ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות גביית מלוה סימן צז
סעי' א' מ"ע לתלות בב"מ פא"נ דף עיין ע"ב איתא מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו אר"נ אמר לי הונא לא נצרכה אלא אפילו רבית דנכרי ביותר מכדי חייו איכא דמתני הא דר"ה אם כסף תלוה את עמי עמי ונכרי עמי קודם פשיטא לא נצרכה דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם וקשה מדקאמר תחלה מרבה הונו לא נצרכה אלא אפילו רבית דנכרי מכלל דק"ל למה נצרכה וא"כ ללישנא בתרא הק"ל אמנם בילקוט במשלי כ"ח מרבה הונו אר"נ אמר לי הונא אפילו רבית דנכרי יותר מכדי חייו כיצד ישראל ונכרי באין ללות אומר מוטב אלוה לוי שאקח ממנו רבית על זה אמר שלמה מרבה הונו בנשך ומרבית לחונן דלים יקבצנו עכ"ל ודלא יסתר מהש"ס צ"ל דה"פ דאיכא דמתני להא דר"ה דלעיל ג"כ אתא דלעמי קודם והוא מלוה לגוי קודם ביותר מכדי חייו כפשטא דמרבה הונו וכן מוכרח דמנ"ל לעמי קודם בחנם מלנכרי ברבית רק דאל"כ פשיטא וא"כ עדיין נימא דקמ"ל קרא ביותר מכדי חייו וסברא הוא דבכדי חייו לא קאמר דחייך קודמין לחיי חבירך כדאיתא בב"מ דף ל"ב לענין אבדה ובזה יש ללמוד זכות על שאין נזהרים להקדים לישראל בחנם מלנכרי ברבית וה"ט דלל"ק אסור להלות לנכרי ברבית ביותר מכדי חייו רק כתבו תוס' בשם ר"ת ותשובת רש"י דבזה"ז הכל כדי חייו וא"כ גם לעמי קודם אינו מחויב דקרא לא נאמר רק לפי ד"ת דהי' מותר לעכו"ם ברבית גם ביותר מכדי חייו וע"כ זו דבר השמטה שהשמיט הטוש"ע כאן דמ"ע להלות לישראל בחנם ולהקדימו לפני נכרי ברבית וכבר תמה בזה בשעמ"ש.
אמנם הרי"ף ורמב"ם וסמ"ג ורא"ש כתבו דמצוה להקדים להלוות לישראל בחנם מלעכו"ם ברבית וכתב השעמ"ש דדוקא כשהרבית דבר מועט כמ"ש תוס' בע"ז דף כ"ף דהא דמצוה להקדים נתינה לגר למכירה דעכו"ם אינו רק בנבלה שאינה שוה לישראל אלא דבר מועט בא"י שלא היו עכו"ם מצויים וה"נ מיירי בהכי כיון דפשטא דקרא מיירי בעשיר דאינו מצוה להלוותו אלא לפי שעה ובכה"ג אם עכו"ם רוצה ללוות רק לפי שעה וליתן ריוח מועט הישראל קודם ולא בריוח מרובה דאל"כ תקשו מ"ש מהשבת אבדה דאם אין שם ב"ד שלו קודם איברא דעדיין קשה דאמאי בפני ב"ד מתנה ליטול כל שכרו ואמאי לא יוותר קצת ויש לחלק דשאני בהלואה דאם לא יוותר קצת יתבטל המצוה לגמרי עכת"ד ול"נ דא"כ לא נדע השיעור איזה מועט ותוס' בע"ז כתבו משום דנבלה לא שוה להישראל רק דבר מועט ולגר שוה הרבה זולת אם גם כאן נאמר כשעשיר הלוה לפי שעה שוה לו הרבה יותר מרבית שיתן הגוי אבל סתימת הפוסקים לא משמע כן גם קושיתו מאבדה משמע דלא ירד לזה דאל"כ לא הקשה כלום אף דמח"א שהבאתי לעיל סימן יו"ד משמע כשעמ"ש דדבר מועט מחויב לוותר היכי דמתבטל המצוה אף דלגבי חבירו ג"כ אינו רק דבר מועט כבר השגתי שם עליו לכן העיקר כמ"ש דלא מיירי רק ביותר מכדי חייו וכן נראה מפירוש ראב"ע ע"פ אם כסף תלוה אם נתן לך השם הון שתוכל להלות ולכן אם הוצרך העשיר ללוות לפי שעה לכדי חייו וכדומה אזי ישראל קודם וזה מבואר בלשון הפוסקים שכתבו ואפילו העשיר שצריך ללוות דלהרבות הון אינו צריך ובלא"ה ל"ק מאבדה דהכא שאני דגלתה התורה דאל"כ פשיטא והעיקר נראה דאם הדבר שקול דאינו נצרך לישראל הלוה יותר מהמלוה שרוצה להרויח בזה שלו קודם.
סעי' ו' לא ימשכנו בנה"מ כתב אם חייב לו עסקא כיון דבעד פלגא פקדון מותר לתפוס אף דיכול לתפוס חפץ קטן רשאי לתפוס חפץ גדול שוה גם הפלגא מלוה עיי"ש והנה בשבת ס"פ האורג מתיר רשב"א לנעול ביתו וצבי בתוכו כשמתכוין לשמוד הבית ולצוד הצבי כיון דיש בזה מעשה היתד עם מעשה האיסור וכתב הש"ג שם דנמצא למידין לרשב"א דאע"ג דקי"ל דפ"ר אסור ה"ד שבאותו מעשה דעבד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפסיק רישא שעושה עושה ג"כ דבר מותר עמו ויתכוין גם להדבר המותר אזי אפילו עביד הפ"ר ומיכוין גם לו שרי ובאמת כי קולא גדולה היא זו עכ"ל ורמב"ן ור"ן שם פליגי אסברת רשב"א ובפ"ב דביצה מתיר ר"ן ביו"ט לרבות בשיעור בחד טרחא באוכל נפש ול"ד לפ"ב בשבת דאם צריך שתי גרוגרות לחולה ויש שלשה בעוקץ אחד ושתים בעוקץ אחד דאסור לתלוש השלשה משום דשבת דחוי' לפ"נ ולא הותרה כאו"נ ביו"ט והרי נעילת בית לשמרו ג"כ היתר גמור הוא בלא צידת הצבי צ"ל דלא דמי דנעילת בית בלא צבי בתוכו אינו מלאכה כלל וכשצבי בתוכו הוי מלאכת צידה וליכא רק מלאכת איסור משא"כ למלאות קדרה בשר לבשל דגם הצריך היום הוי מלאכה והותרה ע"כ הותרה לגמרי ומ"מ דין משכון ל"ד להך דיו"ט דשם י"ל דהותרה אף דמלאכה אסור ביו"ט לאו"נ התירה תורה מכלל המלאכות וכיון דהותרה הותרה לגמרי ורשב"א דמתיר גם בשבת רבויי בשיעורא בצריך קצת לחולה אפשר ס"ל גם בדחוי' אמרינן הואיל ואדחי אדחי בחד טרחא ובזבחים דל"ב ע"ב פליגי אמוראי אי אמרינן הואיל והותרה או הואיל ואדחי ואיזה עדיף ועוד דשאני שבת ויו"ט דהאיסור משום שבות גופו וכיון דמעט מותר לצורך או"נ או פ"נ מותר להרבות בחד טרחא דגופו שובת כאלו לא הוסיף בשעור משא"כ לענין שאר איסור לכן נלע"ד דאיסור גמור הוא במשכון.
סעי' ח' מחזיר בע"כ הרמב"ם פ"ג ממלוה בחבל רחיים ורכב ובגד אלמנה כתב מחזיר בע"כ ואם נשרף לוקה ובנכנס לבית לוה למשכנו כתב דניתק לעשה ואם נשרף לוקה ומחשב דמי משכון ומנכה בחובו עיי"ש ובתרתי בבי קמייתא ל"ב דמנכה בחובו בנשרף וניתק לעשה ובמשכנו בביתו ל"כ דמחזיר בע"כ וגם למה כתב דמחזיר בע"כ משמע מיד וכיון דמרבינן השב תשב אפילו משכנו באיסור קנה רק מחזיר בעת הצורך למה הוציא מהכלל רחיים ורכב ובגד אלמנה וסמ"ע וטו"ז האריכו בזה ליישב ונלע"ד לפמ"ש בר"פ א"נ דמה דהוכיחו מרמב"ם דניתק לתשלומין אינו לוקה גם בלא ניתק לעשה כמבואר בפנ"י שם ה"ד אם יודדין לנכסיו בע"כ אבל בלא"ה צריך ניתק לעשה לפוטרו ממלקות והנה בחובל רחים ורכב או בגד אלמנה יש תרי לאוי לא תבא אל ביתו ולא תחבול ואיתא בריש תמורה אין חד עשה מנתק תרי לאוי ואף דתוס' זבחים קי"ד ע"ב בד"ה אלמה כתבו דדוקא כשסמוכי הלאוין אצל העשה הוכחתם שם ממכות דחו בעצמם ומה שהוכיחו מגזלה דאיכא תרי לאוי דלא תעשוק ולא תגזול וחשבי לי' ניתק לעשה במכות לרמב"ם אינו מוכח דדוקא בסמוכים הלאוין להדדי לא אתי חד עשה לנתקם וכן דעת הר"ר שמואל מורדין בתוס' חולין דף פ"א בד"ה הנח וא"כ בחובל רחיים ובגד אלמנה רק משום דניתן לתשלומין אינו לוקה דגם בהשבת העבוט אם נשרף דשוב ליכא עשה דהשב מ"מ ס"ל לראב"ד דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין ודעת הרמב"ם כיון דמחזיר בע"כ מיד דלא מהני תפיסתו לכן בנשרף ממילא אינו חייב באונסין כמ"ש הראב"ד לשיטתו היכי דלא קנה המשכון דצריך להחזיר מיד אינו מחויב באונסין אמנם כ"ז שלא נשרף דמחזיר בע"כ ניתן לתשלומין ואינו לוקה ומשלם אבל מה דמחזיר בע"כ כתב הריב"ש משום דקי"ל כרבא דאעל"מ עיי"ש ומה דחדשה תורה השב תשב במשכנו באיסור דקנה ומהני י"ל אין לך בו אלא חדושו היכי דעשה מנתק עכ"פ ללאו ומתקנו שלא ילקה דהלאו קיל אבל ברחיים ובגד אלמנה דיש שני לאוי במשכנו בביתו ואף לכשת"ל דעשה והשב גם עליהם קאי מ"מ לא מנתקן ולא שייך לומר דניתן לתשלומין כיון דתאמר דוהשב מרבה גם בהם דקנה ומהני ואינו מחזיר בע"כ ואין יורדין לנכסיו דאין כופין על מ"ע דהשבה דמתן שכרה בצדה וכיון דעכ"פ לקי אמרינן דהשב לא קאי כלל על לאוין דלא יחבול רחיים ובגד אלמנה והדרן לכללא דאי עביד ל"מ ומחזיר בע"כ ועל כן ל"ב דניתק לעשה דיש שני לאוי ומחזיר בע"כ ויורדין לנכסיו וניתן לתשלומין ואינו לוקה רק כשנשרף ואינו מנכה בחובו דלא נתחייב באונסין דלא קנהו אבל בהשבת עבוט ליכא רק לאו אחד כתב דניתק לעשה דהשב וקנהו ואין יורדין לנכסיו בע"כ ול"ח ניתן לתשלומין רק מחשב דמי המשכון אם נשרף דלא חשוב לרמב"ם בזה ניתן לתשלומין כיון דמנכה רק בחובו.
סעי' ל' נשבע לפרוע אין מסדרין בתומים הביא מתשובת הרא"ש כלל ח' ד"ד דסתמא דמלתא דאין אדם נשבע למכור כל חפציו וללין ברחוב ולמות ברעב וכתב התומים דזהו סידור הנרצה דלא ע"ז חל שבועתו רק זה אי מסדרין לב"ח אבל למ"ד דאין מסדרין וכל אלו בכלל הפרעון פשיטא דחל שבועה עליהם אך כיון דיש פלוגתא אי מסדרין לכן ספק שבועה לחומרא וריב"ש דס"ל גם בשבועה מסדרין ס"ל דברור לדינא דמסדרין עכת"ד ויל"ד הא בתשובת רא"ש שם מבואר דגם ביתו א"צ למכור ולענין סידור אין מניחין לו ביתו כמבואר בסכ"ג בש"ך ס"ק י"ד ועוד הא תשובת רא"ש שם מיירי בשידך בתו ונשבע לתת נדן וזה אינו הלואה רק כמתנה ושכירות ולית בזה דין סידר כמבואר בסכ"ה ואף דפליגי בזה למה לא כתב הטור דדעת הרא"ש כהך דעה דמסדרין אף בחוב שאין מחמת הלואה ונראה כונת התומים דבשידוך שנתחייב בחנם ודאי גם ביתו באומדנא דלא נשבע ללין ברחוב ואף דרצה להשיא בתו אין דרך למכור ביתו בשביל זה כמ"ש שם אבל כאן אין לדמות להתם רק מה דמדינא מסדרין ופטור מדינא י"ל אומדנא שלא נשבע להתחייב יותר מחיובו וללין ברחוב אינו יותר מחיובו דכיון דמדינא מוציאין אותו מביתו לפרוע חובו י"ל גם בכלל השבועה הוא ולפ"ז למסקנת התומים דמשום דדינא דמסדרין אינו ברור לכן ספק בשבועה לחומרא א"כ גם הרא"ש לא פליג דהתם לא לוה ואינו מחויב כלום לולא השבועה והוי כסידור למ"ד דודאי הדין דמסדרין ובספר שם הגדולים מערכת ספרים אוה ח' הביא מספר משפט צדק דהקשה דהך דינא דהכא שהוא מחזה התנופה סותר למ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל ופסקו הש"ע ביו"ד סימן רל"ב סט"ז ולפמ"ש א"ש איברא דתירץ התומים קשה להולמו דכיון דאנן פסקינן דמסדרין אף יהא רק מחמת ספק ממונא לקולא מ"מ כך הדין המע"ה א"כ אינו חייב לפרוע מזה ושבועתו לא על זה חלה ולפע"ד בלא"ה כיון דסידור חידוש הוא דחדשה תורה והמלוה ודאי נפסד ליכא אומדנא לומר דלא נתכוין בשבועתו על זה ואדרבה י"ל אדעת המלוה נשבע דאלו פירש לא הי' מלוהו להפסיד משא"כ בנשבע לתת נדן נהי דלא נחשוב כמתנת חנם לחתנו מ"מ לבתו מתנת חנם הוא ואין אדם עושה למכור ביתו וכלי תשמישו לתת לנדן בתו ואפילו חתנו לא הי' מתרצה לא הי' נשבע וגם הראי' שהביא מהריב"ש יש לדחות דבנידון הריב"ש ג"כ לא קיבל מעות רק נתחייב לחתנו בעבור כתובה שנתן לבתו בערכאות שאם תתבע אותו בחייו בערכאות יהא האב מחויב להחזיר לבעל וה"נ י"ל האומדנא שבעבור בתו לא נשבע לצאת מביתו ערטלאי ובזה א"ש מה שהב"י ס"ס זה הביא שו"ת חזה התנופה דבנשבע לפרוע אין מסדרין וסמוך לזה הביא הריב"ש שבסימן ק"ג דנשבע לשלם ואין לו פטור דאנוס הוא ולא הביא מסקנת הריב"ש שם דמסדרין לו וסותר למ"ש בחזה התנופה והרגיש בזה בתפארת שמואל ולפמ"ש א"ש.