ל לרא"ש ליתן טעם אחר אע"כ קשה לו כיון דמפרע לא דייק למה דוקא פוגמת ולא ס"ל דדוקא בין מקצת לכולו לא דק דאין סברא כלל בנפרע פרוטה אפשר נפרע מנה וטעה בדביני ביני ובלא נפרע כלל דייק א"ו דבלא נפרע כלל דלא אתרע חזקה דשטרך בידי מה בעי לא אמרינן דלא דייק רק בנפרע קצת דאתרע החזקה י"ל דפרע כולו ולא דייק ובזה א"ש מה דמבעיא בגמרא פוחתת כתובתה מאי דאחר שכבר אמר הטעם דמפרע לא דייק מה מספ"ל בפוחתת וכן נתקשו המפרשים שם אלא ודאי דגם בלא מודה שנפרע כלל כיון דלוה טוען שפרע הכל י"ל דמפרע ל"ד רק משום חזקה דשטרא בידי מה בעי לא משביעינן לו רק אם נפרע קצת חזינן דפרע והניח השטר והימני' לכן ה"נ בפוחתת חזינן דהימני' וכיון דבעל טוען דפרע כולו ישבע דשמא לא דייקה או דילמא דוקא שפרע קצת מרעי לחזקה דלא ה"ל לפרוע ולהניח הכתובה או השטר אלא דהימני' ה"נ י"ל פרע כולו והימני' אבל פוחתת לא מרעי החזקה לענין פרעון כיון דמפרע לא דייק לא הוי להניח שטרו אפילו מהימן אצלו דבתום לבבו יתבע הכל או דבשלמא בפוחתת י"ל הוכרח להאמינה כי לא נתרצית לו רק על אופן זה וכן בשט"ח לא רצה להלוות לו באופן אחר אבל לאחר גירושין ובשעת פרעון אין לו הכרח דהמעות בידו ומוכרח דגם בטוענת דלא נפרעת כלל י"ל דמפרע לא דייק וכן משמע מתוס' שם בד"ה דמפרע לא דייק וז"ל ודוקא בפוגם הוא דאיכא למימר הואיל ופרע במקצת יכול להיות שפרע הכל אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק עכ"ל דיל"ד דהל"ל ודוקא בפוגם י"ל דלא דייק אבל בלא פוגם דייק וגם הא קיימי על דמפרע הל"ל הואיל ונפרע מקצת יכול להיות שנפרע כולו ולמה דלגו מגברא לגברא אלא ברור לע"ד כונתם כמ"ש הרא"ש דלענין לא דייק אין לחלק בין פוגם א"ל רק החילוק הוא דבפוגם איכא למימר הואיל ופרע במקצת והניח השטר ולא כתב עליו הפרעון כן יכול להיות שפרע הכל והניח השטר כמות שהוא אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק משום דחזקה דלא מניח השטר ודאי לא פרע וכן מוכרח בתוס' שם בד"ה אבל שלא בעדים דכתבו דס"ד שלא בעדים שהוא זכור מקצת הפריעה א"כ ודאי דקדק עכ"ל ואם הכונה דמפרע לא דייק בין מקצת לכולו אבל לא ישכח כל הפרעון לגמרי ולכן כשאומר שלא נפרע כלל ודאי דייק ופטור משבועה משום דדייק א"כ ל"ל כשזכור מקצת הפריעה ודאי דקדק אע"כ דמפרע לא דייק ואפשר שישכח לגמרי ויטעון דלא נפרע כלל לכן ס"ד ודזכור מקצתן ודאי מדייק לגמרי קמ"ל דמ"מ אפשר שכח רק השאר וכיון שגם בטוען שלא נפרע כלל יש סברא דלא דייק ומ"מ בטוען הנתבע א"י אם פרעתיך נוטל התובע בלא שבועה כמבואר כאן בש"ע ממילא ה"ה במודה שנפרע מקצת.
סעי' י"ב מעיד שהלוהו וכתב בתשובת מהרשד"ם מדלא נקט ע"א מעיד שמנה לו מעות מוכח דכה"ג פטור והקשה מ"ש מנסכא דר"א דא"י אם נסכא שלו נטל או של התובע ומ"מ חייב ותירץ דשם מיירי דליכא מגו דהחזרתי וכאן יש לו מגו דהחזרתי עיי"ש ולפ"ד כשמעיד שמנה לו מעות ולא זזה ידו ממנו וראה דלא החזיר חייב ולא הבנתי כונתו דהא בא"י ליכא מיגו וכמו שהרגיש שם בעצמו ונדחק מאד וקושיתו לא ק"מ דבשלמא בנסכא דר"א דחטפו יש חזקה דמה שת"י אדם הוא שלו ודאי של התובע הוא ותפיסת החוטף אינו ראי' לומר שהוא שלו מכח חזקה זאת דכל עה שת"י אדם הוא שלו דהא חטפו בע"כ דבעלים דגרע מנודרת או דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דאין להם חזקה כיון דאין תפיסתו ראי' על שהוא שלו מחמת דעשוי לבא לידו אף שאינו שלו כ"ש כשראינו שחטף משא"כ אם מנה לו מעות דבעלים התפיסוהו מדעתם יש לנתבע חזקה שהוא שלו יותר מלתובע לכן אפילו ראו שני עדים שמנה לו מעות ואומר שבפרעון נתן לו נאמן בלא מגו כלל ול"ד להא דלעיל ס"ז דטענת יש לי בידך כנגדו לא מהני בלא מגו וכמבואר בש"ך שם דשם נטלו בפירוש לשם הלואה א"א לפטור בלא מגו ועיין תוס' פרק שבועת העדות ל"ב ע"ב בד"ה הוה ותומים בסימן זה סק"י.
סעי' י"ד א"י אם לויתי בשו"ת גוא"י ס"ח כתב דאם כופר חמשים ועל חמשים האחרים אומר א"י אם נתחייבתי לך רק בעינא לצי"ש ולשלם חשוב מודה במקצת וחייב שבועה מה"ת וראי' ממ"ש תוס' פ"ק דב"מ דף ה' ודף צ"ח דלפיכך לא אמרינן בחשוד משואיל"מ דאל"ה ל"ש חיי לחשוד דילוו לו פרוטה ויתבעו ממנו כל הונו וכתב באס"ז בשם גליון תוס' דא"ל דיכפור הכל דה"פ דאם ירצה לעשות כדין ולומר אמת א"נ א"א מעיז פניו לכפור הכל ועדיין תקשי לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ה ס"ק נ"ד דמותר לטעון א"י על דבר שיודע בברי היכא דליכא כפירת ממון רק שבועה וא"כ יטעון מחשוד על הפרוטה א"י אם הלותני ואשלם לצי"ש וע"כ דחשוב מוב"מ את"ד ואינו הוכחה די"ל דיתן לו ומיד יתבענו על כל אשר לו דלא יוכל לומר על מה שהלוהו היום א"י דניכר שקרו דאין שוכחין ביומו וכמ"ש תוס' ופוסקים הובא לקמן סימן ע"ח בש"ך ס"ק ט"ז ואפילו לרמב"ן ובע"ת וטור דס"ל שם דנאמן לומר פרעתיך תו"ז במגו דפרעתיך היום סוף הזמן מודו דחשוב מגו דהעזה ולפטור משבועה ל"א כמבואר בש"ך בסימן פ"ב בכ"מ סק"ו וא"כ כמ"ש הגליון דלא יכפור הכל שלא יעיז כ"ש דלא יאמר א"י על הלואת היום דניכר שקרו לכל ואף אם ילוהו לשלשים יום מ"מ כשיתבע אותו יום על יותר ויודה שיעור מה שהלוהו היום יחויב שבועת מודה במקצת לאחר שלשים כמבואר לעיל בש"ך וטו"ז סימן ע"ג ס"ב ומסברא ג"כ לא נ"ל דממ"נ אם משלם מיד הוי הילך ואם רק אומר שישלם יכול לחזור בו ואפ"ת דהוי כנדר לצי"ש מ"מ ישנו בשאלה כיון דלא נדר מחמת טובה שעשה לו חבירו שידור עיין יו"ד סימן רכ"ח ס"כ א"כ אינו דומה לכי הוא זה דילפינן מיני' מוב"מ דשם מתחייב בהודאתו ואינו בחזרה ואם משלם אח"כ כיון דבשעה שאמר שישלם לפייס ישנו בחזרה ל"ח הודאה עד שמשלם הוי אז הילך ואם מקבל בקנין מ"מ כיון דהודאתו אינו מחייבו רק הקנין הוי כמתחייב חיוב חנם מהיום ואינו כי הוא זה שחייב מכבר מקצת מטענת התובע וגם מה שהוכיח מהר"ן שכתב בפרק שה"ד דבמאמינו על המשכון שאינו ביד המלוה ומודה שהלוהו יותר ממה ששוה דחשוב מבמ"ק עיי"ש אינו ראי' דכיון דאומר דמאמינו אינו בחזרה ואה"נ אם אמר חמשים א"י אם הלותני רק אני מאמינך הוי מוב"מ כיון דאינו בחזרה דחשוב כנאמן עלי אבא דלאחר שהעיד אינו יכול לחזור כדלעיל סימן כ"ב ואפילו יאמר נזכרתי שלא הלויתני לע"ד א"י לחזור כיון דהאמינו הוי כשני עדים ועיין קצו"ח כאן סק"ח ונה"מ סק"ח ולע"ד מ"ש הר"ן הובא בש"ך סימן פ"ז ס"ק י"ג דאם אומר חמשים לית לך גבאי וחמשין א"י א"פ דחשוב מוב"מ דאזיל בשיטת מהרש"ל שבש"ך כאן ס"ק כ"ט דבא"י א"פ ל"מ לומר נזכרתי דאלת"ה אינו דומה לכי הוא זה כיון דישנו בחזרה לומר נזכרתי ולכשישלם הוי הילך דרק עתה חשוב הודאה וצ"ע בזה אבל באומר שישלם לצי"ש ודאי ל"ח הודאה דאין ב"ד יכולין לחייבו בע"כ ואם מת יורשיו פטורין כמו בנדר וכ"כ בתומים בכללי מגו ס"ק ע"ד דכה"ג אין עליו שבועה דאורייתא.
סעי' ט"ו דלא אמרינן בשבועה הבאה ע"י גלגול משואיל"מ זה דעת רא"ש ועור ובשע"מ הקשה דטור סותר א"ע דלקמן סימן רכ"ג כתב בטענו עבד גדול בכסותו מכרת לי וזה משיב א"י אם גדול או קטן דחייב הגדול משום שאיל"מ והרי העבד אין נשבעין עליו רק עי"ג וקדמו הדרישה בסימן רכ"ג וי"ל קצת כיון דמוכר נמי מודה דמכר עבד עם כסותו שעליו וא"כ כשנתחייב כסות הגדול מכח שאי"ל החזקנו לודאי ומוציאין ממנו כסות הגדול ממילא אין להקל עליו בספק העבד לומר ספק ממון קולא לנתבע דומה לזה באו"ה כלל כ"ו ס"א בספק טריפה שנתערבה אין להקל מכח ס"ס הואיל וספק הראשון הוי דאוריי' כשנודע ונעשה כודאי איסור תו ל"ל ספק אינה טרפה וכ"ש דא"ש יותר לפמ"ש בעין זוכר בשם מהר"י חאגיז שבשו"ת הלכות קטנות ח"א סי"ב דמתוך שאיל"מ דין זה הוא מדרבנן וכן הביא קצו"ח כאן סקי"א מתשובת מהרש"ך ח"א דף קס"ח וכן נראה מלשון הרא"ש בפרק השואל ס"י שכתב בשבועה הבא לו ע"י גלגול ולא על עיקר טענתו לא החמירו כולי האי שנאמר בה אם איל"מ עיי"ש משמע דחומרא דרבנן הוא ומסתמא יש להם איזה ישוב אהא דילפינן משואיל"מ בשבועת דף מ"ז מפסוק שבועת ד' תהי' בין שניהם ואפשר דלפי האמת לכ"ע דרשינן בין שניהם שחלה על שניהם כמו דס"ל לרב ושמואל אלא מאן דס"ל משואיל"מ אסמוכוהו אתאי קרא ועכ"פ כיון דחומרא דרבנן הוא בעיקר שבועה ולא החמירו בג"ש ה"ד כשאינו תלוי זב"ז אבל כעבד בכסותו ומודה דמכר עבד וכסותו כיון דמחייבינן לו בכסות גדול א"א למפטרי' מעבד גדול ולומר דקטן מכר דליהוי מילי דרבנן כחוכא.
ועיין פר"ח יו"ד בכללי ס"ס כלל נ' ובכ"ש על יו"ד סימן ק"י הביאו מס"פ הדר דאין לפסוק תרתי דסתרו דמחזי כחוכא ומה שהקשה בכ"ש מפ"ו דטהרות לע"ד רק בדרבנן חשו דלא לזלזלו בהן והכי דייק לשון רש"י בס"פ הדר.
סעי' י"ז הג"ה רגלים לדבר בד"ג כלל ק"ג ס"ם כתב ראובן טוען על אשתו שפתחה תיבתו וגנבה מעותיו והודית מקצת מצאתי בתשב"ץ ח"ג סימן ק"מ שפסק כיון שבעל טוען ספק מחמת שהודית במקצת סתמא גנבה הכל אין נשבעין על טענת ספק אלא יחרים עלי' עכת"ד ונלע"ד לפי המבואר ברמ"א סימן ע"ה סי"ז דהיכא דיש רגל"ד יכול להשביע היסת א"כ בנ"ד שמודית שגנבה הוי רגל"ד עכ"ל ד"ג ולא נ"ל כיון דאית לה מגו דכפרה הכל והעזה ליכא דבעל טוען שמא השכל מחייב דאומרת אמת ע"כ גם לפוסקים דמגו לאפטורי משבועה ל"א היינו היכא דמצד טענת בע"ד שתובע מחויב שבועה אמרינן מה הפסד יש אם אמת אתך תוכל לישבע או משום דאיכא לברורי כמ"ש האחרונים אבל הכא דמהדין פטורה מלישבע דאין נשבעין על טענת שמא רק מחמת רגל"ד נתחייבה והרי המגו מוכיח להיפך וגדולה מזה אפילו יש ע"א על המקצת שגנב ומחויב לשלם מ"מ פטור מלישבע היסת על השאר כדלקמן סימן שס"ד ס"ז בלא חולק וראיתי בשו"ת ב"ח הישנות סימן כ"ט שנשאל בלאה שהלכה מביתה ובאתה רבקה ופתחה תיבתה ולאה טוענת שנגנב לה כיס עם י"א זקוקים בתוכו ורבקה הודית שלקחה הכיס עם תשעה זקוקים והביא הב"ח שם הך דסימן שס"ד והקשה דהטור שם הביא תשובה הרא"ש כלל ק"ז דין ד' פסק בעובדא דדמיא לנ"ד דמחייבת שבועה לכן העלה דהרא"ש ס"ל דכיון שהודה במקצת חשוב טענת תובע על השאר טענת ודאי לחייבו שבועה דאורייתא ואפילו לדברי ב"ח כיון דבש"ע סתם ופסק דאפילו היסת ל"פ ודאי י"ל קי"ל ואין לחייבו מספק אלא דלפע"ד אין כאן מחלוקת דהך דשס"ד ס"ז כיון דהעד לא ראה כמה נטל והנתבע הודה עשרה נהי דלא מהימן לומר שלי הם במגו דהוי נגד חזקה שמה שת"י אדם שלו הוא כמ"ש בסמ"ע שם מ"מ לענין השאר שאומר שלא נטול אהני לו המגו דהי' י"ל שנטל רק כלי אחד להאמינו ולא יחשוב רגל"ד משא"כ בנידון הרא"ש שהכמין לה עדים והודית במקצת ואח"כ באו לב"ד בזה אין לה מגו כדאיתא שם ומבואר בשו"ת הרא"ש כלל ק"ו ס"ב והובא לעיל סימן ע"ב סח"י ברמ"א דאם הודה לפני עדים קודם שבאו לב"ד אזל מגו שלו וכ"ש הכא דהכמין עדים אפשר דעתה הי' לכפור הכל רק שלא בפני עדים לא אכפת לה להודית ומילי דכדי ננהו ועיין תומים סימן ע"ב ס"ק ל"ה ונתיבות שם ס"ק ל"ד כתב דגם לש"ך דס"ל בהראה לפני עדים ואמר לקוח חשוב מגו אם ממילא ראותו מלובש בו אף דמיד שראו אמר לקוח לית לו מגו עיי"ש וא"כ כ"ש בהכווין עדים דליכא מגו ע"כ הוי רגל"ד על השאר.
ועיי"ש בשו"ת הב"ח שכתב כיון דנטלה הכיס עם הזקוקין ולפי טענת לאה הי' בכיס י"א זקוקין ורבקה הודית דלקחה הכיס עם מה שבתוכו הוי כטענת ודאי שלקחה כל הי"א זקוקין ול"ד לטוען עשרים כלים היו בביתי וכו' דכל כלי וכלי בפ"ע שפיר י"ל דילמא זה לא נטל אלא עשרה עיי"ש.
תיבתו פרוצה צל"ע אם רשאי כה"ג להכותו שיודה ולכאורה כיון דאין מוציאין ממון בהוכחה זאת כ"ש דאסור להכותו כמ"ש סמ"ע לעיל סימן חית ס"ק כ"ג דהוצאות ממון קיל והשליח ב"ד לא מהימן להוציא ממון על פיו כ"ש להלקותו א"כ ה"נ כיון דהאומדנא אינו מועיל להוציא ממון כ"ש להכותו אמנם הטו"ז שם ס"ל להיפך דהוצאות ממון חמיר ויש ללמוד ד"ז מפרק ג"פ דף קס"ז והוא בטור לעיל סימן מ"ב ס"ד וז"ל הב"י שם פג"פ דף קס"ז מביא ב' מעשים שהכיר הדיין הזיוף ע"י דוחק ב' אותיות או ע"י הרווחתן וכפתי' לבעהש"ט ואודי וסבור הרמ"ה דהיינו שכפאו ע"י יסורין וסבור עוד הרמ"ה שלא עמדו דברים אלו בגמרא אלא היכא דאתי לאפוקי מיורשים כתב נמ"י פג"פ כפתי' ואודי ש"מ דאי לאו דאודי לא פסלינן שטרא ומיירי שלא הי' המחק ניכר עכ"ל ב"י הרי דאפילו להחזיק הנתבע לא הי' אפשר אי לאו דאודי ומ"מ כפאו ע"י יסורין שיודה ומ"מ אין ראי' משם רק דהדיין רשאי לעשות כן אבל בעל הגנבה אסור דאינו רשאי למיעבד דינא לנפשי' רק היכא שיכול לברר שהוא שלו ואפילו כה"ג אסור ע"י עכו"ם כמבואר לעיל סימן ד' בהג"ה שו"ר בפ"ת כאן שהפ"מ הוכיח מב"ב שם כמ"ש ובפ"ת הביא מהרא"ש פא"מ ונראה דמש"ה פרש"י באלו מציאות דף כ"ד כלי של אושפיזא הי' דאם הי' של מר זוטרא לא הי' רשאי למיעבד דינא לנפשי' וכמ"ש אמנם לפרש"י במו"ק די"ז צ"מ עביד דינא לנפשי' בממון אף דמבואר שם דוקא במלתא דפסיקא לי' היינו להוציא ממון דבספק אינו רשאי לתפוס להיות מוחזק ועיין ברא"ש שם סימן כ"ז שכתב אף שהדבר ברור אין אדם דן דינו של קרובו כ"ש של עצמו וא"כ ה"נ להכות ע"י רגל"ד שו"ר בתשב"ץ ח"ג שאלה קס"ח הביא ראיות הנ"ל והתיר לדיין ליתן אותו במאסר וצ"ע דמתחלת דבריו משמע דגם להכותו שרי.
להשביעו בסמ"ע ס"ק מ"ט כתב דאם תפס מהני והוכיח כן מהרא"ש וש"ך ס"ק ס"ד חולק עליו בזה וכן בא"ל אבא ל"מ תפיסה ובשו"ת הר הכרמל חחו"מ ס"ו כתב מכח דברי הסמ"ע בבורח שנשבע לבע"ח שאין לו רק אצל פלוני סך ממון ואותו פלוני מכחישו ותפס ממנו הבע"ח מהני תפיסתו ואפילו בשבועה א"י להוציא מן הבע"ח דהוי רגל"ד מחמת שבועת הלוה ולא שת לבו לדברי הש"ך דחולק ובתומים הוכיח כהש"ך מהמפקיד והוא ברא"ש שם סכ"ד ומוכח משם אפילו מוחזק מכבר לא אהני הרגל"ד וכ"כ בגאון צבי ובהר הכרמל הרגיש בראי' זאת ותירץ דטענת בקרא הוי א"י א"פ משא"כ כשהתובע תופס מהנתבע בטענת רגל"ד אינו תופסו לתשלומין כי מאן שם לי' אלא להחזיק בתפיסתו ושלא להחזירו וכיון שיש רגלים לדבר כדברי תובע אין ב"ד נזקקין להוציא מהתופס א"ל בראי' ברורה ולא בשבועה עכ"ל ודבריו מרפסן איגרי דאיך מחויב הבקרא משום א"י א"פ אם חשבינן הרגל"ד לטענת ברי ואם מה שמוחזק מקודם הספק ב"ד נזקקין ומוציאין מידו ק"ו למה שתפס אח"כ וכ"כ בתומים כאן ס"ק י"ז ובשע"ו כתב דגם סמ"ע מודה להש"ך וכ"כ שבו"י ח"ב סימן קס"ח דסמ"ע מיירי בגונא דברי לו עפ"י אומדנא בידיעה שלא בראי' וכגון שלא הי' שם רק התובע ונתבע וכעין הך דלקמן סימן צדיק ס"ו וסט"ז וצריך התופס לישבע שברור לו וצריכין לאיים עליו שלא ישבע א"ל שברור לו בודאי בלא פקפוק ספק כלל עכ"ל וא"כ כה"ג אם יעידו עדים מוציאין מהנתבע כדלקמן סימן צדיק ס"ו וסעי' ט"ז והרי בנידון ההר הכרמל הוי סהדי דבורח נשבע כך ומ"מ מודה בעל הר הכרמל דאין להוציא עי"כ הרי דל"ח ודאי ממילא גם תפיסתו ל"מ בטובה שמא נגד ברי שכנגדו ולא יוכל להמלט ההרה לומר קי"ל כהר הכרמל נגד הש"ך וטו"ז ותומים ונתיבות ושבו"י כיון דמוכח מהרא"ש גופא דלא כסמ"ע ולשבו"י ושע"מ גם סמ"ע מודה.
סעי' כ"ג קרוב שלו עש"ך דמי שהלוה לחבירו על משכון ושכח כמה הלוה וקרובו יודע יכתוב הרשאה לקרובו וישבע ויטול וקצו"ח הקשה כיון דאין מלוה נאמן רק במגו וכיון דא"י ל"ש מגו והאחר היודע אף שיש לו הרשאה אינו נאמן כיון דל"ל מגו דהא אין המשכון ת"י וראי' משו"ת הרא"ש שבטור לעיל סימן ע"ב ראובן הי' בידו משכון משמעון וטוען ראובן אני תופס המשכון מפני שאמר לוי שותפי ששמעון חייב לו מדמי השותפות אין בדברי לוי כלום מאחר שאינו בידו ומשמע דגם הרשאה ל"מ ועוד שותפין א"צ הרשאה עכת"ד נ"ל שא"ה דלוי נוגע משא"כ הכא י"ל חזקה אא"ח ולא לו דאפילו בקרוב היותר כאב לבנו שייך חזקה זאת כדאיתא בשבועות הדיינין דף מ"ב ע"ב רק בבריא חייש שם לקנוניא וזה ל"ש כאן דליכא למיחשד למלוה דעשה קנוניא עם קרובו שיחלוק עמו דאם ירצה לגזול י"ל דיודע בעצמו או יטעון לקוח וע"כ אינו נותן חלק לקרובו א"כ איכא חזקה דאא"ח ולא לו רק בלתי הרשאה ל"מ וכמבואר בפרק המדיר דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך ופרש"י להכי ל"מ חזקה דגופה לפי שאין הטענה שלה וגבי אב ל"א בגוף שלה דתיהני חזקתה עיי"ש וה"נ חזקה דאא"ח דקרוב ל"מ למלוה כיון דאין הטענה שלו ומלוה אינו טוען ברי ועיין נתיבות ריש סימן ע"ח דיליף משם לחזקה דא"א פורע תו"ז דל"מ בטענת שמא משא"כ כשנותן הרשאה לקרובו נעשה בע"ד לפי שעה אלא דצריך אח"כ להחזיר כדלקמן סימן קכ"ב ס"ו ומ"מ כל דין בע"ד יש לו בשעה שתובע להוציא אף דלא לו יהי' וא"כ החזקה דא"א חוטא במקומו עומד ומ"מ הוי טענת עצמו ומהני ברי שלו דמתנה עמ"ל הוי מתנה ה"נ חשוב שלו בשעת טענה ומצאתי בנתיבות לקמן סימן קכ"ב ס"ג מהרמב"ן שכתב דהרשאה הוי כמתנה עמ"ל ועיי"ש במלחמות פ' מרובה דנוסחת רש"ג ורה"ג בש"ס דהרשאה הוי קני ע"מ להקנות ובנתיבות לעיל סימן נ"ו סק"ה כתב דבקני ע"מ להקנות הוי בע"ד ממש ובתומים הקשה דא"י להקנות חוב שלו במעמ"ש ואינו רק שליח ואיך ישבע שליח שאין הממון שלא ותירץ קצו"ח דמשכון יכול להקנות אג"ק כיון דכותבין בהרשאה אג"ק נקנה המשכון קנין גמור ומ"מ קשה על הש"ך דאע"ג דקונה משכון ע"י הרשאה ל"מ כיון שאינו ת"י ולית לי' מגו וליתן לו המשכון הוי פשיעה כדלעיל סימן נ"ח עכת"ד וכבר כתבתי דכאן א"צ למגו אלא דלא הבנתי דברי קצו"ח דמשמע מדבריו אלו הועיל בקנין אג"ק לבד ל"ה פשיעה ולמה הא מבואר בריטב"א שבב"י לקמן סימן פ"ג דאפילו תפס לוי פקדון של ראובן שביד שמעון חייב שמעון שפשע ולא שמרו כראוי והרי שמעון לא עשה שום מעשה בגוף הפקדון וחייב כ"ש כאן שהקנהו אג"ק ומחמת כן נפסד הלוה ולא הוחזר לו משכונו והרי שומר חייב בגרמא בשוא"ת כ"ש בקום עשה ומ"מ נראה דל"ק על הש"ך דבסימן נ"ח דהתופס לא מהימן רק במגו דלהד"ם ואפילו הי' התופס טוען להד"ם הי' הנפקד חייב ה"נ לא עדיף המגו לאמת דברי התופס יותר מאלו טען להד"ם לכן חייב הנפקד כמ"ש בקצו"ח גופא בסימן כ"ח סק"א אבל כאן דהמורשה יהא נאמן מכח חזקה דאא"ח ולא לו כשיקנה המשכון ויהא חזקה שיש עמה טענה א"כ ממילא יפטר המלוה דלא הפסיד כלום ללוה כיון דנתברר האמת ע"י שבועת קרובו סמורשם.
קרוב שלו בשע"מ ס"ק ט"ו כתב דקרוב מסייע פוטר מהיסת דהא קי"ל עד מסייע פוטר משבועה מק"ו דמחייב ה"כ בקרוב ועוד דחזקה א"א חוטא ולא לו ול"נ דעל הק"ו יש להשיב דבשלמא לענין עד כשר מסייע ילפי שפיר מק"ו דל"ל הא דמחייב שבועה דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן אבל לפטור הסברא להיפך דישבע לברר ולא נסמך על העד דהא קי"ל משואיל"מ הרי דלהשביע האמינו תורה כשנים דאם לא ישבע הבע"ד להכחישו מחויב לשלם וכיון שכן גם לפטור נאמן כשנים דהא אין בע"ד מכחישו בשבועה אבל קרוב אינו זוקק רק להיסת וכשא"י לישבע נגדו פטור שאינו כודאי רק רגל"ד ולהטיל ספק שיוכרח הבע"ד לברר נגדו כשיוכל לישבע ממילא לסייע אין בו ממש דמ"מ ספקא הוי וצריך לברורי.
ועוד בקרוב בשלמא לחייב ל"ל שמא קנוניא עשו דאם התובע רוצה להשביע לנתבע בטענת שקר יטעון בעצמו ברי דאם הנתבע אינו חייב הלא ידע דקנוניא עשו עליו והלא טוב לו יותר שלא ירגיש בשקרו רק הנתבע וע"כ עדות הקרוב רגל"ד להשביע אבל לפטור י"ל קנוניא עשו דלא הי' אפשר לו להנצל מלישבע זולת הקרוב אבל בעד כשר הק"ו שפיר דאם ניחוש לקנוניא לא יחייב שבועה ג"כ דבלעדו לא הי' מחייב שבועה דאורייתא.
ומ"ש משום החזקה דא"א חוטא ולא לו הא בשבועות דף מ"ב ע"ב מבואר דרק בהקדש וש"מ נאמן משום דאינו עושה קנוניא על ההקדש אבל בריא או נגד הדיוט ל"מ הך סברא דחייש לקנוניא ועוד הא חזקה דאא"פ תו"ז דאלים להוציא ממון וכן חזקה דשטרך בידי מה בעי מ"מ לא אלימי אפילו בצירוף שתיהם לפטור מהיסת אחר הפרעון כמבואר בש"ך לקמן סימן ע"ח ס"ק ט"ו אלא דגם שם חולק שע"מ אש"ך וחילו ממהר"ם שבמרדכי הובא בטו"ז כאן סי"ז דאם טוען נגד חזקה דשטרך ביני מה בעי או טענה דל"ש אינו מחייב היסת אבל התומים כאן סי"ז ס"ק ח"י הוכיח דלא מסקינן כמהר"ם ואף דבפרק שה"ד פריך אתקנת היסת הא חזקה א"א מעיז פניו בפני ב"ח ומשני אשתמוטי משתמיט משמע דחזקה מועיל לפטור מהיסת היינו דפריך אעיקר התקנה למה חשו לתקן היסת אבל כשכבר נתקן תו ל"מ חזקה לפטור וכה"ג כתב התומים בכ"מ לענין מה דפריך בש"ס מוב"מ למה ישבע דליהמן במגו דכ"ה והא מגו לאפטורי משבועה ל"א דהקושיא על תחלת החיוב אבל אם כבר מצא החויב מקום לחול תו לא מהני כשיזדמן מגו לפטרו משבועה עיי"ש ועיין ש"ך לעיל סימן כ"ו ס"א סק"ה בד"ה וכן מצאתי.
ומה שכתב השע"מ כאן כיון דש"ס פריך אמאי דתקן היסת הא א"א מעיז פניו ומשני דאשתמיט ותוס' בפרק הגוזל דף ק"ו דל"ד בפני ב"ח אינו מעיז אלא בכל מידי שידע בי' חברי' דמשקר א"א מעיז לכפור בו וכן הוא שיטת כל הפוסקים א"כ בעד קרוב המסייע איכא חזקה דהעד קושטא קאמר דהא אינו מעיז לשקר במידי דידע בי' חברי' ולגבי העד ל"ש אשתמיטי וא"כ חזקה זו מגרע לחזקת התובע ופטור הנתבע מהיסת עכ"ל בתוס' שם בסה"ד מבואר דדוקא במידי דכפירה לא מעיז וביאר הש"ך דבריהם לקמן בדיני מגו אות טי"ת דהיינו אם האמינו תחלה לא מעיז לכפור וא"כ לגבי העד ל"ה מידי דכפירה וליכא חזקה כלל ועוד לפמ"ש התשב"ץ ופנ"י ונתיבות הביאם לעיל סימן ל"א סק"א ובסימן נ"ו ס"ק י"ד וס"ק ח"י דבעד אחד ליכא חזקה דא"א חוטא ולא לו משום דאומר בדדמי עי"ש ה"נ ל"ח העזה דשכנגדו יסבור דאומר בדדמי ואזלה נמי בזה סברת מהרי"ט דעד מסייע יפטור מהיסת מכח חזקה דאא"ח ואנן דקי"ל דעד מסייע פוטר לא משום החזקה רק דתורם האמינו לשבועה לחייב ק"ו לפטור ובקרוב ל"ל כן וכמ"ש.
משביעין בש"ך כתב דוקא אם הקרוב מעיד לענינו וג"ז הניח בצ"ע ונראה כיון דכל השבועה מחמת עדות הקרוב יכול הנתבע להפך על התובע שישבע שלא עשה קנוניא עם הקרוב כיון דנתבע צווח דאינו חייב אם כן לפי דבריו ודאי קנוניא עשו שיעיד לו וכמ"ש הש"ך לקמן סימן פ"ז סי"א ס"ק ל"ב דיכול להפך לישבע דחשוד לי' אף דאין משביעין בשמא כיון ששבועת השותפין תקנו לישבע בשמא מכח חשד שחושדו ה"ה דיכול להפך דכותי' בשמא שישבע שהוא חשדו בכך ה"נ דמשביעו בשמא מכח עדות הקרוב דעושה רגל"ד לחושדו יכול להפך אם חושדו באמת מכח העד דשמא יודע דהקרוב משקר וליכא רגלים לחשוד ומשביעו בחנם.